שלום או כיבוש רצועת עזה

הריטואל ידוע וחוזר על עצמו. חמאס יורה רקטות לעבר יישובי הדרום, ישראל מגיבה בתקיפות מהאוויר, טווח הרקטות מתרחב, ישראל שולחת את צה"ל לכניסה קרקעית מוגבלת לרצועת עזה, בשלב מסוים מניין המתים, הרקטות והנזק לרכוש מצטברים למסה קריטית שמביאה את הצדדים להסכם הפסקת אש בתיווך צד שלישי, לרוב מצרים, עד הסבב האלים הבא. "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" – הם אותו הסרט שישראל תקועה בו בשידור חוזר. מבצעים צבאיים שקונים שקט לפרק זמן הולך ומתקצר. בשניים הראשונים המפיק, שר הביטחון אהוד ברק, אפילו היה אותו מפיק. בשניים האחרונים הבמאי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא אותו במאי.

כמו בסרט המשך היכולת הטכנית עולה והאפקטים המיוחדים משתפרים. במערכת "כיפת ברזל" נעשו שיפורים ותיקונים ויש לישראל יותר סוללות משהיו לה ב-2012. גם מערכת האזעקה וההתראה בפני נפילת רקטות השתפרה לאין שיעור. כיום ישראל מחולקת ל-204 אזורי התראה שונים כך שהזעקות מושמעות רק באזורים שבהם צפויה נפילת רקטה. המערכת החדשה, שמבצע "צוק איתן" הוא הפעם הראשונה שהיא בשימוש, מצליבה נתונים עם מכ"מ חיל האוויר ומערכת כיפת ברזל, ומחשבת אוטומטית את מקום הנפילה הצפוי.

בנימין נתניהו ואהוד ברק

הבמאי אותו במאי והמפיק אותו מפיק, נתניהו וברק

ארגוני הטרור ברצועת עזה לא שקטו על השמרים גם הם. חמאס, הג'יהאד האיסלאמי וקבוצות טרור קטנות יותר כבר לא מסתפקות בפצצות המרגמה ורקטות הגראד והקאסם המוכרים לנו מסבבים הקודמים. רקטות M-302 הן תוסף חדש לארנסל של חמאס שלא נורה בעבר מהרצועה לעבר ישראל. מדובר בחיקוי סורי לרקטת ws-2 הסינית, הטווח שלה הוא 150 קילומטר והיא עמידת ומדויקת יותר מכל רקטה אחרת שיש לחמאס. ברצועה גם צמצמו את התלות בהברחות של רקטות מתקדמות ועברו לייצור עצמי. ארגוני הטרור רכשו את היכולת הטכנולוגית לייצר את רקטת M-75. מדובר בגרסה העזתית לפאג'ר-5 האיראני, שמגיעה לטווח של 75 קילומטר. ב"עמוד ענן" פאג'ר-5 הייתה הרקטה המתקדמת ביותר של חמאס. היום הם כבר יכולים לייצר אותה לבד.

חמאס – לא להקיא ולא לבלוע

חמאס נמצא באחת משעותיו הקשות ביותר מאז השתלט על הרצועה ב-2007. מלחמת האזרחים הסורית, בה סירב להתייצב לצד משטר אסד, פגעה משמעותית ביחסיו עם איראן, חיזבאללה וסוריה, בנות ברית אסטרטגיות של הארגון. נפילת שלטון האחים המוסלמים במצרים –  האח הגדול של חמאס – ועלייתו של א-סיסי שפעל נחרצות לסגירת עסקי המנהרות המשגשגים של  הארגון, לא תרמו גם הם למצבו. אלו מדינות שחמאס נשען עליהן להשגת נשק, תחמושת, כסף, סיוע לוגיסטי ודיפלומטי – ונחתך מהן כמעט לחלוטין. הוא במצוקה כספית חמורה ולא יכול לשלם את משכורותיהם של 40,000 עובדי המגזר הציבורי האזרחי ברצועת עזה. מבצע "שובו אחים" של צה"ל ריסק בגדה המערבית את מוסדות הצדקה והתשתית האזרחית של הארגון. אך למעשה עוד טרם המבצע, חמאס בגדה היה חלש ולא בעמדה משמעותית.

חמאס נמצא עם גבו אל הקיר; לא נותר לו הרבה מה להפסיד. פנייה לאתוס ההתנגדות החמושה לכיבוש, קרי פעילות טרור וגרילה נגד ישראל, היא מוצא מהסיטואציה ואמצעי למיצובו מחדש כשחקן משמעותי בזירה, צבירת אהדה ויוקרה בציבור הפלסטיני ובעולם הערבי. וכמובן לגייס כסף, והרבה. כשלחמאס אין הרבה מה להפסיד אבל יש הרבה מה להרוויח מעוד סבב אלימות, יש מי שיטען שזהו אינו העיתוי המוצלח ביותר עבור ישראל לנהל מערכה צבאית מלו.

עצרת 25 להקמת חמאס בהשתתפו חאלד משעל ואיסמעיל הנייה על רקע מודל ענק של רקטת אמ-75 ברצועת עזה

עצרת המונים בעזה לציון 25 שנה להקמת חמאס. איסמעיל הנייה וחאלד משעל על רקע מודל ענק של רקטת M-75

ועדיין – ממשלת נתניהו, גם עם אחרי כמה ימים של איפוק ראויים לציון, פתחה במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. היעד – הפסקת הירי על יישובי הדרום. מה יהיו הקריטריונים שינחו את הקבינט בפרשנות של הפסקת ירי? כיצד תוגדר הפסקת הירי? האם מדובר בהפסקה של יום? של יומיים? שבוע? חודש? לשאלות האלה לא ניתנה תשובה. ולא בכדי. לממשלה אין תשובות. לממשלה גם אין אסטרטגית יציאה מהמבצע הזה. לפחות לא אחת שתשפר את מצבה של ישראל בהשוואה להסכמי הפסקת האש הקודמים.

ככלל, לממשלה אין אסטרטגיה בת קיימא לגבי שלטון חמאס ברצועת עזה. ישראל מנסה להחזיק במקל משני הקצוות. מחד גיסא ישראל מעוניינת בהמשך שלטון חמאס ברצועה מכיוון שהיא רואה בו ארגון שיכול להטיל סמכות ברצועה ולאכוף הסכמים ומשום שהאלטרנטיבות האחרות ברצועה הן קיצוניות יותר. לשיטתם של הממסד הביטחוני והדרג המדיני, מאז השתלט הארגון על הרצועה, שימור מעמדו של חמאס כבעל הבית ברצועה הוא אינטרס ישראלי ברור. ולא בכדי אמירות נוסח "חיסול שלטון החמאס" נשארו ברמת הסאונד בייטס.

ומאידך גיסא ישראל אינה מוכנה לאפשר לחמאס להיכנס למערכת הפוליטית במסגרת הפיוס הפלסטיני עם הפתח או לנהל איתו משא ומתן מעבר לרגיעה זמנית . כך נשארים עם חמאס תקוע בגרון, לא להקיא ולא לבלוע.

תנו לצה"ל לנצח

המבצעים הצבאיים המוגבלים ברצועה, בדומה לסרטי המשך, נשארים בגבולות העלילה המוכרים. הם זורעים מוות והרס בקרב תושביה כדי לספק את הצרכים המתלהמים שניתנים לתמצות במונח השגור במקומותינו "להיכנס בהם" והופכים את חייהם של תושבי ישראל לסיוט. המבצעים לא מספקים מענה ביטחוני ארוך טווח. למעשה, אם המבצעים הצבאיים ברצועת עזה לימדנו אותנו דבר אחד זה שהם לא מונעים מהחמאס את הרצון או את היכולת לסבב אלים נוסף. החיסולים מצמיחים טרוריסטים וארכי-טרוריסטים חדשים, הפצצת מחסני הרקטות מביאה לפיתוח שיטות ייצור עצמי מתקדמות, גילוי מנהרות תופת מוביל לחפירת מנהרות תופת חדשות. למרות ההצהרות מלאות הביטחון שנשמעות תדיר במקומותינו, באמצעות התקפות מהאוויר וכניסה קרקעית מוגבלת צה"ל לא מצליח לספק שקט וביטחון ארוכי תווך לתושבי הדרום.

ההנהגה הישראלית משקרת לציבור במצח נחושה בכל פעם שהיא מבטיחה להביא שקט ליישובי הדרום. ב-2001 ששוגרה פצצת המרגמה הראשונה לעבר קיבוץ נחל עוז,  מאות מטרים מרצועת עזה. מאז ירי הרקטות כבר הספיק להגיע לחוף הכרמל, ושום ממשלה לא הצליחה לעצור אותן.

עובדי הצלה מנסים לחלץ קורבנות בעזה

מוות רב של פלסטינים לא מעורבים וחפים מפשע באחד האזורים העניים והלא מפותחים בעולם

יש פיתרון צבאי לירי על ישראל – כיבוש מחדש של רצועת עזה. בניגוד למיתוסים על "מבצעים כירורגיים" והיכולות המופלאות של חיל האוויר – הם לא הצליחו להשיב את השקט ליישובי הדרום. אין תחליף לכניסה קרקעית מאסיבית של צה"ל לרצועת עזה, על כל המשתמע מכך. אין עוררין שכיבוש מוחלט של הרצועה יאפשר לצה"ל לעצור את הגורמים העוינים, להחרים את הנשק והתחמושת ולפרק כמעט לחלוטין את ארגוני הטרור. ספק רב אם ישראל מוכנה לשלם את המחיר עבור כך. לא רק שדם רב של חיילים ישפך, נושא שהציבור הישראלי רגיש לו במיוחד, אלא שישנם גם מחירים בינלאומיים ואסטרטגים שישראל תשלם עבור מהלך כזה. הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, שרעועה גם כך, תיפגע  אנושות. מהלך כזה, שללא ספק יכלול מוות רב של פלסטינים לא מעורבים וחפים מפשע, יכול להצית גם את האזור כולו ולהכניס את ישראל לעימות גם בחזית הצפונית מול חיזבאללה וגם לעורר אינתיפאדה שלישית בגדה המערבית. זאת ועוד – חשוב לזכור כי פעולה שכזאת אינה בחזקת ״זבנג וגמרנו״, ועלולה לאלץ אותנו לדשדש במשך שנים מספר בבוץ העזתי. לאחר השלמת כיבוש הרצועה, תאלץ ישראל לחזור ולנהל באופן ישיר את חייהם של כמעט שני מיליון פלסטינים ולספק להם שירותי חינוך, בריאות, תעסוקה. משימה לא פשוטה, ולא זולה, מול אוכלוסייה עוינת, ובטח שלא באחד האזורים העניים והלא מפותחים בעולם.

מבחינת יכולותיה הצבאיות של ישראל לא הייתה מניעה לבצע מהלך כזה בשום שלב – ועדיין, למרות הרטוריקה המתלהמת של הציבור הישראלי, אפילו נפתלי בנט לא מציע את כיבוש הרצועה. לנתניהו לא חסרה הלגיטימציה הפוליטית הפנים-ישראלית למהלך כזה, לא בסבב הקודם ב-2012 ולא עכשיו. ועדיין, כנראה שהיו שיקולים שהניאו את נתניהו, ואת אולמרט ב"עופרת יצוקה", מלכבוש את הרצועה.

שלום – גם זו אפשרות

ומנגד, תמיד ישנה האפשרות המדינית. משא ומתן אמיתי. הסכם קבע. יוזמת השלום הסעודית מחכה לתגובה ישראלית מאז שהוצעה לראשונה ב-2003, ומאז הליגה הערבית מאמצת אותה מחדש כל שנה. למעשה היא רלוואנטית מתמיד. הסכמי שלום ונורמליזציה עם 56 מדיניות ערביות ומוסלמיות תמורת הסכם קבע עם הפלסטינים. פרטי ההסכם והנוסחה ידועים לכל העוסקים בדבר. הם נוסחו בהבנות קלינטון, במפת הדרכים, ביוזמת ז'נבה. כל הסקרים מראים שהציבור הישראלי תומך ברוב גדול בפיתרון שתי המדינות לשני עמים ומוכן לשלם את המחירים הטרירטואליים לכך. ועדיין – הרוב הזה לא מצליח להיתרגם לכוח פוליטי. הסכם שלום, במסגרת בינלאומית ואזורית רחבה, תוך יצירת ברית של הכוחות המתונים במזרח התיכון, יכולים לגייס מספיק לגיטימציה ותמיכה בינלאומיים כדי לפרק את חמאס מנשקו או להכפיף אותו לאש"ף.

מלך ערב הסעודית עבדאללה עם נשיא מצרים א-סיסי

היוזמה הסעודית תקפה מתמיד. עבדאללה וא-סיסי, ברית של מתונים במזרח-התיכון

הסכמי השלום של ישראל עם מצרים וירדן הוכיחו את עצמם לא רק כממריצי כלכלה ומחוללי צמיחה אלא גם כספקי ביטחון ברמה גבוה. גם התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, אותו הגדיר אבו מאזן כ"מקודש", נשמר לאורך מבצע "שובו אחים". הסכם שלום, שיכלול מדינה פלסטינית מפורזת, עם סידורי ביטחון וכוח בינלאומי לשמירת השלום, יכול להיות הפיתרון המוצלח ביותר להפסקת הירי על הדרום.

יש לישראל שתי אפשרויות להביא שקט וביטחון, ארוכי תווך ובני קיימא לאזרחיה שנופלים קורבן לטרור חסר הבנה. באקלים הנוכחי, שתי האפשרויות הן רדיקליות, לא פופולאריות ודורשות אומץ. פתרון בר קיימא, ארוך טווח ויציב יכול לצמוח רק מהכרעה אמיתית שחותרת לשורש הבעיה ולא להמשיך לגלל אותה הלאה, עד הסבב האלים הבא. כיבוש הרצועה – או שלום.


הרהורים על השמאל, מבקשי המקלט ודרום תל אביב

מאחורי כל עלייה של הפאשיזם יש מהפכה שנכשלה כתב וולטר בנימין. הימצאותם של עשרות אלפי מבקשי מקלט בדרום תל-אביב, המתחים והמצוקות שהם מעלים עם תושבי השכונות והיחסים עם המדינה הם דוגמא חיה למשפט של בנימין. הכישלון המתמשך של השמאל למצוא שותפים, ואף להפוך אותם למעוזים, בקרב אוכלוסייה שהיא נפגעת ארוכת שנים של מדיניות מזניחה, מפקירה וצמצום שיטתי של אחריות המדינה על אזרחיה, מוביל לא רק לאובדן של הזדמנויות פוליטיות ואלקטוראליות אלא לעלייה של כוחות לאומניים, גזעניים ופופוליסטיים מקרב הימין הקיצוני. הוואקום שנוצר בהעדר הפוליטיזציה של המצוקה והמחסור לעולם לא נשאר ריק; כשהשמאל לא מימש אותו אחרי מחאת האוהלים ועצרות הענק של קיץ 2011 מימש אותו יאיר לפיד. כשהשמאל לא מימש אותו בדרום תל-אביב, במקרה הטוב ממלאים אותו ש"ס והבית היהודי, ובמקרה הרע 'עוצמה לישראל', מיכאל בן-ארי, ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר.

חוסר תגובה קוהרנטית, מגובשת ומגייסת של השמאל למשבר הכלכלי העולמי של 2008 הביאו להתחזקות של הימין הקיצוני באירופה וארה"ב (ע"ע מסיבת התה) כפי שמציין סלבוי ז'יז'ק [1. First As Tragedy, Then As Farce –  Slavoj Žižek, Verso (2009)]. התחזקות הימין הקיצוני הייתה על בסיס סנטימנטים שמזוהים היסטורית עם השמאל: האדם הפשוט העובד שנפגע מהקשר הגורדי בין תאגידי הענק לממשלות, אזרחים שנפלו קורבן לקריסת המערכת הפיננסית וכועסים על תקציבי הענק שמושקעים בחילוץ המוסדות הפיננסים שבאים על חשבונם, תסכול מהתגברותה הבלתי-פוסקת של הגלובליזציה של החיים הכלכליים, אובדן מקומות עבודה למדינות עם כוח עבודה זול ואי-נחת מחוסר הביטחון התעסוקתי, ירידה בפנסיות וקיצוצים בשירותים החברתיים [2.  ראו לדוגמא את הערתו של דיוויד רמניק "האופוזיציה הפופלארית לממשל מגיעה בעיקר מלבנים מבוגרים שמרגישים מאוימים, תת-מועסקים, לא-נראים, מבוזים בכלכלה הגלובאלית (…)."David Reminck, ANNALS OF THE PRESIDENCY, The New Yorker, 27.01.2014].

חוסר היכולת של השמאל, ברחבי העולם, לנצל את קריסת המודלים הכלכליים של אידיאולוגיית כלכלת השוק הפונדמנטליסטית אחרי המשבר של 2008 אינה רק רגע של מבוכה, כישלון וחוסר מוכנות רעיוני, פוליטי וארגוני של השמאל – אלא הרגע שבו הוכנה הקרקע והתנאים המתאימים לעלייתם של כוחות לאומניים, קסנופוביים, גזעניים ובדלנים. אי-התרחשות של תהליכי צמיחת והתגבשות של שמאל שורשי, עממי, שקשור בעבותות לנפגעים מהסדר הקיים, והסתגרותו בתוך מגדלי השן שלו, מובילה לניצול של המצוקה על-ידי הימין הקיצוני.

המקרה הישראלי

אם בעבר "האחר" שהשמאל נלחם והגן על זכויותיו היו הפלסטינים אזי בשנים האחרונות "האחר" המרכזי הפך לעשרות אלפי מבקשי המקלט מאריתראה וסודן. השמאל, בצורות שונות, מתקוטט עם מרבית הציבור הישראלי סביב הסדרת מעמדם של מבקשי המקלט. הצורה שבה השמאל, על אגפיו וייצוגיו השונים, מנסה להתמודד עם הסוגיה מאירה לא רק על עמדת השמאל לגבי המשולש מבקשי מקלט-תושבי השכונות-ממשלה אלא לגבי הגישה העקרונית שהשמאל בוחר לגבי חלקים בחברה הישראלית שהם לא חלק מקהל מצביעיו הטבעי והמסורתי. או במילים אחרות: לא מעמד בינוני-גבוה אחוס"לי ומשכיל. נדמה שהטענה שמצוקה שלא עוברת פוליטיזציית שמאל יוצרת וואקום פוליטי שאליו נשאבים כוחות פאשיסטיים, נכונה גם במקרה הישראלי, ובפרט במתח בין מבקשי המקלט לתושבי דרום תל-אביב.

