הערה בשולי ועדת תנועה וחנייה
הישיבה האחרונה של ועדת תנועה וחנייה של עיריית תל אביב-יפו דמתה לישיבתה הקודמת ולישיבתה הבאה של הוועדה. בכל ישיבה מעלים המשתתפים השונים, נציגי הסיעות ופקידי העירייה, נושאים שונים על סדר היום. בכל נושא, יהיה זה מצוקת החנייה של הקטנועים או המדרכות שלא ראויות להליכת אדם, מתחבאת העובדה הידועה לכל: משבר התחבורה בתל אביב. בעשורים האחרונים, עם עליית שיעור הבעלות לרכב פרטי בגוש-דן, הגידול במספר תושביה של תל אביב והתבססותה של תל אביב כמרכז העסקים והתרבות של ישראל, התנועה הבסיסית בין חלקי העיר הפכה לקשה מנשוא. תחבורה ציבורית לקויה, לא מתוכננת ומוזנחת, מדיניות אווילית של מקבלי ההחלטות ותכנון לא מושכל של המרחב הציבורי, לצד אינטרסים כלכליים של המרוויחים העיקריים מהמצב שהם מבין הכוחות החזקים במשק, הביאו את תל אביב וגוש דן למציאות תחבורתית זוועתית שפוגעת בחיי התושבים, בפרנסתם ובעסקים שממצבים את האזור כולו ככישלון לוגיסטי, במובן הפשוט ביותר של המילה.
למרות נתונים איומים שנחשפו על כמות הזמן שאנחנו מבזבזים בפקקים, כמות הדלק שאנחנו שורפים בחיפוש אחר חנייה והפגיעה האדירה בכוח עבודה ובכסף שהסדר הקיים גורמים לכולנו, האסימון לא יורד. לא למקבלי ההחלטות ולא לציבור. בישראל, למרות גודלה המזערי והצפיפות הקיצונית ממנה היא סובלת בין גדרה לחדרה, מסרבים להבין שאי-אפשר לקיים חברה שמבוססת על רכב פרטי. בישראל אם כך, הרכב הפרטי הוא מלך הכביש. לא תחבורה ציבורית יעילה, מתוחכמת וירוקה היא חלומם ומושא שאיפתם של הישראלים – אלא דגם חדש של מכונית. ישראל היא כנראה המדינה היחידה שחברה ב-OECD שתושביה משוכנעים כי ניתן לקיים מטרופולין מודרני ומתקדם שהתחבורה בו תתבסס על רכב פרטי. רוב תושבי גוש דן משוכנעים כי הבעיה היחידה היא מחסור במקומות חנייה ובכבישים. הם מאמינים שעוד חניונים ועוד נתיבים יפתרו את בעיותינו, גם אם אף מטרופולין אחר בעולם לא מתנהל ככה.
השעבוד לרכב הפרטי, מלך הכביש הבלתי מעורער בתל אביב ובישראל, הוא לא רק מזהם, בזבזני, מסוכן ולא רצוי. הוא פשוט בלתי ניתן לקיום. מספר מקומות החנייה שניתן לבנות לעולם לא ישיג את קצב הגידול במספר המכוניות הפרטיות שנכנסות לעיר, יש גבול לכמות הנתיבים שאפשר לסלול ולא נראית באופק חלופה לנפט היקר, המזהם שמוחזק בידי מספר קטן של מדינות.
בכל המטרופולינים בעולם כבר הבינו את זה מזמן; בלונדון, פריז, ניו יורק, אמסטרדם, ברלין וסן פרנסיסקו יש רשת מתוחכמת וסבוכה של אוטובוסים, רכבות קלות, רכבת תחתית, שבילי אופניים ומדרכות שמיועדות להולכי רגל ולא לפחי זבל, עמודי חשמל או קטנועים שלא מצאו חנייה.
תהליכי קבלת ההחלטות והסמכויות בתחום התחבורה בישראל הם סבוכים ומסובכים מאין כמוהם. אין הרבה תחומים בחיינו שהסמכויות והאחריות עליהן מחולקות בין שני משרדי ממשלה, המשטרה, הרשות המקומית, חברות פרטיות ולעיתים אף מכבי האש. שיתופי הפעולה ועבודת המטה הנדרשים לא היו מביישים מבצע צבאי מורכב בשטח האויב. ההוצאה הציבורית הנדרשת לשלבים הראשוניים מרתיעים אוטומטית את פקידי האוצר שידם על הקופה קמוצה גם כך. ללא פעולה נחרצת, ירידה לפרטים ומעורבות אישית של מקבלי ההחלטות – לצד גיבוי וכוח פוליטי – נישאר עמוק בתוך המשבר התחבורתי של תל אביב וגוש דן.
רפורמה תחבורתית אמיתית, בת קיימא, שתביא לשינוי משמעותי תגיע רק אם הציבור יתעורר. עד שהציבור יפנים שהבעיה איננה מחסור בחנייה אלא מחסור בתחבורה ציבורית יעילה ונגישה, הפקידות והפוליטיקאים לא יפנימו את זה. עד שהציבור יפנים שהפיתרון אינו סלילת נתיבים, גשרים ומנהרות, אלא מערכת BRT (Bus rapid transit), שתביא אותנו ממקום למקום במהירות, בנוחות ובבטחה גם נבחרי הציבור לא יפנימו את זה.
האזרח הממוצע מחזיק באמתחתו שורה של ניתוחים והצעות לגבי יחסינו עם הפלשתינאים, הגרעין האיראני וההתחמשות של חיזבאללה. בנוגע ליחסי חוץ וביטחון, כל אזרח כאן מרגיש חצי מומחה; הוא יודע למה צה"ל נכשל במלחמת לבנון השנייה, יש לו דעה לגבי תוכנית 'כיפת ברזל' והוא מתווכח עם חבריו מי המועמד המתאים ביותר לרמטכ"לות. אך בנושא שהרבה יותר קרוב אליו, שמשפיע על חיי היום-יום שלו, כמו תחבורה, הוא נאלם דום, ורק מפטיר כמה תלונות וטיעונים שמציגים תפיסה תחבורתית שמתאימה לשנות ה-70. עד שהציבור יבין את חשיבותה של התחבורה לחיינו ולסביבתנו, ולו ברמת סיסמאות שמקנות עדיפות לתחבורה הציבורית על הרכב הפרטי, נישאר עם הפקקים.
הפיתרון, כפי שהבינו הרבה לפנינו בחו"ל, לא כל כך מסובך ואפילו די פשוט. אחרי שרואים כמהBRT הצליח בעולם, אפשר להפסיק לחכות לרכבת הקלה שלעולם לא תגיע. BRT הוא מודל פופולרי ומוכח להסעת המונים באזורים עירוניים. מדובר ב:
-הקצאת נתיבי תחבורה ציבורית, שיאפשרו לאוטובוסים לנסוע בחופשיות ולא יאלצו אותם להתמודד עם הרכבים הפרטיים בפקקים
-הקמת תחנות נוסעים נוחות, מוגנות וממוזגות, לצד פריסה מחודשת של קווי האוטובוסים והעלאת התדירות שלהם.
היישום של המודל ישדרג משמעותית את התחבורה הציבורית בתל אביב ויביא לתוצאות באופן מיידי.
העובדה שמדובר בפיתרון קל, פשוט, מוכן שרק צריך להעתיק ולהתאים לתל אביב לא מעלה את סבירותו להתממש. תחום התחבורה בישראל, כפי שלמדנו, סובל מריבוי סמכויות, תחרויות בין גופים ואינטרסים כלכליים. המנגנון המסואב הזה שמנהל את המערכת התחבורתית בישראל לא שש לאמץ פיתרונות, שינויים ונעדר כל מידה של יצירתיות וחדשנות.
רק דרישה ציבורית חדה וברורה תוכל להזיז את מקבלי ההחלטות ממרבצם אל עבר פעולה ממשית. כל עוד לא ידרוש הציבור מהמערכת הפוליטית לשים את התחבורה במקום הראוי לה בסדר העדיפויות, נמשיך בחיפושי החנייה האינסופיים. כל עוד נמשיך לשלוח אל משרד התחבורה שרים אפורים במקרה הטוב, ומפוקפקים במקרה הרע, נמשיך לחכות לאוטובוס שיאחר. כל עוד לא יישמע קול ברור של אזרחים הדורשים רפורמה בתחבורה, נמשיך לבזבז זמן וכסף בניסיון לבצע את המטלה הפשוטה של להגיע מנקודה א' לנקודה ב'.
*פורסם לראשונה אצל תמי זנדברג תחת הכותרת: "שלחתי את נמרוד ברנע לכתוב פוסט דיווח על ישיבת הוועדה העירונית לתנועה וחניה, וזה מה שיצא לו"
עידן האבידן
11.5.2010, חמש עשרה שנה למותו של דוד אבידן.
[הפתעה בסוף הפוסט]
דוד אבידן הוא אחד המשוררים והיוצרים האהובים עלי, אם לא האהוב שבהם.
כחובב אבידן לא היו לי חיים קלים. לא היה ניתן לקנות את ספריו ברשתות הספרים מהסיבה הפשוטה שהם לא הודפסו מחדש. נאלצתי לכתת רגלי בין חנויות ספרי יד שנייה כדאי למצוא במקרה הטוב עותק משומש במצב בינוני ומטה. כללי ההיצע והביקוש הכתיבו מחירים גבוהים בשוק, כך שנאלצתי לרכוש את הספר במחירים מופרזים שעבורי היו הון קטן. פיזור הזכויות על יצירותיו של אבידן בין הוצאות ספרים שונות, דחייתו ודחיקתו של אבידן על ידי הממסד הספרותי לאורך השנים לצד ירידת כוחה התרבותי והמסחרי של השירה היו חלק מהסיבות שהביאו לאי הדפסת ספריו של אבידן מחדש.
אדם ברוך טען[1] כי אבידן, שבשנותיו האחרונות דעך, חלה, צבר חובות ופיתח הרגלים פרמקולוגיים מסוגים שונים לא זכה לסוכני זיכרון במרחב התרבותי הישראלי. "אין היום בישראל 300 בני אדם שיעמדו במבחן ממשי על שירת אבידן" כתב ברוך, "המותג אבידן נשחק וכוח המכירה ירד."
ואכן, בשנים הראשונות לאחר מותו נעלם אבידן מהתודעה והפרקטיקה השירית. כתביו, רעיונותיו ויצרתו לא חדרו אל קנון התרבות הישראלית. נדמה היה כי בעוד חבריו לקבוצת 'לקראת' – יהודה עמיחי ונתן זך – זכו להכרה ותמיכת הממסד, אבידן נדחק אל השוליים הליריים. מדי פעם כתב ליצן החצר מנחם בן על איזו אנקדוטה שולית מחוויותיו עם אבידן או ציטט את אחד משיריו בתוכנית ריאליטי. בכך הסתכמו אזכוריו הפומביים של אבידן.
אך מתישהו החל הסכר להיפרץ. לא בטפטוף כי אם בפעימות, במנות של אבידניום מהודק, במקצבים של מודרניזם עילי, במקטעים במשקל כבד של כוח שירי.
2001 הייתה שנה טובה לאבידן. הוצאת בבל[2] פרסמה הוצאה מחודשת של ספרו הראשון של המשורר 'ברזים ערופי שפתיים' לצד ספרו החלוצי 'הפסיכיאטור האלקטרוני שלי' שמורכב משמונה שיחות שניהל אבידן עם תוכנת המחשב אלייזה שהייתה אחד הפרויקטים הראשונים בתחום הבינה המלאכותית. הוצאת ידיעות ספרים פרסמה את 'אדמלה' – אלבום מהודר, קשה כריכה ועמוס במיני עיצובים גרפיים, קולאז'ים ותצלומים שעוסקים באבידן ויצירתו.
הייתה זו זריקת מרץ חיונית לשירתו של אבידן, אך לא תמה המלאכה. מדיומים אחרים לא נכבשו, עדיין לא היה ניתן להשיג את מרבית ספריו של אבידן, קטעי וידאו ואודיו חשובים לא פורסמו והצימאון בקרב חובבי המשורר שהגדיר עצמו כגיאוגרף מחשבתי היה גדול.
ב-2005, לציון עשור למותו של אבידן, פרסמה הוצאת הקיבוץ המאוחד את ספרו 'משהו בשביל מישהו' בהוצאה מחודשת והערוץ הראשון שידר את הסרט התיעודי 'אבידניום 2005' של הבמאי יהודה קווה. במקביל נכתבה עבודת הדוקטורט שעוסקת בשירתו[3] של אבידן. הדיסרטציה 'זמן ותנועה בשירת דוד אבידן' והוגשה בשנת העשור למותו של אבידן על ידי ענת ויסמן מהאוניברסיטה העברית.
אבידן לא עסק רק בכתיבת שירים (הוא שנא את התואר משורר) ושלח את ידו גם בציור, קולנוע, פובליציזם ומחזאות. ב-2006 זכינו להתוודע לעוד טפח מיצירתו כאשר גלריית דנון הציגה את התערוכה "רגע אחרי אחרון" שכללה לצד קולאז'ים וציורים, אותם כינה אבידן תקרינים, סרטים אוונגרדיים שיצר ושירים פרי עטו שלא פורסמו.
מחזותיו של אבידן לא זכו להעלאה מחדש אך יצירותיו מצאו את דרכן לבמה. הבמאי ארי רמז העלה עיבוד תיאטרוני לשיריו של אבידן בפסטיבל עכו 2007. ההצגה שנקראה כשם הוצאת ספריו של אבידן – "המאה השלושים" – הוצגה על במות נוספות לאחר הפסטיבל עקב הביקוש הרב.
אבידן מרחף במרחב הקיברנטי – לא אחת התייחס אבידן ל"קץ גלקסיית גוטנברג", היום שלאחר מות הדפוס. היחס של אבידן למילים ולשירה היה בתפר שבין המיתי-רוחני לטכנולוגי-עתידני. לגישתו, שירה היא כוח חוצה מדיומים, מעבר לספרים, מעבר למרחב, מחוץ לזמן. ניתן רק לדמיין את פועלו ויצירתו בעידן שלאחר מהפכת המידע והאינטרנט. אבידן אומנם לא האריך ימים, אך נוכחותו ניכרת ברשת.
