איזה לילה הכנסת נתנה לנו או: על פרלמנטריזם והגמוניה

בכל שכבות הציבור ורבדי החברה יש איזושהי הסכמה כללית כי חברי כנסת הם אנשים משפיעים. שהכנסת היא מקום שבו משנים את המציאות, לטוב ולרע, וששם נחתכים גורלות. הכנסת, שהיא גם הרשות המחוקקת וגם הרשות המכוננות בישראל, היא הגוף שמבחינה חוקתית למעשה הוא הריבון. הממשלה שואבת את כוחה מהכנסת ונזקקת לאמונה ובתי המשפט פוסקים על פי חקיקת הכנסת (גם אם לעיתים הם משתמשים בפרשנות יתר, משנים ומבטלים חקיקה). אי לכך בקרב רבים ניטע הרצון להיבחר לכנסת, להפוך לחבר באותו מועדון מאה העשרים. "משם אוכל להשפיע" הם אומרים ו"תנו לי את האמון לייצג אתכם בכנסת".

המציאות קצת שונה. חוק ההסדרים, התרבות הפוליטית בישראל וזליגה הדרגתית ועקבית של מוקדי השליטה החוצה מנבחרי הציבור הביאו לכך שהכנסת איבדה מכוחה. הרוב הדורסני של הממשלה, הפעלת סנקציות פרלנמנטריות על מורדים (שלי יחימוביץ' – היכוני) והיחלשות עד מחיקה של מוסד המפלגה בישראל מביאים לכך שוועדת השרים לענייני חקיקה ואגף התקציבים הם מנהלי העל של הכנסת.

כבר שנים אני ער לדיון, ולעיתים משתתף בו, על תפיסת תפקידו של חבר הכנסת. לתפקיד פנים רבות. הוא מחוקק, הוא איש ציבור שמשתתף בעיצוב סדר היום הציבורי (ואם הוא חרוץ אז גם יוזם ומשתתף במאבקים וקמפיינים ציבוריים), הוא חבר בכיר במוסדות המפלגה ומעורב בתנועות ועמותות ובא במגע עם קהל הבוחרים שלו. הדיון הזה הרבה יותר משמעותי ממה שנדמה לרוב האזרחים. מדוע? מכיוון שרוב האזרחים לא צופים בדיוני המליאה והוועדות בערוץ 99 [אפשר גם דרך אתר הכנסת למי שמעוניין]. האזרח הסביר לא מקדיש את זמנו לעיון בדברי הכנסת, סטנוגרמות של וועדות והחלטות ממשלה. אתם יודעים מה? רוב האזרחים אפילו לא מנויים ב-RSS על החלטות ממשלה. השיח הציבורי מתקיים באמצעות מתווכים, אמצעי התקשורת. אין טעם ואין לי כוונה לפרט ולסקור את השתלשלות העניינים שהובילה לכך שאמצעי התקשורת בישראל עברו מייצוג דמוקרטי באמצעות העיתונות המפלגתית שהייתה מגוונת ורבה לכך שרוב הציבור ניזון מתאגידי תקשורת ענקיים דוגמת ערוץ 2 וידיעות אחרונות. האינטרנט והשתכללות טכנולוגית שהביאה לנגישות דיגיטלית לפס רחב אמורים לשנות את המצב לטובה, לאפשר יותר גיוון, יותר עומק, יותר זוויות. אך גם הרשת הפכה למעיין אכזב. אתרים דוגמת סקופ או עבודה שחורה לא יוכלו לעולם להגיע למצבת כוח האדם הנדרשת לאיסוף ועיבוד מידע חדשותי. אין להם כתבים בכנסת, ואין, הם רק מדי פעם מצליחים להשיג ראיונות, היח"צנים סופרים אותם רק בעניינים מסחריים או לפני בחירות ואין בהם כוח אדם שיכול להקדיש את עצמו לעיתונאות חוקרות או התעמקות פעילה בתחום תוכן מסויים. רוב התקשורת העצמאית באינטרנט היא לא תקשורת של חדשות (new) אלא חדשות של דעות ופרשנויות (views). אז מדי פעם אנו נתקלים בבלוגר שקרוב לעניין או בסרטון ביו-טיוב שמי שצילם אותו הצליח באקראיות לחשוף משהו, אך למעשה, לא נוצר תחליף לאותם אמצעי תקשורת ממוסדים.