התחנה המרכזית – אזור אסון של הניאו-ליברליזם

בדיון בשאלות יחסי אזרח-מדינה ובמידת האחריות של החברה כלפי הפרט במצב הפוליטי והחברתי הנוכחי, ממשלות הימין בוחרות בעקביות בעמדה שמרנית רדיקלית. עבור ממשלת נתניהו השנייה והשלישית – תושבי דרום תל-אביב, העניים ומבקשי המקלט הם לא יותר מגרסה מתונה של Homo Sacer [3. Homo sacer – (בלטינית: "האדם הקדוש"), קטגוריה משפטית בחוק הרומאי שמתייחסת לאדם שהמדינה מצאה אותו אשם בפשע שראוי לגזר-דין מוות אך אוסרת על הוצאתו להורג בצורה חוקית או להקרבתו כזבח בטקסים דתיים. ההומו סאקר יכול לההירג על-ידי כל אחד ללא ענישה, סטטוס שמשאיר אותו, כמו קין, בתוך ומחוץ לחוק האנושי והאלוהי במקביל. ההומו סאקר הוצא מהגנת החוק והחברה ונשללו כל זכויותיו וגישתו לפונקציות האזרחיות והמדינתיות כשהוא חווה את החוק במובנו המופשט, הפורמאלי והמדיר ביותר.  ג'ורג'יו אגמבן (Agamben) פיתח את המושג והגדירו כ"צורת חיים" שבסמכות החוק מודרת מהשתתפות בנורמות הפוליטיות  ומגבולות המדינה הנורמאלים. את ההפרדה הקונספטואלית הראשונה בין שתי רמות שונות של חיים אנושיים מוצא אגמבן אצל אריסטו, שהפריד בין החיים הפשוטים והחייתים, zoé, לבין החיים הטובים של השתתפות הפוליטית, bios. טענתו של אגמבן היא שההפרדה הזו רודפת את הפוליטיקה שלנו ותופעות כאלה ביחסים בין חיי-אדם לבין הכוח המדינתי עדיין קיימות. דוגמאות עכשוויות מוצא אגמבן בפליט, בנידון למוות, באלו שחיים באזורי הפקר, בין חיים למוות. להרחבה ראוHomo Sacer: Sovereign Power and Bare Life –  Giorgio Agamben, Stanford University Press, 1998.], אנשים שהופקרו מחוץ לחוק ודמם הותר.

ביקור של כל אדם בתחנה המרכזית בתל-אביב, שכונת נווה שאנן וסביבתה מבהיר טוב יותר מכל  דו"ח או סטטיסטיקה שמדובר מקום שנשאר מאחור, או ליתר דיוק מקום שהחליטו להשאיר אותו מאוחר. בכל תחום –  בתשתיות, בתחזוקה, בפיתוח, בתכנון, באכיפת החוק, בהשקעות, בתקציבים ציבוריים, את תושבי נווה שאנן וסביבתה החליטו להשאיר מאחור. החליטו שהאנשים שם שווים פחות, שלהפוך אותם לחצר האחורית של מדינת ישראל זו מדיניות לגיטימית. שלרכז במתחם קורס וקטן נרקומנים, זנות, סחר בסמים קשים, מהגרי עבודה, מבקשי מקלט אפריקאים ללא מעמד –  זו אפשרות סבירה, ואפילו לגיטימית, גם במדינה שחברה ב-OECD ובעיר ששואפת לעמוד בשורה אחת עם מטרופולינים מערביים.

ההזנחה, הפשיעה, הנרקומנים והזנות בנווה שאנן, כפי שמציינת מאי גולן, ילידת המקום שהתמודדה ברשימת 'עוצמה לישראל' בבחירות האחרונות לכנסת והפכה לאחת מהפנים הבולטות של התארגנויות ימין קיצוני בדרום תל-אביב,  לא התחילו עם הגעת האריתראים והסודנים. הם נמשכים כבר כמה עשורים. תרומתה של המפלצת המכונה התחנה המרכזית החדשה בתל אביב (תמח"ת) לשכונה ולמרקם האורבני בוודאי לא סייעה. לא מעט פקידים, מתכננים, יזמי נדל"ן, קבלנים, אדריכלים ופוליטיקאים הרוויחו מגוש הבטון המחריד והמנותק הזה, על חשבונם של תושבי השכונה.

המציאות הזו בולטת לעין וצורמת במיוחד בתל-אביב. לא מדובר באזור מרוחק גיאוגרפית, במונחים ישראליים, כגון עיירת פיתוח בדרום או כפר ערבי במשולש אלא באזור הנמצא במרחק פחות מקילומטר משדרות רוטשילד. שדרות רוטשילד של מגדלי הבנקים, משרדי עורכי-דין והמסעדות היוקרתיות שמתקבצים לכדי אחד מעורקי החיים המרכזיים בבירה הלא-רשמית של ישראל.  בשדרות רוטשילד יש שבילי אופניים כשבנווה שאנן אין אפילו מדרכות בחלק מהרחובות. עוד כמה קילומטרים צפונה, חוצים את הירקון ומגיעים לעיר אחרת לחלוטין שבה עצם קיומם של עניים במרחב הוא חריג.

הדרך המקובלת בימנו, שבהם הכל מתכנס לשאלות רווח\הפסד וטבלאות אקסל, מדידת הפער בין שכונות מגורים ואזורים גיאוגרפים היא במחירי הנדל"ן והכנסה לנפש. ניתן להציע שיטה נוספת, אחרת למדידת הפער – שתעמוד על מידת מעורבות המדינה, בדמות הממשלה והעירייה. זהו ניסיון למקם את הדיון על הציר של שאלות היסוד בוויכוח ההיסטורי המתמשך בין שמאל לימין. מהי מידת המעורבות הרצויה של המדינה בחברה? מהי מידת האחריות הקולקטיבית של החברה כלפי חבריה? איזה סוג של ערבות הדדית וסולידריות אנחנו מעוניינים לקיים?

מודל כזה יבחן מהי מידת המעורבות של רשויות המדינה במרחב. אילו סוגי כלים להתערבות היא מפעילה? באיזה שיעור נאכף החוק? אילו משאבים מוקצים לכך? אילו חוקים נאכפים יותר? מה הגודל היחסי של השקעה תקציבית והקצאת מקורות? איזה סוג של השקעה תקציבית? איזה סוג של מקורות? באיזו איכות? מבני ציבור? כוח אדם? איזה כוח אדם? לאיזו מטרה? איזו רשות מופעלת ובאיזו עוצמה? מה מידת התיאום בין הרשויות השונות ואיזה אופי יש לו?

במקרה של נווה-שאנן, התחנה המרכזית והסביבה המעורבות המדינתית מתבטאת בעיקר במשטרה, שתי פלוגות של משמר הגבול שמוצבות באזור, פקחי עירייה, ביקורים אקראיים של יחידת עוז ומספר זעום של עובדות סוציאליות שמתמודדות עם נטל לא סביר של תיקים. פעילות המשטרה ומג"ב באזור אינה מיגור או עקירת הפשיעה מהאזור אלא לטפל ב"כיבוי שריפות", לשמור שהמצב לא יצא כלל שליטה, שפשיעה אלימה לא תתרחב יתר על המידה ושמידה מסוימת של הרתעה תישאר. פקחי העירייה בוודאי אינם דואגים לאכיפת החוקים, התקנות וההוראות שאוסרים על פיצול דירות, שמירה על מרחב ציבורי מסודר, שקט ונקי והפעולות הרגולטוריות החיוביות שמפעילה הרשות המקומית. פקחי יחידת עוז של רשות האוכלוסין וההגירה מפציעים באקראיות בתדירות משתנה בשכונה לסבב מעצרים שלא משנה את המאזן בשכונה. העירייה משקיעה אי-אלו כספים בניקיון, איסוף אשפה, כבישים, במדרכות, ביוב וגנים אך בשיעור  נמוך באופן משמעותי מהכספים שמושקעים בחלקים השבעים והאמידים יותר של העיר ומשאיר את המקום כאזור אסון.

המדיניות שנוקטת הממשלה בסוגיית מבקשי המקלט היא עדות נוספת לאי-עשייה והתנערות מאחריות. הממשלה לא מקיימת הליך לבירור פרטני של בקשות המקלט ולא מנסה לערוך הבחנה בין מבקשי מקלט שנהנים מהגנות של אמנת הפליטים שישראל חתומה עליה לבין מהגרי עבודה ומקטלגת את כולם תחת הכותרת 'מסתתנים'. גם במסתננים לכאורה הממשלה לא נוקטת מדיניות אפקטיבית לשיטתה שלה; הקמת מתקני כליאה שיכולים לאכלס אלפים בודדים לא פותרת בעיה של עשרות אלפים. למרות המלצות של גורמי אכיפת החוק ליישם את הוראות אמנת הפליטים ולהעניק אישורי עבודה מוסדרים כדין למבקשי המקלט הממשלה מסרבת להתמודד עם האתגר המונח לפתחה. איומי הגירוש של הממשלה ריקים ונועדו לרצות הלכי רוח פופוליסטיים. תעמולת הליכוד-ביתנו אומנם הודיעה שהיא עצרה את "תופעת המסתננים" – אך למרות רוב קואליציוני וכהונה שנייה ברצף, לא מצאה לנכון הממשלה להסדיר בחקיקה  [4. "מדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית המערבית היחידה שאין לה מדיניות הגירה, אף ששיעור המהגרים שלא על-פי חוק השבות שישראל קלטה בעשור האחרון הוא מן הגבוהים בעולם, ושיעור השוהים בה שלא כדין גבוה גם הוא." – מהגרי עבודה וקורבנות סחר בבני-אדם: מדיניות הממש פעילות רשות ההגירה, ד"ר גלעד נתן, מרכז המחקר והמידע, הכנסת, ‏22 בספטמבר 2009.] ראשית את המדיניות בדבר מבקשי מקלט וההחלטות נשארות ברמות צווים ונהלים פנימיים של משרד הפנים. כך המדינה מחליטה לא להקיא ולא לבלוע, לא לגבש מדיניות ברורה שתאזן בין הצרכים השונים ומדחיקה את הבעיה עד למשבר הבלתי-נמנע הבא.

עצירת גלי המסתתנים

נתניהו מקדיש זמן רב להצגתו כמי שעצר את "תופעת המסתננים". בעמוד הפייסבוק שלו ניתן למצוא סטטיסטיקות חודשיות על מספר "המסתננים" שנכנסים לישראל.

תוצאה נוספת של ה(אי)-מדיניות של הממשלה היא התפתחותו וגדילתו של שוק העבודה השניוני בישראל. פרט למהגרי עבודה ללא אישורי שהייה ושוהים בלתי חוקיים מהגדה המערבית, עשרות אלפי אריתראים וסודנים מצטרפים לגדודי העובדים מתחת לשכר המינימום, ללא זכויות סוציאליות שמובטחות בחוק, עובדים 10 ו-12 ו-14 שעות ברצף, לפעמים שבעה ימים בשבוע. גן עדן למעסיקים. בשורה שלמה של מקצועות ועיסוקים כמעט ולא ניתן למצוא עובד ישראלים. לא עקב פחיתות הכבוד לכאורה בעבודה כשוטף כלים או מנקה אלא מכיוון ששיטות ודפוסי העסקה שם נצלנים מעבר למידה המקובלת בשוק ולא חוקיים [5. בבג"ץ  1678/07 י' גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה, ע"א 392/69 פסק ביהמ"ש שחוק שעות עבודה ומנוחה-תשי"א 1951 אינו חל על עובדי סיעוד ולמעשה התיר חוקית להעסיק עובד במשך 24 שעות ביממה כשהוא מקבל משכורת על 8 שעות עבדוה, ללא תשלום על שעות נוספות.  התוצאה היא שעובד הסיעוד הוצא למעשה מהגנות החוק, בדומה ל-Homo Sacer. כך קבע בג"ץ שאפשר לפגוע באיזון בין עבודה לשעות הפנאי, בכבודם ורווחם של העובדים ועל עיגון חירותו של העובד לעשות לעצמו בחלק מיומו. גם כאן מדובר בהפרה של אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן.]. הנפגעים המיידים הם השכבות החלשות בקרב העניים, הלומפן-פרולטריון הישראלי, שנלקחו ממנו מקצועות שבעבר סיפקו לו פרנסה והכניסו אותו לתחרות יום-יומית על פירורי המשאבים יחד עם המון זר שמשתעבד מחוסר ברירה לכל שיטת העסקה ורמת הכנסה. כששר הכלכלה נפתלי בנט מכריז על מבצע אכיפת חוקי עבודה ומגדיר אותו כמבצע למיגור תופעת המסתננים, הוא יודע על מה הוא מדבר. אי-אכיפה שיטתית של חוקי העבודה, שמובילים לכך שבכל "מבצע אכיפה" נמצא שרוב המעסיקים מפרים את החוק, הוא חלק מהמדיניות שפוגעת בעיקר ביתר שאת בתושבי השכונות ובעובדים החלשים והלא מאוגדים.

התנערות המדינה מאחריותה, אפליה בהקצאת משאבים, הימנעות מהפעלה מושכלת ואפקטיבית של רשויות וסמכויות המדינה ושירות הציבורי אנורקטי, מקוצץ ומיושב במרחב. אי-קבלת החלטות, כפי שאנו יודעים, היא למעשה קבלת החלטה – למען אלו שנהנים מהסדר הקיים. התחנה המרכזית היא דוגמא ממוקדת, תחומה גיאוגרפית ובולטת לנזקי הניאו-ליברליזם.

ואיפה השמאל בכל הסיפור הזה?

ניתן לשרטט בקווים כללים את עמדת השמאל בסוגיה כמשלבת בין הסדרת מעמד מבקשי המקלט, הקמת מכלול שירותים לפליטים כמתחייב מאמנת הפליטים הבינלאומית, השקעות ציבוריות מאסיביות בדרום העיר וחילוץ מעוני ומצוקה של תושבי השכונות על-ידי מדינת רווחה אוניברסאלית. שילוב של מדיניות צמצום נזקים בתחומי אכיפת החוק, הבריאות והרווחה כלפי נרקומנים, וזונות לצד אכיפה שיטתית וסדירה של הפשיעה בשכונה. צודק דני גוטווין כשהוא כותב: "גיבושה של מדיניות שמאלית-סוציאליסטית, השואבת השראה מרעיונות מדינת הרווחה ומנגנוניה, כמענה למצוקת שכונות הדרום – אך גם של שכונות וערים אחרות – מחייבת מהלך של מחשבה ודיון החסרים עד כה."

 אך מה השמאל עושה בפועל? ומהם הייצוגים שלו במרחב הציבורי-פוליטי-תקשורתי בנושא? 

בזירת תושבי השכונות נדמה שאף כוח פוליטי מעולם לא נלחם למען מעמדם הכלכלי-חברתי יותר מנציגי השמאל בכנסת. מאבקים אינסופיים וסיזיפיים שמתרחשים בוועדות הכנסת ובמסדרונות העירייה, לגבי דיור ציבורי, תשלומי ביטוח לאומי, גיל פרישה לנשים, שכר המינימום, מיסוי, זכויות שימוש במשאבי הטבע וחלוקת עוגת התקציב – בכל הנושאים האלה יש קבוצה לא גדולה, מגובשת ועקבית, ממרצ, חד"ש והעבודה שנלחמת עבורם יום-יום, לרוב ללא תשואה אלקטורלית. אך מאבקים אלו הם מופשטים לרוב,  מסתתרים באינספור תקנים, צווים ופרוטוקלים. רק חלקם הקטן זוכה לסיקור תקשורתי. מורכב להסביר בשניים-שלושה משפטים מהו כלל ההוצאה ולמה חשוב לשנות אותו. המאבק הפרלמנטרי לשינוי סדרי העדיפויות החברתיים-כלכליים לא מצליח להיות נגיש, מובן ופשוט. הוא אינו נתפס ככלי שאכן משנה את המציאות ומשפיע יום-יום על חיינו. לרוב מאבקים אלו מתנהלים במנותק מהתארגנויות בשטח של השכונות וללא יכולת לרתום ולשמר את סוכני השינוי מקרבם לפעילות מאורגנת רחבה וממושכת.

בזירת מבקשי המקלט השמאל מפעיל רשת מגוונת של עמותות וארגונים שעוסקות בפליטים בטווח רחב של נושאים: השפעה על מדיניות ממשלתית, סיוע משפטי, חינוך לדמוקרטיה ואקטיביזם, העלאת הנושא על סדר היום הציבורי וסיוע במזון וביגוד. לרוב העמותות הללו פועלות בתת-תקצוב כשהן נשענות על מתנדבים ועובדים שמשלמים להם עבור חצי משרה ועובדים משרה מלאה. מספר מצומצם של חברי-כנסת מגבה את המאמצים החוץ-פרלמנטריים אך מתקשה לצבור הישגים ממשיים.

כתוצאה מכך הייצוג הציבורי-פוליטי-תקשורתי והדימוי שנוצר לשמאל בקרב חלקים לא מבוטלים של החברה בהקשר פליטים-דרום-ת"א הוא של חבורת יפי-נפש מתנשאים ונאורים בעיני עצמם שמנותקים מהמציאות הקשה בדרום תל אביב. אנשים שנלחמים בחירוף נפש על זכויות הפליטים תוך עיוורון למצוקתם של תושבי השכונות. במובן זה הסרטון שהופץ על-ידי הימין הקיצוני טרם הבחירות לעיריית תל אביב-יפו שהציגו את ניצן הורוביץ כמסומם שמגיע לתחנה המרכזית כדי לחדש את מלאי המריחואנה שלו ועיקר מעייניו במצעד הגאווה מייצג בזעיר אנפין את הצורה שבה רבים בציבור היהודי-ישראלי  תופס את עמדת השמאל כלפי "האחר" – יהיה פלסטיני, בדואי, ערבי-ישראלי, פיליפיני, סודני או אריתראי. אחת הביקורות המופנות לעיתים קרובות כלפי השמאל היא בדמות טיעון "עניי עירך קודמים" [6.  "עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין" (בָּבָא מְצִיעָא עא, תלמוד בבלי). מעניין שבשיח הציבורי הטיעון לא משמש כדי להצדיק פעולה אקטיבית של סיוע, עזרה ושחרור מעוני או מחסור עבור העניים אלא רק כהסבר מדוע לא לסייע לאוכלוסייה כלשהי. ] – מצוקתם של תושבי השכונות קודמת למצוקת הפליטים. הישראלים לפני הפלסטינים. היהודים לפני הערבים. משחק סכום אפס. לשיטתם של מרבית הישראלים השמאל תמיד יעדיף לסייע ל"אחר" שנמצא מעבר לגדרות הלאום היהודי-ישראלי מאשר לבני עמו, עמך ישראל. הביקורת הזו לא מושמעת רק בקרב דוברי הימין מתלהמים אלא גם בשיח המזרחי-ביקורתי בשמאל.

