נאום בועידת מרצ

ועידת מרצ התכנסה ב-1.12.2011 וקיימה דיון שאחד מסעיפיו היה המחאה החברתית והמלצות ועדת טרכטנברג, בהשתתפות עו"ד רור שטרום שהיה חבר בועדת טרכטנברג ופרופ' אביה ספיבק מועדת המומחים לצדק חברתי. את הדברים הבאים נשאתי בפני חברי הועידה, בגירסא מקוצרת מפאת חוסר הזמן, אך הנה הגירסא המלאה:

חברים וחברות,

על ועדת טרכטנברג צריך להגיד את האמת. מדובר באחד מהספינים המתוחכמים ביותר של הממשלה. זהו תרגילי יחסי ציבור והסוואה שעוד ילמד בבתי-ספר לתקשורת כדוגמא לאיך הונאת הציבור הפכה משוכללת, מתוזמרת ואמינה. אצטט דווקא את מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, ירום אריאב שכינה את הועדה "סוג של חלטורה". מדוע הועדה היא סוג של חלטורה? מהסיבה הפשוטה שאם הממשלה הייתה רוצה לשנות את סדר העדיפויות או כפי שסברו חלק מהמלומדים שועדת טרכטנברג יכולה לתרגם את המחאה למסקנות קונקרטיות ובכך להביא לשיפור מצבו של הציבור, היא הייתה יכולה לעשות את זה בקלות מבלי להקים ועדה. אפשר היה לפתוח את התקציב הדו-שנתי, להוציא את החקיקה החברתית הענפה שעברה בכנסת מחוק ההסדרים, ליישם המלצות של אינספור הדו"חות וניירות העמדה שמופצים כל שנה וחוזרים על אותם פיתרונות שידועים ומוכרים לכולנו. הממשלה הייתה יכולה לעשות את כל זה בקלות, באותה מידה שהיא מקימה במהירות גדר גבול עם מצרים, מתקן כליאה לאלפי פליטים בדרום, מנהלת מסע חקיקה דרקוני נגד החברה האזרחית, משתלטת על מערכת המשפט או ממשיכה במדיניות ההפרטה והייבוש התקציבי של השירות הציבורי היום-יומית.

ועדת המומחים המכובדת גם נולדה בחטא. כתב המינוי של הועדה הוא לא יותר מאשר פתקית על נייר מכתבים של לשכת ראש הממשלה שמעניק לצוות את המנדט "לבחון חלופות לקהלת הנטל הכלכלי על אזרחי מדינת ישראל, ולהביא את המלצותיו בפני הקבינט החברתי כלכלי.". זהו לעג לרש. נתניהו, שבמובנים רבים נשאר מוכר רהיטים ב"רים" עם משיכה לגרפים, טבלאות ושרטוט משולשי אתגרים אסטרטגים, מכר את הלוקש הזה לכולם. אחרי שהצהיר ש"הוא מבין שדרוש שינוי בהשקפות שלו", שהוא קשוב לרחשי הציבור, ופרופ' טרכטנברג סחט ממנו הבטחה בשיחת שכנוע פרטית שהוא מחויב לשינוי חברתי, נתניהו פשוט המשיך בעסקים כרגיל.

בתחילת המחאה אמר השר לביטחון פנים אהרונוביץ' ש"צריך להיענות לדרישות המחאה, מדובר בסך הכל בכמה עשרות מילארדי שקלים". שר הביטחון ברק אמר שהוא בעד הרחבה תקציבית של 100-80 מיליארד ש"ח כדי לבצע ניו-דיל ישראלי. מכל זה יצאנו עם ועדה שמימוש המלצותיה מבחינה תקציבית הם לא יותר מ-6 מיליארד ש"ח לשנה. הכלכלנים הנכבדים בועדה כנראה שכחו שצדק חברתי עולה כסף. ובכל זאת, גם כשאושרו המלצות הועדה בממשלה, לאחר שכמובן נחתכו מהם החלקים שלא היו נוחים לש"ס וישראל ביתנו, לא אושר שום תקציב למימושה. פניתי למזכירות הממשלה ושאלתי – הייתכן? הייתכן שלאחר כל המשאים ומתנים, הדיונים הארוכים, הרעש התקשורתי, המלצות הועדה אושרו ללא גיבוי תקציבי? ואכן, נמסר לי שסוכם כי רה"מ ושר האוצר יכינו המלצה תקציבית ויגישו אותה לממשלה לאישור. עד היום ההמלצה התקציבית הזו לא הגיעה. לאחרונה למדנו כי הממשלה מתכוונת לבצע "התאמות תקציב", במסגרת התקציב הדו-שנתי, ובתוכן לכלול תקצוב להמלצות ועדת טרכטנברג. הסכום? מיליארד וחצי ש"ח.

זהו מהלך גאוני חברים. המחאה החברתית, שהציפה אותנו לאחר עשרות שנים של חיסול מדינת הרווחה, ייבוש המגזר הציבורי, הפרטת נכסי ציבור בנזיד עדשים לאילי הון, שבירת האיגודים המקצועיים, העלתה לפני השטח את הדרישה לשינוי כללי המשחק של המשטר הכלכלי בישראל. לא עוד חברה שבה קו העוני עובר מעל ראשם של קרוב לשני מיליון ישראלים, לא עוד חברה שבה 75% מהאוכלוסייה נמצא במשיכת יתר מהבנק, לא עוד חברה שבה צעירים עובדים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה ולשלוח את הילד לגן. הדרישה הזו לא הייתה עוד נחלתם של מתי מעט, אלא של מאות אלפים ששטפו את הרחובות ואלפים שלנו במאהלים.

מול הדרישה הזו, שגובתה בעוצמה ציבורית חסרת תקדים, נתניהו היה צריך להתמודד. הוא היה צריך להרוויח זמן, לא לתת למחאה לסחוף את הארץ, והדרך הכי טובה לכך היא כמובן הקמת ועדה. רק הדיון הציבורי סביב הקמת הועדה, מי יהיו החברים בה, הספקולציות התקשורתיות על הכיוון שאליו הולכת הועדה, הצליחו להשקיט את המחאה לכמה ימים טובים. פתאום פחות מעניין מה דפני ליף אומרת אלא מעניין מה תגובת הממשלה. כך הועדה הפכה לכלי קיבול למחאה, כולא ברקים לכל הטענות והמענות על הקלקולים של החברה והכלכלה בישראל, מגן תקשורתי-ציבורי-פוליטי של ממשלת נתניהו מפני כל טיעון, ביקורת או ערעור על החלטותיה, עד שתסיים הועדה את עבודתה.

הועדה שימשה את הממשלה כדי למקד את תשומת הלב התקשורתית, "להכיל את האירוע" בעגה הצה"לית החביבה על יוצאי סיירת מטכ"ל כנתניהו וברק. הקמת הועדה, ההשקעה התקציבית הגבוהה במדיה חברתית, האימוץ של מתודות שיתוף ציבור -  כל אלו הסיטו את הפוקוס מהמחאה ומדרישותיה ועברו לעיסוק בועדה. לפתע עשרות ארגונים חדלו מפעילותם ברחובות ובמאהלים ועברו למפגשי הידברות עם הועדה, הגישו דו"חות ומסמכים, מאות אזרחים תמימים רצו לתרום מניסיונם וכתבו לועדה, הגיעו למפגשים עם חבריה, הופיעו לפניה – והכל, תחת הצהרות אינסופיות של טרכטנברג שנשמע כמו אחרון החברים בשומר הצעיר. מדלקם סיסמאות על שוויון, סולידריות וצדק חברתי כאילו לא היה זה בדיוק אותו טרכטנברג שזה מכבר תמך בהגדלת תקציב הביטחון בועדת ברודט בה היה חבר, כאילו לא הוביל את המשך ההפרטה הזוחלת של האוניברסיטאות כשהקים את מרכזי המחקר והפיתוח החיצוניים כיושב ראש הועדה הות"ת.

כל העיסוק התקשורתי ההיפראקטיבי בועדה, במפגשים שלה עם הציבור הרחב, דיוניה, בהמלצותיה, בתתי ההמלצות שלה, בפיתרונות האפשריים, בציטוטים של החברים בה אפשר לממשלה להמשיך את העסקים כרגיל. הכנסת לא כונסה, הפגרה נמשכה, המלצות הועדה, שגם הן לא היו המרשם המועדף על סוציאל-דמוקרטים, קוצצו, סמורטטו והפכו לסעיף תקציבי של פחות מאחוז מההוצאה הממשלתית.

וכאמור, בראייתו של נתניהו, הועדה הזו היא הישג כביר. היא אפשרה לו לצלוח את המחאה החברתית ופגרת הקיץ, לחכות שהסטודנטים יחזרו ללימודים ושמאהלים יפורקו, ולהגיע לפתיחת המושב הנוכחי עם אנרגיות מחודשות למתקפה המשולבת על החברה האזרחית, העיתונות החופשית ועצמאות מערכת המשפט. כך הימין נהנה פעמיים – ממשיך ביישום המשנה הניאו-ליברלית שלו על מנת להמשיך את הברית שלו עם ההון הגדול, וממשיך במתקפה על הדמוקרטיה כחלק מהתמהיל הלאומני, הקיצוני והדתי שמהווה הקואליציה הזו.

ודווקא מכיוון שמדובר בהישג של נתניהו עלינו לבחון את סוד הצלחתו. במה ועדת טרכטנברג התאפיינה? מה בידל אותה משאר הועדות שקמות כאן חדשות לבקרים? מיומה הראשון של הועדה הושם דגש על תקשורת עם הציבור הרחב. לא תקשורת מתווכחת אלא תקשורת ישירה, באמצעות מדיה חברתית, במפגשים מתואמים ומתוקשרים במאהלים, בדיונים פומביים שהוזמנו אליהם נציגי ציבור ובפניות נרגשות ומלאות חן של יו"ר הועדה לציבור באמצעות YouTube. הצליחו למרוח כאן את הציבור לא כי הציבור מטומטם – אלא כי הציבור רוצה לקחת חלק. הציבור רוצה שיקשיבו לנו. המחאה הזו, לפחות כפי שהיא העלתה את הדרישה לצדק חברתי, היא העלתה את הדרישה לדמוקרטיה משתפת יותר, שבה יש לפרט מקום יותר גדול להשפיע על חייו מאשר להצביע פעם בארבע שנים. מאות אלפי ישראלים יצאו הקיץ לרחוב לא רק כדי לדרוש מהממשלה – אלא כדי לדבר אחד עם השני, להתגבש כקהילות מאבק, לא רק כדי לחלוק את הקושי והסבל שהם מנת חלקם של 99% מהציבור, אלא כדי לקחת חלק פעיל בעיצוב דמותה של החברה והמדינה שלנו.

הספין של ועדת טרכטנברג הצליח כי הוא ענה על הצורך הזה. הוא שירת אותו נאמנה. נתניהו זיהה את הצורך הזה אצל אנשים, בדעת הקהל, ברוח הזמן, והפך את הועדה למוסד שמטרתו העיקרית היא לענות על הצורך הזה.

כעת מוטלת האחריות עלינו. הכיצד אנו, כאלטרנטיבה שמאלית וסוציאל-דמוקרטית, הופכים להיות כוח חזק במאבק על החברה הישראלית.

חברי הכנסת שלנו עושים את מלאכתם נאמנה, לילות כימים, ומקדישים את כל מרצם למאבק בממשלה וקידום הערכים והרעיונות שלנו בכנסת. הפעילות בצעירי המפלגה מעלה הילוך ותא הסטודנטים שלנו באוניברסיטת ת"א מרחיב את פעילותו ומגייס חברים חדשים. כך גם בנוער מרצ שגדל וצומח גם תחת מחסור תקציבי.

אך אין די בכך. עלינו להפוך את המפלגה עצמה, גופא, לגורם משמעותי ורלוואנטי. הפיכת המפלגה לכוח משמעותי חייבת לכלול התעדכנות לכללי המשחק החדשים של הפוליטיקה. עלינו, כמו נתניהו, לאמץ את הרוח הזו – שהיא תואמת את ערכינו הדמוקרטים – של שיתוף ציבור, של אזרחות פעילה ומעורבות שבה הפרט משתתף בעיצוב עתידו גם מעבר להצבעה פעם בארבע שנים או בהפגנה ספורדית, אלא כחלק אקטיבי מהמערכת הפוליטית.

לא עוד פוליטיקה שנעשית בחדרי חדרים, אלא פוליטיקה שקופה, אינקלוסיבית, רחבה, שמאפשרת לכולם לקחת חלק בתהליך. לא עוד פוליטיקה שבה מתי מעט לוקחים חלק בתהליכי קבלת ההחלטות, אלא פוליטיקה שפותחת את השורות ואטרקטיבית לאזרחים שרוצים לקחת בה חלק פעיל.

דוגמא לפוליטיקה הזו ראינו בצרפת, כשהמפלגה הסוציאליסטית, בחרה מנהיג חדש, פרנסואה הולנד, בבחירות שהיו פתוחות לכל האזרחים, שנדרשו לחתום על טופס ולשלם יורו אחד. ראו זה פלא, לאחר רצף שלטוני שמרני של למעלה מעשור הסוציאליסטים צוברים כוח בבחירות האזוריות ובכל הסקרים הם מביסים את סרקוזי. ראינו גם את האנרגיות, הלהט והחיים שהפיחו הפריימריז במפלגת לראשות העבודה. קמפיין חדש מעודד התפקדות למפלגות – אך מתמקד במפלגות בהן יכול גם החבר מן השורה לבחור את חברי הכנסת, או  לפחות את ראש המפלגה.

לאור הדברים האלה, אני מאמין שגם עלינו לאמץ את רוח הזמן, את הדרישה הציבורית העולה, ולפתוח גם את הבחירות שלנו לראשות המפלגה. אל לנו לפספס את הזדמנות הפז הזו להפיח רוח וחיות במפלגה, לאפשר לעשרות אלפי משתתפי המחאה שמזדהים עם ערכינו ומהווים שותפים טבעיים שלנו לקחת חלק בתנועה שלנו. המאבק הפוליטי נגד ההרס של ממשלת נתניהו-ליברמן לא יכול להישאר נחלתם של מתי מעט.

עשור לאירועי אוקטובר \\ נצרת [פוסט אורח]

לאחרונה התרבו הפוסטים האורחים ב'אדם הסביר'. נתמזל מזלי וכותבים מוכשרים רואים בבלוג צנוע זה במה ראויה לכתביהם ועל כן אני גאה להביא לכם פוסט אורח פרי מקלדתו של איתמר קסטנר.

ניסיתי לכתוב רשמים מנצרת, אבל כל מה שיצא לי זה התלבטויות. בשבועות שעברו מאז האירוע היהודי-ערבי בנצרת לציון עשור למאורעות אוקטובר העסיקה אותי שאלה סבוכה: למה היו שם כל כך מעט אנשים? ובעיקר, למה כולם היו שמאלנים? למה, בעצם, לא באו לאירוע כזה אלפי אנשים בעלי דעות שונות? ממה הציבור הרחב נרתע?

ציון עשור למאורעות אוקטובר, במיוחד בעיר ערבית, במיוחד בהיעדר התייחסות ממלכתית, זה רעיון שצועק "דו-קיום! היי, יש כאן דו-קיום, תסתכלו!", גם בלי להצדיק או לגנות דבר. התוכנית של היום עשתה רושם רציני עם סיורים, פאנלים, סדנאות, שיחות ולקינוח עצרת. ובכל זאת, כשהזמנתי חבר לא-שמאלן להצטרף הוא דחה את הרעיון על הסף: הדבר האחרון שהוא מעוניין לעשות, הוא אמר, יהיה להשתתף באירוע שטנה נגד מדינת ישראל שכולו שנאה למשטרה. כשהתאוששתי מההלם, ניסיתי להסביר שבכלל לא מדובר באירוע כזה, ושאין שום סיבה לחשוב ככה; בתוכנית האירוע ובכל הכרזות היה ניתן למצוא רק דיבורים יפים על סולידריות, דמוקרטיות ודו-קיום. לכן הזמנתי אותו או לבוא איתי ולהיווכח בעצמו, או להסתמך בלעדית על עדותי ממקור ראשון. אז כצפוי ולצערי, נסעתי עם חבר נוסף בלעדיו, והסלידה של המרכז מהthrug מציקה לי עד עכשיו. אבל לפני שאחטט בה קצת, תיאור קצר של אותו יום למען מי שלא זכו להצטרף.

חשוב לומר: היו דברים שהפריעו לי מאוד בתוכנית האמנותית. אפשר להבין קצת מוזיקת מחאה בערבית בדקות שלפני תחילת העצרת המרכזית אבל אין שום צורך בשיר אינתיפאדה מיליטנטי ("חיילו את ילדיכם … האינתיפאדה באה"), וחבל שהדוברים לא הביעו התנגדות פומבית אליו. השם "בכור ג'אן" לא הוזכר ולו פעם אחת, לא במפורש ולא במרומז. אני גם עדיין לא יודע מי לעזאזל היו המארגנים (וחבל, דווקא מגיע להם ח"ח). לפרוטוקול, דגלי ישראל לא היו וגם דגלי פלסטין לא, רק דגלים אדומים ודגלי סולידריות שייח' ג'ראח. זו כל השנאה, השטנה והמשטמה האנטי-ציונית שהיתה, ומכאן והלאה חסל סדר ספקולציות.