מאירועי ליל אמש (או: איזה לילה הכנסת נתנה לנו)

אי לכך הדרך היחידה של האזרחים להיחשף למה שקורה בכנסת היא באמצעות כלי התקשורת. זה אולי נשמע גנרי (כמו שד"ר ליאור זמר היה אומר) או נדוש אבל אתמול קיבלתי המחשה חזקה לזה. אתמול התקיים אחד הדיונים הכי חשובים בחודשים האחרונים. הממשלה הגישה הצעה, הכוללת שינוי בחוק יסוד: הממשלה, הכוללת הארכת משך הזמן האפשרי לממשלה לגבש תקציב מאז הקמתה ואפשרות להרכבת תקציב דו-שנתי. מעבר לכך שמדובר בהליך חסר תקדים למיטב ידעתי שבו משנים חוק יסוד ביום אחד (את כל שלושת הקריאות), והעובדה שאין וועדת חוק, חוקה ומשפט שתדון בכך בין הקריאות, ושאף פרלמנט בדברי האומות לא הצביע על תקציב דו-שנתי יש בעיה הרבה יותר חמורה. המשבר הכלכלי העולמי. אף אחד לא יודע מה ילד יום. לא סתם קוראים לזה צונאמי כלכלי, המשבר הוא משבר גלובלי, מקורו בעיקר בארה"ב, ואין יכולת לממשלת ישראל הקטנה בעלת התקציב של 300 מיליארד ש"ח להוות גורם של יציבות. אבל ההסברים הללו לא משנים וגם הסיבות של הקואליציה, שהן לא לגיטימיות בעיני (בעיקר רצון להימנע מסחר-מכר קואליציוני בדיונים התקציב של 2010). הנקודה החשובה היא שאתמול התקיים פיליבסטר (טכניקה לעיכוב הצבעה ומשיכת זמן על ידי נאומים ארוכים והגשת אינספור הסתייגויות) בכנסת. משעה 11:00 ביום שני ועד 9:00 ביום שלישי נאומו חברי האופוזיציה, כשמדי פעם מגיב להם שר או נציג מהקואליציה, ודנו בתקציב, בהשלכות החוקתיות, במשפט משווה, במשבר הכלכלי העולמי, בקונייקטורה הפוליטית שנוצרה, בנורמות פרלמנטריות ובניואנסים תקנוניים. שר האוצר לשעבר ח"כ רוני בר-און (שלדעתי צריך לשבת בכלא יחד עם נתניהו ודרעי בגלל פרשת בר און-חברון אבל לא בכך עסקינן), אשר ירד מכיסא השר זה עתה, בילה את כל אותן שעות במליאה כשהוא מנצל את כישורי הטיעון הלוגיים והפרוצדורלים שלו ומשלב אותם עם הסגנון הבהמי שלו כדי להתנגח בקואליציה. ג'ומס, שנדמה שהמציאו אותו בשביל ימים כאלה, ניהל את המאמץ האופוזיציוני בידענות והכה את הקואליציה שוק על ירך ואפילו הבוס שלי נתן בראש. אחמד טיבי בלט במיוחד כשבשלב מסוים הופיעה תחבושת משונה על פניו. יו"ר הכנסת ריבלין גילה ממלכתיות, הבנה דמוקרטית מעמיקה, אורך רוח ונועם הליכות שמוכיחות עד כמה הוא מתאים לתפקיד. בשלב מסוים, יחד עם העייפות והרוח המבודחת שנוספה לדיון, השתרבבו בין הטיעונים הפוליטיים בדיחות אישיות, סיפורים על היסטוריה משותפת, עקיצות, רמיזות, אמירות עם אנדרסטייטמנט בסגנון כמעט בריטי ואפילו אנקדוטות הומוריסטיות שהיו יכולות להופיע במיטב תוכניות הסאטירה.

אני כשלעצמי הייתי מרותק לדיון עקב עבודתי. ציפיתי לדיווח רחב היקף בכלי התקשורת, הרי בתקציב עסקינן, בהכרעת גורלות, בדיני נפשות, בשינוי המסד לחוקה העתידית. כמה התבדיתי כאשר קראתי את הפוסט של וולוט. אשר סקר את הכותרות הראשיות והסיפורים המרכזיים בתקשורת. מה הייתה גדולה האכזבה כשקראתי את הדיווחים בתקשורת [צבי זרחיה בדה-מרקר, אמנון מרנדה ב-Ynet, לירן דנש בנרג', אריק בנדר בנרג'] שרידדו את הדיון לפיג'מה של פואד ולכמה הערות על כדורגל שנאמרו לפנות בוקר. את הדיון במלואו תוכלו לקרוא כאן .אם תהיה דרישה מהקהל אאסוף ציטוטים נבחרים ואפרסם.