ברביעי לספטמבר 2009 בשעה שלוש לפנות בוקר צייץ דוד אבידן המזוייף (@avidanco) את ציוצו הראשון בטוויטר. תחת השורות: "דוד אבידן (1934-1995) היה משורר ישראלי, פובליציסט ומאסטר אמנויות לחימה. זה הטוויטר המזוייף שלו." בכך החל ניסיון אוונגרדי ומרתק ליצור חשבון טוויטר שיעביר את רוחו של אבידן, יחקה את תגובותיו, ייצג את הלך רוחו. מי שניסח שורות כגון: "מה שמצדיק יותר מכל את הטוויט, את המיזם הגדול, את הנשיאה בכל הריטוויט הטפשי, ובעצם בהכל היא העובדה הפשוטה, המגוחכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת." ועמד מאחורי המיזם הוא תומר ליכטש, משורר ויוצר תרבות דיגיטלית.
גם בפייסבוק יש לאבידן ייצוג בדמות שני דפי מעריצים (1, 2) וחשבון משתמש הקרוי בשמו שגם מתחזק יחסי חברות אינטרנטיים עם לאה גולדברג.
למרבה הצער, סרטיו של אבידן לא נגישים באינטרנט אך מספר גולשים חובבי שירה העלו באופן עצמאי קטעי וידאו שונים הקשורים לאבידן ל-YouTube. בחלקם נראה אבידן מקריא משיריו, חלקם כוללים עיבודים מוזיקליים ליצירתו ואפילו ניתן למצוא ביצוע בצ'כית לשיר 'הפוליטיקאים של הלשון'.
לאחרונה גדל ייצוגו של אבידן בווידאו, כאשר הטלוויזיה החינוכית העלתה חלקים נרחבים מהארכיון שלה לרשת. רשימה של מספר מקטעי הוידאו הקשורים של אבידן ניתן למצוא כאן.
בחזרה לספרים. למרות הפרסום המחודש של חלק קטן מיצירותיו של אבידן, ערבי שירה שנערכו לזכרו ומחוות אינטרנטיות שונות, לא פורסמו כל שיריו של אבידן. קורפוס היצירה העיקרי של אבידן – השירה הכתיבה – לא היה נגיש לציבור. רק ב-2009, אחרי אינספור שמועות ורחשים, פורסם הכרך הראשון של 'כל השירים'.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, קרן ישעיהו רבינוביץ' לאומנויות ומשרד התרבות והספורט – כל הגופים שלהם כה נזקק אבידן בימיו הקשים – שיתפו פעולה כדי להוציא לאור את המפעל החשוב של והמבורך הוצאת כל כתבי אבידן לאור. חיש קל לאחר פרסום הכרך הראשון, בטרם הספיק להתעכל בספירה הציבורית, פורסם הכרך השני.
הוצאת 'כל השירים' עושה צדק עם אבידן וממקמת אותו בשורה הראשונה של השירה העברית. הכריכה הקשה, העיצוב שמאזן בין מכובדות השמורה למשוררים מתים לבין רוח הנעורים של אבידן הצעיר הנצחי והעריכה המוקפדת הופכים את 'כל השירים' לתענוג שירי מומלץ.
לאחר מותו של אבידן פרסם אריה כספי (שהספיק ללכת לעולמו גם כן מאז) מאמר ב"הארץ" שבוחן שני אב-טיפוסים תרבותיים: דוד אבידן ודודו טופז שכבש אז את מרקעי הטלוויזיה.
"בחשבון סופי היסטורי, יהיו ודאי לדוד אבידן יותר קוראים מאשר צופים לדודו טופז. דודו טופז יעוף בוודאי מהמסך בעוד כמה שנים, כשיצוץ כוכב רייטינג חדש, ואיש לא יקרין מחדש את מוצריו. אבידן חי 61 שנה, והשירים שלו יחיו בוודאי, מאות שנים כפי שתכנן לחיות בעצמו".
"בסיום המסע אולי תחוש, שאתה יודע יותר על מלים מאשר ידעת קודם לכן. מלים יודעות עליך הרבה יותר משאתה יודע, או אי פעם תדע, עליהן"
ולהפתעה: ממתק מוזיקלי-אבידני לקוראי האדם הסביר – השיר 'דיון דחוף' בעיבודו של בוגי בן. כאן.
[1] מה נשמע בבית מאת אדם ברוך, הוצאת דביר (2004), הפרק דוד אבידן: זה לא קרה מופיע בע"מ 77-44
[2] בטרם נכנסה לשיתוף פעולה עם הוצאת ידיעות ספרים
[3] עבודת דוקטורט נוספת שנכתבה על המשורר היא 'שירת דוד אבידן המוקדמת' (1950-1954) ע"י יעקב אברבנאל מאוניברסיטת בר-אילן. אבידן עצמו סלד מן החלוקה לאבידן המאוחר מול אבידן המוקדם ואף הצהיר כי כל עבודה על שירתו זקוקה אישורו.
הפואטיקה של עמיר בניון
היום נתבשרנו על שיר חדש מפי גאון הדור, המשורר הלאומי ותפארת מערכת החינוך הישראלית – עמיר בניון.
בניון, שכבש את המוזיקה הישראלית בזכות סגנון ייחודי ומקורי, החליט לפתוח בסדרת התבטאויות הזויות בנושאים שעל סדר היום הלאומי. בניון סימן הרבה מטרות; בית המשפט העליון, העיתונאים, נבחרי הציבור, ארגוני זכויות אדם, השמאל – מבחינתו כולם תוקעי סכין בגב האומה.
ארגוני זכויות אדם שפרסמו באינטרנט מידע לגבי המצב ההומניטארי בעזה, פרופסור למדעי המדינה שמתנגד לכיבוש, סגן עורך מוסף "הארץ" שעדכן סטטוס בפייסבוק, חיילת שחשפה מסמכים שבהם מתועדות הפרת חוק של צה"ל, בית המשפט העליון שאוכף את החוק – בשביל בניון כולם אויבים.
לא ברור מתי בדיוק נדפקה לבניון הקופסא; אולי זה קרה כשהוא התמכר לסמים, הפך לנרקומן ולא התגייס לצבא (ודוק, אין כאן שיפוט מוסרי של מי שנקלע לנסיבות חיים קשות, אלא השערה מציאותית יבשה). אולי זה קרה כשהוא "התחזק" והפך לחסיד חב"ד (אולי הפלג הימני ביותר בעולם החרדי), אבל ברור שמשהו אצל הבחור לא תקין.
את השיר "אני אחיך" בחר לשחרר עמיר בניון בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, אחד הימים הטעונים בחברה הישראלית. רבים מהאזרחים נזכרים ביקיריהם שאינם עימנו עוד.
השיר, אם ניתן לקרוא כך לגיבוב הקלישאות הרפטטיבי הזה, לא בוחל באמצעים להכפשת מי שמסומנים על ידי בניון כ"אויבים". שקרים, הנחות יסוד שמבוססות על תשדורות שקיבל בניון ישירות מהקב"ה, רוויזיוניזם היסטורי ודמגוגיה מהסוג הזול והנחות ביותר.
הטובים והרעים על פי עמיר בניון
הטקסט של בניון מציג נרטיב שקרי המחלק את אזרחי ישראל לשניים:
א. יהודים אורתודוקסים והגונים שמגנים על המדינה בחירוף נפש
ב. כל השאר.
אליבא דבניון יש מי שמגן על הזהות הלאומית ("אני שומר לך על הזהות"), מגן על האזרחים ושומר על ביטחונם ("אני מגן לך על הילדים", "אני מסתער תמיד קדימה"). אליבא דבניון נכון להקריב למען הכלל ("לא ראיתי את אמא כבר חודש \ לא את בני לא את ביתי לא את אשתי", " אני רעב למענך"), ואף לחרף את הנפש, ("אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך"). אליבא דבניון, יש בינינו כאלו שפועלים בציווי אלוהי ישיר, ובניון עצמו כמובן נמנה עמהם ("כי אדוני אלוהיכם ההולך עמכם" \ "להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן.")
למיטב ידיעתו של בניון, שכנראה נעדר משיעורי אזרחות בתיכון הזהות הלאומית בישראל לא נתונה בידי חסידות חב"ד, אלא מתגבשת ונוצרת כתוצאה מיחסי גומלין בין קבוצות וכוחות בחברה, במוסדות הנבחרים, בעולם התרבות, בשיח הציבורי. הזהות הזו תלויה במאורעות משמעותיים אך גם בפרשנות שמייחסים להם. זהות לאומית ותרבותית אינן דבר קבוע ומאובן, אלא מכלול חי ודינמי של רעיונות, מיתוסים, מסורות ונורמות.
הטענה המגוחכת של בניון (שכאמור לא התגייס לצבא) כאילו אנשי השמאל לא נכונים להגן על המדינה ולהקריב למען הכלל, היא לא פחות מניסיון לשכתב את ההיסטוריה הישראלית. גם אם נבחר להתמקד רק במי שבניון יגדיר כאנשי שמאל קיצוני, נראה כי המציאות קצת שונה ממה שמתאר בניון.
ישי מנוחין, מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, שפונה לערכאות בחו"ל כנגד קצינים ונבחרי ציבור ישראלים שנחשדים בפשעי מלחמה, שירת כרב סרן בחטיבת הצנחנים. דוד זונשיין, ממייסדי 'אומץ לסרב', שירת ביחידה המיוחדת מגלן כמפקד צוות בסדיר, בקבע ובמילואים. חבר הכנסת דב חנין, שהואשם על ידי ח"כ שלי יחימוביץ' בהסתה לסרבנות, שירת בצה"ל, ואפילו כמפקד. עו"ד גבי לסקי, שהשתתפה בצוות ההגנה של טלי פחימה, ומייצגת פלשתינאים בעתירות מול ישראל, שירתה בצה"ל כקצינה. גם יפתח ספקטור, החותם הבכיר על מכתב הטייסים, עסק בכל מיני נושאים הקשורים לביטחון ישראל, כמו למשל קליטת מטוסי F-16 בחיל האוויר או הפצצת הכור בעיראק. למעשה, גם אמיל גרינצוויג, פעיל שלום עכשיו שנרצח עקב התנגדותו למלחמת לבנון, שירת כקצין בנח"ל המוצנח ונשא ארבעה עיטורי מלחמה. אפילו אורי תובל, סגן עורך מוסף "הארץ", שהוגדר על ידי בניון כאחת הסיבות לכתיבת השיר, הוא במקרה קצין במיל'.
וגם בפרשייה שבכותרות, עניין ענת קם, יש לזכור כי היא העבירה את המסמכים לעיתונאי ישראלי ולא לארגון טרור. הסיבה לחשיפת המסמכים, כך הצהירה, נעשתה לא מתוך רצון לקידום אישי, קבלת תשלום או סיוע למדינה זרה – אלא מתוך רצון לחשוף כיצד צה"ל מפר את הוראות בג"ץ. דהיינו מתוך רצון להגן על שלטון החוק בישראל.
אגדת הסכין בגב
אגדת הסכין בגב התחילה בתור תאוריית קונספירציה ברפובליקת ואימאר, כאילו הכישלון החרוץ של גרמניה במלחמת העולם הראשונה נבע מסכין בגב האומה שנעצו היהודים הגרמנים והשמאל הגרמני. האגדה שימשה את הימין הלאומני הגרמני היטב וסייעה לעלייתה של המפלגה הנאצית.
השימוש באגדה שוכלל מאז על ידי גורמים שמרניים ומיליטריסטיים במקומות שונים בעולם. מסתבר שלציבור שפוף ראש אחרי תבוסה במלחמה, או תחת תחושה שמפלה פוליטית עומדת בפתח נוח לקבל את הטענה כי צבאם המפואר לא הפסיד במלחמה, אלא גורמים חתרניים ובוגדים מתוך המדינה גרמו להפסד.
עכשיו בואו נחזור לרגע לטקסט של בניון:
"אני מסתער תמיד קדימה
עם הגב שלי אליך
ואתה משחיז את הסכין"
האם בניון מודע בכלל להשוואה ולקונוטציות שהוא מעורר? סביר להניח שלא. הוא בטח אימץ את הטיעון הזה מיד שנייה או שלישית, אולי אחרי שהימין הישראלי אימץ את הטענה שהכישלון במלחמת לבנון השנייה נבע מרפיסותם של הפוליטיקאים.
מי באמת פוגע בביטחון המדינה
"הפה שלי חתום תמיד למען ביטחונך
אבל אתה מוסר אותי לזר"
מי אם לא גיבור סלע קיומנו בנימין נתניהו הדליף מסמכים וסייע לאויב היה לא אחר מאשר בנימין נתניהו, שבשנת 1995 הדליף מסמך מטכ"ל סודי שכונה מסמך שטאובר על מנת לחבל במשא ומתן שניהל הרמטכ"ל ליפקין-שחק עם מקבילו הסורי בהוראת ראש הממשלה רבין.
מי שעוד ניסה למסור את גורל ועתיד ישראל לזרים הוא חרדי בשם ישראל יעקב דה האן שבשנת 1923 ארגן משלחת של ראשי הקהילה החרדית בא"י-פלשתינה אל ראשי השושלת ההאשמית במטרה להקים בישראל מדינת חסות מוסלמית, לסכל את מטרות התנועה הציונית ולהחליפה בברית בין החרדים לערבים.
הציווי האלוהי
אני חושש כי אין בידי את הכלים לנתח את השורות החותמות את הטקסט, "כי אדוני אלוהיכם ההולך עמכם" \ "להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן", אך למיטב הבנתי כאשר אדם משוכנע שהוא מתקשר עם כוחות עליונים זה הזמן לצלצל לפסיכיאטר המחוזי ולדווח על חשד לפסיכוזה.
החסך הרגשי
"כשאני בוכה
אתה צוחק מאחרי גבי"
השורות הללו ממש תמוהות. האם בניון חולק עימנו חוויות טראומתיות מתקופת ילדותו? האם הוא נתקל פעם בשמאלן ממש לא נחמד שלעג לו והחליט שכל השמאלנים נוהגים כך? או שמא בכלל מדובר באיזו מטאפורה מתוחכמת שנשגבת מבינתי? למרות מאמצים רבים לא הצלחתי להבין את מקור תחושת ההשפלה והלעג שחש בניון. אגב, אם מסתכלים על תוצאות הבחירות האחרונות לשמאלנים יש הרבה יותר סיבות לבכות מאשר לבניון.