נחזור לתחילת היום כדי להשלים את הסיפור. על ביקור אצל משפחות ההרוגים ויתרנו. הגענו לכיכר המעיין (שנקראת על שם "מעיין נורא כל כך לשים קצת שילוט בעיר הזו, מה") בדיוק בזמן לסיור ניטראלי למדי בנצרת. אני לא יודע מה היה בפאנלים המסקרנים שנערכו במקביל (על מאבקים משותפים, על משאבים סמליים וחומריים, על גבולות המאבק) ובסופו של דבר התאספנו מחדש בערב לקראת העצרת. כאן היו אמורות להשתחרר חרצובות הלשון הערבית כנגד המדינה היהודית והדמוקרטית, אך כמובן שלא כך היא. להלן עיקרי הדברים: את העצרת הנחו שתי צעירות, יהודיה וערבייה (או ערבייה ויהודיה), ודבריהן – כל אחת בשפתה – די חפפו אלה את אלה. הרבה דו-קיום, הרבה חיים משותפים, הרבה עמידה משותפת אל מול פגיעה מתמשכת במיעוטים בכלל ובערביי ישראל בפרט. מחמד בכרי עלה לבמה והקריא מחמוד דרויש; ענת סרגוסטי (מנכ"לית אג'נדה ופעילת זכויות אדם מעוררת השראה) ענתה באלתרמן, והזכירה בנאומה את כל הדברים שהממשלה לא עשתה בעשר השנים האחרונות כדי לאחות את אותו תפר שנפרם באוקטובר 2000; מחמוד יזבכ מעדאלה ואוניברסיטת חיפה סיפר על דו"ח "הנאשמים 2" שהארגון שלו עומד להוציא, עשור לאחר הדו"ח הקודם; חגי אלעד מהאגודה לזכויות האזרח אמר דברי טעם, כהרגלו; נעם רותם שר את "עזרה בדרך"; אמל מורקוס שרה בין היתר את "We Shall Overcome" ושיר של תופיק זיאד (שם שמעתי את הערבית לא נכון ותוקנתי); דניאל ארגו מסולידריות שייח' ג'ראח היה אנרגטי כקפיץ מכווץ; וראש העיר נצרת ראמז ג'ראייסי מהל מעט אופטימיות לתוך הפסימיות שלו כשהתרשם מכמה מאות היהודים שטרחו לעשות את הדרך לעירו. הערב הסתיים בראש מורם ובשירת "התקווה" (סתם, לא באמת).
כל זה לא הפתיע אותי יותר מדי, אבל כאמור, ההרגשה היתה כשל מסיבת כיתה בהשתתפות מרצ, חד"ש וסולידריות שייח' ג'ראח.

אז אם לא היה מדובר באירוע אנטי-ישראלי, אנטי-ציוני או אנטישמי (וזה לא היה), ואם הנקודה העיקרית בו היתה של סולידריות, השלמה ודו-קיום, למה ההברזה? רק כי נצרת רחוקה ולא מעניינת? ישנן כמה סיבות אפשריות, אבל אף אחת מהן לא משכנעת אותי.

הרי הימין: מפחד? כועס? משוכנע בצדקתו ובצדקת המשטרה? בכל מקרה היה כאן אקט גישורי ולא-אגרסיבי משותף, יהודי-ערבי, שלא נענה. אי אפשר לטעון שהערבים רוצים לזרוק אותנו לים אם הם מזמינים אותנו לדבר איתם בכיכר המעיין. לא, ההסבר הזה נופל.

חברה טובה העירה שאם מתנחלים יזמינו אותה לסייר איתם בהתנחלויות כדי לראות, להתרשם ולהקשיב להם, היא לא תיסע מתוך עקרון כולל יותר. לא חשוב אם אני מסכים איתה או לא – ההקבלה לא שלמה. אבל גם אם זו הגישה, כלומר "אם הם רוצים דו קיום אז שיבואו לכאן ויגידו לנו את זה", הדבר מתנגש עם התגובות הטיפוסיות שנתקלים בהן בכל פעם שערבים מפגינים בערים יהודיות. עזבו מפגינים, אפילו מפגינים נוכחות. גם זו לא יכולה להיות הסיבה.

לא נותר לי אלא להסיק שהאירוע כולו הצטייר בתור אירוע של עוכרי ישראל; לפחות עבור מספר אנשים שאני מכיר אישית זה באמת נראה כך (על אפי ועל חמתי). אם זה המצב, יש למחנה הליברלי בעיה רצינית להסביר את מניעיו ופעולותיו לכלל האוכלוסיה. כמובן. כתמיד. אלא מה.
ברור שבמובן מסוים זה אכן היה אירוע שמאל, חלק מנסיון להשלים עם היעלמותו ב-2000 ואולי לנסות לכפר עליה. ובכל זאת קשה לי להשלים עם כך שעבור המרכז והימין, הגעה לאירוע כזה בקושי היוותה אופציה. האם המחנה הנאור שלנו כל כך נאור ומשוכנע בצדקת דרכו שאין לו עוד צורך לרקום קשרים עם הציבור הרחב (והטובע בחששות)? או שאולי הוא מפוכח ופסימי כל כך, שהוא אפילו לא מנסה?

אולי לא הייתי באירועים כאלה מספיק ולכן אני מעט תמים, אבל להביא אנשי מרכז וימין לאירוע דומה זה אינטרס של כולם: עד כמה זה מועיל שהילדים המקומיים שהסתובבו בכיכר המעיין ראו יהודים שבאו להזדהות איתם? אני מוכרח להאמין שזה מועיל. אני מוכרח להאמין שהראינו להם רצון אמיתי בדו-קיום, גם אם היינו מעטים. אז לאירוע ה"שמאל" הבא אעשה מאמץ להביא איתי לפחות חבר אחד שעמדותיו אינן כעמדותיי. נראה מה יהיה.

נכון, האירוע עצמו לא היה מלהיב וגם נצרת עצמה היא לא העיר האהובה עליי, אבל שלא יהיה ספק – הייתי הולך לאירוע כזה שוב. אם אחרי חווית היום הזה נותרתי עם שאלות רציניות על מיקום המחנה הליברלי בתווך בין ערביי ישראל ובין הציבור הרחב, סימן שהיא בכל זאת הצדיקה את הנסיעה

הצהרת הנאמנות רעה לישראל

(פורסם במקור ב'לא נסתום')

קשה להתחיל בכלל להתייחס לתמיכתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק ביוזמה ההזויה להצהרת הנאמנות שהועתקה ממצעה של 'ישראל ביתנו' בראשות איווט ליברמן.

רק בשבוע שעבר ציינו עשור לאירועי אוקטובר אשר היוו שפל נוסף ביחסי יהודים וערבים בארץ הקטנה הזו. מעבר לציון עשור למותם של 13 אזרחים מכיוון שבמשטרה לא דאגו להצטייד באמצעים לפיזור הפגנות וזה נראה להם הגיוני ונכון להשתמש בנשק חי לפיזור הפגנות, אירועי אוקטובר מאלצים אותנו להתמודד שוב עם מצבם של ערביי ישראל, שהוא בכי רע כידוע לכל. עם כל הדו"חות, ניירות העמדה, המסמכים והנתונים שמפרטים, מתעדים ומראים עד כמה ערביי ישראל מופלים, מקופחים, מודרים וזכויותיהם כאזרחים נשללות יום-יום אפשר להקים ספרייה שלמה. זה כמובן לא גורם לשינוי קטן ככל שלא יהיה במצבם של למעלה ממיליון אזרחים, שרק מכיוון לא נולדו יהודים, נגזר עליהם להיות אזרחים סוג ז'. גם המלצות וועדת אור, וועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון בדימוס שהמלצותיה אושרו והתקבלו בממשלה, לא גרמו לממסד ולרשויות לחשוב חלילה על ליישם חלק מן ההמלצות הללו.

שבוע עבר מאז ציון עשור לאירועי אוקטובר – וכבר נתניהו מרגיש צורך לירוק בפניהם של ערביי ישראל, לנכר אותם אל מוסדות המדינה ולהעמיק את הקרע בין יהודים לערבים במדינה רווית השסעים הזו. היה זה הליכודניק הוותיק דן מרידור שהתנגד לניסוח ההצהרה והזכיר לנתניהו הבית"ריסט את מורשת ז'בוטינסקי:

"למה לכל הצעה צריך להוסיף את המונח יהודי ולהראות לאזרחים הערבים שזה לא שלהם? אחר כך מתפלאים שהם מקצינים עמדות. יש כאן אנשים – למה להחריף ולהחמיר כל הזמן? הרוב לא צריך להזכיר כל הזמן למיעוט שהוא מיעוט".

הצהרת הנאמנות רעה לדמוקרטיה

מעבר לכך שההצעה מבית מדרשו של איווט ליברמן מחריפה ומחמירה את המצב יש בה פגיעה של ממש בצביון הדמוקרטי של ישראל.

בלשונם של רועי קונפינו ופרופ' מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה:

"מדוע אפוא כמעט בלתי אפשרי למצוא מדינות דמוקרטיות שבהן קיימות הצהרות נאמנות של אזרחים? נדמה כי הסיבה נעוצה בחופש המצפון והאמונה. מדינות דמוקרטיות אוסרות מעשים שמפגינים חוסר נאמנות למדינה כגון בגידה או ריגול, אבל התפיסה הדמוקרטית הליברלית מתנגדת בתוקף לאיסורים שקשורים במחשבות או באמונות. תחום המחשבה נחשב חלק מחופש המצפון של הפרט, ובו מותר לאינדיווידואל לעשות כרצונו. זה אולי ההבדל הראשוני והמרכזי ביותר בין מדינה דמוקרטית ליברלית, שמאפשרת לפרט לחשוב בצורה חופשית ולהאמין בכל העולה על רוחו, ובין מדינה טוטליטרית"

ההצעה הזו היא חלק ממתקפה רבתי על המרחב הדמוקרטי והמשך מובהק של הגל העכור ששוטף אותנו. קו ישר עובר בין ההסתה הפראית של 'אם תרצו' נגד הקרן החדשה לישראל, הצעות החקיקה האנטי-דמוקרטיות שעומדות לעלות במושב הקרוב, המתקפה השקרית נגד ארגוני החברה האזרחית בדיון על תמלוגי הגז בוועדת הכלכלה להצעת החוק שהממשלה עומדת לאשר מחר (א') בבוקר בדבר חיוב בהצהרת נאמנות, שכמובן תחול רק על לא יהודים, – הקו שמחלק בין דמוקרטים ללא-דמוקרטים. או במילותיו של שלום בוגוסלבסקי:

"החוק הזה הוא בסך הכול חלק ממהפכה שקטה שמטרתה לקבוע גבולות חדשים, צרים ומחייבים לשיח הציבורי. הקו שמחלק, פוליטית, את אזרחי המדינה הוא לא בין מי שבעד מדינה יהודית לבין מי שנגד, אלא בין מי שבעד דמוקרטיה למי שנגד."

ערביי ישראל – נאמנות ובגידה

את הדברים צריכים להגיד בצורה ברורה וחדה: מדינת ישראל בגדה באזרחיה הערבים – ולא להפך. מספר המקרים הזעום של אזרחים ערבים שהורשעו במגע עם סוכן זר, שיתוף פעולה עם גורמים עוינים וכ' הוא בטל בשישים לעומת תהליכי ההדרה, הקיפוח, האפלייה של ערביי ישראל. לפני שדורשים מערביי ישראל לעמוד בשורה, לשיר 'נפש יהודי הומיה', להצדיע לדגל המגן דוד ולשלוח את ילדיהם לקייטנות של הסוכנות היהודית יש לסיים את האפלייה ולהפוך אותם לאזרחים שווי זכויות.

האם מישהו מיוזמי או תומכי הצהרת הנאמנות באמת ובתמים מאמין שחתימה על הצהרה ריקנית ורדודה הזו תביא לשיפור כלשהו במידת הזיקה של אזרח כלשהו למדינה? האם היא תסכל את כוונותיהם של גורמים עוינים? או שמא הם משלים את עצמם כי הצהרת הנאמנות תביא לזקיפת הגב הלאומי, לעליית קרנה של הציונות או אפילו תגרום לאזרחים להזדהות עם סמלי המדינה?

הצהרת הנאמנות רעה לציונות

כדאי לשים לב לדבריו החשובים של מנכ"ל עמותת סיכוי, רון גרליץ:

"אבל יש כאן גם עניין ערכי, יהודי-ציוני פנימי, שראוי לתשומת לב. רעיון הקמת מדינת ישראל נולד באירופה על ידי הוגים ציונים שהבינו שאירופה המודרנית והליברלית לא מסוגלת להכיל בקרבה את היהודים. בסופו של דבר היא הקיאה אותם החוצה, במקרה הטוב, ולכדה אותם באש במקרה הנפוץ.

לפיכך נתכנסנו בארץ ישראל, במהלך היסטורי צודק. גם בימים רעים אלה, ראוי לומר זאת. אולם תוכניותיו של ליברמן מוסיפות עוד מהלך לפרויקט היהודי הלאומי: שלילתה או מניעתה של אזרחות מהמיעוט הערבי והוצאתו אל מחוץ למדינה.

במילים אחרות, המדינה שהוקמה כאן כדי להתמודד עם חוסר היכולת להכיל אותנו כמיעוט – היא עצמה לא מסוגלת להכיל מיעוט.

מדובר במהלכים שמשמעם הכרזה קבל עם ועולם על חוסר יכולתה של מדינת ישראל, תוצר הפרויקט הציוני, להיות רבגונית, פלורליסטית ודמוקרטית. השלב האחרון בפרויקט הציוני, לפי התוכנית, יהיה שלילת אזרחות המונית, ויצירת מדינה הומוגנית ולא סובלנית.

עצם ההעלאה של תוכניות אלו אינה רק צעד אנטי-ערבי, אלא גם אנטי-ציוני – ובעיקר בשורה רעה מאוד לארץ הזאת, ולכל יושביה, יהודים וערבים כאחד."

נסיים במשפט שמופיע בכל ספר אזרחות וחלק מהחברה הישראלית שכחה:

"דמוקרטיה מהותית נבחנת על פי יכולתה להכיל את המיעוט ואת זכותו לבטא דעות ועמדות שלא בהכרח מקובלות על הרוב, ולפעול בדרכים חוקיות למימושן. במבחן זה רשויות המדינה כושלות שוב ושוב."

(מתוך דו"ח דמוקרטיה של פרוייקט דמוקרטיה)

קישור: עוצמה – אומרים לא להצהרת הנאמנות

החיים. הוראות שימוש- רשמים מפאריז [פוסט אורח]

לכבוד הוא לי לפרסם כאן טקסט פרי מקלדתו של איתמר ר.

הסיפור הזה, שרובו ככולו קרה באמת, מתחיל מתחנות התרבות של חיי הקצרים, שראשיתן בהבטחה ההיא של סטפן צוויג בפרק המוקדש לפריס בספרו המכונן- "העולם של אתמול"- איש צעיר שיזכה לחיות שנה בפאריז ישא כל חייו זכרונות "שאין להן אח-ודוגמה". דמותו של צוויג קורנת גם היום מבעד לויטרינות הממורקות של חנויות הספרים הפריזאיות.

שבע וחצי בבוקר. סמוך לקפה דה-פלור. אחרי טיסה קצרה ונסיעה קולנית ברכבת. בסן ז'רמן הייתה חנייה בשפע. הרחוב מנומנם. איש אחד על אופניים הסביר לשלושתנו, הטריקולור הפרובנציאלי, איך מגיעים לבית הקפה המיתולוגי. אישה אחרת אמרה שיקר שם. ספיר הספקן החמיץ פנים, אבל כולנו הבנו, יושבי קפה תמר שאנחנו, שאוהל המועד הזה הוא ראשית הסיפור. גחמה אינפנטילית, אבל כאינפנטיל מוכר למשטרה אין לי בעיה עקרונית להודות בה. הזמנו אספרסו ופרייה. הדלקתי סיגריה. אכלתי קוראסון. האספרסו הזה הוא אכן לא לגזברים, אבל הוא נגע לי בעצבים החשופים של מאווי הרומנטיים. אתר הצילום הראשון של הסרט הצרפתי שאני שב ומביים לעצמי כבר כמה שנים. המלצר שהגיש לנו את הקפה ידע מניירה מהי. להערכתי הוא על גבול העשור השישי של חייו. אולי יותר. אלוהים יודע למי הגיש אספרסו לפני עשרים שנה. למי ניקה את השולחן שהסבנו אליו, שיכורים מהניחוח, מהמגפיים של זה שישב לידנו וקרא לה-מונד. דון גבריאל אמור היה להגיע ברכבת מברלין בעשר בבוקר. הוא איחר להגיע. חצינו את הכביש. ישבנו בבית קפה שמסביר את פניו לתייר הרבה יותר, אולי משום שהוא למקומיים. שתינו אספרסו נוסף. טוב לא פחות. זול הרבה יותר. המאפים היו מדהימים. בתשע וחצי, השעון עודו מתקתק, זה רק נדמה שהוא נעצר מלכת, החלו הפריזאים לצאת מפתח בתיהם. לפתוח את חלונות הברזל הארוכים לשמש השקרנית של היום. ביום-יום אחר, ישראלי, כבר הספקנו לקלל עד השעה הזו לפחות עשרה אנשים שאין לנו מושג מי הם ומעולם לא שאלנו מה שלומם. חודש אוגוסט היום. חופשת קיץ. פאריז היא אמנם עיר הנעורים הנצחיים של צוויג, אבל עם טמפרנט כל כך נוח ומאפשר, כ"כ נעים הליכות, כ"כ לא מעיק ולא נוטף זיעה, לא ממהר להתעורר ולרוץ לדרך שלא סלולה ולא ברורה לאיש, כ"כ מודע לחומרים האמיתיים של החיים ולעובדה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים שלהם, בחמאת הקורסון, זה פתאום לא מאיים להאריך ימים.