על ההגמוניה (או: גירסא חיוורות של גרמישי)

ובחזרה לנקודת הפתיחה. ניסיתי להוכיח בפוסט הטרחני הזה שהכנסת היא לא המקום היחיד שבו נקבעים דברים. וזה נכון ביתר שאת בעידן שבו 18 משפחות מנהלות את המדינה. אבל לא בכך עסקינן, לא עוד הטלת רפש בבעלי הון אלא בשליטה במנגנונים הציבוריים הלא-נבחרים, בתרבות, בחברה האזרחית ובאיגודי העובדים. הגמוניה קוראים לזה. גרמישי כתב על זה. הדרך שבה זרמים אידיאולוגיים מגיעים לשלטון מלווה, ברוב המקרים, בהשתלטות מתוכננת והדרגתית על אותם מוקדי שליטה. לשכת עורכי הדין. ההסתדרות, התיאטרון. הספרות. האקדמיה. הפקידות הציבורית. מערכת החינוך. הצבא. מערכת המשפט ואפילו הספורט הפופולארי, בעיקר הכדורגל. לפני שהליכוד עלה לשלטון ב-77' תאי הסטודנטים שלו השתלטו על איגודי הסטודנטים, בית"ר ירושלים, המודעות כלפי הקיפוח של המזרחים והניכור מתנועת העבודה התעצמו ובציונות הדתית הסתובבו לכמה אנשים ברגים אחרי 67'. גם הציונות הדתית, זרם משונה ביותר שנקרע בין הפרקסיס החילוני לבין ההתחרד"לות, בנתה מנגנונים כדי לבצר את מעמדה ולמנוע קריסה מוחלטת. בני עקיבא, זרם חינוך נפרד שנשלט על ידי המפד"ל, אוניברסיטה עצמאית, מכינות קדם-צבאיות, ישיבות הסדר, הקמת 'מעלה', קמפיין מתוזמר לכניסתם של חובשי כיפות לתקשורת הממסדית (פעולה שהצליחה מעבר למצופה) ואפילו הסכם בין שאול יהלום לאהרון ברק לקידום שופטים דתיים.

השמאל וההגמוניה הנעלמת. בישראל

מכל מיני סיבות שבאמת קצרה היריעה מלפרטן, לא באמת התפתח שמאל משמעותי עד שנות ה-70. מנגנוני ההגמוניה האימתניים ששירתו את מפא"י ותנועת העבודה ההיסטורית לא שירתו אידיאולוגיה שמאלית אלא שבט אשכנזי-יהודי, קבוצה חברתית, דור המייסדים. מתום מלחמת הכיפורים מתרחש בישראל תהליך שינוי חברתי עמוק שהוביל לירידה משמעותית בכוחן של האליטות הישנות, כניסה של קבוצות פריפריאליות אל מרכז השיח (מזרחים, חרדים, ערבים, נשים, עולים), גלי עלייה רחבי היקף ושינויים מבניים בחלוקת ההון הציבורי. במובן הזה קריסת ההסתדרות, המפץ הקטן (קרי עליית עמיר פרץ והקמת קדימה) והניגוח של פרידמן בעליון היו צעד אך הגיוני בכיוון אליו ההיסטוריה מתקדמת. השחקנים עכשיו מסתדרים על המגרש מחדש. המרכז-ימין התגבש היטב כשהוא מוכר לנו את ליכוד א' המקורי וליכוד ב' בדמות מפלגת העבודה ודווקא קדימה הפכה לסוג של מפלגת העבודה החדשה במובנה השמרני של שנות ה-80. ההתפוררות של השמאל והריסוק הגיעו לשיאם בשמאל שנהנה להלקות את עצמו. השמאל לא נשאר קפוא ונוהג בהתאם. אנשים מדברים, נפגשים, מקיימים חוגי בית, עורכים התייעצויות, סמינרים רעיוניים וימי עיון על עתיד השמאל. כמה מחברי הטובים ביותר עוסקים בזה כרגע. ואני רוצה לפנות אליהם ואל שאר העוסקים במלאכה, באמצעות הפוסט הזה, ולהזכיר להם את ההגמוניה. להזכיר להם שלא מספיק לנצח בקלפי, צריך לנצח בבסיס החברה. בפארפרזה על המתנחלים אומר שהגיע הזמן להתנחל בלבבות. לנטוע את האידיאולוגיה או לפחות את הפיתרונות הקונקרטים וצורת החשיבה שלנו ברחבי הציבור. יהיו כמה מעגלים כמובן בדרגות מחייבות שונות, אבל אסור לנו מחד לזנוח את העיסוק החוץ-פרלמנטרי וחוץ-מפלגתי ומאידך לשמור על סינכרון, שיח מתמיד, גיבוש מטרות ודרכי פעולה משותפים. שאו ברכה.