למי באמת אין מים
"כשגרוני יבש אתה שותה שיכר"
מעבר לניסיון הנלעג להציג את השמאל הישראלי כחבורת שיכורים יש לציין שהיחידים בסיפור הזה שבאמת סובלים מחוסר גישה למים זורמים ונקיים הם הפלשתינאים בשטחים הכבושים.
בעולמו של בניון, כל מי שלא חלק מהפיתרון הוא חלק מהבעיה. הצרה היא שבניון הפך להיות הבעיה שלנו.
ברוכים הבאים [הבלוג עבר דירה]
האדם הסביר עבר דירה
אין כמו האביב בשביל התחלות חדשות. האדם הסביר מתחדש. הוא יצא לעצמאות. האדם הסביר הגירסא החדשה. האדם הסביר 2.0 אם תרצו. זהו זה, זה ממש כאן.
אחרי למעלה משנה שהאדם הסביר התארח בלוגלי החלטתי לצאת לעצמאות. זוהי הזדמנות להודות לצוות בלוגלי (אלעד זלומונס, חנית כהן ותום סלע) על מיזם נהדר וחווית שימוש מוצלחת. תודה חבר'ה!
ההחלטה לעבור לבלוג עצמאי התגבשה אצלי כבר מזמן אך התעכבה עקב דחיינות אין קץ. המעבר לבלוג עצמאי איננו הצהרתי מבחינתי אלא טכנולוגי בעיקר. האפשרויות שוורדפרס, פלטפורמת תוכן חופשית, מציע למשתמש הן רבות ומפתות. אחת הסיבות שהעלאת הבלוג התעכבה היא הבחינה האינסופית של שלל התוספים (Plug-ins), הוידג'טים והמודיפיקציות השונות שוורדפרס מציע. חווית הגילוי של וורדפרס גרמה לי להרגיש כמו ילד שקיבל צעצוע חדש.
תודות. המעבר הזה לא היה מתאפשר ללא כמה אנשים שסייעו לי. בראש ובראשונה רם און אגמון על התשתיות והתמיכה, לאיתי נתנאל, נמרוד דוויק, גיא ווסט וארז ויסלבסקי שחשפו אותי אל רזי הוורדפרס ולאיילת רזיאל על הסיוע הגרפי והתמיכה מורלית. זוהי גם הזדמנות להודות לעופר ניימן שסייע בידי בעריכת רוב הטקסטים שאתם קוראים כאן.
עם העיניים לקופנהאגן
את פעילותיי ומעורבותי הציבורית-פוליטית התחלתי בתאב"א – תל אביב בשביל אופניים. נאבקנו למען סלילת שבילי אופניים ותחבורה ציבורית, למען סביבה אורבנית שמתקשרת עם בני האדם שבה. דיברנו, בלי לדעת את זה, על תחבורה בת קיימא.זו הייתה פעילות סביבתית-חברתית מובהקת. דרכה ודרך הפעילים בה התוודעתי אל תרבות הצריכה ונזקיה, להשפעות השליליות ולניצול של ארצות המערב את מדינות העולם השלישי ומשאבי הטבע המדולדלים שלהם ולמהפכות הניאו-ליברליות של קרן המטבע העולמית (IMF) ושל ארגון הסחר העלמי (WTO)[1]. נחשפתי והשתתפתי במאבק נגד כביש חוצה ישראל, אחת מנקודות הציון החשובות של התנועה הסביבתית בישראל בשני העשורים האחרונים. אך מאז פעילותי הסביבתית הופסקה. לא לגמרי; מדי פעם חתמתי על עצומה או הלכתי להפגנה ולפני שנה אפיל הצטרפתי ל'אדם, טבע ודין'. אבל שם זה בערך הסתיים. לא עסקתי בנושא באופן פעיל, לא יזמתי דבר (פרט לדיון בהנהלת מרצ בנושא אנרגיה גרעינית שהיה מעניין), לא עקבתי אחר החדשות בתחום, לא קראתי טקסטים בנושא ואפילו לא ראיתי את 'אמת מטרידה An Inconvenient Truth-' של אל גור. אולי בגלל הרפורמות הקניבליות שהובילו סילבן שלום ובנימין נתניהו כשרי אוצר בממשלות שרון, אולי בגלל האינתיפאדה השנייה – התעסקתי בתחומים אחרים.
ואז הגיע שינוי האקלים. ועידת קופנהגן התקרבה והעולם כמרחקה. באוסטרליה, הסובלת מבצורת זה שנים עקב התחממות כדור הארץ, יצאו עשרות אלפים בקריאה לממשלות העולם להגביל את פליטת גזי החממה. האפיפיור בנדיקטוס ה-16 פנה לבאי הוועידה "לשמור על היצירה האלוהית ולגלות אחריות" והביע שוב את מחויבותו למאבק בשינויי האקלים. האו"ם, חבר העמים הבריטי והאיחוד האירופאי מקימים קרנות של מילארדי דולרים להתמודדות עם נזקי התחממות כדור הארץ. בנובמבר התקיים במדינת האיים הקטנה בונואטו ועידה בינלאומית בנושא ויותר מ-30 חברי פרלמנט מהאוקיינוס השקט, אפריקה והקאריביים השתתפו בו.
באיים המלדיביים, שלמרבה הצער הם רק בגובה של מטר וחצי מעל פני הים, קצת מודאגים מתחזית האו"ם שעד 2100 מפלס פני הים יעלה ב-59 סנטימטר. מסתבר, שכל עלייה, גם במספר סנטימטרים גמדי, תביא להצפה של חלקים נרחבים משטח המדינה. ראש הממשלה, שנבחר על רקע הבטחותיו לעלות את המודעות העולמית לנזקי שינוי האקלים, שינס מותניים וכינס ישיבה של הממשלה מתחת למים עם אחד עשר שרים שלבשו חבילות צלילה וירדו לעומק שישה מטר למים. שם, כפי שהם תרגלו מראש, חתמו השרים על קריאה למשתתפי וועידת קופנהגן.
אפילו בנפאל, לא מהמתקדמות שבאומות, קיימו שרי הממשלה ישיבה מיוחדת בנושא. השרים קצת מודאגים מהתחממות הקרחונים אז הם עשו מעשה ועלו לישיבת ממשלה מיוחדת בנושא בהר האוורסט ובכך הפכו את הישיבה לישיבת הממשלה הגבוהה ביותר בהיסטוריה.
כולם, בכל רחבי הגלובוס, עושים ימים ולילות כדי לצמצם את פליטת גזי החממה "לכלוא את השד המזהם בארובה" בלשונו של יוסי שריד. הודו וסין, הנציגות המובילות והמזהמות ביותר של המדינות המתפתחות, הציבו יעדים מוחשיים לצמצום פליטת גזי החממה. נשיא המדינה המזהמת בעולם, ארצות הברית, הודיע כי יקצץ בשיעור פליטת גזי החממה ב-17% עד 2020 וב-83% עד 2050. גם בבלוגספירה נרשמה התעוררות וצויין יום הפעולה לבלוגים – Blog Action Day – שהיה השנה בסימן שינוי האקלים והתחממות כדור הארץ. בדרום הארץ כיבו אלפים את האורות במשך שעה כמחאה על הקמת תחנת הכוח הפחמית באשקלון. מאשקלון ועד מועצה אזורית יואב דרך שדרות, קריית מלאכי ומועצות אזוריות אחרות בנגב הרימו אתמול האזרחים קול זעקה אדיר נגד האיוולת שאמורה לקום בחצר האחורית שלהם.
אבל אז הגיע ביבי. כן, אותו ביבי ישן של פעם, ביבי של 96', ביבי של "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", ביבי של "הציעו לי להיות שר האוצר של איטליה" וביבי שקיצץ את הקצבאות יותר מהר ממה שהיה כתוב בספר ההפעלה של מילטון פרידמן.
כתב הסביבה הוותיק והחרוץ של "הארץ" צפריר רינת עשה מעשה נדיר במקומותינו, ופרסם כתבה הבוחנת את תפקודו של ראש הממשלה במישור הסביבתי. "ככלל, הרקורד הירוק של נתניהו התאפיין עד לאחרונה בהתעלמות כמעט מוחלטת מנושאים סביבתיים או אפילו בקידום יוזמות להן השפעה שלילית על הסביבה." כותב רינת. גם בכהונתו הראשונה (1999-1996) כראש הממשלה "נתניהו לא הצטיין בהישגים סביבתיים" מספר רינת והיה ראש הממשלה הראשון שמינה שר לאיכות סביבה במשרה חלקית: רפאל (רפול) איתן שימש במקביל כשר החקלאות ופיתוח הכפר. האמת היא שגם ארדן הוא לא שר לאיכות סביבה במשרה מלאה ומשמש גם בתפקיד השר המקשר בין הכנסת לממשלה, תפקיד אשר גוזל לו לפחות יום וחצי בשבוע. נחזור לנתניהו. משבר המים החמור שבו ישראל מצויה, מאיר רינת את עינינו, החל בכהונתו הקודמת של נתניהו "אך הממשלה לא נערכה לטפל בו ולא קיבלה הכרעות בנושאים כמו הקמת מתקני התפלה או פעילות חיסכון". בין יתר הרעות החולות שסיפק לנו נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון השנייה, "היה נתניהו שותף בממשלה שקיבלה את ההחלטה לקדם את תוכנית תחנת הכוח הפחמית באשקלון – יוזמה העומדת בניגוד גמור למחויבות להפחתת גזי חממה.".
ואז הגיע גלעד ארדן. דרך טובה לבדוק את היחס של הממסד הישראלי אל סוגיות סביבתיות היא פועלו של השר הממונה על העניין, גלעד ארדן. במקרה שלנו מדובר במיניסטר צעיר ונמרץ, אדם מוכשר וחד לשון, שנכנס כרוח סערה אל המשרד. כאשר נדרש לענייני וועידת קופנהגן המתקרבת ומצבה של ישראל בנוגע לגזי החממה הצהיר השר ארדן במסיבת עיתונאים כי: "אבקש מהאו"ם לחייב את ישראל לצמצם פליטת מזהמים". מספר שבועות לאחר מכן הצהיר במסיבת עיתונאים כי "הקהילה הבינלאומית צריכה להכריח את ישראל לצמצם את פליטות גזי החממה שלה." זו אמירה מקוממת להחריד שמביאה לשיא חדש את שימת הפס על איכות הסביבה. אם עד כה התרגלנו למריחות והצהרות ריקות מתוכן, עכשיו אומר הלכה למעשה השר לאיכות הסביבה קבל עם ועדה: "באמת שאין לממשלה או לי שום כוונה לטפל או לקדם את הנושא. שהגויים ישברו את הראש.".
האם ארדן שכח שהוא שר במדינה ריבונית ועצמאית? חשבתי לתומי שמי שאחראי לצמצום פליטות המזהמים בישראל היא ממשלת ישראל ולא האו"ם. ארדן, בעל ההשכלה המשפטית, נעדר כנראה מהשיעור באזרחות שבו לימדו על אחריות מיניסטריאלית.
ופתאום הכל התחבר – ועידת קופנהגן בפתח, העולם כולו מתוח לדום לקראת דיונים בעתיד כדור הארץ ושינוי האקלים ורק פה אוסף הגמדים המתקראים ההנהגה הישראלית[2] עסוקים במי האפסיים של סוגיות פנים-קואליציוניות וטומנים ראשם בחול אל מול האתגר הכי גדול שניצב מול האנושות.
שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ – מה הסיכונים בעצם?
"[...] התחממות כדור הארץ היא סיפור כבד ומסורבל. לרובנו עדיין לא ברור הקשר בין שינוי האקלים לבין מזג האוויר במקום מגורינו, מה שמקל עלינו עוד יותר להדחיק את משמעויותיו."
פרופ' דני רבינוביץ'
נושאים סביבתיים בכלל ושינוי אקלים בפרט הם נושאים סבוכים. הם קשורים למדע, יש להם עולם מושגים משל עצמם ולעיתים ההשפעות שלהם כל כך רחבות שקשה לנו לתפוס אותם.
שינוי אקלים למשל הוא תחום שאומנם מעסיק את מנהיגי העולם ובקרוב תתכנס בקופנהגן וועידה של האו"ם בנושא שאליה יגיעו מנהיגי העולם אך לרובנו אין באמת מושג מה הוא אומר. מה זה גזי חממה? מה המשמעות של התחממות גלובלית? ומה זה משנה אם הטמפרטורה תעלה בעוד במעלה?
על כל אלו (ועוד) יענו לכם האתרים והקישורים הבאים שמספקים חומר רקע לנושא:
- האתר המוצלח והבהיר של יוזמת Act Cool מבית 'אדם, טבע ודין' (שכולל מילון מונחים והסבר תמציתי על מהי התחממות גלובלית).
- RealClimate המדעי שמתהדר בכותרת Climate science from climate scientists.
- טקסט מבוא מפורט עם מקורות שכתבו גלית הראל, נילי ערב ושרי ברוך [קצת לא מעודכן].
- 'העולם כמרחקה' – תשובות לשאלות הנפוצות בענייני שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ מאת ד"ר אלון אנגרט.
- ותמיד טוב לבקר בערך התחממות עולמית בויקיפדיה (שהוא גם ערך מומלץ).
אנסה להציג בפניכם מגוון מייצג של חלק מהנזקים וההשפעות השליליות הנרחבות של משבר האקלים – אלו שכבר קרו, אלו שעתידים לקרות ואלו שמתרחשים ברגעים אלו ממש.
לדעתו של ד"ר אדיב גל, אקולוג וזאולוג ההשפעה של שינויי האקלים על חיינו היא " רב-תחומית, חוצה גבולות, עמים, תרבויות ויבשות.". לטענתו, ללא קשר למחלוקות הקיימות בין המדענים לגבי הגורמים להתחממות כדור הארץ, מוסכם כי במאה השנים האחרונות נמדדה עלייה של 0.6 מעלות צלזיוס על פני כל כדור הארץ. בשלושים השנים האחרונות חלה התגברות במגמת העלייה בטמפרטורה בכדור הארץ. באלפי תחנות ניטור הגיע קצב העלייה ל-1.8 מעלות צלזיוס.
שטפונות. גל כותב גם כי "עליית מפלס מי הים גורמת לשיטפונות ולנזקים חמורים לאדם, לרכוש ולטבע.". אם נהוג לחשוב שנזקים מעליית מפלס מי הים היא רק עניין של איים זעירים אז כוחות הטבע, או שמא יש לומר נזקי האדם, הביאו אותם גם לאירופה.