הניתוק בין קבוצות מוחלשות ועניות, לרוב ממוצא מזרחי, לבין השמאל המאורגן, נראה לנו כל-כך טבעי עד שהוא הפך לסדר שכמעט ולא ניתן לערער עליו אפילו תיאורטית. הטענה ששמאל אמיתי, סוציאליסטי, שורשי, צומח מתוך ערוגות העוני, שנפגעי מדיניות הימין והסדר הקיים הם קהל היעד הטבעי של השמאל, נשמעת כמעט מופרכת במציאות הישראלית.

נסים מזרחי שואל: "כיצד ייתכן כי דווקא "אוכלוסיית המטרה", אותה קבוצה חברתית שנדחקה לשולי מבנה ההזדמנויות במדינה, ועל כן יכולה להיתרם מאוד מאותו מסר אוניברסלי של שוויון, צדק ושחרור שמוצע לה בלהט, מתייצבת לצדה של המדינה ומגינה עליה בחירוף נפש מפניו?" [7. מזרחי ניסים, "מעבר לגן ולג'ונגל: על גבולותיו החברתיים של שיח זכויות האדם בישראל", מעשי משפט ד, 2011.]

בפרדיגמה הקלאסית של תנועות הפועלים באירופה של המאה ה-20 ההופעה של איגודי העובדים, מפלגות השמאל והחברה האזרחית על בימת הפוליטיקה הייתה תולדה ישירה של פעילות הפועלים עצמם ותושבי משכנות העוני. גם הגל האדום ששטף את אמריקה הלטינית בעשורים האחרונים נשען על תמיכה מאסיבית של הפועלים, האיכרים העניים והאוכלוסייה הילידית. למעשה, כל הישגי השמאל המשמעותיים מאז ומעולם נשענו על התארגנות וצבירה של ההמונים שנדפקים מהסדר הקיים, מנושלים ממנו והחליטו להיאבק על חלוקת המשאבים והכוח בחברה. או במילים פשוטות: בשום מקום השמאל לא יכול לנצח בבחירות ללא תמיכה מאסיבית מהמעמד העובדים.

בישראל התרגלנו לקבל את העיוות הסוציולוגי-פוליטי כחלק מעובדות הטבע; השמש תזרח מחר בבוקר ועיירות הפיתוח יצביעו לליכוד-ביתנו, ש"ס והבית היהודי. השבר הסוציולוגי-מעמדי של השמאל הישראלי, שבו תושבי הפריפריה ושכונות המצוקה הם הבסיס האלקטוראלי הבלתי חדיר של הימין והמפלגות החרדיות, וחוסר היכולת והרצון להתמודד איתו – הם הכישלון העיקרי של השמאל.

הצורה שבה בוחר השמאל הישראלי להתמודד, כאופוזיציה, עם המשולש פליטים-תושבי שכונות-מדינה הוא מקרה ספציפי שבו השבר הסוציולוגי הכללי מתממש שוב. השמאל נתפס כמתיישר לצד הפליטים מאפריקה ומואשם בבדיות הימין הקיצוני – שמכניסות אותו למגננה חריפה ומונעת ממנו לראות את התמונה הגדולה, להתמודד עם המציאות נכוחה.

לאן הולכים מכאן? או פתולוגית "הפירות הנמוכים" של השמאל

האתגר ביצירת חיבורים אותנטיים ושותפויות בגובה העיניים, שיכולים בבוא היום להיתרגם לכוח פוליטי מאורגן עם משמעויות אלקטוראליות, בין השמאל לבין "אוכלוסיות המטרה" אינו מיוחד למציאות הישראלי. מאז מהפכות הסטודנטים של 1968 השמאל התנתק בהדרגה מתומכיו המסורתיים והתפתח בכיווני שחרור אחרים: מגדריים, אינדוודואלים, אתניים, זהותיים, מיניים, זכויות בעלי-חיים וכדומה. האתגר של חיבור מחדש בין השמאל ל"אוכלוסיית המטרה" עולה גם באירופה וארה"ב ותהיה זו טעות להתעלם מהמאמצים, החשיבה והאסטרטגיות שמתגבשות שם לצורך התמודדות איתו.

סטודנטים מפגינים בצרפת, 1968

הפגנות הסטודנטים, צרפת, 1968. ספק רב אם הם שיערו את השלכות המחאה.

המצוקה המתגברת במשולש פליטים-תושבי שכונות-מדינה היא הזדמנות קונקרטית לשמאל לבחון את עצמו, מהלכיו והאסטרטגיה שלו. יש לראות כיצד ניתן לפעול במקביל לשיקום שכונות במובן הרחב – לא רק צביעת קירות אלא התמודדות גם עם מצוקות בתחום התעסוקה והרווחה, ומענה לקושי של תושבי דרום תל-אביב תוך פוליטיזציה שמאלית למאבק ולהסדרת מעמד הפליטים.

ככלל, ארגונים נוהגים לרדוף אחרי "הפירות הנמוכים", היעדים הקלים והקרובים. גם אם "הפירות הגבוהים", היעדים הרחוקים שדורשים יותר מאמץ וזמן להשגה, הם רבים, גדולים וטובים יותר. השמאל הישראלי לא יכול להרשות לעצמו, כפי שנהג לאורך עשורים, לרדוף בעיקר אחרי הפירות הנמוכים (קולות האשכנזים המשכילים, מהעשירונים הגבוהים, צאצאי דור מייסדי המדינה). הוא חייב לרדוף אחר הפירות הגבוהים (מזרחים מרקע חברתי-כלכלי נמוך, יוצאי ברית המועצות לשעבר, תושבי הפריפריה). תהליך כזה אינו מתרחש בין ליל, הוא מורכב, מתיש ופירותיו לא יקצרו במהרה. אך הפקרה שלו אין משמעותה רק וויתור על חלקים שלמים מהחברה הישראלית כשותפים פוליטיים – אלא הפקרת הזירה לסחף הפאשיסטי, הגזעני והאנטי-דמוקרטי שמאיים להטביע את החברה הישראלית.

מאמצים לשינוי הדפוסים הללו מתקיימים; תנועות בוגרים של תנועות הנוער נמצאות בפריפריה, קהילות מחאה שהתגבשו בקיץ 2011 עדיין פועלות, אי-אלו ארגונים וקבוצות משקיעים ימים כלילות לצורך כך, במאמץ רב ומימון דל. אלו הם מאמצים חשובים אך הם קטנים מדי ופועלים בחוסר תיאום ולא מתוך אסטרטגיה מגובשת.

במידה והשמאל הישראלי חפץ חיים אין די בעשייה למען "אוכלוסיית המטרה" – יש לגייס אותה, להפוך אותה לשותפה פוליטית ולפרוץ את הכלא האלקטוראלי-סוציולוגי שאנחנו פועלים בתוכו. לצורך כך יש להשקיע מאמץ רב, ארוך טווח, מגובש, של רשת רחבה של גורמים – מהמפלגות ועד איגודי העובדים, דרך החברה הישראלית, האקדמיה ותפיסת התודעה הפוליטית של כל אחד ואחת מאיתנו.

שמאל ששואף לשלטון, שמעדיף להיות רוב קטן מאשר מיעוט גדול, ייבחר לראות במקרה הזו הזדמנות לניתוק הקשר הנצלני והשקרי בין הימין הקיצוני לבין תושבי השכונות ואפשרות לשינוי אמיתי במבני העומק של החברה הישראלית והתחלה של בניית שמאל אותנטי, רחב ושורשי.

נאום בועידת מרצ

ועידת מרצ התכנסה ב-1.12.2011 וקיימה דיון שאחד מסעיפיו היה המחאה החברתית והמלצות ועדת טרכטנברג, בהשתתפות עו"ד רור שטרום שהיה חבר בועדת טרכטנברג ופרופ' אביה ספיבק מועדת המומחים לצדק חברתי. את הדברים הבאים נשאתי בפני חברי הועידה, בגירסא מקוצרת מפאת חוסר הזמן, אך הנה הגירסא המלאה:

חברים וחברות,

על ועדת טרכטנברג צריך להגיד את האמת. מדובר באחד מהספינים המתוחכמים ביותר של הממשלה. זהו תרגילי יחסי ציבור והסוואה שעוד ילמד בבתי-ספר לתקשורת כדוגמא לאיך הונאת הציבור הפכה משוכללת, מתוזמרת ואמינה. אצטט דווקא את מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, ירום אריאב שכינה את הועדה "סוג של חלטורה". מדוע הועדה היא סוג של חלטורה? מהסיבה הפשוטה שאם הממשלה הייתה רוצה לשנות את סדר העדיפויות או כפי שסברו חלק מהמלומדים שועדת טרכטנברג יכולה לתרגם את המחאה למסקנות קונקרטיות ובכך להביא לשיפור מצבו של הציבור, היא הייתה יכולה לעשות את זה בקלות מבלי להקים ועדה. אפשר היה לפתוח את התקציב הדו-שנתי, להוציא את החקיקה החברתית הענפה שעברה בכנסת מחוק ההסדרים, ליישם המלצות של אינספור הדו"חות וניירות העמדה שמופצים כל שנה וחוזרים על אותם פיתרונות שידועים ומוכרים לכולנו. הממשלה הייתה יכולה לעשות את כל זה בקלות, באותה מידה שהיא מקימה במהירות גדר גבול עם מצרים, מתקן כליאה לאלפי פליטים בדרום, מנהלת מסע חקיקה דרקוני נגד החברה האזרחית, משתלטת על מערכת המשפט או ממשיכה במדיניות ההפרטה והייבוש התקציבי של השירות הציבורי היום-יומית.

ועדת המומחים המכובדת גם נולדה בחטא. כתב המינוי של הועדה הוא לא יותר מאשר פתקית על נייר מכתבים של לשכת ראש הממשלה שמעניק לצוות את המנדט "לבחון חלופות לקהלת הנטל הכלכלי על אזרחי מדינת ישראל, ולהביא את המלצותיו בפני הקבינט החברתי כלכלי.". זהו לעג לרש. נתניהו, שבמובנים רבים נשאר מוכר רהיטים ב"רים" עם משיכה לגרפים, טבלאות ושרטוט משולשי אתגרים אסטרטגים, מכר את הלוקש הזה לכולם. אחרי שהצהיר ש"הוא מבין שדרוש שינוי בהשקפות שלו", שהוא קשוב לרחשי הציבור, ופרופ' טרכטנברג סחט ממנו הבטחה בשיחת שכנוע פרטית שהוא מחויב לשינוי חברתי, נתניהו פשוט המשיך בעסקים כרגיל.

בתחילת המחאה אמר השר לביטחון פנים אהרונוביץ' ש"צריך להיענות לדרישות המחאה, מדובר בסך הכל בכמה עשרות מילארדי שקלים". שר הביטחון ברק אמר שהוא בעד הרחבה תקציבית של 100-80 מיליארד ש"ח כדי לבצע ניו-דיל ישראלי. מכל זה יצאנו עם ועדה שמימוש המלצותיה מבחינה תקציבית הם לא יותר מ-6 מיליארד ש"ח לשנה. הכלכלנים הנכבדים בועדה כנראה שכחו שצדק חברתי עולה כסף. ובכל זאת, גם כשאושרו המלצות הועדה בממשלה, לאחר שכמובן נחתכו מהם החלקים שלא היו נוחים לש"ס וישראל ביתנו, לא אושר שום תקציב למימושה. פניתי למזכירות הממשלה ושאלתי – הייתכן? הייתכן שלאחר כל המשאים ומתנים, הדיונים הארוכים, הרעש התקשורתי, המלצות הועדה אושרו ללא גיבוי תקציבי? ואכן, נמסר לי שסוכם כי רה"מ ושר האוצר יכינו המלצה תקציבית ויגישו אותה לממשלה לאישור. עד היום ההמלצה התקציבית הזו לא הגיעה. לאחרונה למדנו כי הממשלה מתכוונת לבצע "התאמות תקציב", במסגרת התקציב הדו-שנתי, ובתוכן לכלול תקצוב להמלצות ועדת טרכטנברג. הסכום? מיליארד וחצי ש"ח.

זהו מהלך גאוני חברים. המחאה החברתית, שהציפה אותנו לאחר עשרות שנים של חיסול מדינת הרווחה, ייבוש המגזר הציבורי, הפרטת נכסי ציבור בנזיד עדשים לאילי הון, שבירת האיגודים המקצועיים, העלתה לפני השטח את הדרישה לשינוי כללי המשחק של המשטר הכלכלי בישראל. לא עוד חברה שבה קו העוני עובר מעל ראשם של קרוב לשני מיליון ישראלים, לא עוד חברה שבה 75% מהאוכלוסייה נמצא במשיכת יתר מהבנק, לא עוד חברה שבה צעירים עובדים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה ולשלוח את הילד לגן. הדרישה הזו לא הייתה עוד נחלתם של מתי מעט, אלא של מאות אלפים ששטפו את הרחובות ואלפים שלנו במאהלים.

מול הדרישה הזו, שגובתה בעוצמה ציבורית חסרת תקדים, נתניהו היה צריך להתמודד. הוא היה צריך להרוויח זמן, לא לתת למחאה לסחוף את הארץ, והדרך הכי טובה לכך היא כמובן הקמת ועדה. רק הדיון הציבורי סביב הקמת הועדה, מי יהיו החברים בה, הספקולציות התקשורתיות על הכיוון שאליו הולכת הועדה, הצליחו להשקיט את המחאה לכמה ימים טובים. פתאום פחות מעניין מה דפני ליף אומרת אלא מעניין מה תגובת הממשלה. כך הועדה הפכה לכלי קיבול למחאה, כולא ברקים לכל הטענות והמענות על הקלקולים של החברה והכלכלה בישראל, מגן תקשורתי-ציבורי-פוליטי של ממשלת נתניהו מפני כל טיעון, ביקורת או ערעור על החלטותיה, עד שתסיים הועדה את עבודתה.

הועדה שימשה את הממשלה כדי למקד את תשומת הלב התקשורתית, "להכיל את האירוע" בעגה הצה"לית החביבה על יוצאי סיירת מטכ"ל כנתניהו וברק. הקמת הועדה, ההשקעה התקציבית הגבוהה במדיה חברתית, האימוץ של מתודות שיתוף ציבור –  כל אלו הסיטו את הפוקוס מהמחאה ומדרישותיה ועברו לעיסוק בועדה. לפתע עשרות ארגונים חדלו מפעילותם ברחובות ובמאהלים ועברו למפגשי הידברות עם הועדה, הגישו דו"חות ומסמכים, מאות אזרחים תמימים רצו לתרום מניסיונם וכתבו לועדה, הגיעו למפגשים עם חבריה, הופיעו לפניה – והכל, תחת הצהרות אינסופיות של טרכטנברג שנשמע כמו אחרון החברים בשומר הצעיר. מדלקם סיסמאות על שוויון, סולידריות וצדק חברתי כאילו לא היה זה בדיוק אותו טרכטנברג שזה מכבר תמך בהגדלת תקציב הביטחון בועדת ברודט בה היה חבר, כאילו לא הוביל את המשך ההפרטה הזוחלת של האוניברסיטאות כשהקים את מרכזי המחקר והפיתוח החיצוניים כיושב ראש הועדה הות"ת.

כל העיסוק התקשורתי ההיפראקטיבי בועדה, במפגשים שלה עם הציבור הרחב, דיוניה, בהמלצותיה, בתתי ההמלצות שלה, בפיתרונות האפשריים, בציטוטים של החברים בה אפשר לממשלה להמשיך את העסקים כרגיל. הכנסת לא כונסה, הפגרה נמשכה, המלצות הועדה, שגם הן לא היו המרשם המועדף על סוציאל-דמוקרטים, קוצצו, סמורטטו והפכו לסעיף תקציבי של פחות מאחוז מההוצאה הממשלתית.

וכאמור, בראייתו של נתניהו, הועדה הזו היא הישג כביר. היא אפשרה לו לצלוח את המחאה החברתית ופגרת הקיץ, לחכות שהסטודנטים יחזרו ללימודים ושמאהלים יפורקו, ולהגיע לפתיחת המושב הנוכחי עם אנרגיות מחודשות למתקפה המשולבת על החברה האזרחית, העיתונות החופשית ועצמאות מערכת המשפט. כך הימין נהנה פעמיים – ממשיך ביישום המשנה הניאו-ליברלית שלו על מנת להמשיך את הברית שלו עם ההון הגדול, וממשיך במתקפה על הדמוקרטיה כחלק מהתמהיל הלאומני, הקיצוני והדתי שמהווה הקואליציה הזו.

ודווקא מכיוון שמדובר בהישג של נתניהו עלינו לבחון את סוד הצלחתו. במה ועדת טרכטנברג התאפיינה? מה בידל אותה משאר הועדות שקמות כאן חדשות לבקרים? מיומה הראשון של הועדה הושם דגש על תקשורת עם הציבור הרחב. לא תקשורת מתווכחת אלא תקשורת ישירה, באמצעות מדיה חברתית, במפגשים מתואמים ומתוקשרים במאהלים, בדיונים פומביים שהוזמנו אליהם נציגי ציבור ובפניות נרגשות ומלאות חן של יו"ר הועדה לציבור באמצעות YouTube. הצליחו למרוח כאן את הציבור לא כי הציבור מטומטם – אלא כי הציבור רוצה לקחת חלק. הציבור רוצה שיקשיבו לנו. המחאה הזו, לפחות כפי שהיא העלתה את הדרישה לצדק חברתי, היא העלתה את הדרישה לדמוקרטיה משתפת יותר, שבה יש לפרט מקום יותר גדול להשפיע על חייו מאשר להצביע פעם בארבע שנים. מאות אלפי ישראלים יצאו הקיץ לרחוב לא רק כדי לדרוש מהממשלה – אלא כדי לדבר אחד עם השני, להתגבש כקהילות מאבק, לא רק כדי לחלוק את הקושי והסבל שהם מנת חלקם של 99% מהציבור, אלא כדי לקחת חלק פעיל בעיצוב דמותה של החברה והמדינה שלנו.