"יש שני סוגים של טיילים. ישנו הסוג שיוצא לדרך כדי לראות את מה שיש לראות ורואה זאת, וישנו הסוג האחר שיש לו בראש תמונה והוא יוצא להגשים אותה. לטייל מהסוג הראשון יש שהות קלה, אבל לדעתי הטייל מהסוג השני מצליח לראות יותר. הוא משווה ללא הרף בין מה שהוא רואה למה שהוא רוצה, כך שהוא רואה את הדברים מתוך מחשבה, ואולי גם מתוך הלב, או מנסה לעשות זאת. אם שדה הראייה שלו מצטמצם- כך שלעיתים פשוטו כמשמעו, הוא אינו רואה את הדבר שמגיח לקראתו משולי המקום שהוא מביט בו- הוא משתדל ליצור התאמה בין המחוז שבו הוא מביט לבין המחוז הפנימי שלו, וכך לפחות הוא מביט. לפעמים ראייתו מיטשטשת ולפעמים מתחדדת. ראשי היה מלא בתמונות של פאריז, רובן בשחור-לבן, ואני רציתי להיות בתוכן".

(אדם גופניק, "מפאריז אל הירח", הוצאת מטר, 2003)

נסעתי להיות בתוכן. בתמונות הנשים היפות הקוראות פרוור בלוקסמבורג, על אף שראיתי אחת שקראה לפיד. יאיר לפיד. בעברית. נסעתי לנסוע בזמן. כדי ללכת על גדות הסין ולחשוב על אפולינר ורמבו. ולראות שחפים עם השקיעה. לשוטט בנבכי הזמן של המקום הזה שראה כ"כ הרבה ויש בו כ"כ הרבה ובכל זאת אין בו די. לשוטט בו ללא מדריכי טיולים. פאריז היא לא יעד ישראלי מובהק משום שאי אפשר לתהות על קצב נשימתה בטיולי הכל כלול. ארבעה עשר יעדים בשלושה ימים ושירי א"י בנסיעה באוטובוס עם המדריך יענקל שיודע גם על בריסל וגם על לונדון והוא ממש אינטלקטואל. פאריז היא לא זונת תיירות, על אף שהיא יעד עבור מיליונים בשנה, ולא עיר שמסמנים עליה וי במפת העולם, כדי שאח"כ נספר בארוחות שאנחנו אנשי העולם הגדול והצרפתים ממש לא נחמדים. זו עיר ששבים ומדמיינים אותה. קוראים אותה ועליה. באים וחוזרים והולכים ובאים. חושפים עוד פן. רק כך מקלפים ממנה את הנשל, העור היבש, של גאוותה הגדולה, זו המוצדקת וזו שאינה. גבריאל הגיע מברלין. עם תיק נוודים על הגב, ספר של אלן גינברג ואוזניות שנתלו לו על הצוואר. הוא הסתובב במטרו כמו מישהו שקנה אותו בהפרטה. זה שלו והוא בעל בית כאן. הוא מכיר את כל היציאות והדרכים הנסתרות והנפתלות של המרכז האמיתי של העיר התת קרקעית הזו. זה שלו. יותר קל לטייל עם מישהו מקומי ולא רק בגלל שהוא מכיר את כל השטיקים. בהינתן שאתה מגיע להכיר את העיר הפרספקטיבה המקומית מסייעת לך. הוא הרי יודע את הרע ואת הטוב גם יחד. הוא לא שיכור מהניחוח ולא נופל לזרועות המלטפות של איזה קומופלאז'. גבריאל אמנם מקומי, הוא אמנם לא שבוי, אבל הוא מאוהב. גאה מאוד. יסביר לך שווקאנס זה ווקאנס, וזמן אצלו זה לא תמיד זמן, והוא אוהב מאפים, וטעמים קטנים של חיים, ומופעי ג'אז ותרבות ואמנות, ולישון מאוחר ולקום מאוחר ולקרוא ספרות אמיתית אמיתית, שיש לה מוזיקה משלה, כמו זו של גינזברג. ואולי גבריאל הוא הסיפור האמיתי של צרפת דהיום, למרות שהוא בכלל גר בכיכר רבין. הוא מכיר בצרות ובבעיות הגדולות אבל הוא מודע למחירי הפתרונות. הוא לא מוכן לשחק את משחק האומות הגדול, המונופול של הגלובליזציה. שהבעיות יישארו כמות שהן. אנחנו נמשיך לחיות איך שנוח לנו. החיים לא בנויים מתכתיבי קרן המטבע. שיקפצו לנו כולם. אנחנו צרפתים. שסרקוזי יימצא פתרונות אחרים. לא על חשבון הווקאנס שלנו.

"הרי כל אחד, כלומר כל אחד שכותב יש לו עניין לחיות בתוך עצמו כדי לספר על מה שיש לו בתוך עצמו. לכן סופרים צריכים שיהיו להם שתי ארצות, זו שהם שייכים אליה וזו שהם חיים בה באמת. זו השנייה היא רומנטית, היא נפרדת מהם עצמם, היא אינה אמיתית אבל היא באמת קיימת. האנגלים הויקטוריאנים התייחסו כך לאיטליה, האמריקאים בתחילת המאה התשע-עשרה התייחסו כך לספרד, האמריקאים באמצע המאה התשע- עשרה התייחסו כך לאנגליה, הדור שלי דור האמריקאים של סוף המאה התשע-עשרה התייחס כך לצרפת. ודאי שלפעמים אנשים מגלים את ארצם שלהם כאילו היא האחרת, דוגמה טרייה לכך הוא לואיס ברומפילד שגילה את אמריקה, היו גם כמה אנגלים כמוהו, קיפלינג למשל גילה את אנגליה אבל בדרך כלל אותה ארץ אחרת שצריך אותה כדי להיות חופשי בה היא הארץ האחרת לא הארץ ששייכים אליה באמת".

(גרטרוד שטיין, פריז צרפת, רסלינג, 2004)

גבריאל יודע נפש בהמתי. גם נמרוד ותומר. הוא לקח אותנו לאכול במסעדה מצוינת במונפרנאס. אני אכלתי פואה גרה עם אננס, ברווז ואפרסק, קרם ברולה, יין טוב, אספרסו ארומטי. המלצרית הייתה פינית שהגיע לפאריז כדי ללמוד. היא דיברה אנגלית. עילגת ודלה, אבל אנגלית. רחובות מונפרנאס ראו דבר או שניים בחייהם. סופרים ועיתונאים, צלמים וציירים, אכלו ושתו כאן. אלו הרחובות שהם חיים בהם באמת. לא שייכים אליהם. נדמה לי שיורם ברונובסקי כתב פעם- "פריז כגולה המוחלטת". פאריז חוצבת בך תיאבון. היא יודעת לפלס את דרכה לחיך שלך. זו לא חוכמה גדולה לכתוב שכל התנאים הדרושים קיימים. החושים כולם מופעלים. אתה מתמלא חדות וחשק. "הדור האבוד", מצא מקלט בפאריז משום שהיא לא שפטה אותו. היא ידעה, בתבונתה, לקבל אליה, לחבק לזרועותיה, אנשים שונים ומגוונים, מינים וצבעים, נטיות וחלומות שנחבאו עד אז אל הכלים. הקטע הבא של גרטרוד שטיין, מיד אחרי זה שמובא כאן למעלה, מספר על איך – "בסן פרנסיסקו נוח שזו תהיה צרפת". העיר הזו, זו שחיים בה באמת, היא פאריז. סן פרנסיסקו היא העיר שהייתה בית חם לרבים כ"כ שהיו מעט שונים מהתלם המטופש של העולם. איש לא בחן ושפט אותם. גם בה חדות החושים נמדדת. האוכל. הספרים. המראות. היא, כמו פאריז, נתנה לאנשים לחיות בה באמת. פשוט לחיות. ממונפרנאס הלכנו לאורכו של הסין. הסתובבנו בין הבוקיניסטים. בערב הלכנו ל- Shakespeare and Company . אחרי זה ג'אז. העייפות שיחקה תפקיד. אתה ער מדי. רוצה לחוות יותר מדי. כותב לעצמך את הסיפור של הטיול הזה ומתאמץ לזכור פרטים. לא רושם. נמרוד אמר לי בדרך שחו"ל זה כאילו זמן אחר בזיכרון. הוא בד"כ צודק. לא תמיד. פאריז הייתה בשבילנו מימד אחר. אולי כי היינו ביחד. ארבעתנו. ובחרנו יעד ועמדנו בו וזו הייתה שנה קשה לרובנו והשמאל הישראלי מתפרק לו ואנחנו עייפים מעיתונים ומהצורך הנועז הזה להסביר את עצמנו ואת האידיאולוגיה שלנו לאנשים שלא מבינים או שלא רוצים להבין. אנחנו רוצים פשוט לחיות באמת. ככה פשוט. להיות לא שייכים לכל המרחב הזה ובכל זאת כל-כך מודעים בתוכו וכ"כ מכבדים אותו. פאריז סיפקה לנו את זה לזמן מועט, אבל כזה שיישאר בזיכרון. לא לחינם כתבה זאת גרטרוד שטיין.

"כמו תמיד, כוונותינו הטובות לסעוד ארוחת צהריים מהירה ומאופקת נמוגות עם כד היין הראשון, וכמו תמיד, אנו מצדיקים את ההתפנקות באומרנו זה לזו שהיום יום חג. אין לנו בית עסק לחזור אליו או יומנים מלאים פגישות, והנאתנו מתעצמת, באורח מביש ולא ראוי בזכות הידיעה שכל האנשים סביבנו ישובו אל שולחנותיהם בשעה שאנו נהיה עדיין ישובים עם ספל קפה שני ושוקלים מה לעשות. אפשר לסייר עוד באקס, אבל הארוחה מקהה את תיאבון התיור שלנו, ושקית הגבינות עלולה להעניש אותנו בריחותיה אם נטלטל אותן בחום אחר-הצהריים".

(פיטר מייל, שנה בפרובאנס, זמורה-ביתן, 1994)

שלוש שעות נסיעה ברכבת. קרול אספה אותנו. מהר מאוד היא נהפכה האמא הגדולה של החופשה הזו. היא קיבלה באהבה גדולה את השעות המוזרות שאכלנו בהן. פיליפ, הידיד השחקן שלה שגר בפרובאנס והגיע לבריטני בשביל החופש, כן כן בשביל חופש, שאל בצרפתית האם כל הישראלים אוכלים בשעות מוזרות שכאלו. עונג הווקאנס מתחיל אצל האופה בשעות הבוקר המאוחרות, עובר לקצב שחותך לך בשר טרי, אורז אותו יפה יפה, אחרי זה קצת ירקות ופירות. הרבה יין. לבן. אדום. ורדרד. שמפנייה. פסטיס. למחרת מוכרת הדגים המבוגרת שמביאה לך לובסטרים קשורים וחיים, שניכר עליהם שהם מבינים שהתחלופה המהירה שלהם על המדף היא הדבר המרענן של הקיץ. אחרי זה סיבוב קל בשדה. קצת פירות יער שנשלב אותם במנה הצבעונית שלנו. ואננס קלוי כמו במנטה-ריי. סוביניון בלאן. ארוחה דשנה. גבינה טובה. עוד עוגה. בירת דובדבנים. יושבים על המרפסת. גזוזטרה יפה כזו שמשקיפה על הרבה ירוק שאין בו כלום מלבד יופי. שום דבר לא מחייב, מלבד החובה להנות. ספרים רבים שהבאנו וקראתי רק שלושה בשמונה ימים, כי מרוב שעשינו לא היה לי זמן לקרוא יותר. אח שהדלקנו באמצע הלילה כי היה פתאום נורא קר וגשום. אין טלפונים. סבירות גבוהה שיש עכשיו איזו קטסטרופה בארץ ואנחנו פשוט לא מודעים לקיומה. בווקאנס אתה למד שאין באמת קטסטרטופות. הקטסטרופה היא בעיני המתבונן בלבד. הכל יכול לחכות. צרכני הווקאנס הקבועים יידעו לספר לך שהכל גם מחכה ויהיה בדיוק אותו דבר כשתחזור. מוזיקה נעימה. צ'רלי מינגוס ודילן, ספרינגסטין והאחים אולמן. פיאף וברסנס. חיים שלמים על המרפסת ההיא שכאילו עצרו ונשטפו בתוך השיחות הערות שלנו על החיים והקסם הטמון בהם. דיברנו פוליטיקה. זה לא שלא, אבל גם ידענו להבחין בין מה שיכול להיכנס לשיחה ומה שנשאר מחוצה לה. צחקנו. עקצנו ונעצקנו. זה דבר לא פשוט להיות ביחד, ארבעה אנשים די מורכבים, במשך שמונה ימים. אותו מקום. ללא יכולת להימלט ממנו. אבל גם ללא שום רצון ממשי לעשות כן. יכול מאוד להיות שאם לא היה מדובר במקום שמפרק לך את הכעסים והלחצים ומסביר לך שוב ושוב שהכל יכול לחכות, כל זה היה נגמר אחרת. יכול להיות. הווקאנס הוא חוויה אולטימטיבית לחברות משום שהוא נוח לבריות. הוא מאפשר להן להיות מי שהן ולהיפתח. ללא מחויבות לזמנים, לטרדות, לכעסים, למה שהיה. אפילו למה שיהיה. מנוחה. נקודה. מתרכזים רק במה שמכינים בארוחה הבאה ואז מכינים אותה ושמחים על הזכות לאכול אותה. אפילו מודים. גם ציניקנים מודים. ולמחרת אותו דבר. אוכל ויין. קריאה וכדורגל. שינה ערבה כזו. מתוקה מתוקה. כזו שחולמים בה. מנוחה נכונה. טיולים קצרים ברגל בין השדות. טיולים מאוד קצרים. פיטר מייל המצוטט מסביר את זה טוב ממני. לחשוב שהוא הפך את כל זה לדרך חיים ושהוקאנס שזימן אנשים עייפים לפרובאנס שלו הפך למתועב. הארוחה הדשנה מקהה את תיאבון התיור. אמר ולא הוסיף. לא באנו להוכיח לאיש שהיינו כאן. לא באנו להצטלם בין אתרים מלומדים, להסביר מאוחר יותר לחברינו ומשפחתנו הסברים מלומדים של תיירים לרגע. באנו לנוח. זה הקסם של הווקאנס. ייתכן מאוד שזה הקסם של צרפת. אנו לא צריכים להוכיח שום דבר. לאף אחד.

אני מתקשה לנסח לפוסט הזה מילות סיכום. סביר מאוד שאין. אולי כי סימנו כבר תאריך ביומן לשנה הבאה והחופשה הזו תיהפך, אם ירצו טרדות החיים וירצו הבנקים, למסורת. במזרח התיכון גם ככה אין ערך לסיכומים. מה גם שאני לא רואה שום צורך לסכם אידיאל אינסופי. כתבתי פעם סיפור קצר על הדה-פלור. תייר כזה שמדמיין תמונות ואח"כ נמצא בהן, כמו שכתבתי וציטטתי קודם. זה הטיול האולטימטיבי. המספק. בעצב הזה פאריז וצרפת נגעו לי. בדמיונות והספרים שקראתי ודמיינתי. בסרטים שראיתי. בשפע התרבותי הזה שאין בו די. רציתי להביא עכשיו קטע של "יומן אמריקה" ליוהן הויזניחה, וללעוג לה, לאמריקה הכוחנית והקפיטליסטית, אוכלת הפלסטיקים, זו שפטפטה את עצמה לדעת בתוכניות האירוח, אבל אין לי צורך בזה. גם כי זה לא באמת נכון לקטלג אותה, את כולה, דווקא ככה. יש באמריקה דברים טובים, גם אם צרפתים נאמנים אינם מכירים בהם. היריבות הזו עדיין רלוונטית בעיני, למרות שהיא וירטואלית, מיתולוגית ולא באמת קיימת בלא מעט מובנים. בשביל תחרות צריך שניים שירוצו צוואר לצוואר על המשטח. מזיעים. מקללים. רוצים מאוד לנצח וכועסים מאוד שלא. יומרניים ויצריים. תחרות רלוונטית בין שני אידיאלים גם אם לא באמת קיימת. צרפת מאמינה שהיא ניצחה את כל השאר ואין לה מתחרים אמיתיים. חזרתי לארץ. אותי היא שיכנעה. ייתכן מאוד שהיא צודקת.