בדצמבר האחרון חוותה וונציה שיטפונות אדירים. מפלס המים עלה כ-46 סנטימטרים מעל קו ההצפה, המסמן את הנקודה שבה עולה מפלס המים על גובה התעלות והרחובת, והגיע לרמתו הגבוהה ביותר מזה שלושים שנה. האתרים ההיסטוריים הוצפו וספגו נזקים קשים.
באיטליה חוששים כבר שנים כי התחממות כדור הארץ תגרום להצפות רבות ואף לשקיעתה של וונציה בים עקב עליית מפלס הים. המקרה המתועד החמור ביותר של הצפה בעיר, אשר מכונה בפי האיטלקים "אקווה אלטה" (מים גבוהים) התרחש ב-1966. כתוצאה מהשיטפון כ-5,000 איש נותרו חסרי בית.
גם באנגליה, מדינה שרגילה לגשם לפחות כמו שאנחנו רגילים להתלונן שחם לנו, נמדדו משקעים חריגים ביותר ביממה אחת ביולי. במחוז ורצ'סטר באנגליה, מקום בו הממוצע הכולל ממאי עד יולי עומד על 154 מ"מ. באותו יום ביולי נחתו גשמים של מאה ועשרים מ"מ על המחוז האומלל.
רחובות הפכו לנהרות, 45,000 בתי מגורים ועסקים הוצפו ולמעלה מ-120 איש, כמניין כנסת ישראל כולה, נזקקו לחילוץ על ידי מסוקים.
בלונדון נסגרו תחנות של הרכבת התחתית עקב הצוות ואחד מהקווים הסדירים הושבת. כמו כן
חלק ממסילות הברזל מלונדון הושבתו לצד כבישים ראשיים שהוצפו והפכו ללא פעילים. שדות התעופה ספגו מכה גם הם. בהית'רו בוטלו 141 טיסות ושדה התעופה הבינלאומי לוטון נותק מכל דרכי הגישה אליו.
לאחר מכן, מעל רבע מיליו איש נשארו ללא מים זורמים כשבועיים. כמו כן הנזק האדיר שנגרם לחקלאות, בשילוב עם גל החום ששטף את אירופה (עוד אחד מפלאי המשבר) הביא לעלייה תלולה במחירי הפירות והירקות. ההערכות הכלליות של הנזק בעקבות השיטפונות הוערכו בסביבות 2.5 מיליארד שטרלינג או 10 מיליארד שקל.
כל זה אירע בסדרה של שיטפונות אשר שיאה היה ביולי בשיטפונות החמורים ביותר מאז 1947.
התקשורת תיארה את ההיסטוריה של השיטפונות באנגליה. לטענת ה-BBC השיטפונות גרועים יותר מ47 ואילו The Independent הצהיר על השיטפונות החמורים בהיסטוריה המודרנית לעומתם The Guardian טוען שהשיטפונות של 47' שנגרמו כתוצאה משילוב בין גשם והפשרה של שלג היו גרועים יותר.
המדענים משום סבורים, שיש לזה איזשהו קשר להתחממות כדור הארץ.
יש גם אנשים שלהם וועידת קופנהאגן שנפתחת היום כבר לא תעזור. בפפואה-גיניאה החדשה 3,000 אזרחים, תושבי איים קטנים מסביב להר געש כבוי, זכו להיות הראשונים בעולם שיוכרו כפליטי משבר האקלים. מסתבר שהאיים באוקיינוס השקט לא מתמודדים כל כך טוב עם מה שאנחנו מעוללים לכדור הארץ ומגיבים בצורות משונות. הקו החוף שלהם נסוג ב-200 מטר בתוך חמש שנים, הגאות מציפה את השטחים החקלאיים שלהם והסערות ממוטטות את הבתים. בימים אלו נמצאים האזרחים בתהליך יישוב מחדש לאי גדול והררי באזורם.
קרחונים. תופעת המסת הקרחונים היא עובדה קיימת שאין להתעלם ממנה. רק בשנת 2006 נמסו קרחונים השווים בגודלם לשש פעמים שטח מדינת קליפורניה (כמיליון מייל מרובע), וגרמו לעליית מפלס מי הים. פרופ' רבינוביץ' מספר לנו על הקרח הארקטי הנסוג. אונייה של ארגון גרינפיס בשם Arctic Sunrise העולמי בילתה את הקיץ והסתיו של 2009 באזור השוליים הדרומיים של כיפת הקרח של הקוטב הצפוני. הצוות תיעד בתמונות פורצות דרך כיצד קו החוף הקופא נסוג צפונה ככל שהקיץ מעמיק. רבינוביץ' מוסיף: "המיוחד בתמונות היה שהן צולמו בקו רוחב גיאוגרפי 84.2 צפון: בהיסטוריה של מחקר הקוטב אין תקדים למצב שבו גבולו הדרומי של אוקיינוס הקרח הצפוני נמצא בנקודה צפונית כזו.".
המשמעות של הצילומים היא שהקרח הארקטי מצטמצם במהירות גבוהה בהרבה מהנחות העבודה של המדענים.
גם כאן יש מוכי גורל שוועידת קופנהאגן לא תעזור להם.באלסקה כל תושבי הכפר קיבלינה (Kivalina) בן 400 השנים נאלצו לנוס על נפשם מכיוון שהצפות, שנגרמו כתוצאה מהתחממות הקרחונים. אחד הקרחונים מגן על הכפר אשר נמצא בין שני נהרות לבין הים מפני הסופות בחורף. התחממות כדור הארץ הביאה להתמוססות הקרחונים מה שקצת מקשה על התושבים לשרוד את סופות החורף העזות.
חי, צומח, דומם. בל נשכח את ההשפעות ההרסניות של שינוי האקלים בצומח ובבעלי החיים. פגיעות אלו בשרשרת המזון האקולוגית ובאיזון הפנימי של הטבע יביאו בעקיפין לפגיעה באדם. המערכות האקולוגיות מסביבנו מאפשרות לנו נגישות אל מגוון תרופות ומזון שמבוסס על צמחים ובעלי חיים.
אם תוצאות הוועידה בקופנהאגן לא יהיו מוצלחות, משבר האקלים יגרום להכחדתם של מינים אלה ובעקיפין להכחדתן של תרופות עתידיות.
על מנת להמחיש את הנזקים הצפויים לסובב אותנו נפנה אל חברינו דב הקוטב. כולם אוהבים את דב הקוטב. הוא חמוד, אם מחפשים אותו בגוגל מוצאים תמונות חמודות שלו. בגלל ההתמוטטות של מערכות אקולוגיות שלמות אנו עומדים בפני הכחדה של אחוז ניכר מהמינים. בין העומדים הראשונים בתור, דב הקוטב. עכשיו אני לא מדען אבל אני בטוח שלהכחיד אותם זה לא רעיון טוב כל כך. אנחנו לא יודעים מספיק על האיזונים בין מערכות החיים באזורים שונים בכדור הארץ, אנחנו לא יודעים מספיק על ההתנהגות של דובי הקוטב ועל הגנטיקה שלהם. אלו הם דברים חיוניים להתפתחות המדע, להתפתחות הרפואה, להתפתחות האדם.
שלא נדבר על מחלות. עליית הטמפרטורות תביא להתפשטותן של מחלות קיימות והתפרצותן של מחלות חדשות. מן המפורסמות כי טמפרטורות גבוהות לאורך זמן מאפשרות למחלות כקדחת הנילוס להתפשט באזורים חדשים. דמיינו לעצמכם חזרה של המלריה לחיינו בעולם המערבי.
פליטים, מלחמות, עוני. עליית מדרגה בכל המתואר לעיל תביא קרוב לוודאי לעשרות מיליוני פליטים, לעודד מלחמות על משאבי טבע, להביא ללחץ כלכלי על המדינות המפותחות ולהתמוטטות מדינות מתפתחות
האזהרות של בוש והפנטגון. במהלך כהונתו של ג'ורג' וו. בוש כנשיא ארצות הברית, אותו נשיא שסיכל את אמנת קיוטו והיה סבור כי התחממות כדור הארץ היא 'מתיחה' של מדענים, הוזמן על ידי הפנטגון דו"ח מיוחד בנושא הנזקים העתידיים של משבר האקלים.
הדו"ח מתאר את העתיד להתרחש בעשורים הקרובים בעקבות שינוי האקלים "ימיטו אסון של ממש על האנושות" לשון הדו"ח "הים יעלה על גדותיו ויכסה ערים שלמות, בצורות ימיטו רעב על אזורים נרחבים ומדינות יחלו להילחם ביניהן על המשאבים המידלדלים.". בתחזיות המוות מעריך הדו"ח כי מדובר במיליוני בני אדם ב-25 השנים הקרובות. כמו כן קיים חשש מבוסס לתסריט שבו שבנגלדש תינטש מכיוון שכל תושביה יהגרו עקב זיהום המים במי מלח.
החשיבות העליונה שייחס ממשל בוש לטרור לא הפריעה למחברי הדו"ח לטעון כי: "מחברי הדו"ח סבורים כי תסריט הבלהות הזה הוא סביר בהחלט, וכי יש להתייחס אליו בכל הדחיפות, כיוון שהוא מעלה איום חמור יותר על ביטחון ארצות-הברית מאשר הטרור.".
על פי התחזיות הקיימות 9% מאוכלוסיית אירופה נמצאת בסיכון עקב מקום מגוריה, באפריקה כרבע מהאוכלוסייה עתידה להיפגע, בהודו גם עלייה מתונה במפלס פני הים עלולה להביא לשבעה מיליון פליטים.
עוד צפויים נזקים לשטחי חקלאות רבים (לדוגמה הנילוס והדלתא סביבו, האזורים היחידים במצרים המתאימים לעיבוד חקלאי),
המלחת מי תהום, פגיעה בדגה, הצפת מתקנים ותשתיות ופגיעה בתיירות המושתתת על אזורי חופים.
הדחקה
פרופ' דני רבינוביץ', אחד האינטלקטואלים הציבוריים החלוציים בתחום שינוי האקלים, ניסח את הדברים יפה:
"כשאומרים בישראל "סכנה קיומית" מחשבתנו נודדת באופן אינסטינקטיווי לצבאות זרים שמאיימים על הגבולות ולנשק להשמדה המונית. כשמזכירים "אי-יציבות עולמית" או "סכנה לשלום העולם", אנו מהרהרים במלחמות בין המעצמות על שליטה בעולם. [...]אבל הגיע הזמן להחליף דיסקט. אם המאה הקודמת התאפיינה במאבקים בעלי אופי לאומי, בהתמודדות בין-גושית ובמחלוקות אתניות, מתרבים הסימנים שבמאה ה-21 עשוי גורל האנושות, או חלקים ממנה, להיחרץ בגלל התחממות כדור הארץ."
יחד עם זאת אין די במצגות, מסמכים, נתונים ושכנוע רציונלי על מנת להפנים את חומרת האיום ושינוי דפוסי הפעולה כלפיו. האיומים והסכנות הנשקפות משינוי האקלים והתחממות כדור הארץ הם כה גדולים שלעיתים קשה לנו לתפוס אותם. שערו ברוחכם את תגובתו של אדם צעיר שיודיעו לו כי אימו הבריאה נפטרה בפתאומיות כתוצאה ממפרצת באבי העורקים. גם לאחר שיקלוט במישור הרציונאלי שאימו איננה בין החיים נפשו לא תעכל זאת. מנגנוני ההדחקה יופעלו.
במאי הקולנוע והטלוויזיה אוהבים להראות לנו את הסצנה הבאה: רופא, שוטר או נציג אחר מטעם הרשויות מודיע לאם דואגת או בן זוג נאמן שהיקר לו הלך לעולמו. תגובתם תהיה לרוב משהו בסגנון: "לא יכול להיות! זה לא קרה!" מלווה בבכי ודמעות שתישמע בנאלית לאוזן הרגישה למניפולציות מסוג זה. אך זוהי טעות לראות בזעקת ההכחשה עוד אפקט קולנועי זול לסחיטת רגשות, זהו ביטוי אותנטי לתגובת ההדחקה הראשונית. חוסר יכולת של הנפש להביא דבר כזה אל המודע כלל.
תגובה זו היא טבעית ולגיטימית כשהיא מתרחשת בנפשו של אדם בודד כלפי סוגיה אישית. היא לא לגיטימית כשהיא מתרחשת בהנהגה של מדינה עם שבעה מיליון אזרחים ובלי שמץ של מושג איך להתמודד עם האיום הזה שנקרא שינוי האקלים. המנהיגים שלנו, ללא יוצא מן הכלל, מסתכלים אל משבר האקלים המתקרב אלינו בצעדי ענק, צועקים: "זה לא קורה!" ומפנים מבטם. בקרב המנהיגות הישראלית לא נמצא ולו אחד או אחת שהישירו מבטם אל המציאות, שלא נדבר על לנסות להתמודד איתה בצורה שהיא לא קבירת הראש בחול.
איכות הסביבה במדינת הגמדים
או: החור באוזן כמשל
כשרפול, שר לאיכות סביבה בחצי משרה, נכנס לתפקיד הוא נשאל על ידי עובדיו: "איך תפתור את בעיית החור באוזון?" ורפול איש הזיתים והחמישירים ענה בשליפה: "חור באוזון? כמה מסמרים, פטיש, וגמרנו."
האמירה הזו מייצגת את הצורה שבה רוב ההנהגה של מדינת ישראל רואה סוגיות סביבתיות. עבורם מאבק נגד תוכנית ספדי הוא מאבק של מחבקי עצים והמאבק נגד כביש 'חוצה ישראל' הוא לא יותר מאשר מחאת היפים רומנטית. בישראל של 2009 איכות סביבה עדיין נתפסת כמותרות, כ'איכות חיים', כלוקסוס של בורגנים מרעננה וסיסמאות ריקות מתוכן של תנועות נוער, מעין מס שפתיים שצריך לשלם, נורמה חברתית מקובלת לכל היותר.
המתבונן מן הצד, או האדם הסביר אם תרצו, יכול לחשוד שההמונים על היערכות ישראל לשינוי האקלים במסדרונות הממשלה לא קיימים כלל.
