חזית שחרור הולכי הרגל – עדכון

אני שמח לבשר שהמאבק של חזית שחרור הולכי הרגל עלה שלב. אחרי שצילמתי תמונות של אופנועים וקטנועים חוסמים את המדרכות, ונדנדתי לכם לשלוח לי, ואתם שלחתם לי תמונות [יש לציין לשבח את עידוק], אפילו חברי מועצת העיר נרתמו. ליתר דיוק, חברת מועצת העיר ויקירת הבלוג תמי זנדברג. זנדברג קראה את הפוסט, התרשמה מהתמונות ומהתגובות, ופנתה לראש אגף הפיקוח בעירייה, יואב ירדני:

"אין ספק שמדובר במכה עירונית הפוגעת קודם כל בהולכי הרגל, בבעלי עגלות הילדים וברוכבי האופניים. הגברת אכיפה של החוק הקיים תוכל לצמצם את הפגיעה במידה ניכרת. (…)כל מי שמסתובב ברחובות תל אביב עד למציאות (…) אופנועים חונים על המדרכה ברחובות צרים וקטנים, שרוחב המדרכה הכולל בהם אינו מגיע ל-1.30 מ', ונוסעים מרחקים ארוכים על המדרכה, באופן המסכן את הולכי הרגל והילדים.(…) יש לרענן באופן מיידי את נוהלי האכיפה בנושא ולצאת למבצע אכיפה ייעודי שמטרתו להסדיר את חניית האופנועים בעיר, כמובן תוך כדי אכיפה כנגד מכוניות פרטיות החונות במקומית חניה המיועדים לאופנועים"

הפנייה, כולל המאבק בבלוג ובפליקר, קיבלו כיסוי תקשורתי.

TimeOut 24.9.09 (600 x 450)

אגף הפיקוח של העירייה מסר בתגובה כי:

"כחלק ממדיניות עירונית להפחתת זיהום האוויר, שיפור זרימת התנועה והטיפול בנושא החניה, עיריית תל אביב-יפו מעודדת את השימוש ברכב דו-גלגלי ופועלת להסדיר מקומות חניה לרכב דו-גלגלי. נציין כי מתחילת השנה הנוכחית עד חודש יולי (כולל) נרשמו 6,183 דוחות, כנגד רכב דו-גלגלי, והבולטת בהן היא חניה על מדרכה. כמו כן בתקופה זו נרשמו גם 7,066 דוחות כנגד רכבים שחנו בשטח המיועד לחניית רכב דו-גלגלי"

אין לי ספק כי באגף הפיקוח של העירייה התחילו להבין שהנושא עלה שלב ושיש ציבור אזרחים שהנושא קרוב לליבו [גם בבלוגספירה]. למקרה שהנושא לא יורד לעומק תודעתם התחבורתית של הממונים על הנושא בעיריית תל אביב-יפו, החלטתי ליזום צעד נוסף במאבק. הפעם, במקום לעורר את חמתם של רוכבי הקטנועים והאופנועים על הולכי הרגל (כי הרי על כל קטנוע ובתוך כל מכונית מסתתר גם הולך רגל), הבה נשלב ידיים. הבה נפעל ביחד, רוכבי האופנועים והולכי הרגל – למען סביבה אורבנית ותחבורתית טובה יותר לכולנו. הפיתרון לסוגיה לא נמצא רק בהגברת האכיפה ובהענשת חוסמי המדרכות (אם כי מדובר בצעד חיובי לקידום הפיתרון), אלא בתכנון ומדיניות תחבורתית עדכנית שמכירה בגיוון אמצעי התחבורה (או בעברית צחה: תחבורה בת קיימא).

אי לכך, אני פונה אליכם אחי ואחיותיי רוכבי ורוכבות הקטנועים והאופנועים, בבקשה לתרום למאבק. המאבק המשותף לכולנו. הולכי הרגל צריכים מדרכות, הרוכבים צריכים חנייה. אין סיבה שהדבר יבוא אחד על החשבון השני. העירייה יכולה ליזום מספר פיתרונות מתוחכמים לחנייה עבור כלי רכב דו-גלגליים אשר לא יגזלו שטח רב מן הציבור. במקביל, אין סיבה שהרוכבים יקופחו אל מול המכונית הפרטית אשר זוכה לתיעדוף גבוה בהרבה בתחום החנייה.

מי מכם, אנשי כלי הרכב הממונע הדו-גלגלי, יעשה מעשה ויזום עצומה לראש העיר? מי יפנה אל בעל הסמכות הרלוואנטית בבקשה לקידום פיתרון תחבורתי שיכיל גם הולכי רגל וגם רוכבי קטנועים?

זה יכול להיות כל אחד ואחת מכם. אין הרבה דרישות. אתם רק צריכים להיות רוכבי קטנוע או אופנוע, תושבי תל אביב-יפו או גוש דן ולתמוך בפיתרון תחבורתי שהפרספקטיבה שלו לא תוגבל לנהגי מכוניות פרטיות וג'יפים.

אולי אתם אפילו מסתתרים ממש כאן, בבלוגספירה.

יובל אדם? תומר ליכטש? איל אורון?

מי מכם, בלוגרים פרוגרסיביים ורכובים, ירים את הכפפה?

נ.ב.

אני שמח לספר לכם כי אל חזית שחרור הולכי הרגל חברו גם נציגים מעולם הצילום המקצועי. החלוצה היא גוני ריסקין, שאת העבודות שלה אפשר לראות פה ואת הבלוג לחלוצות לא רלוואנטיות שלה ניתן לראות פה. בקיצור – תמונה ראשונה של צלם מקצועי לאלבום.

מיטב הנוער

מיטב הנוער כאן. הם מסתובבים בינינו, בתנועות הנוער, בבלוגספירה, במגמות קולנוע ותיאטרון, באוניברסיטה הפתוחה, בעיר, בכפר ובקיבוץ. הם לא הלכו לשום מקום, הם לא נשאבו לנו החוצה מה-DNA, 'כוכב נולד' לא טמטם להם את המוח ושפעת החזירים לא חיסלה אותם.

השבוע הם היו ב"העיר".

רוצו לקרוא את הגיליון החדש של העיר בעריכת הנוער התל-אביבי. אם אין לכם עותק רוצו לקנות. תמצאו שם גיליון שנערך כולו על ידי בני הנוער תושבי העיר הנפלאה הזו. תוכלו לקרוא כתבה של קורל גדיש שהלכה לברר מדוע למרות צפי של 15,000 בני נוער הגיעו רק 5,000 להפנינג הנוער העירוני בספורט וחזרה עם מסקנות מעניינות ,טור דעה קצר של טל גונן שמספרת על התחושה של מגורים בצהלה והיחס החברתי שמגורים בשכונת צפונית גורמים,כתיבה רעננה על הנושא הישן של עיצוב דפוסי הצריכה המינית שלנו על ידי תאגידי ענק ופרסומאים שכתבו נגה רנאל ואיתי ששון, אייטם על מנ"ש – מרכזי נוער שכונתיים – מיזם עירוני חדש שמאיים לנגוס בקהל היעד של תנועות הנוער וראיון קצרצר ומשעשע שערך יאן לביא עם אורן זריף לכבוד פתיחת שנת הלימודים.

ככה זה כשלוקחים חבורה של בני נוער מוכשרים, נותנים להם את הכלים, את האמצעים ואת הבמה. מקבלים את אחד הגיליונות המוצלחים של "העיר" מהשנים האחרונות. מקבלים עיתון מהודק, מעודכן, חדשני ושנון. וכמה שנון! איפה בתקשורת המקומית תוכלו למצוא בימים אלו מטאפורות כמו "כמו פריק אנכרוניסטי ושבטי מהמאה ה-18 שמתחרה בספינות הקיטור בקאנו מעץ מאיקליפטוס?" כשאמנון ברונפלד שטיין מתאר בצורה נפלאה את חווית הרכיבה על אופניים ברחובות העיר. ב"העיר" עשו את זה נכון. לא במודל הפטרנליסטי מצד המערכת והכמעט מתנצל מצד הכתבים של כתבי-נוער ב"מעריב לנוער", לא באותו מס שפתיים ריטואלי שבו יום אחד בשנה מחליפה מועצת התלמידים את הנהלת בית הספר וצוות המורים. לא. כאן, כמו בשיר של "כהן@מושון" , "העיר" עושים את זה נכון.

לא מזמן עשו את זה נכון גם במוסף "הארץ", בנסיבות מצערות יותר. אחרי הטבח המזעזע בבר הנוער של אגודת ההומואים, לסביות, בי-סקסואלים והטרנסג'נדרים, פנה "הארץ" לבני הנוער גאים מחוץ לארון ונתנו להם את הבמה. חברי אייל גרוס כתב על התרשמותו העמוקה מהטקסטים ולי אין דרך לתאר אותם פרט למרגשים, מהממים ומדויקים.

בכלל, נדמה שווה להקדיש מספר מילים לדיון על מצב הנוער. בין החשיפה על בני נוער ניאו-נאצים בפתח-תקווה, הכתבה השנתית בחופש הגדול על הרגלי השתייה בקרב הנוער ודיווח על אלימות במועדונים, ניתן עוד לחשוב כי בקרבנו מסתובב דור שלם של זבי חוטם כושלים, שיכורים ואלימים. כששרי החינוך וארגוני המורים עושים ביניהם תחרות עד כמה מצב הנוער גרוע וכמה הצד השני אשם, טורחים לנפנף בציונים המבישים במבחני פיז"ה, לפרסם מחקרים שמראים ש-59% מתלמידי כיתה י"א חושבים שגולדה מאיר הייתה אישתו של בן-גוריון ושהפרחחים מתחילים לשתות כבר בגיל 14. לרגע כולנו נזכרים בנוער של פעם – זה שהקים לנו את המדינה, התנדב לפלמ"ח, יצא להגשמה בקיבוץ או סתם יצא לסחוב תרנגולות מהלול או לשתות גזוז בגרוש וחצי ולהצגה יומית בקולנוע מוגרבי.

יש איזו תופעה מעצבנת כזו, שכל דור משוכנע שהוא היה טוב יותר מהדור הקודם. הם, אז, בגיל הזה היו הגונים יותר, שקדנים יותר, אהבו פעילות גופנית, קראו ספרים, כיבדו את הוריהם, אלכוהול היה יין קידוש ואולי מישהו אחד עישן צינגלה בהיאחזות, אבל זה היה רק פעם אחת.

מכובדיי, הרשו לי לכפור בכך. הנוער, תאמינו או לא, הוא לא יותר מאשר מראה של החברה. בגיל אחר כמובן ועם עדכונים והתאמות קלות של התקופה והטכנולוגיה, אבל בסך הכל גירסא דומה מאוד של הדור הקודם. בן נוער שנולד בג'יסר א-זרקה למשפחה מרובת ילדים וחסרת השכלה מהעשיריון השני יהיה הרבה יותר דומה וקרוב לאביו מאשר למקבילו מסביון, בן יחיד להורים אקדמאים ודור שלישי לבעלות על החברה המשפחתית שמטילה ביצי זהב. כך גם אצל שני אותם בני נוער מהמעמד הבינוני עם שני אחים, זה ממפתח-תקווה שלומד בביה"ס ממלכתי דתי ויתגייס לגולני וזה החילוני ממרכז תל אביב שאביו סוכן ביטוח ואימו מורה ועתיד להתגייס לחיל האוויר. כל אותן ההאשמות בזויות נגד הנוער – שהוא לא משכיל מספיק, שהוא אינדוודואליסטי מדי, שהוא חסר ערכים – צריכות להיות מופנות לדור ההורים.

וכך, גם כותבי הגיליון הזה לא מייצגים חתך ממוצע של הנוער הישראלי. למען הגילוי הנאות, אני אפילו מכיר את חלקם ויודע על כך מגוף ראשון. את סוף פטישי-שבירו עורך הגיליון אני מכיר דרך אחותו שהייתה איתי במועצת התלמידים והוא יחד עם אחי הקטן בשומר הצעיר. את קורל, אמנון וטל אני מכיר מנוער מרצ, אפילו שאני יותר מבוגר מהם. והם, כמו הכתבים ב"העיר", חלק מאותה שכבה סוציו-אקונומית, ואם יורשה לי להוסיף גם תרבותית, מאוד ספציפית. הם גדלו על אותו מצע תרבותי פחות או יותר, להורים שעודדו אותם לפתח חשיבה עצמאית וביקורתית וסביר להניח גם שהם משתייכים לאותם עשירונים כלכליים וגרים באותם אזורים ושכנות.

"חץ וקשת" והנוער הישראלי

האמת שגם אני פעם הייתי שותף להשמצות כלפי הנוער הישראלי. בעיקר כנער. לא היה פשוט להיות שמאלני מניאק ודי חנון גם בתל אביב. ניסיונות כושלים לגיוס חברים חדשים לנוער מרצ תרמו לתסכול שלי מבני גילי. סיור בהר הרצל במהלך שירותי הצבאי שבו רק קורסיסטית אחת מכל הצוות ידעה מי היה זאב ז'בוטינסקי הוסיפה לאכזבה שלי. אבל אז רצה המקרה והתגלגלתי במהלך שירותי הצבאי לסגל ההדרכה של "חץ וקשת". מדובר בפרוייקט משותף לסוכנות היהודית, הצופים וצה"ל שבו בני נוער יהודים מישראל וארה"ב עוברים חודש חוויתי ברחבי ישראל במסגרת של בין גדנ"ע לטירונות. שם פגשתי את נוער התפוצות שלנו, את הנערים הצעירים מלוס אנג'לס והנערות מניו יורק. זה לא היה מראה יפה. היו שם כמה פנינים – אבל אחרי חודש במחיצת מאות בני נוער יהודים-אמריקאים מהמעמד הבינוני,

קיבלתי פרספקטיבה אחרת על הדברים. הרדידות, האלימות, הרגלי השתייה והבורות של הנוער הישראלי מחווירים על יד אלו של הנוער היהודי-אמריקאי. על יד נער אמריקאי ממשפחה יהודית ממוצעת נראה מקבילו הישראלי כשקדן, הגון, בריא בנפשו ותאב ידע.