הספין של ועדת טרכטנברג הצליח כי הוא ענה על הצורך הזה. הוא שירת אותו נאמנה. נתניהו זיהה את הצורך הזה אצל אנשים, בדעת הקהל, ברוח הזמן, והפך את הועדה למוסד שמטרתו העיקרית היא לענות על הצורך הזה.

כעת מוטלת האחריות עלינו. הכיצד אנו, כאלטרנטיבה שמאלית וסוציאל-דמוקרטית, הופכים להיות כוח חזק במאבק על החברה הישראלית.

חברי הכנסת שלנו עושים את מלאכתם נאמנה, לילות כימים, ומקדישים את כל מרצם למאבק בממשלה וקידום הערכים והרעיונות שלנו בכנסת. הפעילות בצעירי המפלגה מעלה הילוך ותא הסטודנטים שלנו באוניברסיטת ת"א מרחיב את פעילותו ומגייס חברים חדשים. כך גם בנוער מרצ שגדל וצומח גם תחת מחסור תקציבי.

אך אין די בכך. עלינו להפוך את המפלגה עצמה, גופא, לגורם משמעותי ורלוואנטי. הפיכת המפלגה לכוח משמעותי חייבת לכלול התעדכנות לכללי המשחק החדשים של הפוליטיקה. עלינו, כמו נתניהו, לאמץ את הרוח הזו – שהיא תואמת את ערכינו הדמוקרטים – של שיתוף ציבור, של אזרחות פעילה ומעורבות שבה הפרט משתתף בעיצוב עתידו גם מעבר להצבעה פעם בארבע שנים או בהפגנה ספורדית, אלא כחלק אקטיבי מהמערכת הפוליטית.

לא עוד פוליטיקה שנעשית בחדרי חדרים, אלא פוליטיקה שקופה, אינקלוסיבית, רחבה, שמאפשרת לכולם לקחת חלק בתהליך. לא עוד פוליטיקה שבה מתי מעט לוקחים חלק בתהליכי קבלת ההחלטות, אלא פוליטיקה שפותחת את השורות ואטרקטיבית לאזרחים שרוצים לקחת בה חלק פעיל.

דוגמא לפוליטיקה הזו ראינו בצרפת, כשהמפלגה הסוציאליסטית, בחרה מנהיג חדש, פרנסואה הולנד, בבחירות שהיו פתוחות לכל האזרחים, שנדרשו לחתום על טופס ולשלם יורו אחד. ראו זה פלא, לאחר רצף שלטוני שמרני של למעלה מעשור הסוציאליסטים צוברים כוח בבחירות האזוריות ובכל הסקרים הם מביסים את סרקוזי. ראינו גם את האנרגיות, הלהט והחיים שהפיחו הפריימריז במפלגת לראשות העבודה. קמפיין חדש מעודד התפקדות למפלגות – אך מתמקד במפלגות בהן יכול גם החבר מן השורה לבחור את חברי הכנסת, או  לפחות את ראש המפלגה.

לאור הדברים האלה, אני מאמין שגם עלינו לאמץ את רוח הזמן, את הדרישה הציבורית העולה, ולפתוח גם את הבחירות שלנו לראשות המפלגה. אל לנו לפספס את הזדמנות הפז הזו להפיח רוח וחיות במפלגה, לאפשר לעשרות אלפי משתתפי המחאה שמזדהים עם ערכינו ומהווים שותפים טבעיים שלנו לקחת חלק בתנועה שלנו. המאבק הפוליטי נגד ההרס של ממשלת נתניהו-ליברמן לא יכול להישאר נחלתם של מתי מעט.

הצהרת הנאמנות רעה לישראל

(פורסם במקור ב'לא נסתום')

קשה להתחיל בכלל להתייחס לתמיכתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק ביוזמה ההזויה להצהרת הנאמנות שהועתקה ממצעה של 'ישראל ביתנו' בראשות איווט ליברמן.

רק בשבוע שעבר ציינו עשור לאירועי אוקטובר אשר היוו שפל נוסף ביחסי יהודים וערבים בארץ הקטנה הזו. מעבר לציון עשור למותם של 13 אזרחים מכיוון שבמשטרה לא דאגו להצטייד באמצעים לפיזור הפגנות וזה נראה להם הגיוני ונכון להשתמש בנשק חי לפיזור הפגנות, אירועי אוקטובר מאלצים אותנו להתמודד שוב עם מצבם של ערביי ישראל, שהוא בכי רע כידוע לכל. עם כל הדו"חות, ניירות העמדה, המסמכים והנתונים שמפרטים, מתעדים ומראים עד כמה ערביי ישראל מופלים, מקופחים, מודרים וזכויותיהם כאזרחים נשללות יום-יום אפשר להקים ספרייה שלמה. זה כמובן לא גורם לשינוי קטן ככל שלא יהיה במצבם של למעלה ממיליון אזרחים, שרק מכיוון לא נולדו יהודים, נגזר עליהם להיות אזרחים סוג ז'. גם המלצות וועדת אור, וועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון בדימוס שהמלצותיה אושרו והתקבלו בממשלה, לא גרמו לממסד ולרשויות לחשוב חלילה על ליישם חלק מן ההמלצות הללו.

YTB_On_Liberman

שבוע עבר מאז ציון עשור לאירועי אוקטובר – וכבר נתניהו מרגיש צורך לירוק בפניהם של ערביי ישראל, לנכר אותם אל מוסדות המדינה ולהעמיק את הקרע בין יהודים לערבים במדינה רווית השסעים הזו. היה זה הליכודניק הוותיק דן מרידור שהתנגד לניסוח ההצהרה והזכיר לנתניהו הבית"ריסט את מורשת ז'בוטינסקי:

"למה לכל הצעה צריך להוסיף את המונח יהודי ולהראות לאזרחים הערבים שזה לא שלהם? אחר כך מתפלאים שהם מקצינים עמדות. יש כאן אנשים – למה להחריף ולהחמיר כל הזמן? הרוב לא צריך להזכיר כל הזמן למיעוט שהוא מיעוט".

הצהרת הנאמנות רעה לדמוקרטיה

מעבר לכך שההצעה מבית מדרשו של איווט ליברמן מחריפה ומחמירה את המצב יש בה פגיעה של ממש בצביון הדמוקרטי של ישראל.

בלשונם של רועי קונפינו ופרופ' מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה:

"מדוע אפוא כמעט בלתי אפשרי למצוא מדינות דמוקרטיות שבהן קיימות הצהרות נאמנות של אזרחים? נדמה כי הסיבה נעוצה בחופש המצפון והאמונה. מדינות דמוקרטיות אוסרות מעשים שמפגינים חוסר נאמנות למדינה כגון בגידה או ריגול, אבל התפיסה הדמוקרטית הליברלית מתנגדת בתוקף לאיסורים שקשורים במחשבות או באמונות. תחום המחשבה נחשב חלק מחופש המצפון של הפרט, ובו מותר לאינדיווידואל לעשות כרצונו. זה אולי ההבדל הראשוני והמרכזי ביותר בין מדינה דמוקרטית ליברלית, שמאפשרת לפרט לחשוב בצורה חופשית ולהאמין בכל העולה על רוחו, ובין מדינה טוטליטרית"

ההצעה הזו היא חלק ממתקפה רבתי על המרחב הדמוקרטי והמשך מובהק של הגל העכור ששוטף אותנו. קו ישר עובר בין ההסתה הפראית של 'אם תרצו' נגד הקרן החדשה לישראל, הצעות החקיקה האנ20X7טי-דמוקרטיות שעומדות לעלות במושב הקרוב, המתקפה השקרית נגד ארגוני החברה האזרחית בדיון על תמלוגי הגז בוועדת הכלכלה להצעת החוק שהממשלה עומדת לאשר מחר (א') בבוקר בדבר חיוב בהצהרת נאמנות, שכמובן תחול רק על לא יהודים, – הקו שמחלק בין דמוקרטים ללא-דמוקרטים. או במילותיו של שלום בוגוסלבסקי:

"החוק הזה הוא בסך הכול חלק ממהפכה שקטה שמטרתה לקבוע גבולות חדשים, צרים ומחייבים לשיח הציבורי. הקו שמחלק, פוליטית, את אזרחי המדינה הוא לא בין מי שבעד מדינה יהודית לבין מי שנגד, אלא בין מי שבעד דמוקרטיה למי שנגד."

ערביי ישראל – נאמנות ובגידה

את הדברים צריכים להגיד בצורה ברורה וחדה: מדינת ישראל בגדה באזרחיה הערבים – ולא להפך. מספר המקרים הזעום של אזרחים ערבים שהורשעו במגע עם סוכן זר, שיתוף פעולה עם גורמים עוינים וכ' הוא בטל בשישים לעומת תהליכי ההדרה, הקיפוח, האפלייה של ערביי ישראל. לפני שדורשים מערביי ישראל לעמוד בשורה, לשיר 'נפש יהודי הומיה', להצדיע לדגל המגן דוד ולשלוח את ילדיהם לקייטנות של הסוכנות היהודית יש לסיים את האפלייה ולהפוך אותם לאזרחים שווי זכויות.

האם מישהו מיוזמי או תומכי הצהרת הנאמנות באמת ובתמים מאמין שחתימה על הצהרה ריקנית ורדודה הזו תביא לשיפור כלשהו במידת הזיקה של אזרח כלשהו למדינה? האם היא תסכל את כוונותיהם של גורמים עוינים? או שמא הם משלים את עצמם כי הצהרת הנאמנות תביא לזקיפת הגב הלאומי, לעליית קרנה של הציונות או אפילו תגרום לאזרחים להזדהות עם סמלי המדינה?

FakeDannyAyalon_Loyality

הצהרת הנאמנות רעה לציונות

כדאי לשים לב לדבריו החשובים של מנכ"ל עמותת סיכוי, רון גרליץ:

"אבל יש כאן גם עניין ערכי, יהודי-ציוני פנימי, שראוי לתשומת לב. רעיון הקמת מדינת ישראל נולד באירופה על ידי הוגים ציונים שהבינו שאירופה המודרנית והליברלית לא מסוגלת להכיל בקרבה את היהודים. בסופו של דבר היא הקיאה אותם החוצה, במקרה הטוב, ולכדה אותם באש במקרה הנפוץ.

לפיכך נתכנסנו בארץ ישראל, במהלך היסטורי צודק. גם בימים רעים אלה, ראוי לומר זאת. אולם תוכניותיו של ליברמן מוסיפות עוד מהלך לפרויקט היהודי הלאומי: שלילתה או מניעתה של אזרחות מהמיעוט הערבי והוצאתו אל מחוץ למדינה.

במילים אחרות, המדינה שהוקמה כאן כדי להתמודד עם חוסר היכולת להכיל אותנו כמיעוט – היא עצמה לא מסוגלת להכיל מיעוט.

מדובר במהלכים שמשמעם הכרזה קבל עם ועולם על חוסר יכולתה של מדינת ישראל, תוצר הפרויקט הציוני, להיות רבגונית, פלורליסטית ודמוקרטית. השלב האחרון בפרויקט הציוני, לפי התוכנית, יהיה שלילת אזרחות המונית, ויצירת מדינה הומוגנית ולא סובלנית.

עצם ההעלאה של תוכניות אלו אינה רק צעד אנטי-ערבי, אלא גם אנטי-ציוני – ובעיקר בשורה רעה מאוד לארץ הזאת, ולכל יושביה, יהודים וערבים כאחד."

נסיים במשפט שמופיע בכל ספר אזרחות וחלק מהחברה הישראלית שכחה:

"דמוקרטיה מהותית נבחנת על פי יכולתה להכיל את המיעוט ואת זכותו לבטא דעות ועמדות שלא בהכרח מקובלות על הרוב, ולפעול בדרכים חוקיות למימושן. במבחן זה רשויות המדינה כושלות שוב ושוב."

(מתוך דו"ח דמוקרטיה של פרוייקט דמוקרטיה)

קישור: עוצמה – אומרים לא להצהרת הנאמנות

הערה בשולי ועדת תנועה וחנייה

הישיבה האחרונה של ועדת תנועה וחנייה של עיריית תל אביב-יפו דמתה לישיבתה הקודמת ולישיבתה הבאה של הוועדה. בכל ישיבה מעלים המשתתפים השונים, נציגי הסיעות ופקידי העירייה, נושאים שונים על סדר היום. בכל נושא, יהיה זה מצוקת החנייה של הקטנועים או המדרכות שלא ראויות להליכת אדם, מתחבאת העובדה הידועה לכל: משבר התחבורה בתל אביב. בעשורים האחרונים, עם עליית שיעור הבעלות לרכב פרטי בגוש-דן, הגידול במספר תושביה של תל אביב והתבססותה של תל אביב כמרכז העסקים והתרבות של ישראל, התנועה הבסיסית בין חלקי העיר הפכה לקשה מנשוא. תחבורה ציבורית לקויה, לא מתוכננת ומוזנחת, מדיניות אווילית של מקבלי ההחלטות ותכנון לא מושכל של המרחב הציבורי, לצד אינטרסים כלכליים של המרוויחים העיקריים מהמצב שהם מבין הכוחות החזקים במשק, הביאו את תל אביב וגוש דן למציאות תחבורתית זוועתית שפוגעת בחיי התושבים, בפרנסתם ובעסקים שממצבים את האזור כולו ככישלון לוגיסטי, במובן הפשוט ביותר של המילה.

למרות נתונים איומים שנחשפו על כמות הזמן שאנחנו מבזבזים בפקקים, כמות הדלק שאנחנו שורפים בחיפוש אחר חנייה והפגיעה האדירה בכוח עבודה ובכסף שהסדר הקיים גורמים לכולנו, האסימון לא יורד. לא למקבלי ההחלטות ולא לציבור. בישראל, למרות גודלה המזערי והצפיפות הקיצונית ממנה היא סובלת בין גדרה לחדרה, מסרבים להבין שאי-אפשר לקיים חברה שמבוססת על רכב פרטי. בישראל אם כך, הרכב הפרטי הוא מלך הכביש. לא תחבורה ציבורית יעילה, מתוחכמת וירוקה היא חלומם ומושא שאיפתם של הישראלים – אלא דגם חדש של מכונית. ישראל היא כנראה המדינה היחידה שחברה ב-OECD שתושביה משוכנעים כי ניתן לקיים מטרופולין מודרני ומתקדם שהתחבורה בו תתבסס על רכב פרטי. רוב תושבי גוש דן משוכנעים כי הבעיה היחידה היא מחסור במקומות חנייה ובכבישים. הם מאמינים שעוד חניונים ועוד נתיבים יפתרו את בעיותינו, גם אם אף מטרופולין אחר בעולם לא מתנהל ככה.

השעבוד לרכב הפרטי, מלך הכביש הבלתי מעורער בתל אביב ובישראל, הוא לא רק מזהם, בזבזני, מסוכן ולא רצוי. הוא פשוט בלתי ניתן לקיום. מספר מקומות החנייה שניתן לבנות לעולם לא ישיג את קצב הגידול במספר המכוניות הפרטיות שנכנסות לעיר, יש גבול לכמות הנתיבים שאפשר לסלול ולא נראית באופק חלופה לנפט היקר, המזהם שמוחזק בידי מספר קטן של מדינות.

בכל המטרופולינים בעולם כבר הבינו את זה מזמן; בלונדון, פריז, ניו יורק, אמסטרדם, ברלין וסן פרנסיסקו יש רשת מתוחכמת וסבוכה של אוטובוסים, רכבות קלות, רכבת תחתית, שבילי אופניים ומדרכות שמיועדות להולכי רגל ולא לפחי זבל, עמודי חשמל או קטנועים שלא מצאו חנייה.

תהליכי קבלת ההחלטות והסמכויות בתחום התחבורה בישראל הם סבוכים ומסובכים מאין כמוהם. אין הרבה תחומים בחיינו שהסמכויות והאחריות עליהן מחולקות בין שני משרדי ממשלה, המשטרה, הרשות המקומית, חברות פרטיות ולעיתים אף מכבי האש. שיתופי הפעולה ועבודת המטה הנדרשים לא היו מביישים מבצע צבאי מורכב בשטח האויב. ההוצאה הציבורית הנדרשת לשלבים הראשוניים מרתיעים אוטומטית את פקידי האוצר שידם על הקופה קמוצה גם כך. ללא פעולה נחרצת, ירידה לפרטים ומעורבות אישית של מקבלי ההחלטות – לצד גיבוי וכוח פוליטי – נישאר עמוק בתוך המשבר התחבורתי של תל אביב וגוש דן.

רפורמה תחבורתית אמיתית, בת קיימא, שתביא לשינוי משמעותי תגיע רק אם הציבור יתעורר. עד שהציבור יפנים שהבעיה איננה מחסור בחנייה אלא מחסור בתחבורה ציבורית יעילה ונגישה, הפקידות והפוליטיקאים לא יפנימו את זה. עד שהציבור יפנים שהפיתרון אינו סלילת נתיבים, גשרים ומנהרות, אלא מערכת BRT (Bus rapid transit), שתביא אותנו ממקום למקום במהירות, בנוחות ובבטחה גם נבחרי הציבור לא יפנימו את זה.

האזרח הממוצע מחזיק באמתחתו שורה של ניתוחים והצעות לגבי יחסינו עם הפלשתינאים, הגרעין האיראני וההתחמשות של חיזבאללה. בנוגע ליחסי חוץ וביטחון, כל אזרח כאן מרגיש חצי מומחה; הוא יודע למה צה"ל נכשל במלחמת לבנון השנייה, יש לו דעה לגבי תוכנית 'כיפת ברזל' והוא מתווכח עם חבריו מי המועמד המתאים ביותר לרמטכ"לות. אך בנושא שהרבה יותר קרוב אליו, שמשפיע על חיי היום-יום שלו, כמו תחבורה, הוא נאלם דום, ורק מפטיר כמה תלונות וטיעונים שמציגים תפיסה תחבורתית שמתאימה לשנות ה-70. עד שהציבור יבין את חשיבותה של התחבורה לחיינו ולסביבתנו, ולו ברמת סיסמאות שמקנות עדיפות לתחבורה הציבורית על הרכב הפרטי, נישאר עם הפקקים.

הפיתרון, כפי שהבינו הרבה לפנינו בחו"ל, לא כל כך מסובך ואפילו די פשוט. אחרי שרואים כמהBRT הצליח בעולם, אפשר להפסיק לחכות לרכבת הקלה שלעולם לא תגיע. BRT הוא מודל פופולרי ומוכח להסעת המונים באזורים עירוניים. מדובר ב:

-הקצאת נתיבי תחבורה ציבורית, שיאפשרו לאוטובוסים לנסוע בחופשיות ולא יאלצו אותם להתמודד עם הרכבים הפרטיים בפקקים

-הקמת תחנות נוסעים נוחות, מוגנות וממוזגות, לצד פריסה מחודשת של קווי האוטובוסים והעלאת התדירות שלהם.