בישראל כל הדיבורים האלה על שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ האלה לא באמת מזיזים לאף אחד. רק עכשיו, דקה וחצי לפני פתיחת הוועידה הבינלאומית בנושא, נזכרה ישראל להכין איזושהי עבודת מטה בנושא. החלטת ממשלת בנושא? אין. הצעת חוק ממשלתית? אין. תוכנית לאומית להפחתת גזי החממה והתמודדות עם הנזקים? אין. מה יש? תוכנית בשלבים מתקדמים להקמת תחנת כוח פחמית באשקלון שעתידה להגדיל ב-13% את פליטות גזי החממה של ישראל. דו"ח מיוחד של מבקר המדינה מיכה לינדשטראוס קובע ש"ישראל לא ביצעה את הפעולות הבסיסיות הנדרשות להיערכות לטיפול במשבר האקלים, ואין לה יכולת מקצועית לעקוב אחר שינויים אקלימיים". בין היתר השירות המטאורולוגי שממונה על המעקב האקלימי סובל מתת תקציב, תת תקנון וכמה מחשבים מקולקלים. כמו כן אין בנמצא לא בסיס מידע מפורט ומקיף על פליטת גזי החממה בשטחה ולא תוכנית פעולה לאומית להפחתת פליטת גזי החממה.
אפילו על המחווה הקטנה שבאישור חבילת הצעות החוק של השדולה הסביבתית חברתית שהובילו דב חנין, אופיר פינס ויצן הורוביץ לקראת הוועידה החליטו לדלג בממשלה ואישרו רק חצי ממנה. עד כדי כך לא רצינו לאותת לעולם שישראל רצינית לא רק בנוגע לאיום האיראני ולהקפאת ההתנחלויות אלא גם בצמצום פליטת גזי החממה. כשהממשלה מגיעה לוועידה ללא עמדה מגובשת וכלל לא ברור האם הנשיא, ראש הממשלה או רק השר לאיכות הסביבה וכמה ח"כים מהאופוזיציה יגיעו לקופנהגן המצב בכי רע.
בפרפראזה על מאמרו דני רביבוניץ', בחברה הישראלית איכות סביבה נתפסת כמותרות, מגרש משחקים של אוהבי טבעי, אסתטיקה וניקיון ומרבית העוסקים בו הם מי שיש להם הכל והם עוסקים בהגנה על תחביב. או בתרגום למציאות הישראלית: חוץ מכמה משוגעים לדבר ובורגנים אף אחד לא שם קצוץ על נושאים סביבתיים.
כרוניקה של הזנחה
אך למרות שזו מצווה גדולה, שגם מסבה לי הנאה, לתקוף את נתניהו וממשלתו, יש לומר את האמת. במדינת ישראל לא שמו פס אף פעם על איכות הסביבה. הזלזול בנושא הסביבתי מתחיל כאן מבראשית. המפעל הציוני ראה את הטבע כאיזשהו משאב שאפשר לשחק בו ולהפוך לתוכנית כפי בקשתך. בשיטה זו ייבשו את החולה במבצע ציוני גדול, השקיעו במוביל הארצי והזניחו את אקוויפר החוף כי הוא הרי יסתדר לבד, הקימו יישובים קטנטנים עד זעירים על כל פיסת אדמה אפשרית כי זה הרי 'כיבוש הארץ' ו'הפרחת השממה' ללא כל חשיבה או תכנון סביבתיים וממשיכים לשאוב מהכינרת עד שהיא תגיע לנקודת האל חזור .
המודעות במערכת הפוליטית לעצם קיום המושג 'איכות סביבה' הגיעה לכאן בערך 30 שנה אחרי שהיא התחילה בכל העולם המערבי. עד אז חשבו שאיכות סביבה זה 'לא לקטוף את פרחי הבר'.
בשנת 1969 פנה ח"כ המנוח יוסף תמיר, אחד מחלוצי התנועה הסביבתית בישראל, אל יו"ר סיעת הליברלים, ח"כ אסתר רזיאל נאור, בבקשה לקיים דיון במשבר משק המים בישראל היא שאלה אותו: "תגיד לי תמיר, מה לכנסת ולכנרת?". בשנת ה-61 למדינת ישראל כתב על כך תמיר: "עד כדי כך היה הניכור של מנהיגות המדינה גדול בכל הקשור בשימור הטבע והסביבה."
הטיפול הממשלתי לנושא גם הוא התחיל באיחור רב. רק בשנת 1973 הקימו את "השירות לשמירת איכות הסביבה" כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה, שעברה בסחר מכר אל משרד הפנים והפכה למשרד ממשלתי עצמאי רק ב-1988. גם אז לא ראו במשרד גוף משמעותי וזמן קצר לאחר שמונה רוני מילוא לשר הממונה התיק עבר אל ראש הממשלה שמיר כאילו היה מדובר בעבודה צדדית, משהו לדחוף בלו"ז בין בין ישיבת קבינט לישיבת ממשלה. גם הגעתו של יוסי שריד, אחד מהשרים המשמעותיים במשרד שגם הגדיל את תקציבו וסמכויותיו בצורה משמעותית, לא קרתה בצורה טבעית. עם הרכבת ממשלת רבין מונתה לשר אורה נמיר ורק לאחר מאבק ציבורי ותקשורתי נרחב, שבמסגרתו טען שריד כי "הפקירו אותו בשטח", מונה שריד לשר לאיכות הסביבה והרחיב את מסגרת התפקיד.
בשנים האחרונות התרגלנו לטיפוסים מפוקפקים במשרד לאיכות הסביבה. אנשים כמו צחי הנגבי, שהפך את המשרד למפעל למינויי מקורבים חסרי כל כישורים והשכלה או לשלום שמחון, נציג המושבים האופורטוניסט שהפך לקבלן הביצוע של הצמד נתניהו-ברק למשימות מלוכלכות. מדובר בנבחרי ציבור שמידותיהם המוסריות הושחתו כמו פואד בן-אליעזר ואריק שרון שעל עלילותיהם אין צורך להרחיב. הימצאותם של שרים כאלה במשרד לאיכות הסביבה חמורה לא רק מכיוון שהציבור הישראלי לומד לזהות את המשרד לאיכות הסביבה עם המושחתים שבנבחריו אלא מכיוון שעניינה הסביבתיים של מדינת ישראל מנוהלים בנורמות ירודות בכל אספקט שהוא. במקום להציב את המיטב שבאנשינו אל מול האתגרים הסביבתיים של המאה ה-21 אנו בוחרים באנשים שהתרבות הארגונית שלהם מתנהלת בסחר מכר, שמור לי ואשמור לך, חפיפניקיות ונפוטיזם.
למעשה, במציאות הישראלית השר לאיכות הסביבה הוא בין השרים שפחות משפיעים[3] על האוויר שאנחנו נשמים והמים שאנחנו שותים. שר התחבורה ושר התשתיות, שלא נדבר על שר האוצר, הן דמויות שמשפיעות הרבה יותר על מצבה הסביבתי של ישראל. גם כאשר ממנים שר שנחשב כרציני ומקצועי למשרד לאיכות הסביבה, דוגמאת גלעד ארדן, מטילים עליו את התפקיד גוזל הזמן של השר הממונה על הקשר בין הכנסת לממשלה מה שמקצץ את שבוע העבודה שלו לפחות ביום וחצי לטובת מענה לשאילתות בכנסת והדיפת הצעות אי-אמון. במדינה מתוקנת, אחת כזו שישראל שואפת להיות, השר שממונה על איכות הסביבה הוא דמות דומיננטית בממשלה וחתימתו נדרשת לביצוע כל מהלך בעל השלכה משמעותית בתחום הסביבתי. השר הקודם לאיכות הסביבה למשל היה דמות דומיננטית מאוד. קראו לו גדעון עזרא והוא הובא לפוליטיקה כשחקן רכש בתור סגן ראש השב"כ לשעבר. חבל רק שהחותם היחיד שהשאיר היה שינוי שם המשרד מ'המשרד לאיכות הסביבה' ל'המשרד להגנת הסביבה'.
הסיפור הבא מעיד על כך כאלף עדים: לקראת פתיחת וועידת קופנהאגן היום כל מדינה מתבקשת להודיע על התחייבותה להפחתה בפליטות גזי החממה. ישראל, שלא גיבשה עמדה רשמית בנושא והממשלה שלה לא קיימה דיון כלל בנושא, נמצאת בבעיה. מצד אחד השר לאיכות הסביבה גלעד ארדן מתכוון להציג בכנס את המסקנות של הדו"ח שהכינה עבורו חברת מקינזי. מצד שני שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו פנה אל ראש הממשלה בבקשה למנוע את הצגת המסקנות מכיוון שלא התקיים דיון מסודר בממשלה. לא רק שהשר לאיכות סביבה לא יכול להוביל מדיניות בנושאי סביבה אלא שהממשלה כלל לא מתכנסת לדון בנושא ואל וועידה בינלאומית רמת דרג שבכל העולם נושאים אליה עיניים ישראל מגיעה בידיים ריקות.
וכשהשר הממונה על העניין הוא נון-פקטור, ואין לנושא אמא או אבא שקם בבוקר וקידום התחום שהוא ממונה עליו לא עומד לנגד עיניו, או לפחות לא כזה כשיש לו כלים וסמכויות לקדם אותו, אז במדינת ישראל הלא-סביבתית בעליל לא זז שום דבר.
דרושה: מנהיגות סביבתית
למדינת ישראל דרושה מנהיגות סביבתית. הרשו לי להבהיר למה אני מתכוון מכיוון שאני חושש שהדברים יתפרשו כפשוטם, ולא כך. לא דרושים 'חלוצים סביבתיים' או חברי כנסת מהאופוזיציה שילחמו למען איכות הסביבה. הם קיימים, הם עושים עבודת קודש וכבודם במקומם מונח.
לצערנו הרב כוחם של אנשים אלה שהקדימו את זמנם ומנסים להשפיע על קובעי המדיניות המציאות במאבק יום-יומי וסזיפי הוא מוגבל וכוחם לא יעמוד אל מול האתגרים העצומים שעומדים בפנינו בתחום הסביבתי.
לסביבה ולמשאבי הטבע אין 30-20 שנה עד שהאזרחים במדינת ישראל יבינו שאי-אפשר לזהם בלי חשבון, לפלוט גזי חממה כאילו אין מחר ולעשות שוק מתקנות איכות סביבה. הגענו לנקודת זמן שבה הפעולה לא יכולה להיות רק Grassroot ויוזמה מקומית של וועד השכונה או רשימות מוניציפאליות. את הרכבת הזו פספסנו, שינוי איטי והדרגתי מלמטה לא יציל אותנו. אנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסא, להשקיע הון במחקר ופיתוח למציאת מקורות אנרגיה חלופיים, לפתוח בתוכנית לאומית לחיסכון במשאבים וצמצום טביעת הרגל האקולוגית שלנו. את אלו יכולה לעשות רק לבצע מנהיגות בעלת שיעור קומה שמשחקת בליגת העל של הפוליטיקה הישראלית.
"גדולות מופיעה בעיתות משבר" אומרת המימרה הידועה וזוהי שעת משבר. בניגוד לדימויינו הירוד, ידענו להצמיח מנהיגים מקרבנו בעיתות משבר וחירום. הם היו מנהיגים מסוג מאוד ספציפי: מנהיגי מלחמה ושלום, מנהיגים שידעו לכבוש ולהרוס ומנהיגים שידעו לחתום על הסכמי שלום. מדי פעם התפלק לנו איזה לוי אשכול כזה שעסק בסוגיות כלכלה וחברה, אבל כשאומרים 'מנהיגות' לישראלי הממוצע הוא מדמיין את מי שיסכל את הגרעין האיראני ויביא להסכם שלום עם הפלשתינאים. את הדיסקט צר האופקים והלא מעודכן הזה צריך להחליף. מי שעדיין שבוי באשליות שווא על כך שניתן להתעלם משינוי האקלים ולטאטא מתחת לשטיח את פליטת גזי החממה יקבל שיחת השכמה בוועידת קופנהגן. הפעמונים על קריאת חירום צלצלו בדמות הוריקנים מתגברים, צונאמי קוטל צוויזליזציה וקרחונים נמסים.
כשנתניהו מודיע שהוא שוקל לא יגיע אל וועידת קופנהאגן מכיוון שיכול להיות שאחמדינג'אד יהיה בחדר מתברר עד כמה המצפן שלו לא מכוון. האיומים היחידים שנתניהו מסוגל לקלוט הם איומי נשק גרעיני וקאסמים מחמאסטן. איומים סביבתיים או משבר האקלים נשמעים לו כשפה זרה.
לישראל דרושה מנהיגות ברמה הלאומית, שלצד עמדותיה המוצקות והמגובשות בתחומי השלום והמלחמה, הכלכלה והחברה, תהיה לו עמדה מוצקה, מגובשת ומנומקת בתחומים סביבתיים. לא יכול להיות שבבוליביה, מדינת עולם שלישי שסובלת מעוני קיצוני ועד לפני כמה שנים היו בה אנלבפתים, תקדיש הממשלה יותר תשומת לב לשינוי האקלים מאשר ממשלת ישראל שבקרוב תימנה על מדינת ה-OECD. העובדה שבאיי פיג'י 66% מהאנרגיה מופקת ממקורות מתחדשים ועד 2015 הם עתידים להגיע ל-90% בעוד שישראל המתהדרת בהיותה חברה בסקציית המדינות המערביות באו"ם לא מנטרת אפילו את פליטות גזי החממה שלה.
בינתיים, במדינת הגמדים, שבה מינו שר לאיומים אסטרטגים[4], מצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא עומד בראש המדינה "המאוימת ביותר בעולם". אני מצפה מהמנהיגות הישראלית שתתחיל להתכונן לאיום הסביבתי.
לקריאה נוספת:
- הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף – כל מה שרצית לדעת על משבר האקלים (וכמה מהדברים שניסית להדחיק). בלוג מאת פרופ' דני רביבנוביץ'
- אפקט הפרפר השחור – בלוג מושקע (אם כי מעוצב בצורה מבולגנת) שמוקדש לנושא שינוי אקלים והתחממות גלובלית.
- 'הגנת הסביבה? גלעד ארדן לא יכול לבד' מאת עו"ד עדי וולפסון, Ynet סביבה
- ביבי לא בא מאת יוסי שריד, הארץ
- נס גדול לא יהיה פה מאת יוסי שריד, הארץ
- למדינות האיים הקטנות באוקיינוס השקט, ועידת קופנהאגן כבר לא תעזור – מאת בן בוהיין, הארץ
- מגשש באפלה – הבלוג של האזרח דרור. בר-קיימא לאללה.