בוגי, אתה חרא

אז בפעם הבא שאיזה רמטכ"ל לשעבר שהולך עם נעליים גבוהות בקרייה בגלל הנחשים פולט איזה משהו על כך שהנוער החילוני הוא "כמו גידולי מים בלי שורשים", תשלחו אותו אל גיליון מספר 1509 של "העיר", ויקרא את הכתבה של סוף פטישי שבירו ואלי שבילי שוייצר על מה עומד מאחורי הירידה באחוזי הגיוס לצבא או את אחד הראיון של ליאור אבזון עם ציפי לבני, שהוא אחד הראיונות הישרים והישירים שעשו עם גברת הטפלון מאז הבחירות.

מכתב פומבי לצבי מזאל

[למי שלא מכיר, צבי מזאל כיהן כשגריר ישראל בשבדיה בשנות ה-2000. הוא התפרסם כאשר נהג כדיפלומט וניתק מהחשמל את יצירת 'שלגייה בדם' במהלך ערב פתיחת תערוכה בשטוקהולם הערב, 19 לאוגוסט, הוא התראיין ל'ערב חדש' בערוץ הראשון.]

מר מזאל,

שלום רב,

צפיתי בך מתראיין ל'ערב חדש' תחת תפקידך כ'שגריר ישראל בשבדיה לשעבר'. הרשה לי לציין, לפני שאמשיך, כי אנשים כמוך הם שגורמים לי לתעב את כל הלשעברים שמתראיינים לתקשורת על תקן פרשנים לרגע, ומגלים את כל החוכמה והפיתרונות מייד רגע אחרי שהם סיימו את כהונתם. ובכן, התראיינת לרגל מאורע האנטישמיות הנוכחי, אשר הפך אותך מתוקף תפקידך כלשעבר לכוכב תקשורת, הלא הוא עלילת הדם בדבר רצח מכוון של פלשתינאים ע"י צה"ל לצורך סחר באיבריהם. הידיעה בנושא, אשר התפרסמה בעיתון השבדי הנפוץ ביותר 'אפטונבלדט', מזכירה לנו שעד כמה שהעיתונות הישראלית מדרדרת, תמיד אפשר לרדת יותר נמוך.

אז אחרי שהוצאת את החליפה הישנה מהארון, צחצחת את הנעליים, הסתכלת במראה ונזכרת איך זה להרגיש חשוב, צעדת בשמחה אל התקשורת. בבוקר בטח התראיינת אצל רזי או ירון, אתמול כבר כמה עיתונאים מהתקשורת המודפסת התקשרו לקחת תגובה או אפילו ביקשו מאמר תגובה קצר של 200 מילה שאפשר לשים יפה בבוקסה. כשצלצלו מהטלוויזיה התחושה הייתה אמביוולנטית – מצד אחד הזמינו אותך רק ל'ערב חדש' ולא ביקשו ממך סינק למהדורת החדשות, מצד שני זו בכל זאת טלוויזיה.

ומה כבר יכולת להגיד? שהעיתונאי כתב שטות מצוצה מהאצבע? שהעורך זרק זין? שמדובר בטבלואיד ערב, גירסא משולבת ומשוקצת של 'ישראל היום' ו'ידיעות אחרונות' ולא במקבילה של ה'גארדיאן' או 'הניו יורק טיימס'? שזה מקרה מצער מאוד? שמספר מקרי האנטישמיות בשבדיה נמוך ולא צריך להתרגש? חלילה. חלילה לך משתעשה זאת. על האפשרות לא להגיב מכיוון שמדובר בעיסוק צהובוני וזה מתחת לכבודך חשבת? חס וחלילה. כי אז תעשה טעות כפולה, תירה גם למולדת וגם לעצמך ברגל. למולדת מכיוון שאז לא נוכל להמשיך להתבכיין, לטעון ש'כל העולם נגדנו', להמשיך להיות 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב', להמשיך לצעוק או"ם שמום או כדבריו של בני פלד: "היהודים לא יצאו מהגטאות וכנראה אין להם כלל מודעות לחובותיו של בעל בית ריבוני".

לעצמך היית גורם נזק אפילו יותר חמור, כי אלמלא התפוצצה פרשייה צהובה ומנופחת כזו אשר תואמת להפליא את האינסטינקטים הפבלוביים הישראליים, לא היית עולה שוב לכותרות, מדלג בין האולפנים. ואז מה? תחזור למי האפסיים ולמיזמים כושלים? הרי מהי עבודת השגרירות במקום קודר כסקנדינביה, צבי, אלמלא קצת אקשן ומריבות? הרי אם זימנו עכשיו לבירור קונסול כללי מכיוון שטען שאופן ניהול היחסים עם ארה"ב "גורם נזק אסטרטגי לישראל", מה היו צריכים לעשות לך כשטענת, בניגוד מוחלט לעמדת כל ממשלות ישראל מאז 1992, כי "הפלסטינים לעולם לא יכירו בישראל, מכיוון שהם בעצם רק רוצים לחזור ליפו ולחיפה ולזרוק את היהודים לים." והוספת הצעה למדיניות משלך "ישראל מוכרחה לכן להשתמש בכל האמצעים ההכרחיים על מנת להמשיך ולשלוט בפלסטינים לנצח."?

האם לא יצרת בעצמך באמירה זו נזק אסטרטגי למדינת ישראל כדוברה הרשמי? איזו דעה אמורים לקבל השבדים על ישראל כשכך מתבטא שגרירה?

אך לצערי הנזק שלך לא נעצר שם. כשדן מרגלית, דמות חיוורת שלא עוברת מסך, שאל אותך האם היית מגדיר את שבדיה כמדינה אנטי-ישראלית השבת מייד כי מדובר במדינה אנטישמית תוך הפניית אצבע למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. החלת בנאום הכפשות והשמצות נגד הסוציאל-דמוקרטים: "הכל התחיל באולוף פאלמה [רה"מ הסוציאל-דמוקרטי שפעל נמרצות נגד שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה ובעד שלום וזכויות אדם ברחבי העולם ונרצח ב-1986 – נ"ב]" אמרת כמו תוכי "כל התנועות המרקסיסטיות האלה, הלניניסטיות האלה, האנרכיסטיות-קומוניסטיות האלה", ערבבת יותר מדי שמות כמו שמרן טוב וירקת בזעם, "הם חדרו לתוך הסוציאל-דמוקרטים!". לא הספקת להאשים אדם אחד שנרצח וכבר תקפת את השנייה "ובאינתיפאדה השנייה, מה שאנה לינד עשתה לנו!" התבכיינת. ואכן, מה שאנה לינד עשתה לכם היה באמת חמור, בטח כשמשווים את זה למה שישראל עשתה לפלשתינאים ולרשות הפלשתינאית באינתיפאדה השנייה. אני בטוח שבזמן שצה"ל שיכלל בשכם את שיטת "התולעת" ופער חורי ענק בשדרות בתים שלמות היה לך מאוד קשה עם כל הרעש מההפגנות מול השגרירות.

ובכן, מר מזאל – הרשה לי להעיר מספר הערות בנדון. אני מרגיש קצת קרוב למפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, אולי בגלל חברותי במרצ, והקשרים הבינלאומיים בין שתי המפלגות. אולי בגלל שהם בכל זאת, אתה יודע, הקימו מדינת רווחה לתפארת, דאגו לשוויון זכויות לכל אזרחיהם (בניגוד למפלגות אחרות נגיד) ולא הפכו את איגוד העובדים למסחרה קואליציונית במובן הכי רע ודוחה שיש וגם בגלל שהם לא עוכרי ישראל כמו שאתה מציג אותם ברוב נבזיותך.

למעשה, אישים כמו אנה לינד קידמו את יחסי ישראל-שבדיה לאורך תקופה ארוכה יותר ממך. לינד, עוד מימיה כחברת פרלמנט צעירה ותפקידה כשרת איכות הסביבה. אז נכון, לינד לא בדיוק התלהבה מהעוצר, הכתר והסגר שהטלנו על הגדה המערבית ורצועת עזה, על הצורה שבה ריסקנו את הרשות הפלשתינאית, וגם היה קשה לה עם כל החולים האלה שלא הצליחו להגיע בזמן לבית החולים, והיא אפילו מחתה בעניין, אבל האם זה הופך אותה לעוכרת ישראל? או האם בגלל שאולוף פאלמה חזה כבר כמה שנים אחרי מלחמת ששת הימים את האסון שיוליד הכיבוש, אז הוא אם כל חטאת?

דיפלומטים לאומנים וצרי אופקים שכמוך הם אלו אשר מדרדרים ופוגעים במעמדה הבינלאומי.

במקום תרבות דיפלומטית של קירוב לבבות, יצירת שיתופי פעולה וקידום פרויקטים משותפים אתה מעודד ריב ומדון. כבודו אומנם גדל במדינה שבה התרבות השלטת היא מיליטריסטית וכוחנית, אך נדמה לי שבהקדמה למבוא בקורס צוערים היו צריכים להסביר לך שבדיפלומטיה זה עובד אחרת.

אגב, מר מזאל, עדיין לא מאוחר מדי לתקן את נזקיך. אתה יכול להתעשת ולפעול לשינוי המצב; תוכל לעמוד בראש אגודת הידידות ישראל-שבדיה, לארגן מלגות לחילופי סטודנטים (רצוי לשלוח סטודנטים ישראלים ללמוד כלכלה בשבדיה, אולי תיכנס להם תובנה סוציאל דמוקרטית לשכל), לסייע בפרויקט השלום של מרכז אולוף פאלמה בישראל, ואפילו נראה לי שאוכל לסגור משהו עם רובי ולדאוג שבפעם הבאה שמגיע לכנסת ביקור ממלכתי משבדיה יזמינו גם אותך.

הכותב כיהן כמזכיר הבינלאומי של צעירי מרצ

מען, דע"ם ומחאה אסתטית ריקה

אחד הדברים שאני הכי לא סובל זה שמאל לא קונסטרוקטיבי. במיוחד שמאל לא קונסטרוקטיבי צדקני. כשמוסיפים לזה סילוף של העובדות, חצאי אמיתות ואי הצגת אלטרנטיבה – אז באמת נשבר. עד כדי כך נשבר לי שלמרות שלא כתבתי כלום כבר חודש, אני מוציא את המקלדת מהארון, נזכר בסיסמא לאדמין של הבלוג ומתיישב לכתוב.

ובכן, הכל מתחיל כאן בעצם. אסף אדיב (שם שמעלה בעיקר איזכורים לתקליטנים בגוגל), החליט לתקוף חזיתית את אחת היוזמות היפות של השמאל הישראלי מאז הבחירות, 'אפשר אחרת', התארגנות אקטיביסטית משותפת למרצ, חד"ש והתנועה הירוקה. אחד האתגרים המיידים שעמדו בפני 'אפשר אחרת' היא ההתמודדות עם תקציב המדינה הרב שנתי וחוק ההסדרים המפלצתי. לצורך כך 'אפשר אחרת' ערכו מספר פעילויות, ביניהן הפגנה צנועה בתל אביב נגד התקציב בהשתתפות חברי כנסת, אישי ציבור, אמנים ועוד. ההפגנה לא זכתה לכיסוי תקשורתי רב, כפי שאפשר היה לצפות מהפגנה של התארגנות שנמצאת בחיתוליה ועוד בשמאל שעסוק בלחבוש את הפצעים מהבחירות, אבל את אסף אדיב זה שיגע. זה הטריף אותו ששתי הסיעות הכי אופוזיציונית ולוחמניות בכנסת משתפות פעולה נגד התקציב. הוא לא היה מוכן לסבול לשמוע את ח"כ אילן גילאון מכנה את הממשלה "פיגוע חברתי" ואת ח"כ ברכה קורא למאבק ציבורי רחב בתקציב.זה כל כך שיגע אותו שהוא החליט לכתוב מאמר נגד.

איך איש שמאל יכתוב מאמר נגד אנשי שמאל אחרים אף על פי שהם חולקים מטרה משותפת, התנגדות למדיניות הכלכלית של הממשלה? יותר פשוט ממה שחשבתם. לא דרוש תחכום רעיוני, הצגת תזה חדשנית או חושפים מידע חדש ורלוואנטי. פשוט לוקחים כמה עובדות, מערבבים אותן עם חצאי אמיתות, מוסיפים לבלילה קורטוב של שקרים וכותבים בצורה צדקנית להכעיס.

המאמר – פירוק לגורמים ובירור עובדתי

כשניגשים לבחון את מאמרו של אדיב קשה לדעת מאיפה להתחיל. האם מהסבר על מהו ריאל פוליטיק או מפרכת הטיעונים? נדמה לי שלמען הסדר הטוב עדיף שנתחיל בהפרכת הטענות, על פי סדרן, שהושמעו על ידי המחבר.