הערה בשולי ועדת תנועה וחנייה

הישיבה האחרונה של ועדת תנועה וחנייה של עיריית תל אביב-יפו דמתה לישיבתה הקודמת ולישיבתה הבאה של הוועדה. בכל ישיבה מעלים המשתתפים השונים, נציגי הסיעות ופקידי העירייה, נושאים שונים על סדר היום. בכל נושא, יהיה זה מצוקת החנייה של הקטנועים או המדרכות שלא ראויות להליכת אדם, מתחבאת העובדה הידועה לכל: משבר התחבורה בתל אביב. בעשורים האחרונים, עם עליית שיעור הבעלות לרכב פרטי בגוש-דן, הגידול במספר תושביה של תל אביב והתבססותה של תל אביב כמרכז העסקים והתרבות של ישראל, התנועה הבסיסית בין חלקי העיר הפכה לקשה מנשוא. תחבורה ציבורית לקויה, לא מתוכננת ומוזנחת, מדיניות אווילית של מקבלי ההחלטות ותכנון לא מושכל של המרחב הציבורי, לצד אינטרסים כלכליים של המרוויחים העיקריים מהמצב שהם מבין הכוחות החזקים במשק, הביאו את תל אביב וגוש דן למציאות תחבורתית זוועתית שפוגעת בחיי התושבים, בפרנסתם ובעסקים שממצבים את האזור כולו ככישלון לוגיסטי, במובן הפשוט ביותר של המילה.

למרות נתונים איומים שנחשפו על כמות הזמן שאנחנו מבזבזים בפקקים, כמות הדלק שאנחנו שורפים בחיפוש אחר חנייה והפגיעה האדירה בכוח עבודה ובכסף שהסדר הקיים גורמים לכולנו, האסימון לא יורד. לא למקבלי ההחלטות ולא לציבור. בישראל, למרות גודלה המזערי והצפיפות הקיצונית ממנה היא סובלת בין גדרה לחדרה, מסרבים להבין שאי-אפשר לקיים חברה שמבוססת על רכב פרטי. בישראל אם כך, הרכב הפרטי הוא מלך הכביש. לא תחבורה ציבורית יעילה, מתוחכמת וירוקה היא חלומם ומושא שאיפתם של הישראלים – אלא דגם חדש של מכונית. ישראל היא כנראה המדינה היחידה שחברה ב-OECD שתושביה משוכנעים כי ניתן לקיים מטרופולין מודרני ומתקדם שהתחבורה בו תתבסס על רכב פרטי. רוב תושבי גוש דן משוכנעים כי הבעיה היחידה היא מחסור במקומות חנייה ובכבישים. הם מאמינים שעוד חניונים ועוד נתיבים יפתרו את בעיותינו, גם אם אף מטרופולין אחר בעולם לא מתנהל ככה.

השעבוד לרכב הפרטי, מלך הכביש הבלתי מעורער בתל אביב ובישראל, הוא לא רק מזהם, בזבזני, מסוכן ולא רצוי. הוא פשוט בלתי ניתן לקיום. מספר מקומות החנייה שניתן לבנות לעולם לא ישיג את קצב הגידול במספר המכוניות הפרטיות שנכנסות לעיר, יש גבול לכמות הנתיבים שאפשר לסלול ולא נראית באופק חלופה לנפט היקר, המזהם שמוחזק בידי מספר קטן של מדינות.

בכל המטרופולינים בעולם כבר הבינו את זה מזמן; בלונדון, פריז, ניו יורק, אמסטרדם, ברלין וסן פרנסיסקו יש רשת מתוחכמת וסבוכה של אוטובוסים, רכבות קלות, רכבת תחתית, שבילי אופניים ומדרכות שמיועדות להולכי רגל ולא לפחי זבל, עמודי חשמל או קטנועים שלא מצאו חנייה.

תהליכי קבלת ההחלטות והסמכויות בתחום התחבורה בישראל הם סבוכים ומסובכים מאין כמוהם. אין הרבה תחומים בחיינו שהסמכויות והאחריות עליהן מחולקות בין שני משרדי ממשלה, המשטרה, הרשות המקומית, חברות פרטיות ולעיתים אף מכבי האש. שיתופי הפעולה ועבודת המטה הנדרשים לא היו מביישים מבצע צבאי מורכב בשטח האויב. ההוצאה הציבורית הנדרשת לשלבים הראשוניים מרתיעים אוטומטית את פקידי האוצר שידם על הקופה קמוצה גם כך. ללא פעולה נחרצת, ירידה לפרטים ומעורבות אישית של מקבלי ההחלטות – לצד גיבוי וכוח פוליטי – נישאר עמוק בתוך המשבר התחבורתי של תל אביב וגוש דן.

רפורמה תחבורתית אמיתית, בת קיימא, שתביא לשינוי משמעותי תגיע רק אם הציבור יתעורר. עד שהציבור יפנים שהבעיה איננה מחסור בחנייה אלא מחסור בתחבורה ציבורית יעילה ונגישה, הפקידות והפוליטיקאים לא יפנימו את זה. עד שהציבור יפנים שהפיתרון אינו סלילת נתיבים, גשרים ומנהרות, אלא מערכת BRT (Bus rapid transit), שתביא אותנו ממקום למקום במהירות, בנוחות ובבטחה גם נבחרי הציבור לא יפנימו את זה.

האזרח הממוצע מחזיק באמתחתו שורה של ניתוחים והצעות לגבי יחסינו עם הפלשתינאים, הגרעין האיראני וההתחמשות של חיזבאללה. בנוגע ליחסי חוץ וביטחון, כל אזרח כאן מרגיש חצי מומחה; הוא יודע למה צה"ל נכשל במלחמת לבנון השנייה, יש לו דעה לגבי תוכנית 'כיפת ברזל' והוא מתווכח עם חבריו מי המועמד המתאים ביותר לרמטכ"לות. אך בנושא שהרבה יותר קרוב אליו, שמשפיע על חיי היום-יום שלו, כמו תחבורה, הוא נאלם דום, ורק מפטיר כמה תלונות וטיעונים שמציגים תפיסה תחבורתית שמתאימה לשנות ה-70. עד שהציבור יבין את חשיבותה של התחבורה לחיינו ולסביבתנו, ולו ברמת סיסמאות שמקנות עדיפות לתחבורה הציבורית על הרכב הפרטי, נישאר עם הפקקים.

הפיתרון, כפי שהבינו הרבה לפנינו בחו"ל, לא כל כך מסובך ואפילו די פשוט. אחרי שרואים כמהBRT הצליח בעולם, אפשר להפסיק לחכות לרכבת הקלה שלעולם לא תגיע. BRT הוא מודל פופולרי ומוכח להסעת המונים באזורים עירוניים. מדובר ב:

-הקצאת נתיבי תחבורה ציבורית, שיאפשרו לאוטובוסים לנסוע בחופשיות ולא יאלצו אותם להתמודד עם הרכבים הפרטיים בפקקים

-הקמת תחנות נוסעים נוחות, מוגנות וממוזגות, לצד פריסה מחודשת של קווי האוטובוסים והעלאת התדירות שלהם.

היישום של המודל ישדרג משמעותית את התחבורה הציבורית בתל אביב ויביא לתוצאות באופן מיידי.

העובדה שמדובר בפיתרון קל, פשוט, מוכן שרק צריך להעתיק ולהתאים לתל אביב לא מעלה את סבירותו להתממש. תחום התחבורה בישראל, כפי שלמדנו, סובל מריבוי סמכויות, תחרויות בין גופים ואינטרסים כלכליים. המנגנון המסואב הזה שמנהל את המערכת התחבורתית בישראל לא שש לאמץ פיתרונות, שינויים ונעדר כל מידה של יצירתיות וחדשנות.

רק דרישה ציבורית חדה וברורה תוכל להזיז את מקבלי ההחלטות ממרבצם אל עבר פעולה ממשית. כל עוד לא ידרוש הציבור מהמערכת הפוליטית לשים את התחבורה במקום הראוי לה בסדר העדיפויות, נמשיך בחיפושי החנייה האינסופיים. כל עוד נמשיך לשלוח אל משרד התחבורה שרים אפורים במקרה הטוב, ומפוקפקים במקרה הרע, נמשיך לחכות לאוטובוס שיאחר. כל עוד לא יישמע קול ברור של אזרחים הדורשים רפורמה בתחבורה, נמשיך לבזבז זמן וכסף בניסיון לבצע את המטלה הפשוטה של להגיע מנקודה א' לנקודה ב'.

 

*פורסם לראשונה אצל תמי זנדברג תחת הכותרת: "שלחתי את נמרוד ברנע לכתוב פוסט דיווח על ישיבת הוועדה העירונית לתנועה וחניה, וזה מה שיצא לו"

עידן האבידן

11.5.2010, חמש עשרה שנה למותו של דוד אבידן.

[הפתעה בסוף הפוסט]

דוד אבידן הוא אחד המשוררים והיוצרים האהובים עלי, אם לא האהוב שבהם.

כחובב אבידן לא היו לי חיים קלים. לא היה ניתן לקנות את ספריו ברשתות הספרים מהסיבה הפשוטה שהם לא הודפסו מחדש. נאלצתי לכתת רגלי בין חנויות ספרי יד שנייה כדאי למצוא במקרה הטוב עותק משומש במצב בינוני ומטה. כללי ההיצע והביקוש הכתיבו מחירים גבוהים בשוק, כך שנאלצתי לרכוש את הספר במחירים מופרזים שעבורי היו הון קטן. פיזור הזכויות על יצירותיו של אבידן בין הוצאות ספרים שונות, דחייתו ודחיקתו של אבידן על ידי הממסד הספרותי לאורך השנים לצד ירידת כוחה התרבותי והמסחרי של השירה היו חלק מהסיבות שהביאו לאי הדפסת ספריו של אבידן מחדש.

אדם ברוך טען[1] כי אבידן, שבשנותיו האחרונות דעך, חלה, צבר חובות ופיתח הרגלים פרמקולוגיים מסוגים שונים לא זכה לסוכני זיכרון במרחב התרבותי הישראלי. "אין היום בישראל 300 בני אדם שיעמדו במבחן ממשי על שירת אבידן" כתב ברוך, "המותג אבידן נשחק וכוח המכירה ירד."

ואכן, בשנים הראשונות לאחר מותו נעלם אבידן מהתודעה והפרקטיקה השירית. כתביו, רעיונותיו ויצרתו לא חדרו אל קנון התרבות הישראלית. נדמה היה כי בעוד חבריו לקבוצת 'לקראת' – יהודה עמיחי ונתן זך – זכו להכרה ותמיכת הממסד, אבידן נדחק אל השוליים הליריים. מדי פעם כתב ליצן החצר מנחם בן על איזו אנקדוטה שולית מחוויותיו עם אבידן או ציטט את אחד משיריו בתוכנית ריאליטי. בכך הסתכמו אזכוריו הפומביים של אבידן.

אך מתישהו החל הסכר להיפרץ. לא בטפטוף כי אם בפעימות, במנות של אבידניום מהודק, במקצבים של מודרניזם עילי, במקטעים במשקל כבד של כוח שירי.

2001 הייתה שנה טובה לאבידן. הוצאת בבל[2] פרסמה הוצאה מחודשת של ספרו הראשון של המשורר 'ברזים ערופי שפתיים' לצד ספרו החלוצי 'הפסיכיאטור האלקטרוני שלי' שמורכב משמונה שיחות שניהל אבידן עם תוכנת המחשב אלייזה שהייתה אחד הפרויקטים הראשונים בתחום הבינה המלאכותית. הוצאת ידיעות ספרים פרסמה את 'אדמלה' – אלבום מהודר, קשה כריכה ועמוס במיני עיצובים גרפיים, קולאז'ים ותצלומים שעוסקים באבידן ויצירתו.

הייתה זו זריקת מרץ חיונית לשירתו של אבידן, אך לא תמה המלאכה. מדיומים אחרים לא נכבשו, עדיין לא היה ניתן להשיג את מרבית ספריו של אבידן, קטעי וידאו ואודיו חשובים לא פורסמו והצימאון בקרב חובבי המשורר שהגדיר עצמו כגיאוגרף מחשבתי היה גדול.

ב-2005, לציון עשור למותו של אבידן, פרסמה הוצאת הקיבוץ המאוחד את ספרו 'משהו בשביל מישהו' בהוצאה מחודשת והערוץ הראשון שידר את הסרט התיעודי 'אבידניום 2005' של הבמאי יהודה קווה. במקביל נכתבה עבודת הדוקטורט שעוסקת בשירתו[3] של אבידן. הדיסרטציה 'זמן ותנועה בשירת דוד אבידן' והוגשה בשנת העשור למותו של אבידן על ידי ענת ויסמן מהאוניברסיטה העברית.

אבידן לא עסק רק בכתיבת שירים (הוא שנא את התואר משורר) ושלח את ידו גם בציור, קולנוע, פובליציזם ומחזאות. ב-2006 זכינו להתוודע לעוד טפח מיצירתו כאשר גלריית דנון הציגה את התערוכה "רגע אחרי אחרון" שכללה לצד קולאז'ים וציורים, אותם כינה אבידן תקרינים, סרטים אוונגרדיים שיצר ושירים פרי עטו שלא פורסמו.

מחזותיו של אבידן לא זכו להעלאה מחדש אך יצירותיו מצאו את דרכן לבמה. הבמאי ארי רמז העלה עיבוד תיאטרוני לשיריו של אבידן בפסטיבל עכו 2007. ההצגה שנקראה כשם הוצאת ספריו של אבידן – "המאה השלושים" – הוצגה על במות נוספות לאחר הפסטיבל עקב הביקוש הרב.

אבידן מרחף במרחב הקיברנטי – לא אחת התייחס אבידן ל"קץ גלקסיית גוטנברג", היום שלאחר מות הדפוס. היחס של אבידן למילים ולשירה היה בתפר שבין המיתי-רוחני לטכנולוגי-עתידני. לגישתו, שירה היא כוח חוצה מדיומים, מעבר לספרים, מעבר למרחב, מחוץ לזמן. ניתן רק לדמיין את פועלו ויצירתו בעידן שלאחר מהפכת המידע והאינטרנט. אבידן אומנם לא האריך ימים, אך נוכחותו ניכרת ברשת.

ברביעי לספטמבר 2009 בשעה שלוש לפנות בוקר צייץ דוד אבידן המזוייף (@avidanco) את ציוצו הראשון בטוויטר. תחת השורות: "דוד אבידן (1934-1995) היה משורר ישראלי, פובליציסט ומאסטר אמנויות לחימה. זה הטוויטר המזוייף שלו." בכך החל ניסיון אוונגרדי ומרתק ליצור חשבון טוויטר שיעביר את רוחו של אבידן, יחקה את תגובותיו, ייצג את הלך רוחו. מי שניסח שורות כגון: "מה שמצדיק יותר מכל את הטוויט, את המיזם הגדול, את הנשיאה בכל הריטוויט הטפשי, ובעצם בהכל היא העובדה הפשוטה, המגוחכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת." ועמד מאחורי המיזם הוא תומר ליכטש, משורר ויוצר תרבות דיגיטלית.

גם בפייסבוק יש לאבידן ייצוג בדמות שני דפי מעריצים (1, 2) וחשבון משתמש הקרוי בשמו שגם מתחזק יחסי חברות אינטרנטיים עם לאה גולדברג.

למרבה הצער, סרטיו של אבידן לא נגישים באינטרנט אך מספר גולשים חובבי שירה העלו באופן עצמאי קטעי וידאו שונים הקשורים לאבידן ל-YouTube. בחלקם נראה אבידן מקריא משיריו, חלקם כוללים עיבודים מוזיקליים ליצירתו ואפילו ניתן למצוא ביצוע בצ'כית לשיר 'הפוליטיקאים של הלשון'.

לאחרונה גדל ייצוגו של אבידן בווידאו, כאשר הטלוויזיה החינוכית העלתה חלקים נרחבים מהארכיון שלה לרשת. רשימה של מספר מקטעי הוידאו הקשורים של אבידן ניתן למצוא כאן.

בחזרה לספרים. למרות הפרסום המחודש של חלק קטן מיצירותיו של אבידן, ערבי שירה שנערכו לזכרו ומחוות אינטרנטיות שונות, לא פורסמו כל שיריו של אבידן. קורפוס היצירה העיקרי של אבידן – השירה הכתיבה – לא היה נגיש לציבור. רק ב-2009, אחרי אינספור שמועות ורחשים, פורסם הכרך הראשון של 'כל השירים'.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, קרן ישעיהו רבינוביץ' לאומנויות ומשרד התרבות והספורט – כל הגופים שלהם כה נזקק אבידן בימיו הקשים – שיתפו פעולה כדי להוציא לאור את המפעל החשוב של והמבורך הוצאת כל כתבי אבידן לאור. חיש קל לאחר פרסום הכרך הראשון, בטרם הספיק להתעכל בספירה הציבורית, פורסם הכרך השני.