[1] הגברת נעמי קליין פרסמה ספר שתורגם לעברית לא מזמן ועוסק בנושא בשם 'דוקטרינת ההלם' ויצא לאור בהוצאת אנדלוס.[2] דויד גרוסמן כינה זאת "הנהגה חלולה".[3] ראו את מאמרו של עו"ד עדי וולפסון בנושא הצורך בטיפול הוליסטי כלל-משרדי בנושא הסביבתי.[4] ראו בהקשר זה שירו של תומר ליכטש בנושא
השמינייה – רטרוספקט
'הרשת' היא קבוצה של צעירים – מהעולם הפוליטי ומחוצה לו, צעירי העבודה, מרצ, העולם העסקי, האקדמיה, עולם התקשורת ועוד, אשר מבקשת ליצור מסגרת פעולה סוציאל-דמוקרטית לאור קריסת מפלגות השמאל בבחירות האחרונות, זאת במטרה להציג אלטרנטיבה אמיתית ובועטת למציאות הגוררת את כולנו אל הכיוון הלא נכון. 'הרשת' תערוך את הכינוס הציבורי הראשון שלה בשני בנובמבר בלופט החדש של קסטיאל בבן-יהודה 32, תל אביב (ואם אתם מתחת גיל 35 אתם יותר ממוזמנים) ובין היתר לצורך כך הקימה אתר. החבר'ה הנחמדים מ'הרשת', ביקשו ממני לכתוב טקסט ביקורתי על "השמינייה". התוצאה לפניכם:
בשנות ה-80 וה-90 של האלף הקודם פעלה קבוצת צעירים בתוך מפלגת העבודה אשר כונתה "השמינייה היונית". חברי השמינייה; חיים רמון, יוסי ביילין, אברום בורג, עוזי ברעם, עמיר פרץ, יעל דיין, חגי מירום ונאווף מסאלחה. פעילות השמינייה עסקה במגוון תחומים: מעמדה ותפקידה של ההסתדרות, יחסינו עם הפלשתינאים, דת ומדינה ומאבק להצערתה של מפלגת העבודה. על מנת להבין את הזירה בה פעלו חברי השמינייה יש להיזכר במציאות הפוליטית של הימים ההם: מפלגת עבודה בת ארבעים ומשהו מנדטים, חוסר הפרדה בין ההסתדרות לקופת החולים הכללית (וחוסר אפשרות להתפקד למפלגת העבודה ללא הצטרפות להסתדרות), שירת האינטרנציונל בסיום וועידות מפלגתיות שנבע מאנכרוניזם ולא מסוציאליסטיות נלהבת, קונצנזוס ציבורי כי ניתן להמשיך בכיבוש ולשלוט בפלשתינאים לעוד עשרות שנים וגווארדיה וותיקה ששולטת במנגנון חזק מסואב שמתחיל בירקון 110 ונמשך עד לסוכנות היהודית דרך ההסתדרות.
חברי השמינייה ומנהיגם חיים רמון ניסו לשנות את המציאות הזו. יוסי ביילין הוביל את המשא ומתן עם הפלשתינאים ועמד מאחורי הסכמי אוסלו, עמיר פרץ וחיים רמון חירפו את הקריירה הפוליטית שלהם במאבקם נגד הממסד האוליגרכי ששלט במפלגת העבודה ובהסתדרות ואברום בורג העביר החלטה, שנחשבה בימים ההם להיסטורית, בוועידת מפלגת העבודה הקוראת להפרדת הדת מהמדינה. כולם, השמינייה, עשו ימים כלילות בניסיונות לרפורמה פנימית בשמאל-מרכז הישראלי עוד בימים שרבין קרא לשבור ידיים ורגליים ופרס לא חלם על מזרח תיכון חדש.
ועדיין, השמאל הישראלי העכשווי נוטה להיות ביקורתי כלפי השמינייה. הוא מעדיף לראות ברמון סוג של מפריט-על ניאו-ליברל שפירק את ההסתדרות וביוסי ביילין אליטיסט מתנשא. כשאנו בוחנים לאן המציאות הובילה את כל חברי השמינייה נדמה שעוד ניתן לראות את קווי המתאר של סימן הבעיטה שהשאיר עליהם השמאל הישראלי. חיים רמון התפטר מהכנסת לטובת חדרי ישיבות ודירקטוריונים של חברות אחזקות, יוסי ביילין הוגלה ממפלגת העבודה אל מרצ ושם סיים קדנציה אומללה כיושב ראש, אברום בורג התפטר מהכנסת לטובת עסקים וגילה את עצמו מחדש כ"יהודי פרוטסטנטי" והתאזרח בצרפת, יעל דיין הספיקה להחליף שלוש מפלגות ולמצוא את עצמה כיו"ר מועצת העיר תל אביב-יפו, חגי מירום מסתופף תחת כנפי הממסד כגזבר הסוכנות, נאווף מסאלחה מתהדר בתואר ראש האגף לקשרים בינלאומיים בהסתדרות, עוזי ברעם הקים את המועדון הצרכני "50 פלוס" ורק עמיר פרץ נשאר במשחק, וגם זה לא ברור לעוד כמה זמן.
בסופו של יום, למרות השפעתם הרבה על הפוליטיקה והחברה, לא מימשו חברי השמינייה את שאיפותיהם. לא רק שחיים רמון, המנהיג הכריזמטי והבלתי מעורער של חברי השמינייה לא נהיה ראש ממשלה, אלא שהוא גם לא היה שר חוץ, ביטחון או אוצר. יוסי ביילין, שרקם הסכמי שלום והיה השר היחיד שסגר משרד אשר הופקד עליו בשל חוסר נחיצותו, לא הגיע להשפעה מיניסטריאלית ממשית. בורג נבחר ליו"ר הסוכנות וליו"ר הכנסת, אך למעשה, איש מהם לא מימש את שאיפותיו. אף אחד מחברי הקבוצה לא נהיה שר בכיר (פרט לפרץ שעלילותיו במשרד הביטחון ראויות לדיון נפרד) ואיש מהם לא הפך למועמד קרוב לריאלי לראשות הממשלה.
כיצד הצליחו שמונת האנשים המוכשרים והאינטליגנטים הללו למצוא את עצמם מחוץ לזירה הפוליטית בפרק זמן שכזה? כיצד פרישתם, פרט לפרישתם של רמון וביילין, לא זכתה להתייחסות ציבורית כמעט?
דור מזויין
מחיקתם מן המפה הפוליטית של חברי השמינייה היא נושא הדורש חקירה, אך הוא מתחבר אל סוגיית נוספת: כישלון דור הביניים. למעשה, כשאנו מסתכלים על המפה הפוליטית הנוכחית ובעשור האחרון לא ניתן לזהות אף דמות מנהיגותית או בעלת שיעור קומה. האם עידן המנהיגים הגדולים והכריזמטיים תם?
על מנת לבחון את השמינייה ובני דורה עלינו לבחון את ראשי הממשלה מן הדור הזה: בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט. הדור הזה, שהנהיג אותנו בעשור וחצי האחרונים (פרט לארבע שנים בהן שרון כיהן כראש ממשלה), נכשל בכל ההיבטים. אף אחת מהסוגיות המרכזיות שניצבות בפני מדינת ישראל לא נפתרו. הסכסוך הישראלי-פלשתינאי נמשך, האינתיפדיה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ואלפי הקאסמים מעזה מעידים שגם ביטחון לא הושג, הרפואה והחינוך הציבוריים מקוצצים ומופרטים ושוק העבודה עבר תהליך אכזרי שאת תוצאותיו ניתן לראות במאות אלפי עובדי הקבלן המנוצלים, משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים ולא מצליחות לגמור את החודש ומוות תעסוקתי לבני 50 פלוס. אין חוקה ולא הושגה שום התקדמות ביחסי דת ומדינה. מצבו של המיעוט הערבי לא השתפר והיחסים בינו לבין הרוב היהודי הביאו את שני הצדדים למגמות לאומניות וגזעניות, בהתאמה
.
ניתן למלא עמוד פוליו שלם בתירוצים ובטענות שישמיעו בני הדור הזה; קריסת בריה"מ ועלייה חסרת תקדים, מגמות עולמיות בשווקים ובכלכלה, שכנים לא סימפטים (מיתוס ה"וילה בג'ונג'ל") ותמיד יהיה מי שיאשים את שיטת הממשל. כל אלו לא מסתירים, מסווים או אפילו מטשטשים במקצת את העובדה הפשוטה והחותכת: "הדור הזה רקוב" כמילותיו של רמי פורטיס.
חיים רמון אמר בנאום הפרישה שלו: " בכל פעם אני שומע אנשים, כולל ח"כים מתרפקים על העבר. כמה זה היה "שמח, נפלא, לפני שהגענו". הכל היה זך וטהור ונקי. הנוסטלגיה המזויפת הזו נשפכת מכל עבר ומתארת אידיאל שלא היה ולא נברא…" וענה לביקורת הדורית. הוא קרא לדור הנוכחי לא להרגיש רגשי נחיתות מול דורות העבר.
מה שרמון שכח הוא שמרבית חברי הבית היום, ובטח הדומיננטיים מביניהם, לא סובלים מתסביכים עם דור המייסדים. הם פשוט לא הכירו אותם, לא נאבקו איתם בוועידות המפלגה, לא קראו להם להתפטר כמו שאולמרט בן ה-21 קרא למנחם בגין ב-1966 מראשות חירות אחרי הכישלון המי-יודע-כמה בבחירות. הם פשוט לא שייכים לדור ה'הוא' יותר, לדור שרמון משתייך אליו. לא רק במובן הגילאי, הגברת לבני יושבת ראש האופוזיציה משתייכת אומנם גילאית אל השמינייה, אבל היא נכנסה לעומק הזירה הפוליטית רק בעשור הנוכחי, בעוד שהם, עשו זאת בשנות ה-80. גם אני כתבתי כאן על ההתנשאות הכרונית של כל דור לגבי הדור שבא אחריו, אך התייחסתי אל בני הדור הנוכחי. בני הפחות מ-40, פחות מ-35, פחות מ-30. למעשה, כשאיש שמאל ישראלי צעיר מרים את עיניו ומחפש דמות מנהיגותית שתקים את המחנה מהריסותיו הוא לא מאתר אף אחד ועיניו ממשיכות למצמץ בחיפוש. בני הדור הנוכחי, ושיקראו לו דור ה-Y או דור ה-Z, צריכים לראות את המציאות נכוחה ולהבין שהדור הקודם, דור האימהות והאבות הפוליטיים, לא עמד בנטל. לא שלום, לא ביטחון, לא צדק חברתי. האחריות מוטלת על כתפיהם של בני הדור הנוכחי.
*פורסם לראשונה באתר 'הרשת'*
על ההגמוניה הרסלינגית [פוסט אורח]
הקדמה:
כבוד גדול לי הוא לפתוח את קטגורית הפוסטים האורחים בבלוג. מעלותיו של הפוסט האורח נשואות בפי כול: מדריכי הבלוגרים השונים מציעים לכל אחד לפתוח כזה, בלוגים מובילים מפרסמים לעיתים תכופות פוסטים אורחים ובכלל נדמה שזה עסק די מוצלח. למעשה, פרסום פוסטים אורחים הוא מעין הרחבה של הבלוג, העלאת טקסטים שנכתבו על ידי כותבים אחרים, הענקת זווית ראייה שונה על הדברים ותוספת מחשבות ורעיונות מעניינים.
את הפוסט האורח הראשון (וסליחה על ההקדמה הארוכה) מפרסם אש"ט. אומנם אני החלטתי לחתום בשמי על כל טקסט שיצא תחת ידי, אבל בוא נגיד שלאש"ט יש נסיבות מקילות. אין טעם להרבות בדברי שבח על המחבר, הטקסט מדבר בזכות עצמו. הפלא הגדול שלי הוא כיצד ביקורת ספרים ("על ההגמוניה: מבחר מתוך 'מחברות הכלא'" (מהדורה מחודשת), אנטוניו גרמשי) באורך קצרצר (635 מילים) יכולה לטעון טענה משמעותית ולגבות אותה.
על ההגמוניה הרסלינגית // אש"ט
אגדה אורבנית המסתובבת בחוגים מסוימים בתל אביב מספרת כי אחד משני מייסדי הוצאת "רסלינג", ד"ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני, העניק לבנו את השם סובייקט. כמו לכל אגדה אורבנית, גם לזאת קיימות כמה גרסאות: יש האומרים שהילד נקרא אובייקט, בעוד אחרים מתעקשים ששמו ריזוֹם.
ההומור כאן נובע כמובן מעצם האפשרות שאינטלקטואל ייקח את רעיונותיו ברצינות כה גולמית עד כדי כפייתם על עתידו של עולל אומלל. אולם מתברר שאפשרות זו אינה מופרכת כשמדובר בזירה הציבורית-פוליטית. הנה, לשם דוגמא, דבריו של ד"ר בנימיני מראיון שנתן למקומון "העיר" במאי השנה: "ברמה העמוקה זה עושה לי טוב שמחסלים פלסטינים. וברמה העמוקה גם לפלסטינים זה עושה טוב שמחסלים אותם. אנחנו מתענגים לחוות את הטראומה שלנו בעונג מזוכיסטי כשאוטובוס מתפוצץ, למשל. נכון שזה טראומטי, אבל אנחנו נמשכים לזה… כדי לעשות כאן שלום, צריך לספק אלטרנטיבה להתענגות הזאת".
ההערה האווילית הזו לא היתה ראויה לאזכור אלמלא זהות דוברה. בנימיני, יחד עם צבעוני, אחראי לאחד מהמיזמים העיוניים המרשימים ביותר שנראו בישראל בשנים האחרונות. עד להקמת "רסלינג" בשנת 2000, ההגות הצרפתית שנכתבה לאחר מלחמת העולם השנייה יובאה לאוניברסיטאות בארץ על ידי קאדר אקדמי מצומצם, באיחור של שנים ולאחר שזו כבר עובּדה במערכת העיכול האמריקאית. מפעל התרגום של ההוצאה הכפיל מאז את הסילבוס הפוסט-מודרניסטי והרחיב משם את הקטלוג גם להגות גרמנית ואנגלו-סכסית ולקלאסיקות פילוסופיות.