פיסקת ההשמצות הראשונה של אדיב נגד מרצ פשוט רצופה בשקרים. "[מרצ – נ.ב.] אינה קשורה לפעילות שטח איגוד מקצועית" אה באמת? חשבתי שעו"ד יפעת סולל מאגדת את מורי היל"ה סתם בשביל הכיף. "[מרצ – נ.ב.] אינה מקיימת קשרים עם זרמים שמאליים בתנועות פועלים בעולם" נכון, את רוב הפעילות הבינלאומית הענפה של מרצ – שעליה נאמר כבר שאילולא הייתה מתמודדת בפרלמנט האירופאי הייתה הופכת למפלגת שלטון – מרצ מקיימת עם מפלגות שמרניות וקסנופוביות. "נוכחותה [של מרצ – נ.ב.] מתבססת על שורה של עסקנים/מומחים לענייני איגוד מקצועי (…) מעולם לא באופוזיציה". ובכן, אולי כדאי למחבר המאמר ללכת לארכיון ההסתדרות ולבדוק היכן שירתה סיעת מרצ את העובדים בין השנים 2000-1998.

ציפורים לחשו לי שמרצ בילתה כמה שנים טובות במדבר האופוזיציוני ההסתדרותי. את הטענה המצוצה מהאצבע לגבי "עסקנים/מומחים", מבלי להתייחס בכלל להצגה השלילית של שם התואר 'מומחה' כאילו מדובר בדבר שלילי, אפנה אל יוסי מרציאנו, יו"ר האגף לדמוקרטיה תעשייתית בהסתדרות, שבכלל היה קודם סגן ראש עיריית אופקים מטעם מרצ (והיה קרוב באחוזים בודדים לראשות העיר הדרומית), או אל הנרי אלקסלסי, חבר הנהלת מרצ שמשמש כיו"ר המחלקה הפוליטית בקיבוץ הארצי והוביל מפעלים הומניטריים אדירים כגון סיוע לפליטים במדינות עולם שלישי (מישהו אמר צונאמי?), היה יד ימינו של אייבי נתן ואל חיים זהבי שבעוונותיו היה יו"ר מועצת הפועלים בירוחם ואכן זכאי לתואר 'עסקן-מומחה לאיגוד מקצועי".

אדיב ממשיך להשמיץ בלי לבדוק את העובדות בכך שהוא טוען כי "גם בצד המדיני המרחק בין מרץ לעיני [עופר –נ.ב.] אינו גדול. כמו עיני, איש מחנה ברק במפלגת העבודה, גם מרץ מקבלת את המתווה האמריקאי הכללי להסדר של שתי מדינות, שאינו כולל התחייבות מצד ישראל לסגת לגבולות 67". ובכן, צר לי להרוס את התמונה הנצית שצייר אדיב ולהפנות אותו אל מצע מרצ שם כתוב שחור על גבי לבן: "על הסכם שלום עם הפלשתינאים להתבסס על פיתרון שתי מדינות לשני עמים שעיקריו: (…) גבול קבע על בסיס קוי 1967 (…) בירושלים תהיינה שתי הבירות של שתי המדינות".  יתרה על כך, ההוגה והמוביל של יוזמת ז'נבה, הסכם המדף המקיף והרציני ביותר לסכסוך שמקובל על חלקים גדולים בשני העמים הוא יו"ר מרצ לשעבר ד"ר יוסי ביילין, היוזמה אומצה בכל מוסדות מרצ. כל חברי הכנסת של מרצ, כבר קדנציה שלישית ברצף, מצהירים מעל כל במה ובפה מלא על תמיכתם ביוזמת השלום הערבית. היות שאני קצת מקורב אל אחד מהם, אני יכול לספר לכם אפילו שפלקט עם פרטי היוזמה הסעודית תלוי בלשכתו של אחד מחברי הכנסת. אבל באמת, תקיפה משמאל של מרצ בנושא המדיני נשמעת כל כך משוללת קשר למציאות שאין טעם להמשיך ולהתעכב על כך.

אחת הטענות התמוהות של מחבר המאמר היא כי מרצ "שתקה" בנוגע לתקציב המדינה. אודה ואתוודה, לא הצלחנו להיכנס מספיק אל אמצעי התקשורת ולעורר סיקור תקשורתי נרחב של מאמצינו, ואולי חלק מן האחריות מוטלת עלי כדובר, אבל מדובר בטענה משוללת כל יסוד. לא רק מכיוון שעל גבי מאות עמודים מפרוטוקולי ועדות הכנסת והמליאה ניתן לראות כיצד נלחמו חברי הכנסת של מרצ נגד התקציב ואף הגיעו לכמה הישגים (ביטול ההרחבה המתוכננת של תוכנית וויסקונסין, למשל) אלא מפני שבתחילת המאמר של אדיב עצמו מצוטטת פיסקה של יו"ר סיעת מרצ נגד התקציב.  אבל עזבו את זה, אפשר גם לחפש קצת באינטרנט ולהגיע לכאן, כאן וכאן. אילו אדיב היה טורח לבדוק קצת יותר ברצינות, הוא גם היה מגלה כי את הכינוס בכנסת נגד חוק ההסדרים של הקואליציה לביטול חוק ההסדרים הובילה יו"ר מרצ.

אם כך, הטענה כי מרצ "שתקה" בנוגע לשאלת התקציב אינה רק טענה לא נכונה, אלא אף שקרית ומטעה, כמו רוב המאמר.

הטענה האחרונה של אדיב נגד מרצ באמת עוסקת בעניין מורכב ולכן חשוב שאת ההסבר הזה יקרא קודם כל אדיב עצמו, שמפגין חוסר בקיאות בסיסית

אדיב תוקף את אבשלום (אבו) וילן, חבר כנסת לשעבר מטעם מרצ ומזכ"ל התאחדות החקלאים היום, על כך שפעל מול הממשלה להגדלת מספר ההיתרים להעסקת עובדים זרים. אכן, תופעת העובדים הזרים בישראל היא מביישת, במיוחד בימים האלה בהם הממשלה ממשיכה את מדיניות הדלת המסתובבת – ביד אחת מגרשת משפחות וילדים שנולדו והתחנכו בארץ וביד השנייה ממשיכה לחלק היתרי העסקה לסרסורי כוח אדם וקומץ מקורבים. זוהי מדיניות שהיא מעבר לתאבת בצע ניאו-ליברלית רגילה אלא לקויה בשילוב מסוכן של טיפשות ואכזריות. אך מהי משתמע מטענתו של אדיב? כי מרצ, כמפלגה וסיעה, מקדמת את היתרי העסקה לעובדים הזרים במסדרונות הכנסת ואל מול השלטון. ושוב, ואולי בצורה חמורה בהרבה, מנסה להשחיר אדיב את פניה של מרצ ללא קשר קל שבקלים לעובדות ולמציאות שבשטח.

מרצ היא אולי הסיעה היחידה בכנסת שנאבקת נגד מדיניות הממשלה בתחום העובדים הזרים – חבריה הגישו הצעות לסדר בנושא, פנו אל שרי הממשלה והיו היחידים, פרט לח"כ דב חנין שגם אותו תוקף אדיב בהמשך המאמר, אשר נכחו בכל הדיונים בכל הוועדות בנושא. לא רק סיעת מרצ יצאה נגד המצב אלא גם מרצ כמפלגה והיא השתתפה, גם אם בכוחות דלים, בצעדה נגד הגירוש וממשיכה להשתתף במאבק הציבורי המתגבש. אם המחבר בוחר שלא להאמין לי, כי אני הרי חלק מהגוף הצבוע והנבזי הזה המכונה "מרצ", הוא מוזמן לפנות אל כל הארגונים העוסקים בדבר – האגודה לזכויות האזרח, קו לעובד, מוקד סיוע לעובדים זרים ומסיל"ה, ולשאול איזה ציון הם היו נותנים למרצ במאבק. אך על מה יוצא קצפו של אדיב? על כך שוילן, אותו אחד שהיה פעם חבר כנסת מטעם מרצ, הוא זה שקידם את הנושא מול הממשלה. צר לי לבשר לאדיב, וגם לוילן עצמו במקרה זה, כי מר וילן לא רק שלא נבחר לכנסת מטעם מרצ, אלא שהוא גם נדחק בבחירות המקדימות שנערכו במפלגה במורד הרשימה. וילן, כחבר כנסת מכהן, היה אמור על פי השכל הבריא להתקדם ברשימה כאשר שני חברי כנסת מכהנים ובולטים כרן כהן ויוסי ביילין פרשו מן החיים הפוליטיים – אך הוא דווקא הדרדר לטובת שני כוחות עולים, אילן גילאון ומוסי רז. המחבר מתעקש לקשור את וילן אל מרצ, אך וילן אינו נושא כל תפקיד רשמי במרצ, פרט להיותו ציר מן המניין בוועידת המפלגה.

לאחר שסיים להתבלבל עם העובדות בנוגע למרצ עובר אדיב להשמיץ את חד"ש. וכן, לא ארחיב בנושא כי הפרטים פחות ידועים לי, אך יש לי תחושה עזה, שאינני מצליח להשתחרר ממנה, שאם אדיב היה רחוק בערך 180 מעלות מן האמת במקרה של מרצ, אין סיבה שינהג אחרת כלפי חד"ש.

אתעכב בקצרה רק על עניין עובדתי אחד: אדיב טוען כי עקב ברית לא קדושה בין הציבור הערבי לבין עופר עיני קודם נציגם הבכיר, ג'יהאד עקל, אל תפקיד ראש חדר המצב בהסתדרות. מה לעשות שגם כאן ממשיך אדיב עם נטייתו לא לומר אמת ועקל נמצא בתפקידו עוד מימיו של עמיר פרץ כיו"ר ההסתדרות. למעשה, במהלך בחירות 2006, התהדר פרץ, אז בכובעו כיו"ר העבודה, במהלך ראיון עיתונאי כי הוא גאה בשיתוף הפעולה שהצליח ליצור בין יהודים לערבים בהסתדרות וכי כאשר מתקשרים אל חדר המצב הסתדרות עונה לא אחר מאשר ג'יהאד.

דע"ם-מע"ן

אחרי שסיימנו לסקור את רשימת חצאי האמיתות של המאמר הגיע הזמן לראות מי עומד מאחוריו ומה יש לו להציע לציבור המתקדם ושוחר הצדק החברתי בישראל. המאמר עצמו התפרסם באתר 'אתגר' המוגדר כ"מגזין פוליטי תרבותי". אין שום דף 'אודות' באתר אך מעיון קצר בשמות הכותבים ובקישורים הגרפיים, נדמה כי האתר קשור במישורין או בעקיפין אל קבוצת מען-דע"ם. למעשה, מחבר המאמר המהולל, אסף אדיב עצמו, משמש כמנכ"ל עמותת מען אשר מתיימרת להיות מעין איגוד עובדים אלטרנטיבי סוציאליסטי, עם דגש על מתיימרת. מדוע מתיימרת? כי אחרי עשור שלם של פעילות במען הצליחו לאגד רק כמה מאות עובדים ולא לזכות במעמד של ארגון עובדים יציג, בעוד ש'כוח לעובדים' ארגון שקיים שנה וחצי, הצליחו לאגד 2,700 עובדים, ולזכות במעמד של ארגון עובדים יציג מבית הדין לעבודה, מה שקצת מעיד על האימפוטנטיות של מען, אבל לא משנה. מען עצמה היא מעין זרוע פעילות של מפלגה בשם דע"ם.

מבלי להיכנס לפלפולים משפטיים, אציין רק כי קשר ישיר בין עמותה למפלגה, כפי שמצטייר מביקור קצר באתר העמותה, הוא אסור על פי חוק ומהווה עבירה פלילית שדינה מאסר. אך עזבו את הפלפולים המשפטיים, למי שלא איכפת מעובדות בטח שלא איכפת מחוקים, בואו נעסוק במהות (בהנחה ששמירה על החוק אינה חלק מהותי מן המרקם הדמוקרטי, אבל בכל זאת, למה להיטפל לקטנות).

דע"ם היא מפלגה שמתמודדת לכנסת בחוסר הצלחה משווע כבר ארבע מערכות בחירות, אך נדמה שאין לקברניטיה כוונה להפסיק במירוץ הזה. למעשה, בבחירות המוניציפאליות האחרונות, הם אפילו העמידו מועמדת לראשות עיריית תל אביב-יפו, אסמא אגבארייה זחאלקה. כמובן שדע"ם ואגבארייה זחאלקה היוו את הפתעת הבחירות וכנגד כל התחזיות הגיעו להישג המרשים של 0.45% מכלל הקולות.

אבל הרשו לי לגזול עוד כמה דקות מזמנכם ולהרחיב על דע"ם. לא בגלל שאני מלא רגשות נקם על ההשתלחות חסרת הרסן השקרית של אדיב, אלא כי אני חושב שדע"ם מסמלת משהו בעייתי מאוד בתרבות הפוליטית בישראל ובשמאל הישראלי. בשנים האחרונות, עקב ירידת כוחו של השמאל והזוועות שמחולל הימין בשלטון, אצל רבים מאיתנו מצטבר כעס ותסכול רבים. אנחנו כועסים על הכיבוש, על הגזענות, על ההפרטה, על התנערות המדינה מאחריותה על אזרחיה, מהרמיסה ברגל גסה של הדמוקרטיה שלא מפסיקה לרגע ומהכרסום בחירויות הפרט. אנחנו מתוסכלים מכך שלמרות שלחלק מעמדותינו יש תמיכה רחבה בציבור אנחנו נכשלים בלתרגם אותה להשפעה פוליטית ואלקטורלית. מתוך הנקודה הזו אפשר לצאת למספר דרכים. חלק מפתחים אדישות והופכים לאסקפיסטים, חלק מתייאשים ושוקעים בדכדוך, חלק בוחרים להרים את הראש ולנסות לחשוב על דרכים להתמודד עם המשבר הקשה אליו נקלענו וחלק בוחרים במחאה אסתטית ריקה. למה אני מתכוון כשאני אומר מחאה אסתטית ריקה? למחאה שמטרתה היחידה היא ביטוי רגשי של המוחה. לא ניסיון להשפיע על המציאות, לא ניסיון לשנות את המצב, אלא ניסיון לגרום לעצמך להרגיש יותר טוב על ידי כך שפעלת.