הוצאת 'כל השירים' עושה צדק עם אבידן וממקמת אותו בשורה הראשונה של השירה העברית. הכריכה הקשה, העיצוב שמאזן בין מכובדות השמורה למשוררים מתים לבין רוח הנעורים של אבידן הצעיר הנצחי והעריכה המוקפדת הופכים את 'כל השירים' לתענוג שירי מומלץ.

לאחר מותו של אבידן פרסם אריה כספי (שהספיק ללכת לעולמו גם כן מאז) מאמר ב"הארץ" שבוחן שני אב-טיפוסים תרבותיים: דוד אבידן ודודו טופז שכבש אז את מרקעי הטלוויזיה.

"בחשבון סופי היסטורי, יהיו ודאי לדוד אבידן יותר קוראים מאשר צופים לדודו טופז. דודו טופז יעוף בוודאי מהמסך בעוד כמה שנים, כשיצוץ כוכב רייטינג חדש, ואיש לא יקרין מחדש את מוצריו. אבידן חי 61 שנה, והשירים שלו יחיו בוודאי, מאות שנים כפי שתכנן לחיות בעצמו".

"בסיום המסע אולי תחוש, שאתה יודע יותר על מלים מאשר ידעת קודם לכן. מלים יודעות עליך הרבה יותר משאתה יודע, או אי פעם תדע, עליהן"

ולהפתעה: ממתק מוזיקלי-אבידני לקוראי האדם הסביר – השיר 'דיון דחוף' בעיבודו של בוגי בן. כאן.

---

[1] מה נשמע בבית מאת אדם ברוך, הוצאת דביר (2004), הפרק דוד אבידן: זה לא קרה מופיע בע"מ 77-44

[2] בטרם נכנסה לשיתוף פעולה עם הוצאת ידיעות ספרים

[3] עבודת דוקטורט נוספת שנכתבה על המשורר היא 'שירת דוד אבידן המוקדמת' (1950-1954) ע"י יעקב אברבנאל מאוניברסיטת בר-אילן. אבידן עצמו סלד מן החלוקה לאבידן המאוחר מול אבידן המוקדם ואף הצהיר כי כל עבודה על שירתו זקוקה אישורו.

הפואטיקה של עמיר בניון

היום נתבשרנו על שיר חדש מפי גאון הדור, המשורר הלאומי ותפארת מערכת החינוך הישראלית – עמיר בניון.

בניון, שכבש את המוזיקה הישראלית בזכות סגנון ייחודי ומקורי, החליט לפתוח בסדרת התבטאויות הזויות בנושאים שעל סדר היום הלאומי. בניון סימן הרבה מטרות; בית המשפט העליון, העיתונאים, נבחרי הציבור, ארגוני זכויות אדם, השמאל – מבחינתו כולם תוקעי סכין בגב האומה.

ארגוני זכויות אדם שפרסמו באינטרנט מידע לגבי המצב ההומניטארי בעזה, פרופסור למדעי המדינה שמתנגד לכיבוש, סגן עורך מוסף "הארץ" שעדכן סטטוס בפייסבוק, חיילת שחשפה מסמכים שבהם מתועדות הפרת חוק של צה"ל, בית המשפט העליון שאוכף את החוק – בשביל בניון כולם אויבים.

לא ברור מתי בדיוק נדפקה לבניון הקופסא; אולי זה קרה כשהוא התמכר לסמים, הפך לנרקומן ולא התגייס לצבא (ודוק, אין כאן שיפוט מוסרי של מי שנקלע לנסיבות חיים קשות, אלא השערה מציאותית יבשה). אולי זה קרה כשהוא "התחזק" והפך לחסיד חב"ד (אולי הפלג הימני ביותר בעולם החרדי), אבל ברור שמשהו אצל הבחור לא תקין.

את השיר "אני אחיך" בחר לשחרר עמיר בניון בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, אחד הימים הטעונים בחברה הישראלית. רבים מהאזרחים נזכרים ביקיריהם שאינם עימנו עוד.

השיר, אם ניתן לקרוא כך לגיבוב הקלישאות הרפטטיבי הזה, לא בוחל באמצעים להכפשת מי שמסומנים על ידי בניון כ"אויבים". שקרים, הנחות יסוד שמבוססות על תשדורות שקיבל בניון ישירות מהקב"ה, רוויזיוניזם היסטורי ודמגוגיה מהסוג הזול והנחות ביותר.

הטובים והרעים על פי עמיר בניון

הטקסט של בניון מציג נרטיב שקרי המחלק את אזרחי ישראל לשניים:

א. יהודים אורתודוקסים והגונים שמגנים על המדינה בחירוף נפש

ב. כל השאר.

אליבא דבניון יש מי שמגן על הזהות הלאומית ("אני שומר לך על הזהות"), מגן על האזרחים ושומר על ביטחונם ("אני מגן לך על הילדים", "אני מסתער תמיד קדימה"). אליבא דבניון נכון להקריב למען הכלל ("לא ראיתי את אמא כבר חודש \ לא את בני לא את ביתי לא את אשתי", " אני רעב למענך"), ואף לחרף את הנפש, ("אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך"). אליבא דבניון, יש בינינו כאלו שפועלים בציווי אלוהי ישיר, ובניון עצמו כמובן נמנה עמהם ("כי אדוני אלוהיכם ההולך עמכם" \ "להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן.")

למיטב ידיעתו של בניון, שכנראה נעדר משיעורי אזרחות בתיכון הזהות הלאומית בישראל לא נתונה בידי חסידות חב"ד, אלא מתגבשת ונוצרת כתוצאה מיחסי גומלין בין קבוצות וכוחות בחברה, במוסדות הנבחרים, בעולם התרבות, בשיח הציבורי. הזהות הזו תלויה במאורעות משמעותיים אך גם בפרשנות שמייחסים להם. זהות לאומית ותרבותית אינן דבר קבוע ומאובן, אלא מכלול חי ודינמי של רעיונות, מיתוסים, מסורות ונורמות.

הטענה המגוחכת של בניון (שכאמור לא התגייס לצבא) כאילו אנשי השמאל לא נכונים להגן על המדינה ולהקריב למען הכלל, היא לא פחות מניסיון לשכתב את ההיסטוריה הישראלית. גם אם נבחר להתמקד רק במי שבניון יגדיר כאנשי שמאל קיצוני, נראה כי המציאות קצת שונה ממה שמתאר בניון.

ישי מנוחין, מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, שפונה לערכאות בחו"ל כנגד קצינים ונבחרי ציבור ישראלים שנחשדים בפשעי מלחמה, שירת כרב סרן בחטיבת הצנחנים. דוד זונשיין, ממייסדי 'אומץ לסרב', שירת ביחידה המיוחדת מגלן כמפקד צוות בסדיר, בקבע ובמילואים. חבר הכנסת דב חנין, שהואשם על ידי ח"כ שלי יחימוביץ' בהסתה לסרבנות, שירת בצה"ל, ואפילו כמפקד. עו"ד גבי לסקי, שהשתתפה בצוות ההגנה של טלי פחימה, ומייצגת פלשתינאים בעתירות מול ישראל, שירתה בצה"ל כקצינה. גם יפתח ספקטור, החותם הבכיר על מכתב הטייסים, עסק בכל מיני נושאים הקשורים לביטחון ישראל, כמו למשל קליטת מטוסי F-16 בחיל האוויר או הפצצת הכור בעיראק. למעשה, גם אמיל גרינצוויג, פעיל שלום עכשיו שנרצח עקב התנגדותו למלחמת לבנון, שירת כקצין בנח"ל המוצנח ונשא ארבעה עיטורי מלחמה. אפילו אורי תובל, סגן עורך מוסף "הארץ", שהוגדר על ידי בניון כאחת הסיבות לכתיבת השיר, הוא במקרה קצין במיל'.

וגם בפרשייה שבכותרות, עניין ענת קם, יש לזכור כי היא העבירה את המסמכים לעיתונאי ישראלי ולא לארגון טרור. הסיבה לחשיפת המסמכים, כך הצהירה, נעשתה לא מתוך רצון לקידום אישי, קבלת תשלום או סיוע למדינה זרה – אלא מתוך רצון לחשוף כיצד צה"ל מפר את הוראות בג"ץ. דהיינו מתוך רצון להגן על שלטון החוק בישראל.

אגדת הסכין בגב

אגדת הסכין בגב התחילה בתור תאוריית קונספירציה ברפובליקת ואימאר, כאילו הכישלון החרוץ של גרמניה במלחמת העולם הראשונה נבע מסכין בגב האומה שנעצו היהודים הגרמנים והשמאל הגרמני. האגדה שימשה את הימין הלאומני הגרמני היטב וסייעה לעלייתה של המפלגה הנאצית.

השימוש באגדה שוכלל מאז על ידי גורמים שמרניים ומיליטריסטיים במקומות שונים בעולם. מסתבר שלציבור שפוף ראש אחרי תבוסה במלחמה, או תחת תחושה שמפלה פוליטית עומדת בפתח נוח לקבל את הטענה כי צבאם המפואר לא הפסיד במלחמה, אלא גורמים חתרניים ובוגדים מתוך המדינה גרמו להפסד.

עכשיו בואו נחזור לרגע לטקסט של בניון:

"אני מסתער תמיד קדימה

עם הגב שלי אליך

ואתה משחיז את הסכין"

האם בניון מודע בכלל להשוואה ולקונוטציות שהוא מעורר? סביר להניח שלא. הוא בטח אימץ את הטיעון הזה מיד שנייה או שלישית, אולי אחרי שהימין הישראלי אימץ את הטענה שהכישלון במלחמת לבנון השנייה נבע מרפיסותם של הפוליטיקאים.

מי באמת פוגע בביטחון המדינה

"הפה שלי חתום תמיד למען ביטחונך

אבל אתה מוסר אותי לזר"

מי אם לא גיבור סלע קיומנו בנימין נתניהו הדליף מסמכים וסייע לאויב היה לא אחר מאשר בנימין נתניהו, שבשנת 1995 הדליף מסמך מטכ"ל סודי שכונה מסמך שטאובר על מנת לחבל במשא ומתן שניהל הרמטכ"ל ליפקין-שחק עם מקבילו הסורי בהוראת ראש הממשלה רבין.

מי שעוד ניסה למסור את גורל ועתיד ישראל לזרים הוא חרדי בשם ישראל יעקב דה האן שבשנת 1923 ארגן משלחת של ראשי הקהילה החרדית בא"י-פלשתינה אל ראשי השושלת ההאשמית במטרה להקים בישראל מדינת חסות מוסלמית, לסכל את מטרות התנועה הציונית ולהחליפה בברית בין החרדים לערבים.

הציווי האלוהי

אני חושש כי אין בידי את הכלים לנתח את השורות החותמות את הטקסט, "כי אדוני אלוהיכם ההולך עמכם" \ "להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן", אך למיטב הבנתי כאשר אדם משוכנע שהוא מתקשר עם כוחות עליונים זה הזמן לצלצל לפסיכיאטר המחוזי ולדווח על חשד לפסיכוזה.

החסך הרגשי

"כשאני בוכה

אתה צוחק מאחרי גבי"

השורות הללו ממש תמוהות. האם בניון חולק עימנו חוויות טראומתיות מתקופת ילדותו? האם הוא נתקל פעם בשמאלן ממש לא נחמד שלעג לו והחליט שכל השמאלנים נוהגים כך? או שמא בכלל מדובר באיזו מטאפורה מתוחכמת שנשגבת מבינתי? למרות מאמצים רבים לא הצלחתי להבין את מקור תחושת ההשפלה והלעג שחש בניון. אגב, אם מסתכלים על תוצאות הבחירות האחרונות לשמאלנים יש הרבה יותר סיבות לבכות מאשר לבניון.

למי באמת אין מים

"כשגרוני יבש אתה שותה שיכר"

מעבר לניסיון הנלעג להציג את השמאל הישראלי כחבורת שיכורים יש לציין שהיחידים בסיפור הזה שבאמת סובלים מחוסר גישה למים זורמים ונקיים הם הפלשתינאים בשטחים הכבושים.

בעולמו של בניון, כל מי שלא חלק מהפיתרון הוא חלק מהבעיה. הצרה היא שבניון הפך להיות הבעיה שלנו.

ברוכים הבאים [הבלוג עבר דירה]

האדם הסביר עבר דירה

אין כמו האביב בשביל התחלות חדשות. האדם הסביר מתחדש. הוא יצא לעצמאות. האדם הסביר הגירסא החדשה. האדם הסביר 2.0 אם תרצו. זהו זה, זה ממש כאן.

אחרי למעלה משנה שהאדם הסביר התארח בלוגלי החלטתי לצאת לעצמאות. זוהי הזדמנות להודות לצוות בלוגלי (אלעד זלומונס, חנית כהן ותום סלע) על מיזם נהדר וחווית שימוש מוצלחת. תודה חבר'ה!

ההחלטה לעבור לבלוג עצמאי התגבשה אצלי כבר מזמן אך התעכבה עקב דחיינות אין קץ. המעבר לבלוג עצמאי איננו הצהרתי מבחינתי אלא טכנולוגי בעיקר. האפשרויות שוורדפרס, פלטפורמת תוכן חופשית, מציע למשתמש הן רבות ומפתות. אחת הסיבות שהעלאת הבלוג התעכבה היא הבחינה האינסופית של שלל התוספים (Plug-ins), הוידג'טים והמודיפיקציות השונות שוורדפרס מציע. חווית הגילוי של וורדפרס גרמה לי להרגיש כמו ילד שקיבל צעצוע חדש.

תודות. המעבר הזה לא היה מתאפשר ללא כמה אנשים שסייעו לי. בראש ובראשונה רם און אגמון על התשתיות והתמיכה, לאיתי נתנאל, נמרוד דוויק, גיא ווסט וארז ויסלבסקי שחשפו אותי אל רזי הוורדפרס ולאיילת רזיאל על הסיוע הגרפי והתמיכה מורלית. זוהי גם הזדמנות להודות לעופר ניימן שסייע בידי בעריכת רוב הטקסטים שאתם קוראים כאן.

עם העיניים לקופנהאגן

את פעילותיי ומעורבותי הציבורית-פוליטית התחלתי בתאב"א – תל אביב בשביל אופניים. נאבקנו למען סלילת שבילי אופניים ותחבורה ציבורית, למען סביבה אורבנית שמתקשרת עם בני האדם שבה. דיברנו, בלי לדעת את זה, על תחבורה בת קיימא.זו הייתה פעילות סביבתית-חברתית מובהקת. דרכה ודרך הפעילים בה התוודעתי אל תרבות הצריכה ונזקיה, להשפעות השליליות ולניצול של ארצות המערב את מדינות העולם השלישי ומשאבי הטבע המדולדלים שלהם ולמהפכות הניאו-ליברליות של קרן המטבע העולמית (IMF) ושל ארגון הסחר העלמי (WTO)[1]. נחשפתי והשתתפתי במאבק נגד כביש חוצה ישראל, אחת מנקודות הציון החשובות של התנועה הסביבתית בישראל בשני העשורים האחרונים. אך מאז פעילותי הסביבתית הופסקה. לא לגמרי; מדי פעם חתמתי על עצומה או הלכתי להפגנה ולפני שנה אפיל הצטרפתי ל'אדם, טבע ודין'. אבל שם זה בערך הסתיים. לא עסקתי בנושא באופן פעיל, לא יזמתי דבר (פרט לדיון בהנהלת מרצ בנושא אנרגיה גרעינית שהיה מעניין), לא עקבתי אחר החדשות בתחום, לא קראתי טקסטים בנושא ואפילו לא ראיתי את 'אמת מטרידה An Inconvenient Truth-' של אל גור. אולי בגלל הרפורמות הקניבליות שהובילו סילבן שלום ובנימין נתניהו כשרי אוצר בממשלות שרון, אולי בגלל האינתיפאדה השנייה – התעסקתי בתחומים אחרים.

ואז הגיע שינוי האקלים. ועידת קופנהגן התקרבה והעולם כמרחקה. באוסטרליה, הסובלת מבצורת זה שנים עקב התחממות כדור הארץ, יצאו עשרות אלפים בקריאה לממשלות העולם להגביל את פליטת גזי החממה. האפיפיור בנדיקטוס ה-16 פנה לבאי הוועידה "לשמור על היצירה האלוהית ולגלות אחריות" והביע שוב את מחויבותו למאבק בשינויי האקלים. האו"ם, חבר העמים הבריטי והאיחוד האירופאי מקימים קרנות של מילארדי דולרים להתמודדות עם נזקי התחממות כדור הארץ. בנובמבר התקיים במדינת האיים הקטנה בונואטו ועידה בינלאומית בנושא ויותר מ-30 חברי פרלמנט מהאוקיינוס השקט, אפריקה והקאריביים השתתפו בו.