אלא שמידותיה הרחבות של ספריית "רסלינג" אינן תואמות את חשיבותם של רבים מהוגיה. כך קרה שכיום עלינו להתמודד עם הון תרבותי שמאדיר את רעיונותיהם של הוגים שוליים ודוחף אותנו, דור צעיר של אינטלקטואלים, לנסות ולהבין את העולם שבו אנו חיים בשפתם של בנימיני, לאקאן וחיים דעואל לוסקי. נקודת פתיחה טובה לקריאה מבוקרת בספרי "רסלינג" יכולה להיות המהדורה המחודשת של "על ההגמוניה: מבחר מתוך 'מחברות הכלא'" מאת ההוגה המרקסיסטי אנטוניו גרמשי; מושג ההגמוניה של גרמשי יכול לשמש אותנו להבהרת תפקידה – וחוסר תפקודה – של הוצאת "רסלינג" עצמה במערך התרבותי והפוליטי הישראלי.
במחברותיו, שם גרמשי דגש על תפקיד האינטלקטואלים בכינון הגמוניה תרבותית, הגמוניה שמקבעת באמצעים קונצנזואליים את מעמדה של קבוצה חברתית מסוימת כקבוצה השלטת. לדבריו, "אין מעמד נפרד של אינטלקטואלים, אלא לכל מעמד יש את האינטלקטואלים שלו. אך האינטלקטואלים השייכים לשכבה שהיא פרוגרסיבית מבחינה היסטורית מפעילים כוח משיכה כה גדול עד שמגיעים הדברים לידי כך שבניתוח סופי הם מכפיפים למרותם את האינטלקטואלים של המעמדות החברתיים האחרים… תופעה זו מתרחשת באופן 'ספונטני' בתקופות שהשכבה החברתית האמורה היא באמת פרוגרסיבית, דהיינו היא מביאה להתקדמות החברה כולה ולא רק מספקת את צרכיה הקיומיים". (עמ' 152)
לאור דברים אלה, צריך להעריך את חומרת התכנסותה והתנתקותה של האינטליגנציה הישראלית מהחברה הישראלית. אותה אינטליגנציה אשר צמחה מתוך המעמד הבינוני זנחה את מדיניות הרווחה ממנה היא עצמה נהנתה ושבעה לטובת המאבק לשלום וסיום הכיבוש של 67'. אלא שהתרסקות מחנה אוסלו באינתיפאדה השנייה הותירה את השמאל החדש נפסד מכאן ומכאן, ומה שנותר ממנו התחפר בחפירות האקדמיה והאמנות בעמדה של אופוזיציה נצחית ובלי כל רצון נראה לעין לשלטון.
הצלחתה של הוצאת "רסלינג" נגזרת מאופיו של השמאל הא-פוליטי החדש. על רבים מספרי ההוצאה, כמו גם על הצעותיו הפוליטיות של השמאל הא-פוליטי, ניתן להחיל את ביקורתה של הפילוסופית מרתה נוסבאום על ג'ודית באטלר (שספריה בעברית ראו אף הם אור ב"רסלינג"). באטלר, כותבת נוסבאום בתרגום חופשי שלי, ממצבת את עצמה כ"כוכב שמרתק אליו את הקורא, לעתים קרובות באמצעות ערפול, ולא כאדם הטוען טענות בין שווים". המיסטיפיקציה הרסלינגית היא המאצילה יוקרה פוליטית על שכבת האינטלקטואלים של השמאל החדש, והיא הדוחה חזון פוליטי ופרגמטיזם פוליטי.
ובשעה שהאינטליגנציה הרסלינגית מתנשאת מעל החברה ומעל צרותיה ככוכב, המרחב הפוליטי הממשי נותר פרוץ לאינטלקטואלים דוגמת שמואל הספרי ויניב אלדד, שפרסמו בחודש שעבר את מניפסט "השמאל הלאומי" האנטי-ליברלי. מניפסט זה ממשיך את דרכם של גדי טאוב, דני גוטווין ואחרים, שכבר האשימו את האינטיליגנציה הפוסט-ציונית בחבירה להפרטת ה
משק. ואולם, ברוח הגותו של גרמשי, יש להבין את החידוש של יניב והספרי בניסיון לכרות בריתות עם קבוצות חברתיות אחרות, בין אם באמצעים רטוריים – בעילגות ובגסות מכוּונת, בהוקעת המשתמטים כאויבים מבפנים – ובין אם בפשרות פוליטיות כנות יותר.
"על ההגמוניה: מבחר מתוך 'מחברות הכלא'" (מהדורה מחודשת), אנטוניו גרמשי,
מאיטלקית: אלון אלטרס,
רסלינג, 304 עמ'
הערה: הטקסט פורסם לראשונה בTimeOut תל-אביב ומובא לכאן בהסכמתו של המחבר
חזית שחרור הולכי הרגל – עדכון
אני שמח לבשר שהמאבק של חזית שחרור הולכי הרגל עלה שלב. אחרי שצילמתי תמונות של אופנועים וקטנועים חוסמים את המדרכות, ונדנדתי לכם לשלוח לי, ואתם שלחתם לי תמונות [יש לציין לשבח את עידוק], אפילו חברי מועצת העיר נרתמו. ליתר דיוק, חברת מועצת העיר ויקירת הבלוג תמי זנדברג. זנדברג קראה את הפוסט, התרשמה מהתמונות ומהתגובות, ופנתה לראש אגף הפיקוח בעירייה, יואב ירדני:
"אין ספק שמדובר במכה עירונית הפוגעת קודם כל בהולכי הרגל, בבעלי עגלות הילדים וברוכבי האופניים. הגברת אכיפה של החוק הקיים תוכל לצמצם את הפגיעה במידה ניכרת. (…)כל מי שמסתובב ברחובות תל אביב עד למציאות (…) אופנועים חונים על המדרכה ברחובות צרים וקטנים, שרוחב המדרכה הכולל בהם אינו מגיע ל-1.30 מ', ונוסעים מרחקים ארוכים על המדרכה, באופן המסכן את הולכי הרגל והילדים.(…) יש לרענן באופן מיידי את נוהלי האכיפה בנושא ולצאת למבצע אכיפה ייעודי שמטרתו להסדיר את חניית האופנועים בעיר, כמובן תוך כדי אכיפה כנגד מכוניות פרטיות החונות במקומית חניה המיועדים לאופנועים"
הפנייה, כולל המאבק בבלוג ובפליקר, קיבלו כיסוי תקשורתי.
אגף הפיקוח של העירייה מסר בתגובה כי:
"כחלק ממדיניות עירונית להפחתת זיהום האוויר, שיפור זרימת התנועה והטיפול בנושא החניה, עיריית תל אביב-יפו מעודדת את השימוש ברכב דו-גלגלי ופועלת להסדיר מקומות חניה לרכב דו-גלגלי. נציין כי מתחילת השנה הנוכחית עד חודש יולי (כולל) נרשמו 6,183 דוחות, כנגד רכב דו-גלגלי, והבולטת בהן היא חניה על מדרכה. כמו כן בתקופה זו נרשמו גם 7,066 דוחות כנגד רכבים שחנו בשטח המיועד לחניית רכב דו-גלגלי"
אין לי ספק כי באגף הפיקוח של העירייה התחילו להבין שהנושא עלה שלב ושיש ציבור אזרחים שהנושא קרוב לליבו [גם בבלוגספירה]. למקרה שהנושא לא יורד לעומק תודעתם התחבורתית של הממונים על הנושא בעיריית תל אביב-יפו, החלטתי ליזום צעד נוסף במאבק. הפעם, במקום לעורר את חמתם של רוכבי הקטנועים והאופנועים על הולכי הרגל (כי הרי על כל קטנוע ובתוך כל מכונית מסתתר גם הולך רגל), הבה נשלב ידיים. הבה נפעל ביחד, רוכבי האופנועים והולכי הרגל – למען סביבה אורבנית ותחבורתית טובה יותר לכולנו. הפיתרון לסוגיה לא נמצא רק בהגברת האכיפה ובהענשת חוסמי המדרכות (אם כי מדובר בצעד חיובי לקידום הפיתרון), אלא בתכנון ומדיניות תחבורתית עדכנית שמכירה בגיוון אמצעי התחבורה (או בעברית צחה: תחבורה בת קיימא).
אי לכך, אני פונה אליכם אחי ואחיותיי רוכבי ורוכבות הקטנועים והאופנועים, בבקשה לתרום למאבק. המאבק המשותף לכולנו. הולכי הרגל צריכים מדרכות, הרוכבים צריכים חנייה. אין סיבה שהדבר יבוא אחד על החשבון השני. העירייה יכולה ליזום מספר פיתרונות מתוחכמים לחנייה עבור כלי רכב דו-גלגליים אשר לא יגזלו שטח רב מן הציבור. במקביל, אין סיבה שהרוכבים יקופחו אל מול המכונית הפרטית אשר זוכה לתיעדוף גבוה בהרבה בתחום החנייה.
מי מכם, אנשי כלי הרכב הממונע הדו-גלגלי, יעשה מעשה ויזום עצומה לראש העיר? מי יפנה אל בעל הסמכות הרלוואנטית בבקשה לקידום פיתרון תחבורתי שיכיל גם הולכי רגל וגם רוכבי קטנועים?
זה יכול להיות כל אחד ואחת מכם. אין הרבה דרישות. אתם רק צריכים להיות רוכבי קטנוע או אופנוע, תושבי תל אביב-יפו או גוש דן ולתמוך בפיתרון תחבורתי שהפרספקטיבה שלו לא תוגבל לנהגי מכוניות פרטיות וג'יפים.
אולי אתם אפילו מסתתרים ממש כאן, בבלוגספירה.
יובל אדם? תומר ליכטש? איל אורון?
מי מכם, בלוגרים פרוגרסיביים ורכובים, ירים את הכפפה?
נ.ב.
אני שמח לספר לכם כי אל חזית שחרור הולכי הרגל חברו גם נציגים מעולם הצילום המקצועי. החלוצה היא גוני ריסקין, שאת העבודות שלה אפשר לראות פה ואת הבלוג לחלוצות לא רלוואנטיות שלה ניתן לראות פה. בקיצור – תמונה ראשונה של צלם מקצועי לאלבום.
מיטב הנוער
מיטב הנוער כאן. הם מסתובבים בינינו, בתנועות הנוער, בבלוגספירה, במגמות קולנוע ותיאטרון, באוניברסיטה הפתוחה, בעיר, בכפר ובקיבוץ. הם לא הלכו לשום מקום, הם לא נשאבו לנו החוצה מה-DNA, 'כוכב נולד' לא טמטם להם את המוח ושפעת החזירים לא חיסלה אותם.
השבוע הם היו ב"העיר".
רוצו לקרוא את הגיליון החדש של העיר בעריכת הנוער התל-אביבי. אם אין לכם עותק רוצו לקנות. תמצאו שם גיליון שנערך כולו על ידי בני הנוער תושבי העיר הנפלאה הזו. תוכלו לקרוא כתבה של קורל גדיש שהלכה לברר מדוע למרות צפי של 15,000 בני נוער הגיעו רק 5,000 להפנינג הנוער העירוני בספורט וחזרה עם מסקנות מעניינות ,טור דעה קצר של טל גונן שמספרת על התחושה של מגורים בצהלה והיחס החברתי שמגורים בשכונת צפונית גורמים,כתיבה רעננה על הנושא הישן של עיצוב דפוסי הצריכה המינית שלנו על ידי תאגידי ענק ופרסומאים שכתבו נגה רנאל ואיתי ששון, אייטם על מנ"ש – מרכזי נוער שכונתיים – מיזם עירוני חדש שמאיים לנגוס בקהל היעד של תנועות הנוער וראיון קצרצר ומשעשע שערך יאן לביא עם אורן זריף לכבוד פתיחת שנת הלימודים.
ככה זה כשלוקחים חבורה של בני נוער מוכשרים, נותנים להם את הכלים, את האמצעים ואת הבמה. מקבלים את אחד הגיליונות המוצלחים של "העיר" מהשנים האחרונות. מקבלים עיתון מהודק, מעודכן, חדשני ושנון. וכמה שנון! איפה בתקשורת המקומית תוכלו למצוא בימים אלו מטאפורות כמו "כמו פריק אנכרוניסטי ושבטי מהמאה ה-18 שמתחרה בספינות הקיטור בקאנו מעץ מאיקליפטוס?" כשאמנון ברונפלד שטיין מתאר בצורה נפלאה את חווית הרכיבה על אופניים ברחובות העיר. ב"העיר" עשו את זה נכון. לא במודל הפטרנליסטי מצד המערכת והכמעט מתנצל מצד הכתבים של כתבי-נוער ב"מעריב לנוער", לא באותו מס שפתיים ריטואלי שבו יום אחד בשנה מחליפה מועצת התלמידים את הנהלת בית הספר וצוות המורים. לא. כאן, כמו בשיר של "כהן@מושון" , "העיר" עושים את זה נכון.
לא מזמן עשו את זה נכון גם במוסף "הארץ", בנסיבות מצערות יותר. אחרי הטבח המזעזע בבר הנוער של אגודת ההומואים, לסביות, בי-סקסואלים והטרנסג'נדרים, פנה "הארץ" לבני הנוער גאים מחוץ לארון ונתנו להם את הבמה. חברי אייל גרוס כתב על התרשמותו העמוקה מהטקסטים ולי אין דרך לתאר אותם פרט למרגשים, מהממים ומדויקים.
בכלל, נדמה שווה להקדיש מספר מילים לדיון על מצב הנוער. בין החשיפה על בני נוער ניאו-נאצים בפתח-תקווה, הכתבה השנתית בחופש הגדול על הרגלי השתייה בקרב הנוער ודיווח על אלימות במועדונים, ניתן עוד לחשוב כי בקרבנו מסתובב דור שלם של זבי חוטם כושלים, שיכורים ואלימים. כששרי החינוך וארגוני המורים עושים ביניהם תחרות עד כמה מצב הנוער גרוע וכמה הצד השני אשם, טורחים לנפנף בציונים המבישים במבחני פיז"ה, לפרסם מחקרים שמראים ש-59% מתלמידי כיתה י"א חושבים שגולדה מאיר הייתה אישתו של בן-גוריון ושהפרחחים מתחילים לשתות כבר בגיל 14. לרגע כולנו נזכרים בנוער של פעם – זה שהקים לנו את המדינה, התנדב לפלמ"ח, יצא להגשמה בקיבוץ או סתם יצא לסחוב תרנגולות מהלול או לשתות גזוז בגרוש וחצי ולהצגה יומית בקולנוע מוגרבי.