לצערי הרב בשנים האחרונות מיעוט הולך וגדל בוחר במחאה האסתטית הריקה והלא קונסטרוקטיבית הזו. לפני כמה שנים למשל, במחאה נגד ארבעים שנה לכיבוש והמיליטריזציה השוביניסטית של החברה הישראלית, הלכה חבורה של אקטיביסטים (גם כן שם תואר שצריך לדון בו ולברר לעומק מתישהו) עם קונסטרוקציה גדולה ומושקעת בצורת זין ענק והשפריצה מים על העוברים השבים. הם קראו למיצג "מצדיעות לזיקפה הלאומית" וכותרת המשנה שלו הייתה "לרגל הניצחון המפואר של 67', כדי לחגוג את דפיקתם של הפלסטינים עוד מאז 48' ובסגידה לגנרלים שהוכיחו שיש להם את הכי גדול". המיצג הזה היה כמובן היה אמור לעורר את העוברים והשבים להבין שהם חיים במדינה ששוררת בה תרבות צבאית, שדיכוי הנשים והפלשתינאים נובע מאותה תפיסת עולם, ובכלל, שדי חרא כאן.

כפי שאתם יכולים לדמיין, המיצג האומנותי בצורת הפאלוס לא שכנע יותר מדי אנשים, אלא בעיקר גרם ליוצריו ולמשתתפים בו להרגיש מאוד צודקים וחכמים.

למעשה, נדמה שיותר מדי פעילויות פוליטיות בקרב קבוצות קטנות בשמאל הישראלי נעשות לא מתוך רצון לשנות את המציאות אלא מתוך רצון עקר להרגיש צודקים ולהראות את זה לכולם, גם אם זה לא ישפיע על המציאות בפרומיל.

וכאן אנחנו חוזרים לדע"ם-מע"ן. בשנים האחרונות הפכו צמד הארגונים האלה למפעל שלם של מחאה אסתטית ריקה. במקרה שלהם המחאה באמת אסתטית – הם מארגנים מיני תערוכות שוליות שמאדירות אייקונים פרולטרים, מתחזקים קבוצת ווידאו-ארט בשם 'ווידאו48' ומשתתפים בעריכת אנתולוגיות לשירה מעמדית. במקביל הם ממשיכים לרוץ לכנסת ולגרום לזריקתם במצטבר של כמה עשרות אלפי קולות אל פח האשפה שמתחת לאחוז החסימה. קולות, אשר יש להניח, היו הולכים אל מפלגות שמאל אחרות. הפילוג והפיצול שדע"ם מקיימת כל יום מעצם היותה מפלגה כושלת שלא הצליחה לשלוח נציג אחד לאף תפקיד נבחר, מעצימים את הימין בישראל שנהנה מהפיצול בשמאל. בעוד שהימין נמצא בשלטון ותפיסותיו שולטות בכיפה – השמאל צריך להיאבק על כל פירור, לאחד את השורות ולהיאבק כאיש אחד נגד נתניהו, ליברמן ושות'. זה מה שניסו מרצ וחד"ש, על אף הפערים האידיאולוגיים הרבים ביניהם, כאשר הצטרפו ל'אפשר אחרת', אותה תקף אדיב.

תארו לעצמכם מה היה קורה אם במקום להשקיע את מרצם הרב, ואכן מדובר במרץ רב אם הם מתמודדים כבר מערכת בחירות רביעית ונכשלים, היו אנשי דע"ם מצטרפים לאחת המפלגות המיוצגות בכנסת ופועלים מתוכן. מעבר לכך, באמת שאינני מבין מה מעורר את אותם מתי מעט הפעילים באותן תנועות קיקיוניות לרוץ כל מערכת בחירות מחדש ולהיכשל. אולי הם פשוט אוהבים לראות את עצמם בשידורי התעמולה או להחזיק בתואר המפוקפק של יו"ר מפלגה שלא נכנסה לכנסת אף פעם ומנכ"ל עמותה חסרת משמעות.

גן העדן של המגזר הפרטי – האמנם?

ב-24.6.09 פרסם רותם סלע מאמר בגלובס תחת הכותרת: "העלמות המס הן ממש לא הבעיה" שזכה לכותרת המשנה הבומבסטית: "קמפיין 'אויבי העם' של רשות המסים הוא הסטה צינית ומכוונת מהמנה העיקרית".

מצאתי לנכון להתייחס ברצינות למאמר ולכתוב לו פוסט תגובה לא רק בגלל שאני מכיר ומעריך את הכותב ואת פועלו, אלא מכיוון שמצאתי בו את הלך המחשבה הניאו-ליברלי, שבו המיסים הם עונש, המדינה היא גוף שמפריע לעסקים להביא לשגשוג חברתי וכל המגזר הציבורי מושחת.

גשו, קראו את המאמר. 325 מילים. קצר בהרבה מהפוסט הטרחני שלי.

על מה יצא קצפו של הכותב? האם על גובה המס? טענות על שחיתות לכאורה ברשות המיסים? כנגד מערכת מס לא פרוגרסיבי? נגד הטבות המס האדירות לתאגידי ענק ולמתנות שהמדינה מחלקת לבעלי ההון?

לא ולא. הוא אפילו לא יצא נגד העובדה שבישראל אין מס עיזבון, דבר הקיים גם בארה"ב, או על העיוות ההיסטורי שבגללו מס על רווחי הבורסה נכנס למערכת שלנו בשלב כה מאוחר (2001). הוא גם לא קרא לריווח מדרגות המס או להקטנת המס על העבודה והגדלת המס על ההון.

מר סלע יצא נגד התנהלות המדינה. מה שמפריע לו, זה שבזמן מיתון המגזר הפרטי סובל, עסקים קטנים נסגרים, המשכורות מקוצצות בעוד שבמגזר הציבורי "יחידות סמך ממשלתיות ממשיכות רק לספוח ולצמוח".

ובכן, ראשית כל לעובדות:

סלע יוצא נגד ה"מציאות הקפקאית" שבה המשרד לפיתוח אזורי מקבל 100 תקנים בעלות של 20 מיליון ש"ח ללא כל צורך.

ההגינות וחובת הגילוי הנאות היו מחייבות את מר סלע לספר לקוראים על תפקידו האישי בעיצוב המציאות השלטונית שנוצרה. בבחירות לכנסת ה-18 עבד סלע בקמפיין הבחירות של לא אחר מראש הממשלה בנימין נתניהו נתניהו ושל מפלגתו, הליכוד. סלע סייע בעליית הליכוד לשלטון וגם אם היה בורג במערכת, תרומתו להקמת הממשלה ה-32 רבה יותר משל מרבית האזרחים.

אגב, מי שמשמש כשר לפיתוח אזורי ובמסגרת הדיל עם ראש הממשלה קיבל את אותם מאה תקנים מיותרים, הוא לא אחר מאשר מספר 7 ברשימת הליכוד לכנסת, סילבן שלום. גם לו עזר סלע להגיע השולחן הממשלה.

אבל בואו נעזוב את הפיקנטריה. המאמר מעלה שאלה מהותית הרבה יותר – האם המגזר הפרטי יעיל יותר מהמגזר הציבורי?

נפלאות המגזר הפרטי

קודם שנעסוק בשאלה מהי המדינה בואו נבחן רגע האם המגזר הפרטי הוא באמת כזה מוצלח.

נקודת המוצא של המאמר היא שבעוד שבמגזר הציבורי הכל מושחת, מקולקל והמידע מוסתר מן האזרחים, במגזר הפרטי אין פערי מידע, היעילות שולטת בכיפה, כשלי השוק כמעט ולא קיימים ולצרכן חופש בחירה בין החברות השונות. האם באמת הכל כל כך מושלם?

לא צריך להרחיק בדפי ההיסטוריה אל נפילת הבנקים בשנות ה-80, שבה אחרי שהבנקים הריצו מניות של עצמן ואיימו לקרוס, נאלצה הממשלה להלאים אותם ולחלץ אותם על חשבון משלם המיסים. המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי סיפק לנו דוגמאות מן ההיסטוריה הקרובה.

בארה"ב על מנת לקבל הלוואה או משכנתא יש צורך בהיסטוריית אשראי. מה עושים כשהיסטורית האשראי של האדם בעייתית, שאין לו שום נכסים, עבודה, או חסכונות [או בקיצור הוא נינג'ה]? אין שום בעיה. תמיד יקומו כמה תאבי בצע מתוחכמים שיחשבו על דרך לעשות מכך כסף. נותנים הלוואה עם ריבית גבוהה על מנת לכסות את עלויות הסיכון (או הלוואה כנגד העלייה הצפויה בשווי ביתו של הלווה, מתוך הנחה זחוחה שמחירי בתים עולים ועולים ואינם יורדים…)עד כאן הגיוני, אבל זה ממשיך ומתפתל. את אותן הלוואות אורזים בתוך מכשירים פיננסיים, ואותם מוכרים לחברות השקעות שמוכרות אותם ללקוחות שלהן. כך נוצרת תעשייה שלמה של רווחים דמיוניים, בועה שברור היה לכל בר דעת שהיא תתפוצץ בסופו של יום. בשנת 2006 הגיעו משכנתאות הסאבפריים לכ-21% מכלל המשכנתאות בארה"ב. ההחלטה על נתינת עוד ועוד משכנתאות בעייתיות שכאלו לא התרחשה בגלל שכמות הלווים עם היסטוריית האשראי הבעייתית גדלה, אלא בגלל שהפיתוי למלווים היה גדול מדי. כל אחד חשב שהוא יספיק לצאת בזמן, לאשר עוד משכנתאות חסרות סיכוי להחזרה, למכור אותן לעוד בתי השקעות ולעשות אקזיט דקה לפני הפיצוץ. אבל נחשו מה? הבועה התפוצצה, ויחד איתה כל המשק.

הצרה היא שלא מדובר בעסקים פרטיים, אלא בחברות שנסחרות בבורסה ורוב המניות שלהן מוחזקות בידנו – הציבור – באמצעות קופות הגמל, קרנות השתלמות, קרנות הפנסיה, הפיקדונות והחסכונות. הפסדים, קיצוצים וקריסה של כל אחד מאותם בנקים, חברות אחזקות או חברות ביטוח לא ישפיעו רק על שורת הרווח של דנקנר ושות', אלא על כל המשק הישראלי. למדנו כבר שבשנות ה-80 הממשלה נאלצה להלאים את הבנקים, ואנחנו מסתכלים קצת צפון מערבה ורואים כיצד נאלצים האיחוד האירופאי והממשל האמריקאי להלאים בתי השקעות ותעשיות ענק כדי למנוע טלטלות עזות במשק. איפה ההצלחה והיעילות של המגזר העסקי כאן? או כמו שאומר תמיד הבוס "אם כל כך טוב – אז למה כל כך רע?".

המשבר הכלכלי האחרון התרחש בגלל עוד שורה של קלקולים, מינהל לא תקין ותהליכי השחתה בוול סטריט. חברות דירוג האשראי לדוגמא, גורם משמעותי בשיטה הכלכלית שלנו, דירגו את אותן חברות שהיו הבעלים שלהן ודאגו להן להקפיץ לעצמן את הדירוגים. תאגידים שקרסו והולאמו על ידי הממשלה בכל העולם המערבי חילקו בונוסים ענקיים למנכ"לים שלהם. אם האשימו את הסוציאליזם בכך שהוא לא מתאים לטבע האדם, ניתן לומר בבטחה כי הקפיטליזם מתאים לחמדנים ולתאבי הבצע.

הקלקול, הכשלים וההשחתה שבמגזר הפרטי לא מסתיימים בתאגידי הענק ובקונצרנים. הם גם קיימים בעסקים הקטנים והבינוניים. בואו ניקח את תחום המזון למשל. כמות בתי הקפה, הסושיות, הפיצריות, ברי הטורטיה והמסעדות גדלה בצורה מסחררת בשני העשורים האחרונים. כיום רבים מבני הגילאים 16-35, בניגוד לדור ההורים שלהם, עבדו או עובדים כמלצרים או ברמנים בעסקים אלו. כיצד באים הקלקולים לידי ביטוי בעסקים אלו? בפגיעה מחפירה בזכויות העובדים. מכיוון שדורשי עבודה יש בשפע, מגלגלים את ההפסד עליהם, על ידי אי-תשלום שכר בסיסי, הלנת שכר, התחמקות מתשלום שעות נוספות ושלא נדבר בכלל על זכויות סוציאליות. הצרכן, שהוא נקודת המבט שממנה כתוב המאמר ("אזרחי ישראל מביעים את חוסר שביעות רצונם מפירמות פרטיות על-ידי החלפתן […] ספק אינטרנט ששירותו איננו מספק מפסיד לקוחות והכנסות") מתעלמת מן הצד השני של המשוואה – העובד. או במקרה שלנו, העובד המנוצל.