באיים המלדיביים, שלמרבה הצער הם רק בגובה של מטר וחצי מעל פני הים, קצת מודאגים מתחזית האו"ם שעד 2100 מפלס פני הים יעלה ב-59 סנטימטר. מסתבר, שכל עלייה, גם במספר סנטימטרים גמדי, תביא להצפה של חלקים נרחבים משטח המדינה. ראש הממשלה, שנבחר על רקע הבטחותיו לעלות את המודעות העולמית לנזקי שינוי האקלים, שינס מותניים וכינס ישיבה של הממשלה מתחת למים עם אחד עשר שרים שלבשו חבילות צלילה וירדו לעומק שישה מטר למים. שם, כפי שהם תרגלו מראש, חתמו השרים על קריאה למשתתפי וועידת קופנהגן.

אפילו בנפאל, לא מהמתקדמות שבאומות, קיימו שרי הממשלה ישיבה מיוחדת בנושא. השרים קצת מודאגים מהתחממות הקרחונים אז הם עשו מעשה ועלו לישיבת ממשלה מיוחדת בנושא בהר האוורסט ובכך הפכו את הישיבה לישיבת הממשלה הגבוהה ביותר בהיסטוריה.

כולם, בכל רחבי הגלובוס, עושים ימים ולילות כדי לצמצם את פליטת גזי החממה "לכלוא את השד המזהם בארובה" בלשונו של יוסי שריד. הודו וסין, הנציגות המובילות והמזהמות ביותר של המדינות המתפתחות, הציבו יעדים מוחשיים לצמצום פליטת גזי החממה. נשיא המדינה המזהמת בעולם, ארצות הברית, הודיע כי יקצץ בשיעור פליטת גזי החממה ב-17% עד 2020 וב-83% עד 2050. גם בבלוגספירה נרשמה התעוררות וצויין יום הפעולה לבלוגים – Blog Action Day – שהיה השנה בסימן שינוי האקלים והתחממות כדור הארץ. בדרום הארץ כיבו אלפים את האורות במשך שעה כמחאה על הקמת תחנת הכוח הפחמית באשקלון. מאשקלון ועד מועצה אזורית יואב דרך שדרות, קריית מלאכי ומועצות אזוריות אחרות בנגב הרימו אתמול האזרחים קול זעקה אדיר נגד האיוולת שאמורה לקום בחצר האחורית שלהם.

אבל אז הגיע ביבי. כן, אותו ביבי ישן של פעם, ביבי של 96', ביבי של "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", ביבי של "הציעו לי להיות שר האוצר של איטליה" וביבי שקיצץ את הקצבאות יותר מהר ממה שהיה כתוב בספר ההפעלה של מילטון פרידמן.

כתב הסביבה הוותיק והחרוץ של "הארץ" צפריר רינת עשה מעשה נדיר במקומותינו, ופרסם כתבה הבוחנת את תפקודו של ראש הממשלה במישור הסביבתי. "ככלל, הרקורד הירוק של נתניהו התאפיין עד לאחרונה בהתעלמות כמעט מוחלטת מנושאים סביבתיים או אפילו בקידום יוזמות להן השפעה שלילית על הסביבה." כותב רינת. גם בכהונתו הראשונה (1999-1996) כראש הממשלה "נתניהו לא הצטיין בהישגים סביבתיים" מספר רינת והיה ראש הממשלה הראשון שמינה שר לאיכות סביבה במשרה חלקית: רפאל (רפול) איתן שימש במקביל כשר החקלאות ופיתוח הכפר. האמת היא שגם ארדן הוא לא שר לאיכות סביבה במשרה מלאה ומשמש גם בתפקיד השר המקשר בין הכנסת לממשלה, תפקיד אשר גוזל לו לפחות יום וחצי בשבוע. נחזור לנתניהו. משבר המים החמור שבו ישראל מצויה, מאיר רינת את עינינו, החל בכהונתו הקודמת של נתניהו "אך הממשלה לא נערכה לטפל בו ולא קיבלה הכרעות בנושאים כמו הקמת מתקני התפלה או פעילות חיסכון". בין יתר הרעות החולות שסיפק לנו נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון השנייה, "היה נתניהו שותף בממשלה שקיבלה את ההחלטה לקדם את תוכנית תחנת הכוח הפחמית באשקלון – יוזמה העומדת בניגוד גמור למחויבות להפחתת גזי חממה.".

ואז הגיע גלעד ארדן. דרך טובה לבדוק את היחס של הממסד הישראלי אל סוגיות סביבתיות היא פועלו של השר הממונה על העניין, גלעד ארדן. במקרה שלנו מדובר במיניסטר צעיר ונמרץ, אדם מוכשר וחד לשון, שנכנס כרוח סערה אל המשרד. כאשר נדרש לענייני וועידת קופנהגן המתקרבת ומצבה של ישראל בנוגע לגזי החממה הצהיר השר ארדן במסיבת עיתונאים כי: "אבקש מהאו"ם לחייב את ישראל לצמצם פליטת מזהמים". מספר שבועות לאחר מכן הצהיר במסיבת עיתונאים כי "הקהילה הבינלאומית צריכה להכריח את ישראל לצמצם את פליטות גזי החממה שלה." זו אמירה מקוממת להחריד שמביאה לשיא חדש את שימת הפס על איכות הסביבה. אם עד כה התרגלנו למריחות והצהרות ריקות מתוכן, עכשיו אומר הלכה למעשה השר לאיכות הסביבה קבל עם ועדה: "באמת שאין לממשלה או לי שום כוונה לטפל או לקדם את הנושא. שהגויים ישברו את הראש.".

האם ארדן שכח שהוא שר במדינה ריבונית ועצמאית? חשבתי לתומי שמי שאחראי לצמצום פליטות המזהמים בישראל היא ממשלת ישראל ולא האו"ם. ארדן, בעל ההשכלה המשפטית, נעדר כנראה מהשיעור באזרחות שבו לימדו על אחריות מיניסטריאלית.

ופתאום הכל התחבר – ועידת קופנהגן בפתח, העולם כולו מתוח לדום לקראת דיונים בעתיד כדור הארץ ושינוי האקלים ורק פה אוסף הגמדים המתקראים ההנהגה הישראלית[2] עסוקים במי האפסיים של סוגיות פנים-קואליציוניות וטומנים ראשם בחול אל מול האתגר הכי גדול שניצב מול האנושות.

שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ – מה הסיכונים בעצם?

"[...] התחממות כדור הארץ היא סיפור כבד ומסורבל. לרובנו עדיין לא ברור הקשר בין שינוי האקלים לבין מזג האוויר במקום מגורינו, מה שמקל עלינו עוד יותר להדחיק את משמעויותיו."

פרופ' דני רבינוביץ'

נושאים סביבתיים בכלל ושינוי אקלים בפרט הם נושאים סבוכים. הם קשורים למדע, יש להם עולם מושגים משל עצמם ולעיתים ההשפעות שלהם כל כך רחבות שקשה לנו לתפוס אותם.

שינוי אקלים למשל הוא תחום שאומנם מעסיק את מנהיגי העולם ובקרוב תתכנס בקופנהגן וועידה של האו"ם בנושא שאליה יגיעו מנהיגי העולם אך לרובנו אין באמת מושג מה הוא אומר. מה זה גזי חממה? מה המשמעות של התחממות גלובלית? ומה זה משנה אם הטמפרטורה תעלה בעוד במעלה?

על כל אלו (ועוד) יענו לכם האתרים והקישורים הבאים שמספקים חומר רקע לנושא:

• האתר המוצלח והבהיר של יוזמת Act Cool מבית 'אדם, טבע ודין' (שכולל מילון מונחים והסבר תמציתי על מהי התחממות גלובלית).
• RealClimate המדעי שמתהדר בכותרת Climate science from climate scientists.
• טקסט מבוא מפורט עם מקורות שכתבו גלית הראל, נילי ערב ושרי ברוך [קצת לא מעודכן].
• 'העולם כמרחקה' – תשובות לשאלות הנפוצות בענייני שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ מאת ד"ר אלון אנגרט.
• ותמיד טוב לבקר בערך התחממות עולמית בויקיפדיה (שהוא גם ערך מומלץ).

אנסה להציג בפניכם מגוון מייצג של חלק מהנזקים וההשפעות השליליות הנרחבות של משבר האקלים – אלו שכבר קרו, אלו שעתידים לקרות ואלו שמתרחשים ברגעים אלו ממש.

לדעתו של ד"ר אדיב גל, אקולוג וזאולוג ההשפעה של שינויי האקלים על חיינו היא " רב-תחומית, חוצה גבולות, עמים, תרבויות ויבשות.". לטענתו, ללא קשר למחלוקות הקיימות בין המדענים לגבי הגורמים להתחממות כדור הארץ, מוסכם כי במאה השנים האחרונות נמדדה עלייה של 0.6 מעלות צלזיוס על פני כל כדור הארץ. בשלושים השנים האחרונות חלה התגברות במגמת העלייה בטמפרטורה בכדור הארץ. באלפי תחנות ניטור הגיע קצב העלייה ל-1.8 מעלות צלזיוס.

שטפונות. גל כותב גם כי "עליית מפלס מי הים גורמת לשיטפונות ולנזקים חמורים לאדם, לרכוש ולטבע.". אם נהוג לחשוב שנזקים מעליית מפלס מי הים היא רק עניין של איים זעירים אז כוחות הטבע, או שמא יש לומר נזקי האדם, הביאו אותם גם לאירופה.

בדצמבר האחרון חוותה וונציה שיטפונות אדירים. מפלס המים עלה כ-46 סנטימטרים מעל קו ההצפה, המסמן את הנקודה שבה עולה מפלס המים על גובה התעלות והרחובת, והגיע לרמתו הגבוהה ביותר מזה שלושים שנה. האתרים ההיסטוריים הוצפו וספגו נזקים קשים.

באיטליה חוששים כבר שנים כי התחממות כדור הארץ תגרום להצפות רבות ואף לשקיעתה של וונציה בים עקב עליית מפלס הים. המקרה המתועד החמור ביותר של הצפה בעיר, אשר מכונה בפי האיטלקים "אקווה אלטה" (מים גבוהים) התרחש ב-1966. כתוצאה מהשיטפון כ-5,000 איש נותרו חסרי בית.

גם באנגליה, מדינה שרגילה לגשם לפחות כמו שאנחנו רגילים להתלונן שחם לנו, נמדדו משקעים חריגים ביותר ביממה אחת ביולי. במחוז ורצ'סטר באנגליה, מקום בו הממוצע הכולל ממאי עד יולי עומד על 154 מ"מ. באותו יום ביולי נחתו גשמים של מאה ועשרים מ"מ על המחוז האומלל.

רחובות הפכו לנהרות, 45,000 בתי מגורים ועסקים הוצפו ולמעלה מ-120 איש, כמניין כנסת ישראל כולה, נזקקו לחילוץ על ידי מסוקים.

בלונדון נסגרו תחנות של הרכבת התחתית עקב הצוות ואחד מהקווים הסדירים הושבת. כמו כן

חלק ממסילות הברזל מלונדון הושבתו לצד כבישים ראשיים שהוצפו והפכו ללא פעילים. שדות התעופה ספגו מכה גם הם. בהית'רו בוטלו 141 טיסות ושדה התעופה הבינלאומי לוטון נותק מכל דרכי הגישה אליו.

לאחר מכן, מעל רבע מיליו איש נשארו ללא מים זורמים כשבועיים. כמו כן הנזק האדיר שנגרם לחקלאות, בשילוב עם גל החום ששטף את אירופה (עוד אחד מפלאי המשבר) הביא לעלייה תלולה במחירי הפירות והירקות. ההערכות הכלליות של הנזק בעקבות השיטפונות הוערכו בסביבות 2.5 מיליארד שטרלינג או 10 מיליארד שקל.

כל זה אירע בסדרה של שיטפונות אשר שיאה היה ביולי בשיטפונות החמורים ביותר מאז 1947.

התקשורת תיארה את ההיסטוריה של השיטפונות באנגליה. לטענת ה-BBC השיטפונות גרועים יותר מ47 ואילו The Independent הצהיר על השיטפונות החמורים בהיסטוריה המודרנית לעומתם The Guardian טוען שהשיטפונות של 47' שנגרמו כתוצאה משילוב בין גשם והפשרה של שלג היו גרועים יותר.

המדענים משום סבורים, שיש לזה איזשהו קשר להתחממות כדור הארץ.

יש גם אנשים שלהם וועידת קופנהאגן שנפתחת היום כבר לא תעזור. בפפואה-גיניאה החדשה 3,000 אזרחים, תושבי איים קטנים מסביב להר געש כבוי, זכו להיות הראשונים בעולם שיוכרו כפליטי משבר האקלים. מסתבר שהאיים באוקיינוס השקט לא מתמודדים כל כך טוב עם מה שאנחנו מעוללים לכדור הארץ ומגיבים בצורות משונות. הקו החוף שלהם נסוג ב-200 מטר בתוך חמש שנים, הגאות מציפה את השטחים החקלאיים שלהם והסערות ממוטטות את הבתים. בימים אלו נמצאים האזרחים בתהליך יישוב מחדש לאי גדול והררי באזורם.

קרחונים. תופעת המסת הקרחונים היא עובדה קיימת שאין להתעלם ממנה. רק בשנת 2006 נמסו קרחונים השווים בגודלם לשש פעמים שטח מדינת קליפורניה (כמיליון מייל מרובע), וגרמו לעליית מפלס מי הים. פרופ' רבינוביץ' מספר לנו על הקרח הארקטי הנסוג. אונייה של ארגון גרינפיס בשם Arctic Sunrise העולמי בילתה את הקיץ והסתיו של 2009 באזור השוליים הדרומיים של כיפת הקרח של הקוטב הצפוני. הצוות תיעד בתמונות פורצות דרך כיצד קו החוף הקופא נסוג צפונה ככל שהקיץ מעמיק. רבינוביץ' מוסיף: "המיוחד בתמונות היה שהן צולמו בקו רוחב גיאוגרפי 84.2 צפון: בהיסטוריה של מחקר הקוטב אין תקדים למצב שבו גבולו הדרומי של אוקיינוס הקרח הצפוני נמצא בנקודה צפונית כזו.".

המשמעות של הצילומים היא שהקרח הארקטי מצטמצם במהירות גבוהה בהרבה מהנחות העבודה של המדענים.

גם כאן יש מוכי גורל שוועידת קופנהאגן לא תעזור להם.באלסקה כל תושבי הכפר קיבלינה (Kivalina) בן 400 השנים נאלצו לנוס על נפשם מכיוון שהצפות, שנגרמו כתוצאה מהתחממות הקרחונים. אחד הקרחונים מגן על הכפר אשר נמצא בין שני נהרות לבין הים מפני הסופות בחורף. התחממות כדור הארץ הביאה להתמוססות הקרחונים מה שקצת מקשה על התושבים לשרוד את סופות החורף העזות.

חי, צומח, דומם. בל נשכח את ההשפעות ההרסניות של שינוי האקלים בצומח ובבעלי החיים. פגיעות אלו בשרשרת המזון האקולוגית ובאיזון הפנימי של הטבע יביאו בעקיפין לפגיעה באדם. המערכות האקולוגיות מסביבנו מאפשרות לנו נגישות אל מגוון תרופות ומזון שמבוסס על צמחים ובעלי חיים.

אם תוצאות הוועידה בקופנהאגן לא יהיו מוצלחות, משבר האקלים יגרום להכחדתם של מינים אלה ובעקיפין להכחדתן של תרופות עתידיות.

על מנת להמחיש את הנזקים הצפויים לסובב אותנו נפנה אל חברינו דב הקוטב. כולם אוהבים את דב הקוטב. הוא חמוד, אם מחפשים אותו בגוגל מוצאים תמונות חמודות שלו. בגלל ההתמוטטות של מערכות אקולוגיות שלמות אנו עומדים בפני הכחדה של אחוז ניכר מהמינים. בין העומדים הראשונים בתור, דב הקוטב. עכשיו אני לא מדען אבל אני בטוח שלהכחיד אותם זה לא רעיון טוב כל כך. אנחנו לא יודעים מספיק על האיזונים בין מערכות החיים באזורים שונים בכדור הארץ, אנחנו לא יודעים מספיק על ההתנהגות של דובי הקוטב ועל הגנטיקה שלהם. אלו הם דברים חיוניים להתפתחות המדע, להתפתחות הרפואה, להתפתחות האדם.

שלא נדבר על מחלות. עליית הטמפרטורות תביא להתפשטותן של מחלות קיימות והתפרצותן של מחלות חדשות. מן המפורסמות כי טמפרטורות גבוהות לאורך זמן מאפשרות למחלות כקדחת הנילוס להתפשט באזורים חדשים. דמיינו לעצמכם חזרה של המלריה לחיינו בעולם המערבי.

פליטים, מלחמות, עוני. עליית מדרגה בכל המתואר לעיל תביא קרוב לוודאי לעשרות מיליוני פליטים, לעודד מלחמות על משאבי טבע, להביא ללחץ כלכלי על המדינות המפותחות ולהתמוטטות מדינות מתפתחות

האזהרות של בוש והפנטגון. במהלך כהונתו של ג'ורג' וו. בוש כנשיא ארצות הברית, אותו נשיא שסיכל את אמנת קיוטו והיה סבור כי התחממות כדור הארץ היא 'מתיחה' של מדענים, הוזמן על ידי הפנטגון דו"ח מיוחד בנושא הנזקים העתידיים של משבר האקלים.