יש איזו תופעה מעצבנת כזו, שכל דור משוכנע שהוא היה טוב יותר מהדור הקודם. הם, אז, בגיל הזה היו הגונים יותר, שקדנים יותר, אהבו פעילות גופנית, קראו ספרים, כיבדו את הוריהם, אלכוהול היה יין קידוש ואולי מישהו אחד עישן צינגלה בהיאחזות, אבל זה היה רק פעם אחת.
מכובדיי, הרשו לי לכפור בכך. הנוער, תאמינו או לא, הוא לא יותר מאשר מראה של החברה. בגיל אחר כמובן ועם עדכונים והתאמות קלות של התקופה והטכנולוגיה, אבל בסך הכל גירסא דומה מאוד של הדור הקודם. בן נוער שנולד בג'יסר א-זרקה למשפחה מרובת ילדים וחסרת השכלה מהעשיריון השני יהיה הרבה יותר דומה וקרוב לאביו מאשר למקבילו מסביון, בן יחיד להורים אקדמאים ודור שלישי לבעלות על החברה המשפחתית שמטילה ביצי זהב. כך גם אצל שני אותם בני נוער מהמעמד הבינוני עם שני אחים, זה ממפתח-תקווה שלומד בביה"ס ממלכתי דתי ויתגייס לגולני וזה החילוני ממרכז תל אביב שאביו סוכן ביטוח ואימו מורה ועתיד להתגייס לחיל האוויר. כל אותן ההאשמות בזויות נגד הנוער – שהוא לא משכיל מספיק, שהוא אינדוודואליסטי מדי, שהוא חסר ערכים – צריכות להיות מופנות לדור ההורים.
וכך, גם כותבי הגיליון הזה לא מייצגים חתך ממוצע של הנוער הישראלי. למען הגילוי הנאות, אני אפילו מכיר את חלקם ויודע על כך מגוף ראשון. את סוף פטישי-שבירו עורך הגיליון אני מכיר דרך אחותו שהייתה איתי במועצת התלמידים והוא יחד עם אחי הקטן בשומר הצעיר. את קורל, אמנון וטל אני מכיר מנוער מרצ, אפילו שאני יותר מבוגר מהם. והם, כמו הכתבים ב"העיר", חלק מאותה שכבה סוציו-אקונומית, ואם יורשה לי להוסיף גם תרבותית, מאוד ספציפית. הם גדלו על אותו מצע תרבותי פחות או יותר, להורים שעודדו אותם לפתח חשיבה עצמאית וביקורתית וסביר להניח גם שהם משתייכים לאותם עשירונים כלכליים וגרים באותם אזורים ושכנות.
"חץ וקשת" והנוער הישראלי
האמת שגם אני פעם הייתי שותף להשמצות כלפי הנוער הישראלי. בעיקר כנער. לא היה פשוט להיות שמאלני מניאק ודי חנון גם בתל אביב. ניסיונות כושלים לגיוס חברים חדשים לנוער מרצ תרמו לתסכול שלי מבני גילי. סיור בהר הרצל במהלך שירותי הצבאי שבו רק קורסיסטית אחת מכל הצוות ידעה מי היה זאב ז'בוטינסקי הוסיפה לאכזבה שלי. אבל אז רצה המקרה והתגלגלתי במהלך שירותי הצבאי לסגל ההדרכה של "חץ וקשת". מדובר בפרוייקט משותף לסוכנות היהודית, הצופים וצה"ל שבו בני נוער יהודים מישראל וארה"ב עוברים חודש חוויתי ברחבי ישראל במסגרת של בין גדנ"ע לטירונות. שם פגשתי את נוער התפוצות שלנו, את הנערים הצעירים מלוס אנג'לס והנערות מניו יורק. זה לא היה מראה יפה. היו שם כמה פנינים – אבל אחרי חודש במחיצת מאות בני נוער יהודים-אמריקאים מהמעמד הבינוני,
קיבלתי פרספקטיבה אחרת על הדברים. הרדידות, האלימות, הרגלי השתייה והבורות של הנוער הישראלי מחווירים על יד אלו של הנוער היהודי-אמריקאי. על יד נער אמריקאי ממשפחה יהודית ממוצעת נראה מקבילו הישראלי כשקדן, הגון, בריא בנפשו ותאב ידע.
בוגי, אתה חרא
אז בפעם הבא שאיזה רמטכ"ל לשעבר שהולך עם נעליים גבוהות בקרייה בגלל הנחשים פולט איזה משהו על כך שהנוער החילוני הוא "כמו גידולי מים בלי שורשים", תשלחו אותו אל גיליון מספר 1509 של "העיר", ויקרא את הכתבה של סוף פטישי שבירו ואלי שבילי שוייצר על מה עומד מאחורי הירידה באחוזי הגיוס לצבא או את אחד הראיון של ליאור אבזון עם ציפי לבני, שהוא אחד הראיונות הישרים והישירים שעשו עם גברת הטפלון מאז הבחירות.
מכתב פומבי לצבי מזאל
[למי שלא מכיר, צבי מזאל כיהן כשגריר ישראל בשבדיה בשנות ה-2000. הוא התפרסם כאשר נהג כדיפלומט וניתק מהחשמל את יצירת 'שלגייה בדם' במהלך ערב פתיחת תערוכה בשטוקהולם הערב, 19 לאוגוסט, הוא התראיין ל'ערב חדש' בערוץ הראשון.]
מר מזאל,
שלום רב,
צפיתי בך מתראיין ל'ערב חדש' תחת תפקידך כ'שגריר ישראל בשבדיה לשעבר'. הרשה לי לציין, לפני שאמשיך, כי אנשים כמוך הם שגורמים לי לתעב את כל הלשעברים שמתראיינים לתקשורת על תקן פרשנים לרגע, ומגלים את כל החוכמה והפיתרונות מייד רגע אחרי שהם סיימו את כהונתם. ובכן, התראיינת לרגל מאורע האנטישמיות הנוכחי, אשר הפך אותך מתוקף תפקידך כלשעבר לכוכב תקשורת, הלא הוא עלילת הדם בדבר רצח מכוון של פלשתינאים ע"י צה"ל לצורך סחר באיבריהם. הידיעה בנושא, אשר התפרסמה בעיתון השבדי הנפוץ ביותר 'אפטונבלדט', מזכירה לנו שעד כמה שהעיתונות הישראלית מדרדרת, תמיד אפשר לרדת יותר נמוך.
אז אחרי שהוצאת את החליפה הישנה מהארון, צחצחת את הנעליים, הסתכלת במראה ונזכרת איך זה להרגיש חשוב, צעדת בשמחה אל התקשורת. בבוקר בטח התראיינת אצל רזי או ירון, אתמול כבר כמה עיתונאים מהתקשורת המודפסת התקשרו לקחת תגובה או אפילו ביקשו מאמר תגובה קצר של 200 מילה שאפשר לשים יפה בבוקסה. כשצלצלו מהטלוויזיה התחושה הייתה אמביוולנטית – מצד אחד הזמינו אותך רק ל'ערב חדש' ולא ביקשו ממך סינק למהדורת החדשות, מצד שני זו בכל זאת טלוויזיה.
ומה כבר יכולת להגיד? שהעיתונאי כתב שטות מצוצה מהאצבע? שהעורך זרק זין? שמדובר בטבלואיד ערב, גירסא משולבת ומשוקצת של 'ישראל היום' ו'ידיעות אחרונות' ולא במקבילה של ה'גארדיאן' או 'הניו יורק טיימס'? שזה מקרה מצער מאוד? שמספר מקרי האנטישמיות בשבדיה נמוך ולא צריך להתרגש? חלילה. חלילה לך משתעשה זאת. על האפשרות לא להגיב מכיוון שמדובר בעיסוק צהובוני וזה מתחת לכבודך חשבת? חס וחלילה. כי אז תעשה טעות כפולה, תירה גם למולדת וגם לעצמך ברגל. למולדת מכיוון שאז לא נוכל להמשיך להתבכיין, לטעון ש'כל העולם נגדנו', להמשיך להיות 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב', להמשיך לצעוק או"ם שמום או כדבריו של בני פלד: "היהודים לא יצאו מהגטאות וכנראה אין להם כלל מודעות לחובותיו של בעל בית ריבוני".
לעצמך היית גורם נזק אפילו יותר חמור, כי אלמלא התפוצצה פרשייה צהובה ומנופחת כזו אשר תואמת להפליא את האינסטינקטים הפבלוביים הישראליים, לא היית עולה שוב לכותרות, מדלג בין האולפנים. ואז מה? תחזור למי האפסיים ולמיזמים כושלים? הרי מהי עבודת השגרירות במקום קודר כסקנדינביה, צבי, אלמלא קצת אקשן ומריבות? הרי אם זימנו עכשיו לבירור קונסול כללי מכיוון שטען שאופן ניהול היחסים עם ארה"ב "גורם נזק אסטרטגי לישראל", מה היו צריכים לעשות לך כשטענת, בניגוד מוחלט לעמדת כל ממשלות ישראל מאז 1992, כי "הפלסטינים לעולם לא יכירו בישראל, מכיוון שהם בעצם רק רוצים לחזור ליפו ולחיפה ולזרוק את היהודים לים." והוספת הצעה למדיניות משלך "ישראל מוכרחה לכן להשתמש בכל האמצעים ההכרחיים על מנת להמשיך ולשלוט בפלסטינים לנצח."?
האם לא יצרת בעצמך באמירה זו נזק אסטרטגי למדינת ישראל כדוברה הרשמי? איזו דעה אמורים לקבל השבדים על ישראל כשכך מתבטא שגרירה?
אך לצערי הנזק שלך לא נעצר שם. כשדן מרגלית, דמות חיוורת שלא עוברת מסך, שאל אותך האם היית מגדיר את שבדיה כמדינה אנטי-ישראלית השבת מייד כי מדובר במדינה אנטישמית תוך הפניית אצבע למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. החלת בנאום הכפשות והשמצות נגד הסוציאל-דמוקרטים: "הכל התחיל באולוף פאלמה [רה"מ הסוציאל-דמוקרטי שפעל נמרצות נגד שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה ובעד שלום וזכויות אדם ברחבי העולם ונרצח ב-1986 – נ"ב]" אמרת כמו תוכי "כל התנועות המרקסיסטיות האלה, הלניניסטיות האלה, האנרכיסטיות-קומוניסטיות האלה", ערבבת יותר מדי שמות כמו שמרן טוב וירקת בזעם, "הם חדרו לתוך הסוציאל-דמוקרטים!". לא הספקת להאשים אדם אחד שנרצח וכבר תקפת את השנייה "ובאינתיפאדה השנייה, מה שאנה לינד עשתה לנו!" התבכיינת. ואכן, מה שאנה לינד עשתה לכם היה באמת חמור, בטח כשמשווים את זה למה שישראל עשתה לפלשתינאים ולרשות הפלשתינאית באינתיפאדה השנייה. אני בטוח שבזמן שצה"ל שיכלל בשכם את שיטת "התולעת" ופער חורי ענק בשדרות בתים שלמות היה לך מאוד קשה עם כל הרעש מההפגנות מול השגרירות.
ובכן, מר מזאל – הרשה לי להעיר מספר הערות בנדון. אני מרגיש קצת קרוב למפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, אולי בגלל חברותי במרצ, והקשרים הבינלאומיים בין שתי המפלגות. אולי בגלל שהם בכל זאת, אתה יודע, הקימו מדינת רווחה לתפארת, דאגו לשוויון זכויות לכל אזרחיהם (בניגוד למפלגות אחרות נגיד) ולא הפכו את איגוד העובדים למסחרה קואליציונית במובן הכי רע ודוחה שיש וגם בגלל שהם לא עוכרי ישראל כמו שאתה מציג אותם ברוב נבזיותך.
למעשה, אישים כמו אנה לינד קידמו את יחסי ישראל-שבדיה לאורך תקופה ארוכה יותר ממך. לינד, עוד מימיה כחברת פרלמנט צעירה ותפקידה כשרת איכות הסביבה. אז נכון, לינד לא בדיוק התלהבה מהעוצר, הכתר והסגר שהטלנו על הגדה המערבית ורצועת עזה, על הצורה שבה ריסקנו את הרשות הפלשתינאית, וגם היה קשה לה עם כל החולים האלה שלא הצליחו להגיע בזמן לבית החולים, והיא אפילו מחתה בעניין, אבל האם זה הופך אותה לעוכרת ישראל? או האם בגלל שאולוף פאלמה חזה כבר כמה שנים אחרי מלחמת ששת הימים את האסון שיוליד הכיבוש, אז הוא אם כל חטאת?
דיפלומטים לאומנים וצרי אופקים שכמוך הם אלו אשר מדרדרים ופוגעים במעמדה הבינלאומי.
במקום תרבות דיפלומטית של קירוב לבבות, יצירת שיתופי פעולה וקידום פרויקטים משותפים אתה מעודד ריב ומדון. כבודו אומנם גדל במדינה שבה התרבות השלטת היא מיליטריסטית וכוחנית, אך נדמה לי שבהקדמה למבוא בקורס צוערים היו צריכים להסביר לך שבדיפלומטיה זה עובד אחרת.
אגב, מר מזאל, עדיין לא מאוחר מדי לתקן את נזקיך. אתה יכול להתעשת ולפעול לשינוי המצב; תוכל לעמוד בראש אגודת הידידות ישראל-שבדיה, לארגן מלגות לחילופי סטודנטים (רצוי לשלוח סטודנטים ישראלים ללמוד כלכלה בשבדיה, אולי תיכנס להם תובנה סוציאל דמוקרטית לשכל), לסייע בפרויקט השלום של מרכז אולוף פאלמה בישראל, ואפילו נראה לי שאוכל לסגור משהו עם רובי ולדאוג שבפעם הבאה שמגיע לכנסת ביקור ממלכתי משבדיה יזמינו גם אותך.
הכותב כיהן כמזכיר הבינלאומי של צעירי מרצ
מנוי RSS \\ רססו אותה
עקבו אחרי בטוויטר \\ צוויץ צוויץ
Facebook \\ תגידו שלום בפרצוספר
קישורים טע.ימ.ים \\ טע.י.ם ל.י \\ טע.י.ם לי \\ טע.י.ם לי
Firefox \\ הצטרפו לחזון שועל האש
משתמש (חופשי) גאה
מריץ FireStats