ניחוחות הניאו-ליברליזם או: מהו תפקיד המדינה?

אבל מר סלע יודע ומכיר את הכשלים במגזר הפרטי לפחות טוב כמוני, אם לא יותר. מה גרם לו בכל זאת להשמיץ את המגזר הציבורי בעוד שהוא מציג את המגזר הפרטי כנקי מקלקולים? אידיאולוגיה. אידיאולוגיה לגבי תפקיד המדינה. סלע, כפי שניתן לקרוא במאמריו הרבים ב'קפטליסט היומי', לא מאמין ברעיון המדינה. זאת אומרת, כן, הוא חושב שצריכה להיות איזו מסגרת רופפת שנקראת מדינה, תאסוף מס גולגולת מינימלי ותממן צבא ומשטרה, אבל שם זה בערך נגמר. מיסים, למי ששכח, הם המחיר של הציוויליזציה. בעזרת המיסים אנחנו מממנים את מערכת החינוך, הבריאות, התשתיות והרווחה. בעבר, כשהייתה כאן מדינת רווחה גם דאגנו לדיור ציבורי, לשיקום שכונות, להקלות במשכנתא לזוגות צעירים ולעבודות יזומות בזמן אבטלה. אז נכון, לא כל כספי המיסים הולכים לאיפה שאנחנו רוצים. חלק מהם נתקע בבירוקרטיה מנופחת, חלק הולך למימון תרבות העוני והבורות של החרדים, חלק לבנייה מיותרת בהתנחלויות שיפונו בכל מקרה. כן, חלק אפילו הולכים למימון של תקנים מיותרים במשרדים מיותרים. אבל בסופו של דבר, שאלת הקצאת המשאבים וחלוקת כספי המיסים תלויה בנו – האזרחים – ואת מי נשלח לכנסת. הניסיון להטיל רפש במערכת הציבורית לא נובע מתוך הערצה של המגזר העסקי, אלא מתוך אמונה בסיסית שהמדינה צריכה להתנער מהאחריות על אזרחיה ושאנחנו צריכים לחיות בחברה דרוויניסטית.

חזרה אל הקפיטליזם

בואו נחזור רגע אל הקפיטליזם. למדנו כבר כי במערכת הקפיטליסטית ובשוק הפרטי קיימים לא פחות קלקולים מאשר במגזר הציבורי. אבל יש בקפיטליזם כמה דברים טובים גם.

בספר "מאי 68" (הוצאת נהר) שכתב ראובן מירן מצוטטת אחת מן הסיסמאות שרוססו בגרפיטי על קירות הסורבון בפריז במהפכת הסטודנטים. כשקוראים את המאמר של רותם סלע, שהוא עמוס האשמות כנגד המגזר הציבורי, אי אפשר לא להיזכר באחת מאותן סיסמאות:

"לקפיטליזם הצרפתי אין אפילו את האיכויות

של הקפיטליזם:

יעילות ואחריות אישית.

זה לא קפיטליזם, זו מונרכיה תעשייתית."

אפשר לקחת את הסיסמא הזו לכל מיני מקומות. אפשר להרחיב על הסיפא של הסיסמא ולהסביר מדוע הסדר הכלכלי שאנו חיים בו כיום הוא לא באמת תחרות ושוק חופשיים אלא אוליגרכיה של משפחות וקרטלים, נושא אשר שווה פוסט משל עצמו, ואפשר לדבר על יעילות ואחריות אישית. אני מעדיף לדבר על אחריות אישית. על האחריות האישית של רותם סלע. רותם – עבדת במערכת הבחירות של הליכוד, הקדשת את כישורייך הרבים למען הצלחתם של הליכוד ונתניהו, ואני מאמין שאתה בן-אדם מספיק הגון ושלא רק עזרת בתעמולת הליכוד אלא גם הצבעת לו בעצמך.איפה האחריות שלך כאן? הממשלה הקיימת, אותה אחת שמגדילה את התקציב, מטילה מיסים ומתנהלת בחוסר שקיפות, נשענת על קולותיהם של אזרחים, שאתה אחד מהם. נתניהו ראש ממשלה בגללך. תיקח אחריות.

שני הסנט שלי על נאום אובמה

הררי טורי הפרשנות, הדעות והניתוחים על הנאום ההיסטורי של נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה אמש בקהיר נכתבו. אי לכך הרצון לתרום לדיון הציבורי חייב להיות ממוקד, תמציתי ומזווית אחרת.

הנאום הזה הוכיח עבורי את קיומן של שתי הפנים השונות של האדם-תופעה הזה שנקראת אובמה [בספרו האוטוביוגרפי "חלומות מאבי" הוא מספר כי בנעוריו לעגו לשמו המצחיק לביטוי ולמצלול החריג שלו].

המלך הפילוסוף

הנאום שלו מצהריי אמש מראה לנו את אובמה הרב-תרבותי, הקוסמופוליטי, המשכיל, רחב הידיעה, המעמיק, המאוזן, השקול, החותר להכרעה אך רגוע.

תוכן הנאום הוא חסר תקדים. כל פרדיגמת תפיסת יחסי החוץ של ארה"ב נשברה. לא רק השלכה לאחור של הפארנויה והפטריוטיות הכמעט מקרתיסטית של עידן פוסט 9/11 וג'ורג' וו. בוש אלא גם שימוש ברטוריקה של עקרונות אוניברסלים והומאנים לגבי מדיניות חוץ וביטחון. אובמה מאמץ לחיקו את המרחב המוסלמי והעולם הערבי, רואה בהם בני ברית ושואף ליצור קואליציה שמבוססת על ערכים ואינטרסים נגד הקיצוניים במרחב. הוא מתנהג כאן באופן לא-אמריקאי בעליל [60% מחברי הקונגרס האמריקאי לא מחזיקים אפילו דרכון מכיוון שהם לא טסו לחו"ל מימיהם]. אפשר להיזכר בגיחוך בימים בהם בארה"ב שינו את השם של צ'יפס מ-French Fries ל-Freedom Fries מכיוון שהצרפתים התנגדו לפלישה לעיראק.

הרוק סטאר של הפוליטיקה

obama rolling stone cover

הפן השני של אובמה זו הרוק סטאריות שלו. הכרזימה המשפריצה, האורטוריות המרשימה, העיסה שאנחנו הופכים אליה כשהוא נואם. נאומיו באצטדיונים מלאים בעשרות אלפי בני-אדם נלהבים, ההשראה שהוא עורר ברבים, התקווה שהוא נוסך בקלות כזו. כל אלו גרמו לג'ון מק'יין לטעון נגד אובמה שהוא בעצם סלבריטי ולא פוליטיקאי. לציבור האמריקאי זה גרם לצאת מהבתים, לעלות את אחוזי ההצבעה, להכניס את אובמה לבית הלבן ולתת לו רוב מוחץ בסנאט. אובמה, גם לאחר מספר חודשים בתפקיד, נהנה מאחוזי תמיכה ואמון חסרי תקדים.

הנאום פורש החזון בקהיר לא היה נאום כזה. אובמה היה יותר רציני ולא משוחרר, פחות מתלהב, בלי בדיחות וחיוכים. uptight קוראים לזה באנגלית. כדאי להזכיר לכם את אובמה שובה הלב לא רק בתוכן אלא גם בסגנון ובהופעה תרשו לי לקחת אותכם חזרה לערב לפני הבחירות, לכנס מדהים בווירג'ניה, מדינה שמרנית שהפכה הפעם לדמוקרטית וליברלית, שבו אובמה בנאום קצר קונה את הקהל (ואותנו):

אגב, קראתי היום ב"הארץ" שיוסי ורטר כתב כי נתניהו נתקל ב"ממשל אמריקאי רב עוצמה ונשיא שרואה עצמו כמעט משיח" – ואני שואל, למה כמעט?

האיום התיאוקרטי

הליכוד – מפא"י החדשה

קשה להיות שמאלני. קשה תמיד להיות שמאלני, אבל קשה במיוחד היום. אם בשנות ה-90 מפלגת העבודה עוד נחשבה מפלגת מרכז-שמאל, בצדק או שלא בצדק, אף אחד היום לא משלה את עצמו וכולם יודעים שמדובר בעוד חטיבה בליכוד. בכלל הליכוד הפך למפלגת שלטון טבעית לחלוטין, מעין גירסא מעודכנת של מפא"י ההיסטורית רק בלי ההסתדרות ואחזקות במשק. מאז 1977 כל ראשי הממשלה היו מהליכוד, חוץ מכמה הפסקות קצרות. הראשונה ב-84' הייתה בגלל ממשלת אחדות, המהפך השני של 92' הסתיים בשלוש יריות אקדח שהעבירו את רבין אל העולם הבא. ממשלת משיח השקר ברק הייתה הקצרה בתולדות מדינת ישראל.

כמו שיוסי ורטר כבר כתב ואני רק ממחזר, עושה Re-Twitt כמו שאומרים הצעירים של היום, הליכוד הפך למפלגת-אם עם צאצאים. איווט ליברמן היה מנכ"ל הליכוד ומנכ"ל משרד רה"מ עד שמסיבה עלומה פרש מהליכוד בטריקת דלת והקים את 'ישראל ביתנו' שגדלה למימדים מפלצתיים של 15 מנדטים. שרון פילג את הליכוד, גירד כמה ח"כים מהעבודה, הביא "כוכבים" והקים את קדימה. יוסי שריד פעם אמר שהעבודה זה הליכוד ב', היום יש ליכוד א', ב', ג' וד'.

אך המציאות המאיימת באמת נסתרת מפנינו כרגע. יש משבר כלכלי עולמי שבמקום לרסק את הקפיטליזם ישדרג אותו לגירסא אחראית יותר, עם משקל כבד יותר לרגולציה ויותר התערבות ממשלתית. תהליכי הפיצול במרחב המוסלמי בין האיסלאמסטיים הרדיקלים לבין מדינות ערב המתונות לא מביא להתפכחות במערב כלפי האיסלאם. יוזמת השלום הערבית, מסמך שהיא משא חלומותיהם של כל אבות התנועה הציונית, נרקבת על המדף משנת 2002.

אבל עזבו את השמאל. אנחנו בשמאל רגילים להתבכיין או כמו שאמר לי ליאור ווינטרוב פעם: "אנחנו כמו האוהדים של הפועל ירושלים, מפסידים במשחק והולכים לבכות ולשתות בירה.". בואו נדבר על הימין. לא רבים עוסקים בסכנות הימין. בסכנות הימין העמוקות, הנסתרות. את הטורבו-קפיטליזם המקצץ של הימין אנחנו מכירים. גם את הכיבושניקיות המספחת, את הפטישיזם לרגבי אדמה, תסביך ה

מה שאנחנו לא מכירים מספיק זה את התיאוקרטיה. השאיפה הפנימית לשלטון הדת. לקנאות, לבורות, לכפייה ולחושך הגדול שמאפיין את הגועל נפש שקורה כשהדת חורגת ממקומה (שלטון האייתולות באיראן, ימי שלטון האפיפיור הנוראיים, האינקוויזיציה וכ').

קוד כחול

בספר 'קוד כחול' מספר צביקה עמית על הפיכה צבאית בישראל שמובילה קבוצת קיצוניים דתיים. באמצעות צה"ל, שעובר השתלטות הדרגתית על ידי המתנחלים חובשי הכיפות, קבוצת פאנטים לוקחת את השלטון לידיה. ראש הממשלה נשלח לביתו, הכנסת מפוזרת, בג"ץ מתקפל, עוצר מוטל על רחובות תל-אביב ומוקם מחנה סודי שבו מענים מתנגדי משטר (אה אופס, יש אחד כזה – 1391). אפשר לפטור את עמית בחרדות יתר ובתסמונת האחוס"ל הנגזל, אבל אפשר גם לציין ששלושה אלופים בדימוס אמרו שהתסריט שמגולל ב'קוד כחול' הגיוני לחלוטין.

וכן מגיע כצל'ה לתמונה.

ח"כ יעקב כ"ץ, המכונה כצל'ה, הוא אב טיפוס של אביר הימין האמוני או כמו שכתוב באתר האיחוד הלאומי "איש המגלם בגופו את הנאמנות ואת המסירות למען ארץ ישראל". כ"ץ היה מראשוני הדתיים-לאומיים שהתגייסו לסיירות, הוא סיים קורס קצינים בצטיינות, שירת ב'כוח פיצי' האגדי והשתחרר כסמ"פ. כמגלם מוצלח וראשוני של דמות היהודי החדש, הלוחם והשורשי בקרב הדתיים הלאומיים הדרך שלו לפוליטיקה הייתה מהירה. אה כן, שכחתי לציין כי הוא בוגר ישיבת 'מרכז הרב', ההארוורד של המתנחלים. לא ברור אם זה בגלל רעיונות השטנה שטחנו לתוך מוחו ב'מרכז הרב' או בגלל הבחנתו בפוטנציאל העצום שבהתנחלות כדי לעורר את הציבור הדתי, אבל איכשהו כצל'ה שלנו הפך לאחד מאותם חבר'ה שהסתובב להם הבורג אחרי מלחמת ששת הימים וכל מיני בבל"ת כמו "חזרנו לארץ אבותינו" ו"זהו סימן שמקרב את גואלת המשיח" הפכו להיות הרטוריקה הקבועה שלו.