היישום של המודל ישדרג משמעותית את התחבורה הציבורית בתל אביב ויביא לתוצאות באופן מיידי.

העובדה שמדובר בפיתרון קל, פשוט, מוכן שרק צריך להעתיק ולהתאים לתל אביב לא מעלה את סבירותו להתממש. תחום התחבורה בישראל, כפי שלמדנו, סובל מריבוי סמכויות, תחרויות בין גופים ואינטרסים כלכליים. המנגנון המסואב הזה שמנהל את המערכת התחבורתית בישראל לא שש לאמץ פיתרונות, שינויים ונעדר כל מידה של יצירתיות וחדשנות.

רק דרישה ציבורית חדה וברורה תוכל להזיז את מקבלי ההחלטות ממרבצם אל עבר פעולה ממשית. כל עוד לא ידרוש הציבור מהמערכת הפוליטית לשים את התחבורה במקום הראוי לה בסדר העדיפויות, נמשיך בחיפושי החנייה האינסופיים. כל עוד נמשיך לשלוח אל משרד התחבורה שרים אפורים במקרה הטוב, ומפוקפקים במקרה הרע, נמשיך לחכות לאוטובוס שיאחר. כל עוד לא יישמע קול ברור של אזרחים הדורשים רפורמה בתחבורה, נמשיך לבזבז זמן וכסף בניסיון לבצע את המטלה הפשוטה של להגיע מנקודה א' לנקודה ב'.

 

*פורסם לראשונה אצל תמי זנדברג תחת הכותרת: "שלחתי את נמרוד ברנע לכתוב פוסט דיווח על ישיבת הוועדה העירונית לתנועה וחניה, וזה מה שיצא לו"

עידן האבידן

11.5.2010, חמש עשרה שנה למותו של דוד אבידן.
[הפתעה בסוף הפוסט]

דוד אבידן הוא אחד המשוררים והיוצרים האהובים עלי, אם לא האהוב שבהם.

כחובב אבידן לא היו לי חיים קלים. לא היה ניתן לקנות את ספריו ברשתות הספרים מהסיבה הפשוטה שהם לא הודפסו מחדש. נאלצתי לכתת רגלי בין חנויות ספרי יד שנייה כדאי למצוא במקרה הטוב עותק משומש במצב בינוני ומטה. כללי ההיצע והביקוש הכתיבו מחירים גבוהים בשוק, כך שנאלצתי לרכוש את הספר במחירים מופרזים שעבורי היו הון קטן. פיזור הזכויות על יצירותיו של אבידן בין הוצאות ספרים שונות, דחייתו ודחיקתו של אבידן על ידי הממסד הספרותי לאורך השנים לצד ירידת כוחה התרבותי והמסחרי של השירה היו חלק מהסיבות שהביאו לאי הדפסת ספריו של אבידן מחדש.

אדם ברוך טען[1] כי אבידן, שבשנותיו האחרונות דעך, חלה, צבר חובות ופיתח הרגלים פרמקולוגיים מסוגים שונים לא זכה לסוכני זיכרון במרחב התרבותי הישראלי. "אין היום בישראל 300 בני אדם שיעמדו במבחן ממשי על שירת אבידן" כתב ברוך, "המותג אבידן נשחק וכוח המכירה ירד."

ואכן, בשנים הראשונות לאחר מותו נעלם אבידן מהתודעה והפרקטיקה השירית. כתביו, רעיונותיו ויצרתו לא חדרו אל קנון התרבות הישראלית. נדמה היה כי בעוד חבריו לקבוצת 'לקראת' – יהודה עמיחי ונתן זך – זכו להכרה ותמיכת הממסד, אבידן נדחק אל השוליים הליריים. מדי פעם כתב ליצן החצר מנחם בן על איזו אנקדוטה שולית מחוויותיו עם אבידן או ציטט את אחד משיריו בתוכנית ריאליטי. בכך הסתכמו אזכוריו הפומביים של אבידן.

אך מתישהו החל הסכר להיפרץ. לא בטפטוף כי אם בפעימות, במנות של אבידניום מהודק, במקצבים של מודרניזם עילי, במקטעים במשקל כבד של כוח שירי.

2001 הייתה שנה טובה לאבידן. הוצאת בבל[2] פרסמה הוצאה מחודשת של ספרו הראשון של המשורר 'ברזים ערופי שפתיים' לצד ספרו החלוצי 'הפסיכיאטור האלקטרוני שלי' שמורכב משמונה שיחות שניהל אבידן עם תוכנת המחשב אלייזה שהייתה אחד הפרויקטים הראשונים בתחום הבינה המלאכותית. הוצאת ידיעות ספרים פרסמה את 'אדמלה' – אלבום מהודר, קשה כריכה ועמוס במיני עיצובים גרפיים, קולאז'ים ותצלומים שעוסקים באבידן ויצירתו.

הייתה זו זריקת מרץ חיונית לשירתו של אבידן, אך לא תמה המלאכה. מדיומים אחרים לא נכבשו, עדיין לא היה ניתן להשיג את מרבית ספריו של אבידן, קטעי וידאו ואודיו חשובים לא פורסמו והצימאון בקרב חובבי המשורר שהגדיר עצמו כגיאוגרף מחשבתי היה גדול.

ב-2005, לציון עשור למותו של אבידן, פרסמה הוצאת הקיבוץ המאוחד את ספרו 'משהו בשביל מישהו' בהוצאה מחודשת והערוץ הראשון שידר את הסרט התיעודי 'אבידניום 2005' של הבמאי יהודה קווה. במקביל נכתבה עבודת הדוקטורט שעוסקת בשירתו[3] של אבידן. הדיסרטציה 'זמן ותנועה בשירת דוד אבידן' והוגשה בשנת העשור למותו של אבידן על ידי ענת ויסמן מהאוניברסיטה העברית.

אבידן לא עסק רק בכתיבת שירים (הוא שנא את התואר משורר) ושלח את ידו גם בציור, קולנוע, פובליציזם ומחזאות. ב-2006 זכינו להתוודע לעוד טפח מיצירתו כאשר גלריית דנון הציגה את התערוכה "רגע אחרי אחרון" שכללה לצד קולאז'ים וציורים, אותם כינה אבידן תקרינים, סרטים אוונגרדיים שיצר ושירים פרי עטו שלא פורסמו.

מחזותיו של אבידן לא זכו להעלאה מחדש אך יצירותיו מצאו את דרכן לבמה. הבמאי ארי רמז העלה עיבוד תיאטרוני לשיריו של אבידן בפסטיבל עכו 2007. ההצגה שנקראה כשם הוצאת ספריו של אבידן – "המאה השלושים" – הוצגה על במות נוספות לאחר הפסטיבל עקב הביקוש הרב.

אבידן מרחף במרחב הקיברנטי – לא אחת התייחס אבידן ל"קץ גלקסיית גוטנברג", היום שלאחר מות הדפוס. היחס של אבידן למילים ולשירה היה בתפר שבין המיתי-רוחני לטכנולוגי-עתידני. לגישתו, שירה היא כוח חוצה מדיומים, מעבר לספרים, מעבר למרחב, מחוץ לזמן. ניתן רק לדמיין את פועלו ויצירתו בעידן שלאחר מהפכת המידע והאינטרנט. אבידן אומנם לא האריך ימים, אך נוכחותו ניכרת ברשת.

ברביעי לספטמבר 2009 בשעה שלוש לפנות בוקר צייץ דוד אבידן המזוייף (@avidanco) את ציוצו הראשון בטוויטר. תחת השורות: "דוד אבידן (1934-1995) היה משורר ישראלי, פובליציסט ומאסטר אמנויות לחימה. זה הטוויטר המזוייף שלו." בכך החל ניסיון אוונגרדי ומרתק ליצור חשבון טוויטר שיעביר את רוחו של אבידן, יחקה את תגובותיו, ייצג את הלך רוחו. מי שניסח שורות כגון: "מה שמצדיק יותר מכל את הטוויט, את המיזם הגדול, את הנשיאה בכל הריטוויט הטפשי, ובעצם בהכל היא העובדה הפשוטה, המגוחכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת." ועמד מאחורי המיזם הוא תומר ליכטש, משורר ויוצר תרבות דיגיטלית.

גם בפייסבוק יש לאבידן ייצוג בדמות שני דפי מעריצים (1, 2) וחשבון משתמש הקרוי בשמו שגם מתחזק יחסי חברות אינטרנטיים עם לאה גולדברג.

למרבה הצער, סרטיו של אבידן לא נגישים באינטרנט אך מספר גולשים חובבי שירה העלו באופן עצמאי קטעי וידאו שונים הקשורים לאבידן ל-YouTube. בחלקם נראה אבידן מקריא משיריו, חלקם כוללים עיבודים מוזיקליים ליצירתו ואפילו ניתן למצוא ביצוע בצ'כית לשיר 'הפוליטיקאים של הלשון'.

לאחרונה גדל ייצוגו של אבידן בווידאו, כאשר הטלוויזיה החינוכית העלתה חלקים נרחבים מהארכיון שלה לרשת. רשימה של מספר מקטעי הוידאו הקשורים של אבידן ניתן למצוא כאן.

בחזרה לספרים. למרות הפרסום המחודש של חלק קטן מיצירותיו של אבידן, ערבי שירה שנערכו לזכרו ומחוות אינטרנטיות שונות, לא פורסמו כל שיריו של אבידן. קורפוס היצירה העיקרי של אבידן – השירה הכתיבה – לא היה נגיש לציבור. רק ב-2009, אחרי אינספור שמועות ורחשים, פורסם הכרך הראשון של 'כל השירים'.

הוצאת הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, קרן ישעיהו רבינוביץ' לאומנויות ומשרד התרבות והספורט – כל הגופים שלהם כה נזקק אבידן בימיו הקשים – שיתפו פעולה כדי להוציא לאור את המפעל החשוב של והמבורך הוצאת כל כתבי אבידן לאור. חיש קל לאחר פרסום הכרך הראשון, בטרם הספיק להתעכל בספירה הציבורית, פורסם הכרך השני.

הוצאת 'כל השירים' עושה צדק עם אבידן וממקמת אותו בשורה הראשונה של השירה העברית. הכריכה הקשה, העיצוב שמאזן בין מכובדות השמורה למשוררים מתים לבין רוח הנעורים של אבידן הצעיר הנצחי והעריכה המוקפדת הופכים את 'כל השירים' לתענוג שירי מומלץ.

לאחר מותו של אבידן פרסם אריה כספי (שהספיק ללכת לעולמו גם כן מאז) מאמר ב"הארץ" שבוחן שני אב-טיפוסים תרבותיים: דוד אבידן ודודו טופז שכבש אז את מרקעי הטלוויזיה.

"בחשבון סופי היסטורי, יהיו ודאי לדוד אבידן יותר קוראים מאשר צופים לדודו טופז. דודו טופז יעוף בוודאי מהמסך בעוד כמה שנים, כשיצוץ כוכב רייטינג חדש, ואיש לא יקרין מחדש את מוצריו. אבידן חי 61 שנה, והשירים שלו יחיו בוודאי, מאות שנים כפי שתכנן לחיות בעצמו".

"בסיום המסע אולי תחוש, שאתה יודע יותר על מלים מאשר ידעת קודם לכן. מלים יודעות עליך הרבה יותר משאתה יודע, או אי פעם תדע, עליהן"

ולהפתעה: ממתק מוזיקלי-אבידני לקוראי האדם הסביר – השיר 'דיון דחוף' בעיבודו של בוגי בן. כאן.


[1] מה נשמע בבית מאת אדם ברוך, הוצאת דביר (2004), הפרק דוד אבידן: זה לא קרה מופיע בע"מ 77-44

[2] בטרם נכנסה לשיתוף פעולה עם הוצאת ידיעות ספרים

[3] עבודת דוקטורט נוספת שנכתבה על המשורר היא 'שירת דוד אבידן המוקדמת' (1950-1954) ע"י יעקב אברבנאל מאוניברסיטת בר-אילן. אבידן עצמו סלד מן החלוקה לאבידן המאוחר מול אבידן המוקדם ואף הצהיר כי כל עבודה על שירתו זקוקה אישורו.

הפואטיקה של עמיר בניון

היום נתבשרנו על שיר חדש מפי גאון הדור, המשורר הלאומי ותפארת מערכת החינוך הישראלית – עמיר בניון.

בניון, שכבש את המוזיקה הישראלית בזכות סגנון ייחודי ומקורי, החליט לפתוח בסדרת התבטאויות הזויות בנושאים שעל סדר היום הלאומי. בניון סימן הרבה מטרות; בית המשפט העליון, העיתונאים, נבחרי הציבור, ארגוני זכויות אדם, השמאל – מבחינתו כולם תוקעי סכין בגב האומה.

ארגוני זכויות אדם שפרסמו באינטרנט מידע לגבי המצב ההומניטארי בעזה, פרופסור למדעי המדינה שמתנגד לכיבוש, סגן עורך מוסף "הארץ" שעדכן סטטוס בפייסבוק, חיילת שחשפה מסמכים שבהם מתועדות הפרת חוק של צה"ל, בית המשפט העליון שאוכף את החוק – בשביל בניון כולם אויבים.

לא ברור מתי בדיוק נדפקה לבניון הקופסא; אולי זה קרה כשהוא התמכר לסמים, הפך לנרקומן ולא התגייס לצבא (ודוק, אין כאן שיפוט מוסרי של מי שנקלע לנסיבות חיים קשות, אלא השערה מציאותית יבשה). אולי זה קרה כשהוא "התחזק" והפך לחסיד חב"ד (אולי הפלג הימני ביותר בעולם החרדי), אבל ברור שמשהו אצל הבחור לא תקין.

את השיר "אני אחיך" בחר לשחרר עמיר בניון בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, אחד הימים הטעונים בחברה הישראלית. רבים מהאזרחים נזכרים ביקיריהם שאינם עימנו עוד.

השיר, אם ניתן לקרוא כך לגיבוב הקלישאות הרפטטיבי הזה, לא בוחל באמצעים להכפשת מי שמסומנים על ידי בניון כ"אויבים". שקרים, הנחות יסוד שמבוססות על תשדורות שקיבל בניון ישירות מהקב"ה, רוויזיוניזם היסטורי ודמגוגיה מהסוג הזול והנחות ביותר.

הטובים והרעים על פי עמיר בניון

הטקסט של בניון מציג נרטיב שקרי המחלק את אזרחי ישראל לשניים:

א. יהודים אורתודוקסים והגונים שמגנים על המדינה בחירוף נפש

ב. כל השאר.

אליבא דבניון יש מי שמגן על הזהות הלאומית ("אני שומר לך על הזהות"), מגן על האזרחים ושומר על ביטחונם ("אני מגן לך על הילדים", "אני מסתער תמיד קדימה"). אליבא דבניון נכון להקריב למען הכלל ("לא ראיתי את אמא כבר חודש \ לא את בני לא את ביתי לא את אשתי", " אני רעב למענך"), ואף לחרף את הנפש, ("אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך"). אליבא דבניון, יש בינינו כאלו שפועלים בציווי אלוהי ישיר, ובניון עצמו כמובן נמנה עמהם ("כי אדוני אלוהיכם ההולך עמכם" \ "להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן.")

למיטב ידיעתו של בניון, שכנראה נעדר משיעורי אזרחות בתיכון הזהות הלאומית בישראל לא נתונה בידי חסידות חב"ד, אלא מתגבשת ונוצרת כתוצאה מיחסי גומלין בין קבוצות וכוחות בחברה, במוסדות הנבחרים, בעולם התרבות, בשיח הציבורי. הזהות הזו תלויה במאורעות משמעותיים אך גם בפרשנות שמייחסים להם. זהות לאומית ותרבותית אינן דבר קבוע ומאובן, אלא מכלול חי ודינמי של רעיונות, מיתוסים, מסורות ונורמות.

הטענה המגוחכת של בניון (שכאמור לא התגייס לצבא) כאילו אנשי השמאל לא נכונים להגן על המדינה ולהקריב למען הכלל, היא לא פחות מניסיון לשכתב את ההיסטוריה הישראלית. גם אם נבחר להתמקד רק במי שבניון יגדיר כאנשי שמאל קיצוני, נראה כי המציאות קצת שונה ממה שמתאר בניון.

ישי מנוחין, מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, שפונה לערכאות בחו"ל כנגד קצינים ונבחרי ציבור ישראלים שנחשדים בפשעי מלחמה, שירת כרב סרן בחטיבת הצנחנים. דוד זונשיין, ממייסדי 'אומץ לסרב', שירת ביחידה המיוחדת מגלן כמפקד צוות בסדיר, בקבע ובמילואים. חבר הכנסת דב חנין, שהואשם על ידי ח"כ שלי יחימוביץ' בהסתה לסרבנות, שירת בצה"ל, ואפילו כמפקד. עו"ד גבי לסקי, שהשתתפה בצוות ההגנה של טלי פחימה, ומייצגת פלשתינאים בעתירות מול ישראל, שירתה בצה"ל כקצינה. גם יפתח ספקטור, החותם הבכיר על מכתב הטייסים, עסק בכל מיני נושאים הקשורים לביטחון ישראל, כמו למשל קליטת מטוסי F-16 בחיל האוויר או הפצצת הכור בעיראק. למעשה, גם אמיל גרינצוויג, פעיל שלום עכשיו שנרצח עקב התנגדותו למלחמת לבנון, שירת כקצין בנח"ל המוצנח ונשא ארבעה עיטורי מלחמה. אפילו אורי תובל, סגן עורך מוסף "הארץ", שהוגדר על ידי בניון כאחת הסיבות לכתיבת השיר, הוא במקרה קצין במיל'.

וגם בפרשייה שבכותרות, עניין ענת קם, יש לזכור כי היא העבירה את המסמכים לעיתונאי ישראלי ולא לארגון טרור. הסיבה לחשיפת המסמכים, כך הצהירה, נעשתה לא מתוך רצון לקידום אישי, קבלת תשלום או סיוע למדינה זרה – אלא מתוך רצון לחשוף כיצד צה"ל מפר את הוראות בג"ץ. דהיינו מתוך רצון להגן על שלטון החוק בישראל.