הדו"ח מתאר את העתיד להתרחש בעשורים הקרובים בעקבות שינוי האקלים "ימיטו אסון של ממש על האנושות" לשון הדו"ח "הים יעלה על גדותיו ויכסה ערים שלמות, בצורות ימיטו רעב על אזורים נרחבים ומדינות יחלו להילחם ביניהן על המשאבים המידלדלים.". בתחזיות המוות מעריך הדו"ח כי מדובר במיליוני בני אדם ב-25 השנים הקרובות. כמו כן קיים חשש מבוסס לתסריט שבו שבנגלדש תינטש מכיוון שכל תושביה יהגרו עקב זיהום המים במי מלח.

החשיבות העליונה שייחס ממשל בוש לטרור לא הפריעה למחברי הדו"ח לטעון כי: "מחברי הדו"ח סבורים כי תסריט הבלהות הזה הוא סביר בהחלט, וכי יש להתייחס אליו בכל הדחיפות, כיוון שהוא מעלה איום חמור יותר על ביטחון ארצות-הברית מאשר הטרור.".

על פי התחזיות הקיימות 9% מאוכלוסיית אירופה נמצאת בסיכון עקב מקום מגוריה, באפריקה כרבע מהאוכלוסייה עתידה להיפגע, בהודו גם עלייה מתונה במפלס פני הים עלולה להביא לשבעה מיליון פליטים.

עוד צפויים נזקים לשטחי חקלאות רבים (לדוגמה הנילוס והדלתא סביבו, האזורים היחידים במצרים המתאימים לעיבוד חקלאי),

המלחת מי תהום, פגיעה בדגה, הצפת מתקנים ותשתיות ופגיעה בתיירות המושתתת על אזורי חופים.

הדחקה

פרופ' דני רבינוביץ', אחד האינטלקטואלים הציבוריים החלוציים בתחום שינוי האקלים, ניסח את הדברים יפה:

"כשאומרים בישראל "סכנה קיומית" מחשבתנו נודדת באופן אינסטינקטיווי לצבאות זרים שמאיימים על הגבולות ולנשק להשמדה המונית. כשמזכירים "אי-יציבות עולמית" או "סכנה לשלום העולם", אנו מהרהרים במלחמות בין המעצמות על שליטה בעולם. [...]אבל הגיע הזמן להחליף דיסקט. אם המאה הקודמת התאפיינה במאבקים בעלי אופי לאומי, בהתמודדות בין-גושית ובמחלוקות אתניות, מתרבים הסימנים שבמאה ה-21 עשוי גורל האנושות, או חלקים ממנה, להיחרץ בגלל התחממות כדור הארץ."

יחד עם זאת אין די במצגות, מסמכים, נתונים ושכנוע רציונלי על מנת להפנים את חומרת האיום ושינוי דפוסי הפעולה כלפיו. האיומים והסכנות הנשקפות משינוי האקלים והתחממות כדור הארץ הם כה גדולים שלעיתים קשה לנו לתפוס אותם. שערו ברוחכם את תגובתו של אדם צעיר שיודיעו לו כי אימו הבריאה נפטרה בפתאומיות כתוצאה ממפרצת באבי העורקים. גם לאחר שיקלוט במישור הרציונאלי שאימו איננה בין החיים נפשו לא תעכל זאת. מנגנוני ההדחקה יופעלו.

במאי הקולנוע והטלוויזיה אוהבים להראות לנו את הסצנה הבאה: רופא, שוטר או נציג אחר מטעם הרשויות מודיע לאם דואגת או בן זוג נאמן שהיקר לו הלך לעולמו. תגובתם תהיה לרוב משהו בסגנון: "לא יכול להיות! זה לא קרה!" מלווה בבכי ודמעות שתישמע בנאלית לאוזן הרגישה למניפולציות מסוג זה. אך זוהי טעות לראות בזעקת ההכחשה עוד אפקט קולנועי זול לסחיטת רגשות, זהו ביטוי אותנטי לתגובת ההדחקה הראשונית. חוסר יכולת של הנפש להביא דבר כזה אל המודע כלל.

תגובה זו היא טבעית ולגיטימית כשהיא מתרחשת בנפשו של אדם בודד כלפי סוגיה אישית. היא לא לגיטימית כשהיא מתרחשת בהנהגה של מדינה עם שבעה מיליון אזרחים ובלי שמץ של מושג איך להתמודד עם האיום הזה שנקרא שינוי האקלים. המנהיגים שלנו, ללא יוצא מן הכלל, מסתכלים אל משבר האקלים המתקרב אלינו בצעדי ענק, צועקים: "זה לא קורה!" ומפנים מבטם. בקרב המנהיגות הישראלית לא נמצא ולו אחד או אחת שהישירו מבטם אל המציאות, שלא נדבר על לנסות להתמודד איתה בצורה שהיא לא קבירת הראש בחול.

איכות הסביבה במדינת הגמדים

או: החור באוזן כמשל

כשרפול, שר לאיכות סביבה בחצי משרה, נכנס לתפקיד הוא נשאל על ידי עובדיו: "איך תפתור את בעיית החור באוזון?" ורפול איש הזיתים והחמישירים ענה בשליפה: "חור באוזון? כמה מסמרים, פטיש, וגמרנו."

האמירה הזו מייצגת את הצורה שבה רוב ההנהגה של מדינת ישראל רואה סוגיות סביבתיות. עבורם מאבק נגד תוכנית ספדי הוא מאבק של מחבקי עצים והמאבק נגד כביש 'חוצה ישראל' הוא לא יותר מאשר מחאת היפים רומנטית. בישראל של 2009 איכות סביבה עדיין נתפסת כמותרות, כ'איכות חיים', כלוקסוס של בורגנים מרעננה וסיסמאות ריקות מתוכן של תנועות נוער, מעין מס שפתיים שצריך לשלם, נורמה חברתית מקובלת לכל היותר.

המתבונן מן הצד, או האדם הסביר אם תרצו, יכול לחשוד שההמונים על היערכות ישראל לשינוי האקלים במסדרונות הממשלה לא קיימים כלל.

בישראל כל הדיבורים האלה על שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ האלה לא באמת מזיזים לאף אחד. רק עכשיו, דקה וחצי לפני פתיחת הוועידה הבינלאומית בנושא, נזכרה ישראל להכין איזושהי עבודת מטה בנושא. החלטת ממשלת בנושא? אין. הצעת חוק ממשלתית? אין. תוכנית לאומית להפחתת גזי החממה והתמודדות עם הנזקים? אין. מה יש? תוכנית בשלבים מתקדמים להקמת תחנת כוח פחמית באשקלון שעתידה להגדיל ב-13% את פליטות גזי החממה של ישראל. דו"ח מיוחד של מבקר המדינה מיכה לינדשטראוס קובע ש"ישראל לא ביצעה את הפעולות הבסיסיות הנדרשות להיערכות לטיפול במשבר האקלים, ואין לה יכולת מקצועית לעקוב אחר שינויים אקלימיים". בין היתר השירות המטאורולוגי שממונה על המעקב האקלימי סובל מתת תקציב, תת תקנון וכמה מחשבים מקולקלים. כמו כן אין בנמצא לא בסיס מידע מפורט ומקיף על פליטת גזי החממה בשטחה ולא תוכנית פעולה לאומית להפחתת פליטת גזי החממה.

אפילו על המחווה הקטנה שבאישור חבילת הצעות החוק של השדולה הסביבתית חברתית שהובילו דב חנין, אופיר פינס ויצן הורוביץ לקראת הוועידה החליטו לדלג בממשלה ואישרו רק חצי ממנה. עד כדי כך לא רצינו לאותת לעולם שישראל רצינית לא רק בנוגע לאיום האיראני ולהקפאת ההתנחלויות אלא גם בצמצום פליטת גזי החממה. כשהממשלה מגיעה לוועידה ללא עמדה מגובשת וכלל לא ברור האם הנשיא, ראש הממשלה או רק השר לאיכות הסביבה וכמה ח"כים מהאופוזיציה יגיעו לקופנהגן המצב בכי רע.

בפרפראזה על מאמרו דני רביבוניץ', בחברה הישראלית איכות סביבה נתפסת כמותרות, מגרש משחקים של אוהבי טבעי, אסתטיקה וניקיון ומרבית העוסקים בו הם מי שיש להם הכל והם עוסקים בהגנה על תחביב. או בתרגום למציאות הישראלית: חוץ מכמה משוגעים לדבר ובורגנים אף אחד לא שם קצוץ על נושאים סביבתיים.

כרוניקה של הזנחה

אך למרות שזו מצווה גדולה, שגם מסבה לי הנאה, לתקוף את נתניהו וממשלתו, יש לומר את האמת. במדינת ישראל לא שמו פס אף פעם על איכות הסביבה. הזלזול בנושא הסביבתי מתחיל כאן מבראשית. המפעל הציוני ראה את הטבע כאיזשהו משאב שאפשר לשחק בו ולהפוך לתוכנית כפי בקשתך. בשיטה זו ייבשו את החולה במבצע ציוני גדול, השקיעו במוביל הארצי והזניחו את אקוויפר החוף כי הוא הרי יסתדר לבד, הקימו יישובים קטנטנים עד זעירים על כל פיסת אדמה אפשרית כי זה הרי 'כיבוש הארץ' ו'הפרחת השממה' ללא כל חשיבה או תכנון סביבתיים וממשיכים לשאוב מהכינרת עד שהיא תגיע לנקודת האל חזור .

המודעות במערכת הפוליטית לעצם קיום המושג 'איכות סביבה' הגיעה לכאן בערך 30 שנה אחרי שהיא התחילה בכל העולם המערבי. עד אז חשבו שאיכות סביבה זה 'לא לקטוף את פרחי הבר'.

בשנת 1969 פנה ח"כ המנוח יוסף תמיר, אחד מחלוצי התנועה הסביבתית בישראל, אל יו"ר סיעת הליברלים, ח"כ אסתר רזיאל נאור, בבקשה לקיים דיון במשבר משק המים בישראל היא שאלה אותו: "תגיד לי תמיר, מה לכנסת ולכנרת?". בשנת ה-61 למדינת ישראל כתב על כך תמיר: "עד כדי כך היה הניכור של מנהיגות המדינה גדול בכל הקשור בשימור הטבע והסביבה."

הטיפול הממשלתי לנושא גם הוא התחיל באיחור רב. רק בשנת 1973 הקימו את "השירות לשמירת איכות הסביבה" כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה, שעברה בסחר מכר אל משרד הפנים והפכה למשרד ממשלתי עצמאי רק ב-1988. גם אז לא ראו במשרד גוף משמעותי וזמן קצר לאחר שמונה רוני מילוא לשר הממונה התיק עבר אל ראש הממשלה שמיר כאילו היה מדובר בעבודה צדדית, משהו לדחוף בלו"ז בין בין ישיבת קבינט לישיבת ממשלה. גם הגעתו של יוסי שריד, אחד מהשרים המשמעותיים במשרד שגם הגדיל את תקציבו וסמכויותיו בצורה משמעותית, לא קרתה בצורה טבעית. עם הרכבת ממשלת רבין מונתה לשר אורה נמיר ורק לאחר מאבק ציבורי ותקשורתי נרחב, שבמסגרתו טען שריד כי "הפקירו אותו בשטח", מונה שריד לשר לאיכות הסביבה והרחיב את מסגרת התפקיד.

בשנים האחרונות התרגלנו לטיפוסים מפוקפקים במשרד לאיכות הסביבה. אנשים כמו צחי הנגבי, שהפך את המשרד למפעל למינויי מקורבים חסרי כל כישורים והשכלה או לשלום שמחון, נציג המושבים האופורטוניסט שהפך לקבלן הביצוע של הצמד נתניהו-ברק למשימות מלוכלכות. מדובר בנבחרי ציבור שמידותיהם המוסריות הושחתו כמו פואד בן-אליעזר ואריק שרון שעל עלילותיהם אין צורך להרחיב. הימצאותם של שרים כאלה במשרד לאיכות הסביבה חמורה לא רק מכיוון שהציבור הישראלי לומד לזהות את המשרד לאיכות הסביבה עם המושחתים שבנבחריו אלא מכיוון שעניינה הסביבתיים של מדינת ישראל מנוהלים בנורמות ירודות בכל אספקט שהוא. במקום להציב את המיטב שבאנשינו אל מול האתגרים הסביבתיים של המאה ה-21 אנו בוחרים באנשים שהתרבות הארגונית שלהם מתנהלת בסחר מכר, שמור לי ואשמור לך, חפיפניקיות ונפוטיזם.

למעשה, במציאות הישראלית השר לאיכות הסביבה הוא בין השרים שפחות משפיעים[3] על האוויר שאנחנו נשמים והמים שאנחנו שותים. שר התחבורה ושר התשתיות, שלא נדבר על שר האוצר, הן דמויות שמשפיעות הרבה יותר על מצבה הסביבתי של ישראל. גם כאשר ממנים שר שנחשב כרציני ומקצועי למשרד לאיכות הסביבה, דוגמאת גלעד ארדן, מטילים עליו את התפקיד גוזל הזמן של השר הממונה על הקשר בין הכנסת לממשלה מה שמקצץ את שבוע העבודה שלו לפחות ביום וחצי לטובת מענה לשאילתות בכנסת והדיפת הצעות אי-אמון. במדינה מתוקנת, אחת כזו שישראל שואפת להיות, השר שממונה על איכות הסביבה הוא דמות דומיננטית בממשלה וחתימתו נדרשת לביצוע כל מהלך בעל השלכה משמעותית בתחום הסביבתי. השר הקודם לאיכות הסביבה למשל היה דמות דומיננטית מאוד. קראו לו גדעון עזרא והוא הובא לפוליטיקה כשחקן רכש בתור סגן ראש השב"כ לשעבר. חבל רק שהחותם היחיד שהשאיר היה שינוי שם המשרד מ'המשרד לאיכות הסביבה' ל'המשרד להגנת הסביבה'.

הסיפור הבא מעיד על כך כאלף עדים: לקראת פתיחת וועידת קופנהאגן היום כל מדינה מתבקשת להודיע על התחייבותה להפחתה בפליטות גזי החממה. ישראל, שלא גיבשה עמדה רשמית בנושא והממשלה שלה לא קיימה דיון כלל בנושא, נמצאת בבעיה. מצד אחד השר לאיכות הסביבה גלעד ארדן מתכוון להציג בכנס את המסקנות של הדו"ח שהכינה עבורו חברת מקינזי. מצד שני שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו פנה אל ראש הממשלה בבקשה למנוע את הצגת המסקנות מכיוון שלא התקיים דיון מסודר בממשלה. לא רק שהשר לאיכות סביבה לא יכול להוביל מדיניות בנושאי סביבה אלא שהממשלה כלל לא מתכנסת לדון בנושא ואל וועידה בינלאומית רמת דרג שבכל העולם נושאים אליה עיניים ישראל מגיעה בידיים ריקות.

וכשהשר הממונה על העניין הוא נון-פקטור, ואין לנושא אמא או אבא שקם בבוקר וקידום התחום שהוא ממונה עליו לא עומד לנגד עיניו, או לפחות לא כזה כשיש לו כלים וסמכויות לקדם אותו, אז במדינת ישראל הלא-סביבתית בעליל לא זז שום דבר.

דרושה: מנהיגות סביבתית

למדינת ישראל דרושה מנהיגות סביבתית. הרשו לי להבהיר למה אני מתכוון מכיוון שאני חושש שהדברים יתפרשו כפשוטם, ולא כך. לא דרושים 'חלוצים סביבתיים' או חברי כנסת מהאופוזיציה שילחמו למען איכות הסביבה. הם קיימים, הם עושים עבודת קודש וכבודם במקומם מונח.

לצערנו הרב כוחם של אנשים אלה שהקדימו את זמנם ומנסים להשפיע על קובעי המדיניות המציאות במאבק יום-יומי וסזיפי הוא מוגבל וכוחם לא יעמוד אל מול האתגרים העצומים שעומדים בפנינו בתחום הסביבתי.

לסביבה ולמשאבי הטבע אין 30-20 שנה עד שהאזרחים במדינת ישראל יבינו שאי-אפשר לזהם בלי חשבון, לפלוט גזי חממה כאילו אין מחר ולעשות שוק מתקנות איכות סביבה. הגענו לנקודת זמן שבה הפעולה לא יכולה להיות רק Grassroot ויוזמה מקומית של וועד השכונה או רשימות מוניציפאליות. את הרכבת הזו פספסנו, שינוי איטי והדרגתי מלמטה לא יציל אותנו. אנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסא, להשקיע הון במחקר ופיתוח למציאת מקורות אנרגיה חלופיים, לפתוח בתוכנית לאומית לחיסכון במשאבים וצמצום טביעת הרגל האקולוגית שלנו. את אלו יכולה לעשות רק לבצע מנהיגות בעלת שיעור קומה שמשחקת בליגת העל של הפוליטיקה הישראלית.