כצל'ה התקדם מהר. הוא היה בין מייסדי בית-אל ו'גוש אמונים', עמד מאחורי הקמת ערוץ 7 וניהל אותו (והורשע בהפעלת רדיו פיראטי, מתן עדות שקר ושבועת שקר בעקבות כך) ואפילו הקים את השבועון 'בשבע' (ניתן להשיג במעלה אורנים, יצהר וחוות מעון). בין הדברים הכי חשובים שהוא עשה זה ג'וב עם טייטל קטן-קטן: "יועץ שר הבינוי והשיכון לענייני התיישבות". מכירים את כל הסיפורים האלה על איך שרון גנב עוד דונם, הכניס עוד קראוון, עקף את המינהל שמה, רקח הלבנת מאחזים והזרים מיליארדים להתנחלויות ברשת מסועפת? אז זה בעצם היה התפקיד של כצל'ה. אריק שרון היה ה-Front man, הסמכות והגיבוי הפוליטיים. בשטח – זה הכל היה כצל'ה שלנו. הוא בנה את התוכניות, את התווה את המדיניות, הוא המציא את השירקעס שהפכו את החיים של כולנו כאן לגיהנום. או במילותיו של ח"כ כ"ץ: "אני והוא קרצנו בינינו לא פעם במשך עשרות שנם, כשתיכננתי אית דברים שהם על גבול המותר והאסור, דברים שהאמנתי שהם טובים לעם ישראל לנצח נצחים".

מה החתלתול קשר לכל העניין הזה

לפני זמן מה אחותי הביאה חתול הביתה. התעניינתי אצל סבתא איך אומרים חתלתול או גור חתולים בגרמנית. כצל'ה היא אמרה. Katze זה חתול, וכצל'ה זה חתלתול. מאז כל פעם שאני עובר מאחורי יו"ר האיחוד הלאומי במזנון הכנסת אני אומר לעצמי: "מייייאו".

כצל'ה נסתר מעיני הציבור החילוני רוב השנים. הוא לא היה דמות ציבורית במובן שחנן פורת או הרב לוינגר היו דמויות ציבוריות. אם נשווה אותו לשמאל הוא היה כמו מוקי צור או יואל מרשק. אבל הוא תמיד היה שם, חבר בכל מיני וועדות ועמותות, יושב בהנהלות של בתי כנסת וישיבות, מרצה לבני עקיבא בחגים ומספר מור"קים לתלמידי המכינות. הוא היה המנהיג שמאחורי הקלעים. אם בטעות מישהו מקוראי הבלוג סבורים שהשפעה ניתן להשיג רק מהכנסת – שיסתכל בקורות חייו של כצל'ה ויראה איך אדם נחוש וערכי אחד השפיע הרבה יותר מחברי כנסת חכמים ומוכשרים.

למה כדאי לכם להכיר את כצל'ה?

טרם הבחירות האחרונות לכנסת היה באזז בקרב חובשי הכיפות.נמאס להם מהפיצול והפילוג שפוקדים את המחנה האידיאולוגי והמאמין שלהם. הם רצו פתק אחד, מפלגה אחת, מנהיג אחד. כל מיני רסיסי מפלגות, רשימות לכנסת עם שמות שאיש מן היישוב לא יכיר וגברים מזוקנים בשנות ה-60 לחייהם התכנסו יחד וניסו לטכס עצה. בסוף הוחלט על הקמת מועצה ציבורית בראשות יעקב עמידרור שתבחר ותדרג את המועמדים. אך בפוליטיקה כמו בפוליטיקה ואצל יהודים כמו שאצל יהודים, מלחמות האגו והקנאות פרצו ומוטטו את העסק. הפיצול הוליד שתי מפלגות של אותו מגזר – 'הבית היהודי מפד"ל החדשה' מבית מדרשם של מי שמתיימרים להיות ממשיכי דרכה של המזרחי ההיסטורית, מעין מתינות מדינית (יחסית) ושימת הדגש על חינוך ומסורת ועשייה חברתית ו'האיחוד הלאומי' של מתנחלי גב ההר, הקיצוניים, אנשי ארץ ישראל השלמה בכל מחיר. כצל'ה, הארכיטפ של המתנחלים, נבחר להוביל את הרשימה ומונה ליו"ר האיחוד הלאומי. הרשימה זכתה לארבעה מנדטים, המליצה על נתניהו כמועמד לראשות הממשלה בפני הנשיא ונדמה היה כי דרכה סלולה לקואליציה. בדרך הצליח ביבי לגנוב סוסים עם עופר עיני ואהוד ברק ולהקים ממשלה עם דימוי ציבורי נוח יותר עבורו. נתניהו זכר איך איבד את הכיסא בפעם הקודמת בגלל הסינדול מהימין והוא העדיף יכולת תמרון פוליטית על פני קואליציה עם "השותפות הטבעיות".

באחד מהצעות האי-אמון הראשונות בכנסת ה-18 עמד ח"כ אחמד טיבי מעל בימת הכנסת ואמר: "זוהי ממשלתו של כצל'ה. כצל'ה לא נמצא בה, אבל רוחו של כצל'ה מנהלת את הממשלה."

למרות שהמשפט הזה מצא חן בעיני לא ראיתי בו הרבה תוכן. האיחוד הלאומי לא עשתה בדיוק משהו מאז שהיא נבחרה לכנסת. היא לא משתתפת בקרבות האופוזיציונרים שמנהלות מרצ וקדימה נגד הממשלה, חברי הכנסת שלה לא מתרעמים במליאה כמו חברי הכנסת של חד"ש ולא זכורה לי שאילתא של מישהו מהם. אומנם אריה אלדד עושה קצת רעש ומיכאל בן-ארי בחר בתור שני עוזרים פרלמנטרים את רוזנקרנץ וגילדנשטרן, אבל שם בערך נגמרה הפעילות של חברי האיחוד.

עד ערב חג השבועות המשכתי להחזיק בעמדה הזו. ראיתי בהם חבורה של תמהונים שנכנסו לכנסת ולא בדיוק מבינים איפה הם נמצאים ואיזה תיק נפל עליהם. אבל אז הגיע חג השבועות ויחד איתו עיתוני החג. על השער של "7 ימים" כיכב כצל'ה בפוזה מאיימת כשהטיזר מספר לנו איך אם רק נתניהו רק יעז לגעת במאחזים הוא יסולק מלשכת ראש הממשלה. פתיחת העיתון בעמוד 25 מובילה לכותרת מאיימת "לפחות הצעירים שלנו הם על הגבעות, ולא בבתי הכלא. מי שאיבדו שליטה עליו זה נוער מעשני הסמים בתל אביב". הראיון עצמו רצוף באמירות שכל אחת מהן ראויה לניתוח פתולוגי מעמיק, לנתיחה לאחר המוות של תפיסת עולם משיחית ולהבנה שלפנינו ניצב בן-אדם נחוש וסבלני. היזהרו ישראלים: כצל'ה בא.

כצמלה מטורף

לפחות מדבר אחד אפשר לשמוח. כצל'ה חוזה ש"השמאל יכול להתחיל לחגוג לקראת הבחירות הבאות, אני חושב שזה לא יקח הרבה זמן"

משבר כלכלי? מישהו דואג לך | או: על האמון

הקדמה היסטורית:

בזמן המשבר הכלכלי העולמי הקשה הקודם, אשר התחיל ב-24.10.1929, תאריך אשר נודע מאז כ"יום חמישי השחור" , לקח פרנקלין דלנו רוזוולט (להלן: FDR) את המושכות לידיים. הוא הקים צוותי מומחים, יזם רפורמות שימנעו את הישנות המשבר (הקמת הפדרל רזרב  [תודה על התיקון ד"ר מנור] הביטוח הלאומי למשל), השקיע כספים בעבודות יזומות ודבק במוטו :"לעשות, לעשות לעשות.". FDR הבין שהדרך ליציאה מהמשבר קשורה גם באמון הציבור במנהיגות הפוליטית והכלכלית שלו. הוא הנהיג פנייה שבועית אל הציבור באמצעות הרדיו שם הוא יכול היה לפנות ישירות אל האזרחים, בלי מתווכים ואנשי ביניים, שיתף את הציבור בתוכניותיו ובפעולות הממשלה ונסך תחושה שמישהו שם בוושינגטון די.סי דואג לך, האזרח הקטן.

הווה (השערה להסבר והערה על מעורבות הממשלה במשק)

כעת אנו חווים את המשבר הכלכלי החריף ביותר ב-80 השנה האחרונות. סכומי עתק נמחקו כלא היו, מיליונים איבדו את בתיהם, בועות פיננסיות קרסו, שורות של מכשירים פיננסים הלכו לעולמם (מישהו אמר נגזרות פיננסיות?), השקעות אדירות ירדו לטמיון ומודלים כלכליים עוברים רוויזיות חריפות. בנקים מולאמים, מערכות מיסוי משנות צורה, ממשלות מגדילות את ההוצאה הממשלתית ופתאום הרחבת הגירעון הפך לטרנד.

אחד הדברים המרכזיים שקרו במשבר הזה, אם לא המרכזי שבהם, זה התפקיד שהממשלות חזרו לשחק. אם במהלך ארבעים השנים האחרונות היינו עדים לצמצום תפקידה של המדינה, להתרחקות הדרגתיות ממעורבות בחיי הכלכלה והחברה, הפרטות מכל מין וסוג ומשיכת ידיה של הממשלה מהמשק אנו עדים כעת לתהליך הפוך. אם בעבר טענו שמי שמנהל את העולם זה התאגידים, היום רבים מהם מולאמים נמצאים בבעלות ממשלתית. מנכ"לים וסמנכ"לי הכספים של חברות הענק ובנקים בכל העולם פונים בתחינה אל הממשלות שיזרימו כסף, ירכשו אותם ויצילו אותם.

אמון הוא עיקרון חשוב מאין כמוהו בפוליטיקה ובכלכלה. ללא אמון אף אחת מן המערכות הללו לא יכולות לתפקד. האמון בין בני האדם והאמון בין בני האדם למוסדות, הנכונות לקחת סיכונים ולשתף פעולה הם אבן יסוד של המודרנה ושל ההתפתחות האנושית. בלי אמון שהציבור ירכוש למערכת הכלכלית לא יושקעו כספים בבורסה, לא יופקדו כספים בבנקים שמשמשי להלוואות, השקעות ואשראי ואף יוזמה כלכלית לא תצליח להרים את הראש מעל המים. במערכת הפוליטית המצב עוד יותר חמור; בלי אמון של האזרחים בפרלמנט, בממשלה, בשיטה, ביושר וטוהר הבחירות, המדינה מאבדת לא רק את המשילות שלה אלא גם את הקיום שלה. מלחמות אזרחים, הפיכות צבאיות, משברים אינפלציונים, חוסר יציבות שלטוני כרוני, תפקוד ירוד של הבירוקרטיה, שחיתות פושה בכל ואי כיבוד החוק הופכים מנת חלקה.

בשנים האחרונות היינו עדים לתהליך מקביל של עליית אמון הציבור במערכת הכלכלית ע וירידה באמון שהציבור רוחש למערכת הפוליטית. במערכת הכלכלית זה בא לידי ביטוי בהפיכתם של מנהלים ואנשי השקעות מוצלחים לכוכבי תקשורת (עמוס שפירא שמככב בפרסומות לגיוס עובדים לסלקום, הוצאה לאור של מדריכים למתעשרים של לדונאלד טראמפ) ובצמיחה אדירה של העיתונות הכלכלית (גלובס, דה-מרקר, כלכליסט). חלק מכך ניתן גם לראות באפיקי ההשקעה: חסכונות הציבור וכספיו, באמצעות קופות הגמל וקרנות הפנסיה, נע בהדרגתיות מאג"חים ממשלתיים למניות ואג"חים קונצרניים.

האמון במערכת הפוליטית לעומת זאת הדרדר. לא מדובר רק על מדד הדמוקרטיה השנתי שעורך המכון הישראלי לדמוקרטיה, אלא לתופעה עולמית. אחוזי ההצבעה ירדו בכל העולם, מנהיגים "חזקים" כמו פוטין, אחמדיניג'אד וצ'אווס הפכו לבולטים ודומיננטים והבל פוסט-מודרניסטי על 'קץ האידאולוגיה' וסוף עידן המפלגות נהיה פופולרי. בעולם המערבי דמויות כמו טוני בלייר, אדם שליבו נכון לכל פשרה וג'ורג' בוש, מכור לקוק שגילה את ישוע, הוציאו שם רע לפוליטיקה וגרמו לדור שלם לאבד את התקווה מדבר הזה שנקרא פוליטיקה והיכולת לעצב באמצעותו את חיי האזרחים.

barack_obama_change_fairey

שינוי. לא ברור מתי זה התחיל להשתנות. האם עם בחירתו של ניקולא סרקוזי, הנשיא ההיפר אקטיבי של צרפת ששבר מסורות שלטוניות עתיקות יומין, גילה מעורבות יזומה ביחסי החוץ ומינה יריבים אידאולוגים לשרים? או שמא קריסת תאגידי הענק עקב לא רק הכשל המערכתי האינהרטי שבהן אלא גם תאבת הבצע של המנהלים וחשיבה מחודשת על כלכלה? בכל מקרה, הקמפיין מעורר ההשראה עד כדי אומנותי של אובמה ובחירתו הודיעו באופן סופי ורשמי על שינוי הכיוון. אובמה ומנהל הקמפיין שלו, דיוויד פלאף, ניהלו קמפיין משתף ציבור, מונע על ידי המון משולהב, באינטרנט וברחוב. אובמה חצה את הדימוי של פוליטיקאי מוערך או אפילו סלבריטאי (כפי שניסה לטעון כנגדו יריבו ג'ון מק'יין) והפך לאייקון-על בכל תחומי החיים: התרבות, הפוליטיקה והכלכלה. מימדיים כמעט משיחיים נקשרו בו. הוא החזיר את המעשה הפוליטי, את המדינאות, את הפוליטיקה והדמוקרטיה עצמן, למוערכים, מכובדים, נושאי הוד והדר. שוב אפשר לתלות במנהיגות ובמדינה תקווה.