אגדת הסכין בגב

אגדת הסכין בגב התחילה בתור תאוריית קונספירציה ברפובליקת ואימאר, כאילו הכישלון החרוץ של גרמניה במלחמת העולם הראשונה נבע מסכין בגב האומה שנעצו היהודים הגרמנים והשמאל הגרמני. האגדה שימשה את הימין הלאומני הגרמני היטב וסייעה לעלייתה של המפלגה הנאצית.

השימוש באגדה שוכלל מאז על ידי גורמים שמרניים ומיליטריסטיים במקומות שונים בעולם. מסתבר שלציבור שפוף ראש אחרי תבוסה במלחמה, או תחת תחושה שמפלה פוליטית עומדת בפתח נוח לקבל את הטענה כי צבאם המפואר לא הפסיד במלחמה, אלא גורמים חתרניים ובוגדים מתוך המדינה גרמו להפסד.

עכשיו בואו נחזור לרגע לטקסט של בניון:

"אני מסתער תמיד קדימה

עם הגב שלי אליך

ואתה משחיז את הסכין"

האם בניון מודע בכלל להשוואה ולקונוטציות שהוא מעורר? סביר להניח שלא. הוא בטח אימץ את הטיעון הזה מיד שנייה או שלישית, אולי אחרי שהימין הישראלי אימץ את הטענה שהכישלון במלחמת לבנון השנייה נבע מרפיסותם של הפוליטיקאים.

מי באמת פוגע בביטחון המדינה

"הפה שלי חתום תמיד למען ביטחונך

אבל אתה מוסר אותי לזר"

מי אם לא גיבור סלע קיומנו בנימין נתניהו הדליף מסמכים וסייע לאויב היה לא אחר מאשר בנימין נתניהו, שבשנת 1995 הדליף מסמך מטכ"ל סודי שכונה מסמך שטאובר על מנת לחבל במשא ומתן שניהל הרמטכ"ל ליפקין-שחק עם מקבילו הסורי בהוראת ראש הממשלה רבין.

מי שעוד ניסה למסור את גורל ועתיד ישראל לזרים הוא חרדי בשם ישראל יעקב דה האן שבשנת 1923 ארגן משלחת של ראשי הקהילה החרדית בא"י-פלשתינה אל ראשי השושלת ההאשמית במטרה להקים בישראל מדינת חסות מוסלמית, לסכל את מטרות התנועה הציונית ולהחליפה בברית בין החרדים לערבים.

הציווי האלוהי

אני חושש כי אין בידי את הכלים לנתח את השורות החותמות את הטקסט, "כי אדוני אלוהיכם ההולך עמכם" \ "להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם ונאמר אמן", אך למיטב הבנתי כאשר אדם משוכנע שהוא מתקשר עם כוחות עליונים זה הזמן לצלצל לפסיכיאטר המחוזי ולדווח על חשד לפסיכוזה.

החסך הרגשי

"כשאני בוכה

אתה צוחק מאחרי גבי"

השורות הללו ממש תמוהות. האם בניון חולק עימנו חוויות טראומתיות מתקופת ילדותו? האם הוא נתקל פעם בשמאלן ממש לא נחמד שלעג לו והחליט שכל השמאלנים נוהגים כך? או שמא בכלל מדובר באיזו מטאפורה מתוחכמת שנשגבת מבינתי? למרות מאמצים רבים לא הצלחתי להבין את מקור תחושת ההשפלה והלעג שחש בניון. אגב, אם מסתכלים על תוצאות הבחירות האחרונות לשמאלנים יש הרבה יותר סיבות לבכות מאשר לבניון.

למי באמת אין מים

"כשגרוני יבש אתה שותה שיכר"

מעבר לניסיון הנלעג להציג את השמאל הישראלי כחבורת שיכורים יש לציין שהיחידים בסיפור הזה שבאמת סובלים מחוסר גישה למים זורמים ונקיים הם הפלשתינאים בשטחים הכבושים.

בעולמו של בניון, כל מי שלא חלק מהפיתרון הוא חלק מהבעיה. הצרה היא שבניון הפך להיות הבעיה שלנו.

ברוכים הבאים [הבלוג עבר דירה]

האדם הסביר עבר דירה

אין כמו האביב בשביל התחלות חדשות. האדם הסביר מתחדש. הוא יצא לעצמאות. האדם הסביר הגירסא החדשה. האדם הסביר 2.0 אם תרצו. זהו זה, זה ממש כאן.

אחרי למעלה משנה שהאדם הסביר התארח בלוגלי החלטתי לצאת לעצמאות. זוהי הזדמנות להודות לצוות בלוגלי (אלעד זלומונס, חנית כהן ותום סלע) על מיזם נהדר וחווית שימוש מוצלחת. תודה חבר'ה!

ההחלטה לעבור לבלוג עצמאי התגבשה אצלי כבר מזמן אך התעכבה עקב דחיינות אין קץ. המעבר לבלוג עצמאי איננו הצהרתי מבחינתי אלא טכנולוגי בעיקר. האפשרויות שוורדפרס, פלטפורמת תוכן חופשית, מציע למשתמש הן רבות ומפתות. אחת הסיבות שהעלאת הבלוג התעכבה היא הבחינה האינסופית של שלל התוספים (Plug-ins), הוידג'טים והמודיפיקציות השונות שוורדפרס מציע. חווית הגילוי של וורדפרס גרמה לי להרגיש כמו ילד שקיבל צעצוע חדש.

תודות. המעבר הזה לא היה מתאפשר ללא כמה אנשים שסייעו לי. בראש ובראשונה רם און אגמון על התשתיות והתמיכה, לאיתי נתנאל, נמרוד דוויק, גיא ווסט וארז ויסלבסקי שחשפו אותי אל רזי הוורדפרס ולאיילת רזיאל על הסיוע הגרפי והתמיכה מורלית. זוהי גם הזדמנות להודות לעופר ניימן שסייע בידי בעריכת רוב הטקסטים שאתם קוראים כאן.

עם העיניים לקופנהאגן

את פעילותיי ומעורבותי הציבורית-פוליטית התחלתי בתאב"א – תל אביב בשביל אופניים. נאבקנו למען סלילת שבילי אופניים ותחבורה ציבורית, למען סביבה אורבנית שמתקשרת עם בני האדם שבה. דיברנו, בלי לדעת את זה, על תחבורה בת קיימא.זו הייתה פעילות סביבתית-חברתית מובהקת. דרכה ודרך הפעילים בה התוודעתי אל תרבות הצריכה ונזקיה, להשפעות השליליות ולניצול של ארצות המערב את מדינות העולם השלישי ומשאבי הטבע המדולדלים שלהם ולמהפכות הניאו-ליברליות של קרן המטבע העולמית (IMF) ושל ארגון הסחר העלמי (WTO)[1]. נחשפתי והשתתפתי במאבק נגד כביש חוצה ישראל, אחת מנקודות הציון החשובות של התנועה הסביבתית בישראל בשני העשורים האחרונים. אך מאז פעילותי הסביבתית הופסקה. לא לגמרי; מדי פעם חתמתי על עצומה או הלכתי להפגנה ולפני שנה אפיל הצטרפתי ל'אדם, טבע ודין'. אבל שם זה בערך הסתיים. לא עסקתי בנושא באופן פעיל, לא יזמתי דבר (פרט לדיון בהנהלת מרצ בנושא אנרגיה גרעינית שהיה מעניין), לא עקבתי אחר החדשות בתחום, לא קראתי טקסטים בנושא ואפילו לא ראיתי את 'אמת מטרידה An Inconvenient Truth-' של אל גור. אולי בגלל הרפורמות הקניבליות שהובילו סילבן שלום ובנימין נתניהו כשרי אוצר בממשלות שרון, אולי בגלל האינתיפאדה השנייה – התעסקתי בתחומים אחרים.

ואז הגיע שינוי האקלים. ועידת קופנהגן התקרבה והעולם כמרחקה. באוסטרליה, הסובלת מבצורת זה שנים עקב התחממות כדור הארץ, יצאו עשרות אלפים בקריאה לממשלות העולם להגביל את פליטת גזי החממה. האפיפיור בנדיקטוס ה-16 פנה לבאי הוועידה "לשמור על היצירה האלוהית ולגלות אחריות" והביע שוב את מחויבותו למאבק בשינויי האקלים. האו"ם, חבר העמים הבריטי והאיחוד האירופאי מקימים קרנות של מילארדי דולרים להתמודדות עם נזקי התחממות כדור הארץ. בנובמבר התקיים במדינת האיים הקטנה בונואטו ועידה בינלאומית בנושא ויותר מ-30 חברי פרלמנט מהאוקיינוס השקט, אפריקה והקאריביים השתתפו בו.

באיים המלדיביים, שלמרבה הצער הם רק בגובה של מטר וחצי מעל פני הים, קצת מודאגים מתחזית האו"ם שעד 2100 מפלס פני הים יעלה ב-59 סנטימטר. מסתבר, שכל עלייה, גם במספר סנטימטרים גמדי, תביא להצפה של חלקים נרחבים משטח המדינה. ראש הממשלה, שנבחר על רקע הבטחותיו לעלות את המודעות העולמית לנזקי שינוי האקלים, שינס מותניים וכינס ישיבה של הממשלה מתחת למים עם אחד עשר שרים שלבשו חבילות צלילה וירדו לעומק שישה מטר למים. שם, כפי שהם תרגלו מראש, חתמו השרים על קריאה למשתתפי וועידת קופנהגן.


אפילו בנפאל, לא מהמתקדמות שבאומות, קיימו שרי הממשלה ישיבה מיוחדת בנושא. השרים קצת מודאגים מהתחממות הקרחונים אז הם עשו מעשה ועלו לישיבת ממשלה מיוחדת בנושא בהר האוורסט ובכך הפכו את הישיבה לישיבת הממשלה הגבוהה ביותר בהיסטוריה.

קרחונים

כולם, בכל רחבי הגלובוס, עושים ימים ולילות כדי לצמצם את פליטת גזי החממה "לכלוא את השד המזהם בארובה" בלשונו של יוסי שריד. הודו וסין, הנציגות המובילות והמזהמות ביותר של המדינות המתפתחות, הציבו יעדים מוחשיים לצמצום פליטת גזי החממה. נשיא המדינה המזהמת בעולם, ארצות הברית, הודיע כי יקצץ בשיעור פליטת גזי החממה ב-17% עד 2020 וב-83% עד 2050. גם בבלוגספירה נרשמה התעוררות וצויין יום הפעולה לבלוגים – Blog Action Day – שהיה השנה בסימן שינוי האקלים והתחממות כדור הארץ. בדרום הארץ כיבו אלפים את האורות במשך שעה כמחאה על הקמת תחנת הכוח הפחמית באשקלון. מאשקלון ועד מועצה אזורית יואב דרך שדרות, קריית מלאכי ומועצות אזוריות אחרות בנגב הרימו אתמול האזרחים קול זעקה אדיר נגד האיוולת שאמורה לקום בחצר האחורית שלהם.

אבל אז הגיע ביבי. כן, אותו ביבי ישן של פעם, ביבי של 96', ביבי של "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", ביבי של "הציעו לי להיות שר האוצר של איטליה" וביבי שקיצץ את הקצבאות יותר מהר ממה שהיה כתוב בספר ההפעלה של מילטון פרידמן.

כתב הסביבה הוותיק והחרוץ של "הארץ" צפריר רינת עשה מעשה נדיר במקומותינו, ופרסם כתבה הבוחנת את תפקודו של ראש הממשלה במישור הסביבתי. "ככלל, הרקורד הירוק של נתניהו התאפיין עד לאחרונה בהתעלמות כמעט מוחלטת מנושאים סביבתיים או אפילו בקידום יוזמות להן השפעה שלילית על הסביבה." כותב רינת. גם בכהונתו הראשונה (1999-1996) כראש הממשלה "נתניהו לא הצטיין בהישגים סביבתיים" מספר רינת והיה ראש הממשלה הראשון שמינה שר לאיכות סביבה במשרה חלקית: רפאל (רפול) איתן שימש במקביל כשר החקלאות ופיתוח הכפר. האמת היא שגם ארדן הוא לא שר לאיכות סביבה במשרה מלאה ומשמש גם בתפקיד השר המקשר בין הכנסת לממשלה, תפקיד אשר גוזל לו לפחות יום וחצי בשבוע. נחזור לנתניהו. משבר המים החמור שבו ישראל מצויה, מאיר רינת את עינינו, החל בכהונתו הקודמת של נתניהו "אך הממשלה לא נערכה לטפל בו ולא קיבלה הכרעות בנושאים כמו הקמת מתקני התפלה או פעילות חיסכון". בין יתר הרעות החולות שסיפק לנו נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון השנייה, "היה נתניהו שותף בממשלה שקיבלה את ההחלטה לקדם את תוכנית תחנת הכוח הפחמית באשקלון – יוזמה העומדת בניגוד גמור למחויבות להפחתת גזי חממה.".

ואז הגיע גלעד ארדן. דרך טובה לבדוק את היחס של הממסד הישראלי אל סוגיות סביבתיות היא פועלו של השר הממונה על העניין, גלעד ארדן. במקרה שלנו מדובר במיניסטר צעיר ונמרץ, אדם מוכשר וחד לשון, שנכנס כרוח סערה אל המשרד. כאשר נדרש לענייני וועידת קופנהגן המתקרבת ומצבה של ישראל בנוגע לגזי החממה הצהיר השר ארדן במסיבת עיתונאים כי: "אבקש מהאו"ם לחייב את ישראל לצמצם פליטת מזהמים". מספר שבועות לאחר מכן הצהיר במסיבת עיתונאים כי "הקהילה הבינלאומית צריכה להכריח את ישראל לצמצם את פליטות גזי החממה שלה." זו אמירה מקוממת להחריד שמביאה לשיא חדש את שימת הפס על איכות הסביבה. אם עד כה התרגלנו למריחות והצהרות ריקות מתוכן, עכשיו אומר הלכה למעשה השר לאיכות הסביבה קבל עם ועדה: "באמת שאין לממשלה או לי שום כוונה לטפל או לקדם את הנושא. שהגויים ישברו את הראש.".

האם ארדן שכח שהוא שר במדינה ריבונית ועצמאית? חשבתי לתומי שמי שאחראי לצמצום פליטות המזהמים בישראל היא ממשלת ישראל ולא האו"ם. ארדן, בעל ההשכלה המשפטית, נעדר כנראה מהשיעור באזרחות שבו לימדו על אחריות מיניסטריאלית.

ופתאום הכל התחבר – ועידת קופנהגן בפתח, העולם כולו מתוח לדום לקראת דיונים בעתיד כדור הארץ ושינוי האקלים ורק פה אוסף הגמדים המתקראים ההנהגה הישראלית[2] עסוקים במי האפסיים של סוגיות פנים-קואליציוניות וטומנים ראשם בחול אל מול האתגר הכי גדול שניצב מול האנושות.

שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ – מה הסיכונים בעצם?

"[…] התחממות כדור הארץ היא סיפור כבד ומסורבל. לרובנו עדיין לא ברור הקשר בין שינוי האקלים לבין מזג האוויר במקום מגורינו, מה שמקל עלינו עוד יותר להדחיק את משמעויותיו."

פרופ' דני רבינוביץ'

נושאים סביבתיים בכלל ושינוי אקלים בפרט הם נושאים סבוכים. הם קשורים למדע, יש להם עולם מושגים משל עצמם ולעיתים ההשפעות שלהם כל כך רחבות שקשה לנו לתפוס אותם.

שינוי אקלים למשל הוא תחום שאומנם מעסיק את מנהיגי העולם ובקרוב תתכנס בקופנהגן וועידה של האו"ם בנושא שאליה יגיעו מנהיגי העולם אך לרובנו אין באמת מושג מה הוא אומר. מה זה גזי חממה? מה המשמעות של התחממות גלובלית? ומה זה משנה אם הטמפרטורה תעלה בעוד במעלה?

על כל אלו (ועוד) יענו לכם האתרים והקישורים הבאים שמספקים חומר רקע לנושא:

אנסה להציג בפניכם מגוון מייצג של חלק מהנזקים וההשפעות השליליות הנרחבות של משבר האקלים – אלו שכבר קרו, אלו שעתידים לקרות ואלו שמתרחשים ברגעים אלו ממש.

לדעתו של ד"ר אדיב גל, אקולוג וזאולוג ההשפעה של שינויי האקלים על חיינו היא " רב-תחומית, חוצה גבולות, עמים, תרבויות ויבשות.". לטענתו, ללא קשר למחלוקות הקיימות בין המדענים לגבי הגורמים להתחממות כדור הארץ, מוסכם כי במאה השנים האחרונות נמדדה עלייה של 0.6 מעלות צלזיוס על פני כל כדור הארץ. בשלושים השנים האחרונות חלה התגברות במגמת העלייה בטמפרטורה בכדור הארץ. באלפי תחנות ניטור הגיע קצב העלייה ל-1.8 מעלות צלזיוס.

שטפונות. גל כותב גם כי "עליית מפלס מי הים גורמת לשיטפונות ולנזקים חמורים לאדם, לרכוש ולטבע.". אם נהוג לחשוב שנזקים מעליית מפלס מי הים היא רק עניין של איים זעירים אז כוחות הטבע, או שמא יש לומר נזקי האדם, הביאו אותם גם לאירופה.

בדצמבר האחרון חוותה וונציה שיטפונות אדירים. מפלס המים עלה כ-46 סנטימטרים מעל קו ההצפה, המסמן את הנקודה שבה עולה מפלס המים על גובה התעלות והרחובת, והגיע לרמתו הגבוהה ביותר מזה שלושים שנה. האתרים ההיסטוריים הוצפו וספגו נזקים קשים.

באיטליה חוששים כבר שנים כי התחממות כדור הארץ תגרום להצפות רבות ואף לשקיעתה של וונציה בים עקב עליית מפלס הים. המקרה המתועד החמור ביותר של הצפה בעיר, אשר מכונה בפי האיטלקים "אקווה אלטה" (מים גבוהים) התרחש ב-1966. כתוצאה מהשיטפון כ-5,000 איש נותרו חסרי בית.

גם באנגליה, מדינה שרגילה לגשם לפחות כמו שאנחנו רגילים להתלונן שחם לנו, נמדדו משקעים חריגים ביותר ביממה אחת ביולי. במחוז ורצ'סטר באנגליה, מקום בו הממוצע הכולל ממאי עד יולי עומד על 154 מ"מ. באותו יום ביולי נחתו גשמים של מאה ועשרים מ"מ על המחוז האומלל.

רחובות הפכו לנהרות, 45,000 בתי מגורים ועסקים הוצפו ולמעלה מ-120 איש, כמניין כנסת ישראל כולה, נזקקו לחילוץ על ידי מסוקים.