"גדולות מופיעה בעיתות משבר" אומרת המימרה הידועה וזוהי שעת משבר. בניגוד לדימויינו הירוד, ידענו להצמיח מנהיגים מקרבנו בעיתות משבר וחירום. הם היו מנהיגים מסוג מאוד ספציפי: מנהיגי מלחמה ושלום, מנהיגים שידעו לכבוש ולהרוס ומנהיגים שידעו לחתום על הסכמי שלום. מדי פעם התפלק לנו איזה לוי אשכול כזה שעסק בסוגיות כלכלה וחברה, אבל כשאומרים 'מנהיגות' לישראלי הממוצע הוא מדמיין את מי שיסכל את הגרעין האיראני ויביא להסכם שלום עם הפלשתינאים. את הדיסקט צר האופקים והלא מעודכן הזה צריך להחליף. מי שעדיין שבוי באשליות שווא על כך שניתן להתעלם משינוי האקלים ולטאטא מתחת לשטיח את פליטת גזי החממה יקבל שיחת השכמה בוועידת קופנהגן. הפעמונים על קריאת חירום צלצלו בדמות הוריקנים מתגברים, צונאמי קוטל צוויזליזציה וקרחונים נמסים.

כשנתניהו מודיע שהוא שוקל לא יגיע אל וועידת קופנהאגן מכיוון שיכול להיות שאחמדינג'אד יהיה בחדר מתברר עד כמה המצפן שלו לא מכוון. האיומים היחידים שנתניהו מסוגל לקלוט הם איומי נשק גרעיני וקאסמים מחמאסטן. איומים סביבתיים או משבר האקלים נשמעים לו כשפה זרה.

לישראל דרושה מנהיגות ברמה הלאומית, שלצד עמדותיה המוצקות והמגובשות בתחומי השלום והמלחמה, הכלכלה והחברה, תהיה לו עמדה מוצקה, מגובשת ומנומקת בתחומים סביבתיים. לא יכול להיות שבבוליביה, מדינת עולם שלישי שסובלת מעוני קיצוני ועד לפני כמה שנים היו בה אנלבפתים, תקדיש הממשלה יותר תשומת לב לשינוי האקלים מאשר ממשלת ישראל שבקרוב תימנה על מדינת ה-OECD. העובדה שבאיי פיג'י 66% מהאנרגיה מופקת ממקורות מתחדשים ועד 2015 הם עתידים להגיע ל-90% בעוד שישראל המתהדרת בהיותה חברה בסקציית המדינות המערביות באו"ם לא מנטרת אפילו את פליטות גזי החממה שלה.

בינתיים, במדינת הגמדים, שבה מינו שר לאיומים אסטרטגים[4], מצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא עומד בראש המדינה "המאוימת ביותר בעולם". אני מצפה מהמנהיגות הישראלית שתתחיל להתכונן לאיום הסביבתי.

לקריאה נוספת:

• הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף – כל מה שרצית לדעת על משבר האקלים (וכמה מהדברים שניסית להדחיק). בלוג מאת פרופ' דני רביבנוביץ'
• אפקט הפרפר השחור – בלוג מושקע (אם כי מעוצב בצורה מבולגנת) שמוקדש לנושא שינוי אקלים והתחממות גלובלית.
• 'הגנת הסביבה? גלעד ארדן לא יכול לבד' מאת עו"ד עדי וולפסון, Ynet סביבה
• ביבי לא בא מאת יוסי שריד, הארץ
• נס גדול לא יהיה פה מאת יוסי שריד, הארץ
• למדינות האיים הקטנות באוקיינוס השקט, ועידת קופנהאגן כבר לא תעזור – מאת בן בוהיין, הארץ
• מגשש באפלה – הבלוג של האזרח דרור. בר-קיימא לאללה.

---

[1] הגברת נעמי קליין פרסמה ספר שתורגם לעברית לא מזמן ועוסק בנושא בשם 'דוקטרינת ההלם' ויצא לאור בהוצאת אנדלוס.[2] דויד גרוסמן כינה זאת "הנהגה חלולה".[3] ראו את מאמרו של עו"ד עדי וולפסון בנושא הצורך בטיפול הוליסטי כלל-משרדי בנושא הסביבתי.[4] ראו בהקשר זה שירו של תומר ליכטש בנושא

השמינייה – רטרוספקט

'הרשת' היא קבוצה של צעירים – מהעולם הפוליטי ומחוצה לו, צעירי העבודה, מרצ, העולם העסקי, האקדמיה, עולם התקשורת ועוד, אשר מבקשת ליצור מסגרת פעולה סוציאל-דמוקרטית לאור קריסת מפלגות השמאל בבחירות האחרונות, זאת במטרה להציג אלטרנטיבה אמיתית ובועטת למציאות הגוררת את כולנו אל הכיוון הלא נכון. 'הרשת' תערוך את הכינוס הציבורי הראשון שלה בשני בנובמבר בלופט החדש של קסטיאל בבן-יהודה 32, תל אביב (ואם אתם מתחת גיל 35 אתם יותר ממוזמנים) ובין היתר לצורך כך הקימה אתר. החבר'ה הנחמדים מ'הרשת', ביקשו ממני לכתוב טקסט ביקורתי על "השמינייה". התוצאה לפניכם:

בשנות ה-80 וה-90 של האלף הקודם פעלה קבוצת צעירים בתוך מפלגת העבודה אשר כונתה "השמינייה היונית". חברי השמינייה; חיים רמון, יוסי ביילין, אברום בורג, עוזי ברעם, עמיר פרץ, יעל דיין, חגי מירום ונאווף מסאלחה. פעילות השמינייה עסקה במגוון תחומים: מעמדה ותפקידה של ההסתדרות, יחסינו עם הפלשתינאים, דת ומדינה ומאבק להצערתה של מפלגת העבודה. על מנת להבין את הזירה בה פעלו חברי השמינייה יש להיזכר במציאות הפוליטית של הימים ההם: מפלגת עבודה בת ארבעים ומשהו מנדטים, חוסר הפרדה בין ההסתדרות לקופת החולים הכללית (וחוסר אפשרות להתפקד למפלגת העבודה ללא הצטרפות להסתדרות), שירת האינטרנציונל בסיום וועידות מפלגתיות שנבע מאנכרוניזם ולא מסוציאליסטיות נלהבת, קונצנזוס ציבורי כי ניתן להמשיך בכיבוש ולשלוט בפלשתינאים לעוד עשרות שנים וגווארדיה וותיקה ששולטת במנגנון חזק מסואב שמתחיל בירקון 110 ונמשך עד לסוכנות היהודית דרך ההסתדרות.

חברי השמינייה ומנהיגם חיים רמון ניסו לשנות את המציאות הזו. יוסי ביילין הוביל את המשא ומתן עם הפלשתינאים ועמד מאחורי הסכמי אוסלו, עמיר פרץ וחיים רמון חירפו את הקריירה הפוליטית שלהם במאבקם נגד הממסד האוליגרכי ששלט במפלגת העבודה ובהסתדרות ואברום בורג העביר החלטה, שנחשבה בימים ההם להיסטורית, בוועידת מפלגת העבודה הקוראת להפרדת הדת מהמדינה. כולם, השמינייה, עשו ימים כלילות בניסיונות לרפורמה פנימית בשמאל-מרכז הישראלי עוד בימים שרבין קרא לשבור ידיים ורגליים ופרס לא חלם על מזרח תיכון חדש.

ועדיין, השמאל הישראלי העכשווי נוטה להיות ביקורתי כלפי השמינייה. הוא מעדיף לראות ברמון סוג של מפריט-על ניאו-ליברל שפירק את ההסתדרות וביוסי ביילין אליטיסט מתנשא. כשאנו בוחנים לאן המציאות הובילה את כל חברי השמינייה נדמה שעוד ניתן לראות את קווי המתאר של סימן הבעיטה שהשאיר עליהם השמאל הישראלי. חיים רמון התפטר מהכנסת לטובת חדרי ישיבות ודירקטוריונים של חברות אחזקות, יוסי ביילין הוגלה ממפלגת העבודה אל מרצ ושם סיים קדנציה אומללה כיושב ראש, אברום בורג התפטר מהכנסת לטובת עסקים וגילה את עצמו מחדש כ"יהודי פרוטסטנטי" והתאזרח בצרפת, יעל דיין הספיקה להחליף שלוש מפלגות ולמצוא את עצמה כיו"ר מועצת העיר תל אביב-יפו, חגי מירום מסתופף תחת כנפי הממסד כגזבר הסוכנות, נאווף מסאלחה מתהדר בתואר ראש האגף לקשרים בינלאומיים בהסתדרות, עוזי ברעם הקים את המועדון הצרכני "50 פלוס" ורק עמיר פרץ נשאר במשחק, וגם זה לא ברור לעוד כמה זמן.

בסופו של יום, למרות השפעתם הרבה על הפוליטיקה והחברה, לא מימשו חברי השמינייה את שאיפותיהם. לא רק שחיים רמון, המנהיג הכריזמטי והבלתי מעורער של חברי השמינייה לא נהיה ראש ממשלה, אלא שהוא גם לא היה שר חוץ, ביטחון או אוצר. יוסי ביילין, שרקם הסכמי שלום והיה השר היחיד שסגר משרד אשר הופקד עליו בשל חוסר נחיצותו, לא הגיע להשפעה מיניסטריאלית ממשית. בורג נבחר ליו"ר הסוכנות וליו"ר הכנסת, אך למעשה, איש מהם לא מימש את שאיפותיו. אף אחד מחברי הקבוצה לא נהיה שר בכיר (פרט לפרץ שעלילותיו במשרד הביטחון ראויות לדיון נפרד) ואיש מהם לא הפך למועמד קרוב לריאלי לראשות הממשלה.

כיצד הצליחו שמונת האנשים המוכשרים והאינטליגנטים הללו למצוא את עצמם מחוץ לזירה הפוליטית בפרק זמן שכזה? כיצד פרישתם, פרט לפרישתם של רמון וביילין, לא זכתה להתייחסות ציבורית כמעט?

דור מזויין

מחיקתם מן המפה הפוליטית של חברי השמינייה היא נושא הדורש חקירה, אך הוא מתחבר אל סוגיית נוספת: כישלון דור הביניים. למעשה, כשאנו מסתכלים על המפה הפוליטית הנוכחית ובעשור האחרון לא ניתן לזהות אף דמות מנהיגותית או בעלת שיעור קומה. האם עידן המנהיגים הגדולים והכריזמטיים תם?

על מנת לבחון את השמינייה ובני דורה עלינו לבחון את ראשי הממשלה מן הדור הזה: בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט. הדור הזה, שהנהיג אותנו בעשור וחצי האחרונים (פרט לארבע שנים בהן שרון כיהן כראש ממשלה), נכשל בכל ההיבטים. אף אחת מהסוגיות המרכזיות שניצבות בפני מדינת ישראל לא נפתרו. הסכסוך הישראלי-פלשתינאי נמשך, האינתיפדיה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ואלפי הקאסמים מעזה מעידים שגם ביטחון לא הושג, הרפואה והחינוך הציבוריים מקוצצים ומופרטים ושוק העבודה עבר תהליך אכזרי שאת תוצאותיו ניתן לראות במאות אלפי עובדי הקבלן המנוצלים, משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים ולא מצליחות לגמור את החודש ומוות תעסוקתי לבני 50 פלוס. אין חוקה ולא הושגה שום התקדמות ביחסי דת ומדינה. מצבו של המיעוט הערבי לא השתפר והיחסים בינו לבין הרוב היהודי הביאו את שני הצדדים למגמות לאומניות וגזעניות, בהתאמה
.

ניתן למלא עמוד פוליו שלם בתירוצים ובטענות שישמיעו בני הדור הזה; קריסת בריה"מ ועלייה חסרת תקדים, מגמות עולמיות בשווקים ובכלכלה, שכנים לא סימפטים (מיתוס ה"וילה בג'ונג'ל") ותמיד יהיה מי שיאשים את שיטת הממשל. כל אלו לא מסתירים, מסווים או אפילו מטשטשים במקצת את העובדה הפשוטה והחותכת: "הדור הזה רקוב" כמילותיו של רמי פורטיס.

חיים רמון אמר בנאום הפרישה שלו: " בכל פעם אני שומע אנשים, כולל ח"כים מתרפקים על העבר. כמה זה היה "שמח, נפלא, לפני שהגענו". הכל היה זך וטהור ונקי. הנוסטלגיה המזויפת הזו נשפכת מכל עבר ומתארת אידיאל שלא היה ולא נברא…" וענה לביקורת הדורית. הוא קרא לדור הנוכחי לא להרגיש רגשי נחיתות מול דורות העבר.

מה שרמון שכח הוא שמרבית חברי הבית היום, ובטח הדומיננטיים מביניהם, לא סובלים מתסביכים עם דור המייסדים. הם פשוט לא הכירו אותם, לא נאבקו איתם בוועידות המפלגה, לא קראו להם להתפטר כמו שאולמרט בן ה-21 קרא למנחם בגין ב-1966 מראשות חירות אחרי הכישלון המי-יודע-כמה בבחירות. הם פשוט לא שייכים לדור ה'הוא' יותר, לדור שרמון משתייך אליו. לא רק במובן הגילאי, הגברת לבני יושבת ראש האופוזיציה משתייכת אומנם גילאית אל השמינייה, אבל היא נכנסה לעומק הזירה הפוליטית רק בעשור הנוכחי, בעוד שהם, עשו זאת בשנות ה-80. גם אני כתבתי כאן על ההתנשאות הכרונית של כל דור לגבי הדור שבא אחריו, אך התייחסתי אל בני הדור הנוכחי. בני הפחות מ-40, פחות מ-35, פחות מ-30. למעשה, כשאיש שמאל ישראלי צעיר מרים את עיניו ומחפש דמות מנהיגותית שתקים את המחנה מהריסותיו הוא לא מאתר אף אחד ועיניו ממשיכות למצמץ בחיפוש. בני הדור הנוכחי, ושיקראו לו דור ה-Y או דור ה-Z, צריכים לראות את המציאות נכוחה ולהבין שהדור הקודם, דור האימהות והאבות הפוליטיים, לא עמד בנטל. לא שלום, לא ביטחון, לא צדק חברתי. האחריות מוטלת על כתפיהם של בני הדור הנוכחי.

*פורסם לראשונה באתר 'הרשת'*

לדף הבא →

• פוסטים אחרונים

  • נאום בועידת מרצ
  • עשור לאירועי אוקטובר \\ נצרת [פוסט אורח]
  • הצהרת הנאמנות רעה לישראל
  • החיים. הוראות שימוש- רשמים מפאריז [פוסט אורח]
  • הערה בשולי ועדת תנועה וחנייה

• ארכיון

  מאיזה חודש? דצמבר 2011 אוקטובר 2010 ספטמבר 2010 יוני 2010 מאי 2010 אפריל 2010 דצמבר 2009 אוקטובר 2009 ספטמבר 2009 אוגוסט 2009 יולי 2009 יוני 2009 מאי 2009 אפריל 2009 מרץ 2009 פברואר 2009

• מנוי RSS \\ רססו אותה

  

• האדם הסביר בהצעה מפתה

  הרשמה למנוי בדואר אלקטרוני

• עקבו אחרי בטוויטר \\ צוויץ צוויץ

  

• Facebook \\ תגידו שלום בפרצוספר

  

• קישורים טע.ימ.ים \\ טע.י.ם ל.י \\ טע.י.ם לי \\ טע.י.ם לי

  

• Firefox \\ הצטרפו לחזון שועל האש

  

• משתמש (חופשי) גאה

  

• מה קורה פה?

  האדם הסביר מופעל על ידי נמרוד ברנע, רץ על וורדפרס, צורך מינונים גבוהים של אבידניום ומשדר פוסטים בנושאי פוליטיקה, תרבות, תחבורה, כלכלה ותקשורת.

• קישורים

  • Intellect or Insanity – יהונתן קלינגר
  • Just Me – עומרי אריאב
  • The Conscience of a Liberal – Paul Krugman
  • things.co.il – יוחאי עילם
  • איתי (רפול) נתנאל
  • אפלטון – אורי קציר
  • אפקט הפרפר השחור – אייל מורג
  • בכיכר מול השמש – תמי זנדברג
  • הגיגים – טל וולפסון
  • המשתה – אייל גרוס
  • הסיפור האמיתי והמזעזע של
  • הפנקס הפתוח – תומר ליכטש
  • הרהורים של אבא – נדב וניתאי פרץ
  • וובסטר – חנן כהן
  • חולצות לא רלוואנטיות – גוני ריסקין
  • ילד פוסטר – עידו (סאני) ארזי
  • כמאל – תומר רזניק
  • לא לגעת – אביעד קדרון
  • מה שבמקלדת – איציק אדרי
  • מחשבות פוליטיות – אלי ברקת
  • ניו אורדר – אייל דץ
  • עוד בלוג תל אביבי – יאב לרמן
  • על בני אדם וחיות אחרות – רם-און אגמון
  • פוליטיקא זוטא – מורג זיו שינולד
  • ציק – צביקה בשור
  • קצת ציונות, לפעמים כלכלה ופוליטיקה – אודי מנור
  • תודעה כוזבת – שחר