אב האומה רוזוולט והמשיח אובמה

רוזוולט, אשר זכה לאמון ציבורי אדיר והיה הנשיא היחיד שכיהן במשך שלוש כהונות, כונה אבי האומה בשל הצורה שבה נתפס אצל האזרחים. אובמה, עוד נשיא דמוקרטי, אשר נבחר ישירות אל תוך משבר כלכלי, למד דבר או שניים מ-FDR. שבוע שעבר הבית הלבן השיק את 'הבית הלבן 2.0' אשר במסגרתו הממשל מתקשר בלי מתווכחים עם אזרחי ארה"ב והעולם: YouTube, Flickr, Twitter, Facebook ושלל אתרים נושאיים וחדישים מהניילון הושקו עם מידע מתעדכן ומופעלים תוך הבנה של המדיום (יש גם בלוג).

קחו לדוגמא את ה-American Recovery and Reinvestment Act, יוזמה שאובמה קידם עם היבחרו לתפקיד. מדובר במעין ניו דיל חדש, ייזום אלפי פרוייקטים חדשים ליצירת מקומות עבודה, יצירת אשראי ונזילות ועידוד הביקושים. המינהלה של הפרוייקט לא מסתפקת רק בכך אלא גם מסבירה און-ליין, באתר אינטרנט מעוצב ונגיש את פועלה, כוונותיה ומטרותיה לאזרחים, מתנהלת בשקיפות מלאה בחלוקת המשאבים ונושאת באחריות מלאה.

אובמה גם הנהיג פנייה שבועית אל הציבור, הפעם באמצעות YouTube ולא הרדיו האנכרוניסטי.

[/gv]

אחרי שרואים את זה אפשר לא להרגיש שמישהו שם, בשדרות פנסילבניה 1600 דואג לנו?

בינתיים בישראל: ביבי ויובל משחקים בקקי ופיפי

ובישראל? משרד האוצר בראשות שטייניץ מפרסם טיוטא לקיצוצים (סליחה, "הפחתות תקציביות") עמוסת גזירות ועיזים וראש הממשלה, שהוא גם שר על לענייני כלכלה במשרד האוצר, שכאילו לא ראה את התוכנית, מפרסם אחרי כמה שעות הודעה היסטרית של"א תהיה פגיעה בחלשים". כמה ימים אחר כך מתפרסמים הקיצוצים בתקציב הבריאות ובמשך יום שלם כולם שופכים את חמתם על נתניהו ושטייניץ בתקשורת רק כדי שבערב יודיעו לנו שחוזרים בהם בחלק מהגזירות. בין לבין עופר עייני משחק ב"תחזיקו אותי או שאני משתגע" ופרשנים תוהים שמא כל הפרסומים בדבר הגזירות היו ספין שנועד לאפשר לעיני להציג את עצמו כמגן החלשים ולהסכים לקיצוצי שכר במגזר הציבורי. במקביל שר החינוך מהלך אימים על כולנו שמא חלילה יעזו פקידי האוצר לגעת בשקל משקליו של תקציב החינוך המקודש. הוא אפילו מתייעץ עם יוסי שריד שממליץ לו לאיים בהתפטרות באם יקוצץ שקל ממשרדו. אנשיו של שר האוצר שטייניץ אף מתדרכים את העיתונאים על היריבות המתגבשת בין סער לשטייניץ. הכל בשביל שבערב נתניהו וסער ישבו ביחד ליישר את ההדורים ולמחרת שטייניץ יודיע שאין כוונה לקצץ בתקציב החינוך.

rapid1

ככה אתם רוצים לנהל מדינה רבותיי? אני אפילו לא מדבר על תוכן התקציב, שמראה שנתניהו לא למד כלום ונשאר חבר בכת הניאו-ליברלית בזמן שבכל העולם חושבים מחדש על כלכלה, אלא על הצורה, על המשילות, על המנהיגות. מה שחמור בהתנהגות של דון נתניהו וסאנצ'ו שטייניץ זה לא רק הנזק שהם גורמים לכלכלה אלא הפגיעה העצומה שהם גורמים לאמון הציבור במוסדות השלטון. איזה מין משרד אוצר יש לנו שהוא מציע הצעה ומתקפל בסוף היום? מה אתם משחקים שש-בש? זה נראה לכם צעצוע ביבי ויובל?

מישהו דואג לך

נחזור אחורה קצת. אחד הדברים החשובים ביותר בזמן משבר כלכלי, כפי שהבין פרנקלין דלנו רוזוולט, זה שהממשלה תשדר אמון. שהציבור ירגיש שיש בעל בית. שהאזרח ידע שהוא בידיים טובות. אילן תמיד מספר על התחושה ששרתה אל אימו, עולה חדשה מרומניה שעבדה בפס ייצור של 'רבלון', שהרגישה שראש המנמשלה לוי אשכול יושב בירושלים ודואג שבנה הצעיר יקבל ארוחה חמה בבית הספר בעוד שהיום מבחינתו הממשלה היא רק גורם שמזיק ולוקח. זה לא חייב להיות ככה. תסתכלו על אובמה, תיזכרו אפילו בתקופות אחריות בישראל, נגיד כהונתו השנייה של רבין, או כהונתו הראשונה של בגין. הייתה תחושה שאפילו אם אנחנו לא מסכימים עם ראש הממשלה וחושבים שהוא טועה אנחנו יודעים שהכל נעשה מתוך אהבת ישראל ודאגה לאזרחים. כשאנחנו מסתכלים על ההתנהלות של הממשלה ה-32 עם התקציב, משינוי חוקתי בהליך חפוז ומבזה ועד למשחקי קקי ופיפי שנתניהו ושטייניץ משחקים אחד עם השני, עם גדעון סער ובעיקר איתנו, מה אנחנו אמורים להרגיש?

מה עושים בפגרה?

מייד לאחר השבעת הממשלה ה-32 יצאה הכנסת ה-18 לפגרה של קצת יותר מחודש. המיוחד בפגרה הנוכחית היא שבעוד שבפגרה רגילה המוסד היחיד שחודל מפעילות הוא מליאת הכנסת הפעם גם הוועדות לא פועלות. הסיבה לכך היא שהוועדה המסדרת [זה השם של הוועדה שמחלקת את הח"כים בין הוועדות וממנה את היו"רים] לא כונסה מאז הקמת הממשלה. התוצאה היא פגרה פגרתית במיוחד.

איך לך מה לעשות בפגרה? רבים שואלים אותי, בעיקר כשאני מצייץ ציוצים תמוהים במיוחד, אם אין לי מה לעשות בפגרה כעוזר פרלמנטרי. ובכן, יש, ולא מעט. במקום להלאות אתכם בהסברים העדפתי (במיוחד לאור בקשותיהם של רותם סלע וגבריאל בורדון) לחלוק איתכם יום פגרה שגרתי. יום חמישי האחרון (23.4.09).

תוכנית הבושה והכלימה. את היום התחלנו [ח"כ גילאון, העוזרת הבכירה ליאור פינקל ואנכי] מאוחר (13:00) בתל-אביב. דון נתניהו וסאנצ'ו שטייניץ (קרדיט לעמנואל) פירסמו באותו בוקר את לתוכנית הבלימה והכלימה של הם וערוץ 1 רצו סינק של אילן. אילן תקף את הורדת תקרת מס הכנסה ומס חברות בעוד שמעלים את המיסוי על הפירות והירקות, מחה על כך שאין טיפול מעמיק בבעיות התעסוקה והאבטלה ועל כך שאין תוכנית ממשלתית ליצירת 200 אלף מקומות עבודה חדשים ואמר שלא צריך לפחד מהגדלת הגירעון. מצלמים, איש הסאונד בודק את הבום, הכתבת הנאה שואלת עוד שתי שאלות ואנחנו ממשיכים לתחנה הבאה. קריית שמונה.

הבירוקרטיה הורגת\פניות ציבור. חלק משמעותי מהעבודה של חבר כנסת שמשדר נגישות לציבור הוא טיפול בפניות ציבור. את הדיון בכמה אחוזים מהזמן צריך להקדיש ח"כ לטיפול בפניות ציבור נשאיר לפעם אחרת. אני רוצה לדבר על מאפיין משותף לשתי פניות ציבור שטיפלנו בהן ביום חמישי. הבירוקרטיה. הפנייה הראשונה הייתה מחיילת משוחררת מאילת שהקדישה את השנה האחרונה ללימודים לבחינה הפסיכומטרית ושיפור בגרויות. המטרה: קבלה ללימודי רפואה. היא עמדה בבחינות, הזיעה בפסיכומטרי (760) ורק משוכה אחרת נשארה בדרכה: הבירוקרטיה.

בגרויות חורף. מסתבר שהפקולטות לרפואה בישראל קבעו את סוף אפריל כמועד אחרון להגשת ציוני בגרויות בעוד שמשרד החינוך קבע את סוף מאי [כנראה מדובר בבגרויות חורף] למועד שחרור הציונים לציבור הרחב. אותה בחורה עמדה לאבד שנה מחייה עקב אטימות בירוקרטית. פנינו לשר החינוך גדעון סער, דיברנו עם העוזר החרוץ צחי, מעבירים פרטים, מבקשים יפה והנה – מקדימים לכולם (בזכותנו? לא בזכותנו?) את שחרור מועד הציונים ומדור הבחינות מעביר את הפרטים ישירות לבחורה על מנת שלא תאבד שנה מחייה. סוף טוב הכל טוב. כמה חבל שלא כל פניות הציבור קלות כל כך.

הפנייה הבאה שבגללה הגענו לקריית שמונה הרבה פחות קלה ונעימה. אייל יהודה יעקב הוא אדם אמיץ אשר לקה בסרטן.  במהלך אחת ההקרנות, עקב רשלנות רפואית, נשרפה לו רגל ימין. יעקב לא המתין ותבע את בית החולים. אחרי שנים בבית משפט ושכר טרחה בלתי ישוער הוא קיבל פיצוי הולם. מייד עם קבלת הפיצויים פנה המוסד לביטוח לאומי למר יעקב וביקש ממנו להחזיר את כל הפיצויים שהוא קיבל בעבר. לא רק אותם, אלא גם את כל הפיצויים שהוא עתיד לקבל עד גיל 67. ומה עם מר יעקב לא יזכה, כפי שחוזים רופאיו, לראות את גיל 67?

ביטוח או מס. על מנת להיות מוכר כנכה מהביטוח הלאומי נאלץ יעקב להגיע לשתי וועדות שונות בהפרש של חצי שנה. למה? הרגל תצמח אחרי חצי שנה? אייל אומר שהוא מוכן להגיע לעוד וועדות אם זה אומר שהרגל תצמח בחזרה. במהלך המאבק למען ההכרה בנכות שלו, שנערך מול הבירוקרטיה המתישה שמטרתה למנוע מהאזרח נגישות לשירותי בריאות ורווחה, גילה יעקב עוד כמה דברים. הוא גילה שהביטוח הלאומי שולח חוקרים פרטיים לבתים של נכים ומסריט אותם בווידאו ושולח קלטות עם מכתבי איומים למי שנראה לא מסכן מספיק. הוא גילה גם שהביטוח הלאומי מסיים כל שנה את התקציב שלו עם עודפים של מיליונים אותם הוא מעביר לחשכ"ל כדי שישחק בהם בבורסה בניו-יורק קצת. הוא גילה על הפערים העצומים בין הזכויות וההטבות של נכי צה"ל לאלו של הנכים "הכללים".  מסתבר שהפרוטזות לקטועי רגליים שמסופקות אוטומטית לקטועי רגליים בקרב נכי צה"ל הן באיכות מעולה וטכנולוגיה מתקדמת בעוד שהפרוטזות של "הנכים הכללים" פשוט מפגרות טכנולוגית.

מאבק על רגל אחת. ואז החל יעקב להיאבק, למען זכויות הנכים, בתקדימים בבתי משפט, בפגישות עם בכירים במשרד הבריאות וכל זאת ביכולת תקשורתית ראויה לציון. אני לא יודע איך אפשר לתאר היום מאבק מרגש כמו זה שיעקב מנהל אבל כשרואים אותו נאבק, לא רק למען אישתו וילדיו, אלא למען ציבור הנכים בישראל, פשוט מבינים. מרגישים.

"אדוני, זה כבוד לפגוש אותך". מה שהדהים אותי עוד יותר זו התודעה המעמדית של יעקב: "אני עובר על יד לשכת התעסוקה ומה אני רואה? אנשים מעשנים מלבורו ואומרים 'ביבי, רק ביבי'" הוא סיפר "ואני אומר להם: 'מה? אתם בסדר בראש? הוא זה שדפק אתכם הכי הרבה". משם הוא הרחיב את הדיון לרעל שנטע הליכוד לטענתו בתושבי עיירות הפיתוח נגד הקיבוצים אשר סיפקו להם תעסוקה, לכך שכוחו האלקטורלי של הליכוד טמון בתמיכה האוטומטית מעדות המזרח ("סליחה שאני אומר את זה, אבל גם אני מזרחי" הוא הוסיף) וסיים בניתוח של התוכנית הכלכלית של נתניהו@שטייניץ שהיה זהה לחלוטין לזה שאילן נתן לערוץ 1. אחרי שהצטיידנו בערמות ניירת רלוואנטית ונפרדנו לשלום, אמרתי לאייל שבע"ה הוא יחלים ויצטרף למאבק בכנסת. התודעה המעמדית שלו הייתה מפותחת ברמה נדירה ביותר, יחד עם הסיפור האישי הקורע והעובדה שאישתו והילדים הסתובבו בינינו במהלך כל האירוע, לא יכולתי שלא להתרגש ולהגיד לו: "אדוני, זה היה כבוד לפגוש אותך".