בלונדון נסגרו תחנות של הרכבת התחתית עקב הצוות ואחד מהקווים הסדירים הושבת. כמו כן

חלק ממסילות הברזל מלונדון הושבתו לצד כבישים ראשיים שהוצפו והפכו ללא פעילים. שדות התעופה ספגו מכה גם הם. בהית'רו בוטלו 141 טיסות ושדה התעופה הבינלאומי לוטון נותק מכל דרכי הגישה אליו.

לאחר מכן, מעל רבע מיליו איש נשארו ללא מים זורמים כשבועיים. כמו כן הנזק האדיר שנגרם לחקלאות, בשילוב עם גל החום ששטף את אירופה (עוד אחד מפלאי המשבר) הביא לעלייה תלולה במחירי הפירות והירקות. ההערכות הכלליות של הנזק בעקבות השיטפונות הוערכו בסביבות 2.5 מיליארד שטרלינג או 10 מיליארד שקל.

כל זה אירע בסדרה של שיטפונות אשר שיאה היה ביולי בשיטפונות החמורים ביותר מאז 1947.

התקשורת תיארה את ההיסטוריה של השיטפונות באנגליה. לטענת ה-BBC השיטפונות גרועים יותר מ47 ואילו The Independent הצהיר על השיטפונות החמורים בהיסטוריה המודרנית לעומתם The Guardian טוען שהשיטפונות של 47' שנגרמו כתוצאה משילוב בין גשם והפשרה של שלג היו גרועים יותר.

המדענים משום סבורים, שיש לזה איזשהו קשר להתחממות כדור הארץ.

יש גם אנשים שלהם וועידת קופנהאגן שנפתחת היום כבר לא תעזור. בפפואה-גיניאה החדשה 3,000 אזרחים, תושבי איים קטנים מסביב להר געש כבוי, זכו להיות הראשונים בעולם שיוכרו כפליטי משבר האקלים. מסתבר שהאיים באוקיינוס השקט לא מתמודדים כל כך טוב עם מה שאנחנו מעוללים לכדור הארץ ומגיבים בצורות משונות. הקו החוף שלהם נסוג ב-200 מטר בתוך חמש שנים, הגאות מציפה את השטחים החקלאיים שלהם והסערות ממוטטות את הבתים. בימים אלו נמצאים האזרחים בתהליך יישוב מחדש לאי גדול והררי באזורם.

קרחונים. תופעת המסת הקרחונים היא עובדה קיימת שאין להתעלם ממנה. רק בשנת 2006 נמסו קרחונים השווים בגודלם לשש פעמים שטח מדינת קליפורניה (כמיליון מייל מרובע), וגרמו לעליית מפלס מי הים. פרופ' רבינוביץ' מספר לנו על הקרח הארקטי הנסוג. אונייה של ארגון גרינפיס בשם Arctic Sunrise העולמי בילתה את הקיץ והסתיו של 2009 באזור השוליים הדרומיים של כיפת הקרח של הקוטב הצפוני. הצוות תיעד בתמונות פורצות דרך כיצד קו החוף הקופא נסוג צפונה ככל שהקיץ מעמיק. רבינוביץ' מוסיף: "המיוחד בתמונות היה שהן צולמו בקו רוחב גיאוגרפי 84.2 צפון: בהיסטוריה של מחקר הקוטב אין תקדים למצב שבו גבולו הדרומי של אוקיינוס הקרח הצפוני נמצא בנקודה צפונית כזו.".

המשמעות של הצילומים היא שהקרח הארקטי מצטמצם במהירות גבוהה בהרבה מהנחות העבודה של המדענים.

גם כאן יש מוכי גורל שוועידת קופנהאגן לא תעזור להם.באלסקה כל תושבי הכפר קיבלינה (Kivalina) בן 400 השנים נאלצו לנוס על נפשם מכיוון שהצפות, שנגרמו כתוצאה מהתחממות הקרחונים. אחד הקרחונים מגן על הכפר אשר נמצא בין שני נהרות לבין הים מפני הסופות בחורף. התחממות כדור הארץ הביאה להתמוססות הקרחונים מה שקצת מקשה על התושבים לשרוד את סופות החורף העזות.

חי, צומח, דומם. בל נשכח את ההשפעות ההרסניות של שינוי האקלים בצומח ובבעלי החיים. פגיעות אלו בשרשרת המזון האקולוגית ובאיזון הפנימי של הטבע יביאו בעקיפין לפגיעה באדם. המערכות האקולוגיות מסביבנו מאפשרות לנו נגישות אל מגוון תרופות ומזון שמבוסס על צמחים ובעלי חיים.

אם תוצאות הוועידה בקופנהאגן לא יהיו מוצלחות, משבר האקלים יגרום להכחדתם של מינים אלה ובעקיפין להכחדתן של תרופות עתידיות.

על מנת להמחיש את הנזקים הצפויים לסובב אותנו נפנה אל חברינו דב הקוטב. כולם אוהבים את דב הקוטב. הוא חמוד, אם מחפשים אותו בגוגל מוצאים תמונות חמודות שלו. בגלל ההתמוטטות של מערכות אקולוגיות שלמות אנו עומדים בפני הכחדה של אחוז ניכר מהמינים. בין העומדים הראשונים בתור, דב הקוטב. עכשיו אני לא מדען אבל אני בטוח שלהכחיד אותם זה לא רעיון טוב כל כך. אנחנו לא יודעים מספיק על האיזונים בין מערכות החיים באזורים שונים בכדור הארץ, אנחנו לא יודעים מספיק על ההתנהגות של דובי הקוטב ועל הגנטיקה שלהם. אלו הם דברים חיוניים להתפתחות המדע, להתפתחות הרפואה, להתפתחות האדם.

שלא נדבר על מחלות. עליית הטמפרטורות תביא להתפשטותן של מחלות קיימות והתפרצותן של מחלות חדשות. מן המפורסמות כי טמפרטורות גבוהות לאורך זמן מאפשרות למחלות כקדחת הנילוס להתפשט באזורים חדשים. דמיינו לעצמכם חזרה של המלריה לחיינו בעולם המערבי.

פליטים, מלחמות, עוני. עליית מדרגה בכל המתואר לעיל תביא קרוב לוודאי לעשרות מיליוני פליטים, לעודד מלחמות על משאבי טבע, להביא ללחץ כלכלי על המדינות המפותחות ולהתמוטטות מדינות מתפתחות

האזהרות של בוש והפנטגון. במהלך כהונתו של ג'ורג' וו. בוש כנשיא ארצות הברית, אותו נשיא שסיכל את אמנת קיוטו והיה סבור כי התחממות כדור הארץ היא 'מתיחה' של מדענים, הוזמן על ידי הפנטגון דו"ח מיוחד בנושא הנזקים העתידיים של משבר האקלים.

הדו"ח מתאר את העתיד להתרחש בעשורים הקרובים בעקבות שינוי האקלים "ימיטו אסון של ממש על האנושות" לשון הדו"ח "הים יעלה על גדותיו ויכסה ערים שלמות, בצורות ימיטו רעב על אזורים נרחבים ומדינות יחלו להילחם ביניהן על המשאבים המידלדלים.". בתחזיות המוות מעריך הדו"ח כי מדובר במיליוני בני אדם ב-25 השנים הקרובות. כמו כן קיים חשש מבוסס לתסריט שבו שבנגלדש תינטש מכיוון שכל תושביה יהגרו עקב זיהום המים במי מלח.

החשיבות העליונה שייחס ממשל בוש לטרור לא הפריעה למחברי הדו"ח לטעון כי: "מחברי הדו"ח סבורים כי תסריט הבלהות הזה הוא סביר בהחלט, וכי יש להתייחס אליו בכל הדחיפות, כיוון שהוא מעלה איום חמור יותר על ביטחון ארצות-הברית מאשר הטרור.".

על פי התחזיות הקיימות 9% מאוכלוסיית אירופה נמצאת בסיכון עקב מקום מגוריה, באפריקה כרבע מהאוכלוסייה עתידה להיפגע, בהודו גם עלייה מתונה במפלס פני הים עלולה להביא לשבעה מיליון פליטים.

עוד צפויים נזקים לשטחי חקלאות רבים (לדוגמה הנילוס והדלתא סביבו, האזורים היחידים במצרים המתאימים לעיבוד חקלאי),

המלחת מי תהום, פגיעה בדגה, הצפת מתקנים ותשתיות ופגיעה בתיירות המושתתת על אזורי חופים.

הדחקה

פרופ' דני רבינוביץ', אחד האינטלקטואלים הציבוריים החלוציים בתחום שינוי האקלים, ניסח את הדברים יפה:

"כשאומרים בישראל "סכנה קיומית" מחשבתנו נודדת באופן אינסטינקטיווי לצבאות זרים שמאיימים על הגבולות ולנשק להשמדה המונית. כשמזכירים "אי-יציבות עולמית" או "סכנה לשלום העולם", אנו מהרהרים במלחמות בין המעצמות על שליטה בעולם. […]אבל הגיע הזמן להחליף דיסקט. אם המאה הקודמת התאפיינה במאבקים בעלי אופי לאומי, בהתמודדות בין-גושית ובמחלוקות אתניות, מתרבים הסימנים שבמאה ה-21 עשוי גורל האנושות, או חלקים ממנה, להיחרץ בגלל התחממות כדור הארץ."

יחד עם זאת אין די במצגות, מסמכים, נתונים ושכנוע רציונלי על מנת להפנים את חומרת האיום ושינוי דפוסי הפעולה כלפיו. האיומים והסכנות הנשקפות משינוי האקלים והתחממות כדור הארץ הם כה גדולים שלעיתים קשה לנו לתפוס אותם. שערו ברוחכם את תגובתו של אדם צעיר שיודיעו לו כי אימו הבריאה נפטרה בפתאומיות כתוצאה ממפרצת באבי העורקים. גם לאחר שיקלוט במישור הרציונאלי שאימו איננה בין החיים נפשו לא תעכל זאת. מנגנוני ההדחקה יופעלו.

במאי הקולנוע והטלוויזיה אוהבים להראות לנו את הסצנה הבאה: רופא, שוטר או נציג אחר מטעם הרשויות מודיע לאם דואגת או בן זוג נאמן שהיקר לו הלך לעולמו. תגובתם תהיה לרוב משהו בסגנון: "לא יכול להיות! זה לא קרה!" מלווה בבכי ודמעות שתישמע בנאלית לאוזן הרגישה למניפולציות מסוג זה. אך זוהי טעות לראות בזעקת ההכחשה עוד אפקט קולנועי זול לסחיטת רגשות, זהו ביטוי אותנטי לתגובת ההדחקה הראשונית. חוסר יכולת של הנפש להביא דבר כזה אל המודע כלל.

תגובה זו היא טבעית ולגיטימית כשהיא מתרחשת בנפשו של אדם בודד כלפי סוגיה אישית. היא לא לגיטימית כשהיא מתרחשת בהנהגה של מדינה עם שבעה מיליון אזרחים ובלי שמץ של מושג איך להתמודד עם האיום הזה שנקרא שינוי האקלים. המנהיגים שלנו, ללא יוצא מן הכלל, מסתכלים אל משבר האקלים המתקרב אלינו בצעדי ענק, צועקים: "זה לא קורה!" ומפנים מבטם. בקרב המנהיגות הישראלית לא נמצא ולו אחד או אחת שהישירו מבטם אל המציאות, שלא נדבר על לנסות להתמודד איתה בצורה שהיא לא קבירת הראש בחול.

איכות הסביבה במדינת הגמדים

או: החור באוזן כמשל

כשרפול, שר לאיכות סביבה בחצי משרה, נכנס לתפקיד הוא נשאל על ידי עובדיו: "איך תפתור את בעיית החור באוזון?" ורפול איש הזיתים והחמישירים ענה בשליפה: "חור באוזון? כמה מסמרים, פטיש, וגמרנו."

האמירה הזו מייצגת את הצורה שבה רוב ההנהגה של מדינת ישראל רואה סוגיות סביבתיות. עבורם מאבק נגד תוכנית ספדי הוא מאבק של מחבקי עצים והמאבק נגד כביש 'חוצה ישראל' הוא לא יותר מאשר מחאת היפים רומנטית. בישראל של 2009 איכות סביבה עדיין נתפסת כמותרות, כ'איכות חיים', כלוקסוס של בורגנים מרעננה וסיסמאות ריקות מתוכן של תנועות נוער, מעין מס שפתיים שצריך לשלם, נורמה חברתית מקובלת לכל היותר.

המתבונן מן הצד, או האדם הסביר אם תרצו, יכול לחשוד שההמונים על היערכות ישראל לשינוי האקלים במסדרונות הממשלה לא קיימים כלל.

בישראל כל הדיבורים האלה על שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ האלה לא באמת מזיזים לאף אחד. רק עכשיו, דקה וחצי לפני פתיחת הוועידה הבינלאומית בנושא, נזכרה ישראל להכין איזושהי עבודת מטה בנושא. החלטת ממשלת בנושא? אין. הצעת חוק ממשלתית? אין. תוכנית לאומית להפחתת גזי החממה והתמודדות עם הנזקים? אין. מה יש? תוכנית בשלבים מתקדמים להקמת תחנת כוח פחמית באשקלון שעתידה להגדיל ב-13% את פליטות גזי החממה של ישראל. דו"ח מיוחד של מבקר המדינה מיכה לינדשטראוס קובע ש"ישראל לא ביצעה את הפעולות הבסיסיות הנדרשות להיערכות לטיפול במשבר האקלים, ואין לה יכולת מקצועית לעקוב אחר שינויים אקלימיים". בין היתר השירות המטאורולוגי שממונה על המעקב האקלימי סובל מתת תקציב, תת תקנון וכמה מחשבים מקולקלים. כמו כן אין בנמצא לא בסיס מידע מפורט ומקיף על פליטת גזי החממה בשטחה ולא תוכנית פעולה לאומית להפחתת פליטת גזי החממה.

אפילו על המחווה הקטנה שבאישור חבילת הצעות החוק של השדולה הסביבתית חברתית שהובילו דב חנין, אופיר פינס ויצן הורוביץ לקראת הוועידה החליטו לדלג בממשלה ואישרו רק חצי ממנה. עד כדי כך לא רצינו לאותת לעולם שישראל רצינית לא רק בנוגע לאיום האיראני ולהקפאת ההתנחלויות אלא גם בצמצום פליטת גזי החממה. כשהממשלה מגיעה לוועידה ללא עמדה מגובשת וכלל לא ברור האם הנשיא, ראש הממשלה או רק השר לאיכות הסביבה וכמה ח"כים מהאופוזיציה יגיעו לקופנהגן המצב בכי רע.

בפרפראזה על מאמרו דני רביבוניץ', בחברה הישראלית איכות סביבה נתפסת כמותרות, מגרש משחקים של אוהבי טבעי, אסתטיקה וניקיון ומרבית העוסקים בו הם מי שיש להם הכל והם עוסקים בהגנה על תחביב. או בתרגום למציאות הישראלית: חוץ מכמה משוגעים לדבר ובורגנים אף אחד לא שם קצוץ על נושאים סביבתיים.

כרוניקה של הזנחה

אך למרות שזו מצווה גדולה, שגם מסבה לי הנאה, לתקוף את נתניהו וממשלתו, יש לומר את האמת. במדינת ישראל לא שמו פס אף פעם על איכות הסביבה. הזלזול בנושא הסביבתי מתחיל כאן מבראשית. המפעל הציוני ראה את הטבע כאיזשהו משאב שאפשר לשחק בו ולהפוך לתוכנית כפי בקשתך. בשיטה זו ייבשו את החולה במבצע ציוני גדול, השקיעו במוביל הארצי והזניחו את אקוויפר החוף כי הוא הרי יסתדר לבד, הקימו יישובים קטנטנים עד זעירים על כל פיסת אדמה אפשרית כי זה הרי 'כיבוש הארץ' ו'הפרחת השממה' ללא כל חשיבה או תכנון סביבתיים וממשיכים לשאוב מהכינרת עד שהיא תגיע לנקודת האל חזור .

המודעות במערכת הפוליטית לעצם קיום המושג 'איכות סביבה' הגיעה לכאן בערך 30 שנה אחרי שהיא התחילה בכל העולם המערבי. עד אז חשבו שאיכות סביבה זה 'לא לקטוף את פרחי הבר'.

בשנת 1969 פנה ח"כ המנוח יוסף תמיר, אחד מחלוצי התנועה הסביבתית בישראל, אל יו"ר סיעת הליברלים, ח"כ אסתר רזיאל נאור, בבקשה לקיים דיון במשבר משק המים בישראל היא שאלה אותו: "תגיד לי תמיר, מה לכנסת ולכנרת?". בשנת ה-61 למדינת ישראל כתב על כך תמיר: "עד כדי כך היה הניכור של מנהיגות המדינה גדול בכל הקשור בשימור הטבע והסביבה."

הטיפול הממשלתי לנושא גם הוא התחיל באיחור רב. רק בשנת 1973 הקימו את "השירות לשמירת איכות הסביבה" כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה, שעברה בסחר מכר אל משרד הפנים והפכה למשרד ממשלתי עצמאי רק ב-1988. גם אז לא ראו במשרד גוף משמעותי וזמן קצר לאחר שמונה רוני מילוא לשר הממונה התיק עבר אל ראש הממשלה שמיר כאילו היה מדובר בעבודה צדדית, משהו לדחוף בלו"ז בין בין ישיבת קבינט לישיבת ממשלה. גם הגעתו של יוסי שריד, אחד מהשרים המשמעותיים במשרד שגם הגדיל את תקציבו וסמכויותיו בצורה משמעותית, לא קרתה בצורה טבעית. עם הרכבת ממשלת רבין מונתה לשר אורה נמיר ורק לאחר מאבק ציבורי ותקשורתי נרחב, שבמסגרתו טען שריד כי "הפקירו אותו בשטח", מונה שריד לשר לאיכות הסביבה והרחיב את מסגרת התפקיד.

בשנים האחרונות התרגלנו לטיפוסים מפוקפקים במשרד לאיכות הסביבה. אנשים כמו צחי הנגבי, שהפך את המשרד למפעל למינויי מקורבים חסרי כל כישורים והשכלה או לשלום שמחון, נציג המושבים האופורטוניסט שהפך לקבלן הביצוע של הצמד נתניהו-ברק למשימות מלוכלכות. מדובר בנבחרי ציבור שמידותיהם המוסריות הושחתו כמו פואד בן-אליעזר ואריק שרון שעל עלילותיהם אין צורך להרחיב. הימצאותם של שרים כאלה במשרד לאיכות הסביבה חמורה לא רק מכיוון שהציבור הישראלי לומד לזהות את המשרד לאיכות הסביבה עם המושחתים שבנבחריו אלא מכיוון שעניינה הסביבתיים של מדינת ישראל מנוהלים בנורמות ירודות בכל אספקט שהוא. במקום להציב את המיטב שבאנשינו אל מול האתגרים הסביבתיים של המאה ה-21 אנו בוחרים באנשים שהתרבות הארגונית שלהם מתנהלת בסחר מכר, שמור לי ואשמור לך, חפיפניקיות ונפוטיזם.

למעשה, במציאות הישראלית השר לאיכות הסביבה הוא בין השרים שפחות משפיעים[3] על האוויר שאנחנו נשמים והמים שאנחנו שותים. שר התחבורה ושר התשתיות, שלא נדבר על שר האוצר, הן דמויות שמשפיעות הרבה יותר על מצבה הסביבתי של ישראל. גם כאשר ממנים שר שנחשב כרציני ומקצועי למשרד לאיכות הסביבה, דוגמאת גלעד ארדן, מטילים עליו את התפקיד גוזל הזמן של השר הממונה על הקשר בין הכנסת לממשלה מה שמקצץ את שבוע העבודה שלו לפחות ביום וחצי לטובת מענה לשאילתות בכנסת והדיפת הצעות אי-אמון. במדינה מתוקנת, אחת כזו שישראל שואפת להיות, השר שממונה על איכות הסביבה הוא דמות דומיננטית בממשלה וחתימתו נדרשת לביצוע כל מהלך בעל השלכה משמעותית בתחום הסביבתי. השר הקודם לאיכות הסביבה למשל היה דמות דומיננטית מאוד. קראו לו גדעון עזרא והוא הובא לפוליטיקה כשחקן רכש בתור סגן ראש השב"כ לשעבר. חבל רק שהחותם היחיד שהשאיר היה שינוי שם המשרד מ'המשרד לאיכות הסביבה' ל'המשרד להגנת הסביבה'.

הסיפור הבא מעיד על כך כאלף עדים: לקראת פתיחת וועידת קופנהאגן היום כל מדינה מתבקשת להודיע על התחייבותה להפחתה בפליטות גזי החממה. ישראל, שלא גיבשה עמדה רשמית בנושא והממשלה שלה לא קיימה דיון כלל בנושא, נמצאת בבעיה. מצד אחד השר לאיכות הסביבה גלעד ארדן מתכוון להציג בכנס את המסקנות של הדו"ח שהכינה עבורו חברת מקינזי. מצד שני שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו פנה אל ראש הממשלה בבקשה למנוע את הצגת המסקנות מכיוון שלא התקיים דיון מסודר בממשלה. לא רק שהשר לאיכות סביבה לא יכול להוביל מדיניות בנושאי סביבה אלא שהממשלה כלל לא מתכנסת לדון בנושא ואל וועידה בינלאומית רמת דרג שבכל העולם נושאים אליה עיניים ישראל מגיעה בידיים ריקות.

וכשהשר הממונה על העניין הוא נון-פקטור, ואין לנושא אמא או אבא שקם בבוקר וקידום התחום שהוא ממונה עליו לא עומד לנגד עיניו, או לפחות לא כזה כשיש לו כלים וסמכויות לקדם אותו, אז במדינת ישראל הלא-סביבתית בעליל לא זז שום דבר.

דרושה: מנהיגות סביבתית

למדינת ישראל דרושה מנהיגות סביבתית. הרשו לי להבהיר למה אני מתכוון מכיוון שאני חושש שהדברים יתפרשו כפשוטם, ולא כך. לא דרושים 'חלוצים סביבתיים' או חברי כנסת מהאופוזיציה שילחמו למען איכות הסביבה. הם קיימים, הם עושים עבודת קודש וכבודם במקומם מונח.

לצערנו הרב כוחם של אנשים אלה שהקדימו את זמנם ומנסים להשפיע על קובעי המדיניות המציאות במאבק יום-יומי וסזיפי הוא מוגבל וכוחם לא יעמוד אל מול האתגרים העצומים שעומדים בפנינו בתחום הסביבתי.

לסביבה ולמשאבי הטבע אין 30-20 שנה עד שהאזרחים במדינת ישראל יבינו שאי-אפשר לזהם בלי חשבון, לפלוט גזי חממה כאילו אין מחר ולעשות שוק מתקנות איכות סביבה. הגענו לנקודת זמן שבה הפעולה לא יכולה להיות רק Grassroot ויוזמה מקומית של וועד השכונה או רשימות מוניציפאליות. את הרכבת הזו פספסנו, שינוי איטי והדרגתי מלמטה לא יציל אותנו. אנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסא, להשקיע הון במחקר ופיתוח למציאת מקורות אנרגיה חלופיים, לפתוח בתוכנית לאומית לחיסכון במשאבים וצמצום טביעת הרגל האקולוגית שלנו. את אלו יכולה לעשות רק לבצע מנהיגות בעלת שיעור קומה שמשחקת בליגת העל של הפוליטיקה הישראלית.

"גדולות מופיעה בעיתות משבר" אומרת המימרה הידועה וזוהי שעת משבר. בניגוד לדימויינו הירוד, ידענו להצמיח מנהיגים מקרבנו בעיתות משבר וחירום. הם היו מנהיגים מסוג מאוד ספציפי: מנהיגי מלחמה ושלום, מנהיגים שידעו לכבוש ולהרוס ומנהיגים שידעו לחתום על הסכמי שלום. מדי פעם התפלק לנו איזה לוי אשכול כזה שעסק בסוגיות כלכלה וחברה, אבל כשאומרים 'מנהיגות' לישראלי הממוצע הוא מדמיין את מי שיסכל את הגרעין האיראני ויביא להסכם שלום עם הפלשתינאים. את הדיסקט צר האופקים והלא מעודכן הזה צריך להחליף. מי שעדיין שבוי באשליות שווא על כך שניתן להתעלם משינוי האקלים ולטאטא מתחת לשטיח את פליטת גזי החממה יקבל שיחת השכמה בוועידת קופנהגן. הפעמונים על קריאת חירום צלצלו בדמות הוריקנים מתגברים, צונאמי קוטל צוויזליזציה וקרחונים נמסים.

כשנתניהו מודיע שהוא שוקל לא יגיע אל וועידת קופנהאגן מכיוון שיכול להיות שאחמדינג'אד יהיה בחדר מתברר עד כמה המצפן שלו לא מכוון. האיומים היחידים שנתניהו מסוגל לקלוט הם איומי נשק גרעיני וקאסמים מחמאסטן. איומים סביבתיים או משבר האקלים נשמעים לו כשפה זרה.

לישראל דרושה מנהיגות ברמה הלאומית, שלצד עמדותיה המוצקות והמגובשות בתחומי השלום והמלחמה, הכלכלה והחברה, תהיה לו עמדה מוצקה, מגובשת ומנומקת בתחומים סביבתיים. לא יכול להיות שבבוליביה, מדינת עולם שלישי שסובלת מעוני קיצוני ועד לפני כמה שנים היו בה אנלבפתים, תקדיש הממשלה יותר תשומת לב לשינוי האקלים מאשר ממשלת ישראל שבקרוב תימנה על מדינת ה-OECD. העובדה שבאיי פיג'י 66% מהאנרגיה מופקת ממקורות מתחדשים ועד 2015 הם עתידים להגיע ל-90% בעוד שישראל המתהדרת בהיותה חברה בסקציית המדינות המערביות באו"ם לא מנטרת אפילו את פליטות גזי החממה שלה.

בינתיים, במדינת הגמדים, שבה מינו שר לאיומים אסטרטגים[4], מצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא עומד בראש המדינה "המאוימת ביותר בעולם". אני מצפה מהמנהיגות הישראלית שתתחיל להתכונן לאיום הסביבתי.

לקריאה נוספת:


[1] הגברת נעמי קליין פרסמה ספר שתורגם לעברית לא מזמן ועוסק בנושא בשם 'דוקטרינת ההלם' ויצא לאור בהוצאת אנדלוס.[2] דויד גרוסמן כינה זאת "הנהגה חלולה".[3] ראו את מאמרו של עו"ד עדי וולפסון בנושא הצורך בטיפול הוליסטי כלל-משרדי בנושא הסביבתי.[4] ראו בהקשר זה שירו של תומר ליכטש בנושא

השמינייה – רטרוספקט

'הרשת' היא קבוצה של צעירים – מהעולם הפוליטי ומחוצה לו, צעירי העבודה, מרצ, העולם העסקי, האקדמיה, עולם התקשורת ועוד, אשר מבקשת ליצור מסגרת פעולה סוציאל-דמוקרטית לאור קריסת מפלגות השמאל בבחירות האחרונות, זאת במטרה להציג אלטרנטיבה אמיתית ובועטת למציאות הגוררת את כולנו אל הכיוון הלא נכון. 'הרשת' תערוך את הכינוס הציבורי הראשון שלה בשני בנובמבר בלופט החדש של קסטיאל בבן-יהודה 32, תל אביב (ואם אתם מתחת גיל 35 אתם יותר ממוזמנים) ובין היתר לצורך כך הקימה אתר. החבר'ה הנחמדים מ'הרשת', ביקשו ממני לכתוב טקסט ביקורתי על "השמינייה". התוצאה לפניכם:

בשנות ה-80 וה-90 של האלף הקודם פעלה קבוצת צעירים בתוך מפלגת העבודה אשר כונתה "השמינייה היונית". חברי השמינייה; חיים רמון, יוסי ביילין, אברום בורג, עוזי ברעם, עמיר פרץ, יעל דיין, חגי מירום ונאווף מסאלחה. פעילות השמינייה עסקה במגוון תחומים: מעמדה ותפקידה של ההסתדרות, יחסינו עם הפלשתינאים, דת ומדינה ומאבק להצערתה של מפלגת העבודה. על מנת להבין את הזירה בה פעלו חברי השמינייה יש להיזכר במציאות הפוליטית של הימים ההם: מפלגת עבודה בת ארבעים ומשהו מנדטים, חוסר הפרדה בין ההסתדרות לקופת החולים הכללית (וחוסר אפשרות להתפקד למפלגת העבודה ללא הצטרפות להסתדרות), שירת האינטרנציונל בסיום וועידות מפלגתיות שנבע מאנכרוניזם ולא מסוציאליסטיות נלהבת, קונצנזוס ציבורי כי ניתן להמשיך בכיבוש ולשלוט בפלשתינאים לעוד עשרות שנים וגווארדיה וותיקה ששולטת במנגנון חזק מסואב שמתחיל בירקון 110 ונמשך עד לסוכנות היהודית דרך ההסתדרות.

חברי השמינייה ומנהיגם חיים רמון ניסו לשנות את המציאות הזו. יוסי ביילין הוביל את המשא ומתן עם הפלשתינאים ועמד מאחורי הסכמי אוסלו, עמיר פרץ וחיים רמון חירפו את הקריירה הפוליטית שלהם במאבקם נגד הממסד האוליגרכי ששלט במפלגת העבודה ובהסתדרות ואברום בורג העביר החלטה, שנחשבה בימים ההם להיסטורית, בוועידת מפלגת העבודה הקוראת להפרדת הדת מהמדינה. כולם, השמינייה, עשו ימים כלילות בניסיונות לרפורמה פנימית בשמאל-מרכז הישראלי עוד בימים שרבין קרא לשבור ידיים ורגליים ופרס לא חלם על מזרח תיכון חדש.

ועדיין, השמאל הישראלי העכשווי נוטה להיות ביקורתי כלפי השמינייה. הוא מעדיף לראות ברמון סוג של מפריט-על ניאו-ליברל שפירק את ההסתדרות וביוסי ביילין אליטיסט מתנשא. כשאנו בוחנים לאן המציאות הובילה את כל חברי השמינייה נדמה שעוד ניתן לראות את קווי המתאר של סימן הבעיטה שהשאיר עליהם השמאל הישראלי. חיים רמון התפטר מהכנסת לטובת חדרי ישיבות ודירקטוריונים של חברות אחזקות, יוסי ביילין הוגלה ממפלגת העבודה אל מרצ ושם סיים קדנציה אומללה כיושב ראש, אברום בורג התפטר מהכנסת לטובת עסקים וגילה את עצמו מחדש כ"יהודי פרוטסטנטי" והתאזרח בצרפת, יעל דיין הספיקה להחליף שלוש מפלגות ולמצוא את עצמה כיו"ר מועצת העיר תל אביב-יפו, חגי מירום מסתופף תחת כנפי הממסד כגזבר הסוכנות, נאווף מסאלחה מתהדר בתואר ראש האגף לקשרים בינלאומיים בהסתדרות, עוזי ברעם הקים את המועדון הצרכני "50 פלוס" ורק עמיר פרץ נשאר במשחק, וגם זה לא ברור לעוד כמה זמן.

בסופו של יום, למרות השפעתם הרבה על הפוליטיקה והחברה, לא מימשו חברי השמינייה את שאיפותיהם. לא רק שחיים רמון, המנהיג הכריזמטי והבלתי מעורער של חברי השמינייה לא נהיה ראש ממשלה, אלא שהוא גם לא היה שר חוץ, ביטחון או אוצר. יוסי ביילין, שרקם הסכמי שלום והיה השר היחיד שסגר משרד אשר הופקד עליו בשל חוסר נחיצותו, לא הגיע להשפעה מיניסטריאלית ממשית. בורג נבחר ליו"ר הסוכנות וליו"ר הכנסת, אך למעשה, איש מהם לא מימש את שאיפותיו. אף אחד מחברי הקבוצה לא נהיה שר בכיר (פרט לפרץ שעלילותיו במשרד הביטחון ראויות לדיון נפרד) ואיש מהם לא הפך למועמד קרוב לריאלי לראשות הממשלה.

כיצד הצליחו שמונת האנשים המוכשרים והאינטליגנטים הללו למצוא את עצמם מחוץ לזירה הפוליטית בפרק זמן שכזה? כיצד פרישתם, פרט לפרישתם של רמון וביילין, לא זכתה להתייחסות ציבורית כמעט?

דור מזויין

מחיקתם מן המפה הפוליטית של חברי השמינייה היא נושא הדורש חקירה, אך הוא מתחבר אל סוגיית נוספת: כישלון דור הביניים. למעשה, כשאנו מסתכלים על המפה הפוליטית הנוכחית ובעשור האחרון לא ניתן לזהות אף דמות מנהיגותית או בעלת שיעור קומה. האם עידן המנהיגים הגדולים והכריזמטיים תם?

על מנת לבחון את השמינייה ובני דורה עלינו לבחון את ראשי הממשלה מן הדור הזה: בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט. הדור הזה, שהנהיג אותנו בעשור וחצי האחרונים (פרט לארבע שנים בהן שרון כיהן כראש ממשלה), נכשל בכל ההיבטים. אף אחת מהסוגיות המרכזיות שניצבות בפני מדינת ישראל לא נפתרו. הסכסוך הישראלי-פלשתינאי נמשך, האינתיפדיה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ואלפי הקאסמים מעזה מעידים שגם ביטחון לא הושג, הרפואה והחינוך הציבוריים מקוצצים ומופרטים ושוק העבודה עבר תהליך אכזרי שאת תוצאותיו ניתן לראות במאות אלפי עובדי הקבלן המנוצלים, משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים ולא מצליחות לגמור את החודש ומוות תעסוקתי לבני 50 פלוס. אין חוקה ולא הושגה שום התקדמות ביחסי דת ומדינה. מצבו של המיעוט הערבי לא השתפר והיחסים בינו לבין הרוב היהודי הביאו את שני הצדדים למגמות לאומניות וגזעניות, בהתאמה
.

ניתן למלא עמוד פוליו שלם בתירוצים ובטענות שישמיעו בני הדור הזה; קריסת בריה"מ ועלייה חסרת תקדים, מגמות עולמיות בשווקים ובכלכלה, שכנים לא סימפטים (מיתוס ה"וילה בג'ונג'ל") ותמיד יהיה מי שיאשים את שיטת הממשל. כל אלו לא מסתירים, מסווים או אפילו מטשטשים במקצת את העובדה הפשוטה והחותכת: "הדור הזה רקוב" כמילותיו של רמי פורטיס.

חיים רמון אמר בנאום הפרישה שלו: " בכל פעם אני שומע אנשים, כולל ח"כים מתרפקים על העבר. כמה זה היה "שמח, נפלא, לפני שהגענו". הכל היה זך וטהור ונקי. הנוסטלגיה המזויפת הזו נשפכת מכל עבר ומתארת אידיאל שלא היה ולא נברא…" וענה לביקורת הדורית. הוא קרא לדור הנוכחי לא להרגיש רגשי נחיתות מול דורות העבר.

מה שרמון שכח הוא שמרבית חברי הבית היום, ובטח הדומיננטיים מביניהם, לא סובלים מתסביכים עם דור המייסדים. הם פשוט לא הכירו אותם, לא נאבקו איתם בוועידות המפלגה, לא קראו להם להתפטר כמו שאולמרט בן ה-21 קרא למנחם בגין ב-1966 מראשות חירות אחרי הכישלון המי-יודע-כמה בבחירות. הם פשוט לא שייכים לדור ה'הוא' יותר, לדור שרמון משתייך אליו. לא רק במובן הגילאי, הגברת לבני יושבת ראש האופוזיציה משתייכת אומנם גילאית אל השמינייה, אבל היא נכנסה לעומק הזירה הפוליטית רק בעשור הנוכחי, בעוד שהם, עשו זאת בשנות ה-80. גם אני כתבתי כאן על ההתנשאות הכרונית של כל דור לגבי הדור שבא אחריו, אך התייחסתי אל בני הדור הנוכחי. בני הפחות מ-40, פחות מ-35, פחות מ-30. למעשה, כשאיש שמאל ישראלי צעיר מרים את עיניו ומחפש דמות מנהיגותית שתקים את המחנה מהריסותיו הוא לא מאתר אף אחד ועיניו ממשיכות למצמץ בחיפוש. בני הדור הנוכחי, ושיקראו לו דור ה-Y או דור ה-Z, צריכים לראות את המציאות נכוחה ולהבין שהדור הקודם, דור האימהות והאבות הפוליטיים, לא עמד בנטל. לא שלום, לא ביטחון, לא צדק חברתי. האחריות מוטלת על כתפיהם של בני הדור הנוכחי.

*פורסם לראשונה באתר 'הרשת'*

לדף הבא →