האנשים שפוגשים בפוליטיקה. כל מי שמתעסק בפוליטיקה מעבר לתחביב הופך להיות אדם שמכיר ופוגש המון אנשים. חברי מפלגה, אקטיביסטים, עמיתים ממפלגות וארגונים אחרים, עיתונאים, אנשים מהשורה ומי לא. זה מה שעושה לך הפוליטיקה, היא מערבבת אותך בין האנשים, חושפת בפניך את מארגי הכוח והקשרים בחברה, הופכת אותך לאדם שמביע דעה ונלחם עליה בפומבי, מתווכח בשיעורים והרצאות, בדיונים בתור לשק"ם ובארוחות יום שישי. בעבודה שלי אני זוכה להכיר הרבה אנשים. כמות האנשים שפונים לחברי כנסת בבקשות עזרה וישועה כאילו הם היו בעלי סמכות ביצועית כלשהי היא אדירה. בין בליל המקרים והדמויות זוכים להכיר אנשים שנחרטים אצלך, אייל יהודה יעקב הוא אחד מהם. דוגמא נוספת, שונה בתכלית, להיכרויות (המשונות לעיתים) שנוצרות בפוליטיקה היא המפגש הבלתי יאומן בין אילן לבן-דודו.

מליאת הכנסת בקריית שמונה. במהלך כהונתה של הכנסת ה-15 (2003-1999) נפלו לא מעט קטיושות על יישובי הצפון. יו"ר הכנסת דאז אברהם בורג עשה מעשה חריג וקבע ישיבת הזדהות של מליאת הכנסת בקריית שמונה. אחת הפעמים הבודדות בהיסטוריה, אם לא הבודדה, בה קוימה ישיבה מחוץ למשכן. אחד הנואמים היה יו"ר האופוזיציה דאז אריאל שרון. חבר כנסת צעיר מסיעת מרצ, אילן גילאון שמו, פשוט לא הפסיק לקרוא קריאות ביניים. הוא נקרא לסדר פעם ראשונה, פעם שנייה ובפעם השלישית הוצא מן המליאה. עצבני ומחומם הוא יצא מהמליאה והדליק סיגריה. אחד מפעילי הליכוד הבולטים בעיר, שהגיע כדי לחזות בפלא הגעת הכנסת לעיר, פנה אל אילן ושאל "איך אתה מעז להעליב את אריק". אילן, כמו שרק הוא יודע לעשות, אמר לליכודניק שילך לחפש מי ינענע אותו ויפסיק להציק לו. השיחה התחילה להתלהט, כשלפתע, בעקבות שימוש מעליב בעדה הרומנית, התברר לפעיל הליכוד שגם אילן רומני. כמה שאלות קצרות ומתברר שאבא של הליכודניק (להלן: לואיס) ואבא של אילן בני-דודים. לואיס כמעט התעלף במקום מרוב התרגשות ומאז הם בקשר. ניצלנו את המרווח הקצר בין האירוע הבא שחיכה לנו לבין הביקור אצל אייל שהסתיים מוקדם מן הצפוי על מנת  לבקר את לואיס.

אילן ובן דודו הליכודניק

חזק עם הליכוד. כמובן שלואיס לא עמד בפיתוי ומייד לבש את חולצת הבחירות של הליכוד מ-2006 (דווקא בבחירות האלה לא הייתי מתגאה במיוחד במקומו, אבל בסדר). הסתבר שלואיס הוא אחד מראשי מחנה לימור לבנת בליכוד, חבר מרכז בכיר ושמו אפילו נקשר בפרשת ביתן 27. לואיס חלק איתנו פרטים מלב המאפלייה (לאה נס לדוגמא, עקפה בענק את לבנת בפריימריז, מכיוון שסגרה דיל עם ישראל כץ). הוא האיץ באילן להיכנס לממשלה וניסה לערער את זהותו הגברית לצורך כך ("אם אתה גבר, נראה אותך גבר"). ניסיתי לברר האם יש מצב לאיזה תיק זוטר, נגיד שר לענייני רומנים וקריית שמונה, אבל אילן כבר נפנף אותו ואמר לו (שוב) ללכת לעזאזל. איך פספסתי את ההזדמנות להשתדרג מעוזר פרלמנטרי לעוזר שר.

פרי הגליל. ויטה פרי גליל היה המפעל הראשון שקרס בעקבות המשבר הנוכחי. אילן לא בזבז זמן וכבר בישיבה הראשונה של הכנסת, מייד לאחר ההשבעה, העלינו הצעה דחופה לסדר בעניין קריסת המפעל. ליווינו את העובדים מהרגע הראשון ועד סגירת הרכישה, דרך העיכוב של הבנקים ודיון מיוחד שיזמנו בוועדת הכספים. העובדים של המפעל החליטו לערוך סעודת הודיה על יד אחוזת הקבר של חוני המעגל בחצור הגלילית ולהזמין את אילן.

הגביר מגיע. הגענו ראשונים מבין המוזמנים. מוטי חזיזה, יו"ר הוועד, קיבל אותנו בלבביות והכיר בין אילן לעובדים. אחד העובדים, גבוה, מזוקן וחובש כיפה, החל לשטוח בפני אילן את העוולות שהמדינה מבצעת באזרחיה המבוגרים ("הם רוצחים את הזקנים, אמרתי את זה גם לבוז'י" הוא לחש). בשלב כלשהו החלה התעוררות כלשהי, תזוזה, בקרב העובדים במקום. ניסיתי להבין מה מקור הרחש. התברר שיו"ר ההסתדרות הגיע. העובדים זקפו את גבם כשראו את המוציא והמביא, המפשר בין הבנקים לרוכשים, עופר עייני. הם ניגשו אליו, בירכו אותו, הזליפו מים על ראשו והודו לו. חשבתי שמדובר בתגובה קצת מוגזמת שקיבל עייני, שאכן הוא זכאי להרבה קרדיט במקרה הספציפי הזה, אבל העובדים קצת יצאו מפרופורציה. כמה טעיתי כשהגיע הרוכש של המפעל זכי שלום. העובדים נהרו אליו, הקיפו את הפמלייה שסביבו, הניחו יד על ראשו והתפללו. "זה ממש כמו הגביר שמגיע לעייריה במאה ה-19 בגליציה" אמרתי לליאור.

יא מאמא. לאורך כל הזמן הארוך שהעברנו על הכביש, בין שידורי רדיו נקטעים למהדורות חדשות, אילן נתקע על שיר מס' 9 בדיסק החדש של עידן רייכל, "منهار اللي مشيتي" ("מהיום שהלכת"), בביצועו של שמעון בוסקילה. הוא היה שם אותו, מתחיל באמצע השיר להצטרף לזמר ואז מחזיר להתחלה עוד הפעם. אם בתחילת הנסיעה אהבתי את השיר עכשיו אני מתעב אותו. מכיוון שלכם עוד לא יצא לשמוע את השיר בריפיט עד צאת הנשמה, לא תזיק לכם טעימה קטנה:

חגיגות שנת המאה לתל-אביב [הגיג, ווידאו ולינקים]

בשבוע שעבר ציינו את פתיחת חגיגות שנת המאה לתל-אביב. לא היה בר פה או מקלדת שלא עסק בכך בשבוע האחרון. כל התקשורת המודפסת, תחנות הרדיו, מהדורות הטלוויזיה, הבלוגספירה, טורי הדעות ומקומונים. דווקא בזירה הפוליטית נשמע קול דממה דקה. אותה דממה דקה נשברה בידיעה בגיליון TimeOut שיחצ"נה סיעת 'עיר לכולנו'. בסיעה טוענים שנווה צדק לא הייתה השכונה הראשונה אלא כרם התימנים ולכן מניין השנים לעיר מחושב נכון והוא למעשה עומד על 106. לא התעמקתי בידיעה אבל אני רוצה לעוץ עצה לחברי מ'עיר לכולנו' מעל דפי בלוג זה. אומנם אינני יועץ אסטרטגי או מומחה תקשורת אבל אני כן מומחה בינוני לדינאמיקה וליחסים שביו השמאל הישראלי לחברה הישראלית. החברה הישראלית לא אוהבת צדקנים. לא אוהבים כאן אנשים שחושבים שהם יודעים הכל, שהמוסר זורח להם מהתחת או כמו שאמר מישהו חכם: "מי שהולך הרבה זמן לפני המחנה מפתח אופי חרא." הפעילות האופוזיציונית שלכם עד עכשיו נשאה פירות תקשורתיים וציבוריים יפים, אבל אל תשלו את עצמכם שהקו ניתן למתיחה עד אין סוף. הקו הזה הוא הקו בין מוסר למוסרנות.

חזרה לחגיגות המאה לתל-אביב. כל כך הרבה דיו ומילים נשפכו על הדיון סביב החגיגות שהפוסט המתוכנן שלי נערך, שכותב ושונה כל כך הרבה פעמים שהחלטתי לוותר. לוותר על הניסיון להביע עמדה מקורית, מתוקפת נתונים, בעלת לוגיקה פנימית ותשובת מחץ לעמדת הנגד. "לכל נאום ניתן לנאום נגד" אמר גדעון סער האחרון ואת זה הבנתי השבוע בזמן שעקבתי אחרי השיח הציבורי בנושא. בכל זאת, לפני שאלנקק לכל הדיונים בנושא ואאמבד סרטונים שצילם ישראל מניאלי, ארצה לתרום את שני הפני שלי לדיון.

טוב שחגגו. טוב שהוציאו כסף. שלא כמו איתמר אינני חושב שחבל שלא הוציאו יותר אבל סביר בעיני שלכבוד מאורע בסדר גודל כזה יושקעו כסף. אני לא יודע האם הנתונים שהשכר שקיבלו האמנים שווה לכל הקיצוצים בחינוך וברווחה הם אמינים אבל גם אם כן אני חושב שזו תהיה נאיביות לחשוב שללא חגיגות המאה התקציבים הללו לא היו מקוצצים. נכון שבמובן מסוים עדיף היה ולו כל תקציב חגיגות המאה (אשר קוצץ פעמיים לפחות) היה מושקע באיזה פרוייקט מדהים למען ילדים בסיכון או הקמת תשתית ל-BRT לתל-אביב. אבל האופציה הזו ריאלית לא הייתה קיימת. יתרה על כך, החגיגות אשר יפרסו על משך השנה כולה, הולכות להיות מגוונות, מרתקות, יצירתיות, חינמיות ותורמות לעיר ולתושביה. חלקן הן ממש מתנות שהעיר נותנת לעצמה לכבוד חגיגות המאה. לחלק מהפרטים, שרוב הציבור לא מודע אליהם עדיין, התוודעתי בישיבה שאירגן איתן שוורץ, הפרוייקטור של חגיגות המאה. אני מבטיח שיהיה שווה.

תל אביב ואני. גל אוחובסקי כתב שלא צריך לעסוק בתל אביב וביחסים בינינו לבינה, אלא פשוט לתת לה להיות. בעוד איזשהו מקום קראתי מישהו שכתב שעבורו, יליד תל-אביב, לכתוב על תל אביב נראה כל כך מוזר בין כל המהגרים מהפריפריה ורמז להשתלטות של אותם מהגרים על השיח הציבורי סביב העיר. התל אביביות שלי היא ייחודית ומשונה קצת. כמה מילים עליה, ברשותכם. נולדתי ברחובות ועד גיל 12 גרתי בה. בקיץ שבין ו' לז' עברנו לדירה זמנית ברחוב בגרסון בנווה אביבים כך שנחסכה ממני הטראומה של כניסה למערכת שבה רק אני חדש. בחטיבת הביניים של 'תיכון חדש' כולנו היינו חדשים. בכיתה ח' עברנו לדירה שאנחנו גרים בה היום, ברמת אביב הירוקה. מאז אני כאן ואת חיי ניהלתי בתל-אביב. בכיתה ט' לערך התחלתי לחצות את עבר הירקון ובהדרגה מרכז העיר הפכה למרכז חיי. לשם אני שואף, לשם אני חותר, לשם אני זוחל באוטובוס ובפקקים. בלי השתפכויות אגיד שלא רק שזו העיר היחידה שאני מסוגל לדמיין את עצמי גר בה אלא כמו שכתב אבידן: "תל אביב היא אומנם נמר קטן, אבל היא עדיין נמר".

ואחרי כל השחרת הדפים הזו נעבור לקטעים החשובים:

אחד הדברים היפים שהיה בכיכר באותו ערב הייתה האווירה בין האנשים. אווירה של חג במובן העמוק של המילה. יצא לי להרים על הכתפיים ילדה ג'ינג'ית חמודה בשם בר ולהחליף סרטונים עם אבא שלה ישראל. הנה שני סרטונים: [עקב חוסר הצלחה לאמבד סרטונים מ-YouTube אסתפק בקישורים. סיוע טכני יתקבל בברכה] תודה לשחר על העזרה. הנה הסרטונים:

ואפילו צילום גרוע ולא קוהרנטי אך מקיף שלי:

← לדף הקודםלדף הבא →