מי רצח את אהרון ברק או ארבע הערות לשבת

פותחים את השבת ב'אדם הסביר' עם תמונה חדשה מגניבה משמאל שלי וארבע הערות לסדר בסגנון (צורני בלבד) יואל מרקוס.

  1. מי רצח את אהרון ברק? עולם המשפט הישראלי ידע הרבה מאבקים ויצרים. עוזר לשר המשפטים בדימוס סיפר לי כיצד מנכ"לית המשרד ופרקליטת המדינה הפיצו שמועה בדבר זהות המינית של השר, משנה ליועץ המשפטי לממשלה עזב בטריקת דלת את הפרקליטות כאשר העדיפו פרופסור עליו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ופתח משרד בוטיק שהתמחה בניהול תיקים מסובכים מול המדינה תוך כדי שהוא מוציא לפרקליטות את המיץ, עוד פרופסור למשפטים שתלמידתו לא מונתה לשופטת עליונה פתח בוונדטה על גבי העיתון הנפוץ במדינה ובסוף מונה לשר המשפטים שהוציא את הנשמה לבית המשפט העליון. אבל נדמה לי, ויתקנו אותי חבריי המלומדים באם אני טועה, אך מעולם המאבקים והסכסוכים לא הגיעו לכדי כתיבת מחזה. עו"ד שמחה ניר, שהספיק להסתכסך עם לא מעט אנשים כנראה, עשה זאת וכתב מחזה בשם 'דוקודרמה'. במחזה מגולל עו"ד ניר את פרשת רציחתו הדמיונית של הנשיא כתוארו דאז ברק ופותח פרק חדש וזדוני ביחסים העכורים בתרבות הפוליטית בקהיליית המשפט.
  2. העבודה והקואליציה – באמת שכבר נמאס לי ממפלגת העבודה. אם צריך למצוא משל שיגדיר היטב את מצבה אפשר לקרוא את  'גרין מייל' של סטיבן קינג שבו מתואר בפרטי פרטים כיצד הסוהרים צועקים "Dead man walking" כשהם מלווים אסיר כפות לכיסא החשמלי. אם חשבנו שאין עוד לאן לרדת אחרי 13 מנדטים כנראה שבאמת צדק ידידי ערן שפרמן כשאמר: "בבחירות האחרונות מפלגת העבודה קיבלה סטירה ויש בה אנשים שחושבים שהם קיבלו ליטוף". רק המחשבה שיחסי הכוחות בוועידת המפלגה שתכריע בגורל העניין שקולים היא מזעזעת שלא נדבר על כך שיו"ר ההסתדרות עופר עיני שאמור להיות מגן העובדים, מפעיל את כל משקלו הפוליטי למען כניסה לקואליציה בראשות שר האוצר הכי קפיטליסט בתולדות מדינת ישראל. יש לי לא מעט חברים במפלגת העבודה והם עושים עכשיו ימים כלילות על מנת לגייס עוד ציר וועידה ועוד מזכיר סניף כדי למנוע ממפלגת העבודה להיכנס לקואליציה ולהתרסק, וליבי איתם, אך השכל עם ברק, פואד ושמחון. הדבר הכי טוב שיכול לקרות כיום לשמאל הישראלי (ולפיכך לגישתי גם למדינת ישראל) הוא שמפלגת העבודה תיכנס לקואליציה. רק ככה היא תתרסק סופית, תאבד את זכות קיומה אחת ולתמיד, תקבל מכה כל כך קשה שלא תקום ממנה ותגאל אותנו מייסוריה. כי אם מישהו לא שם לב אנחנו אלו שסובלים. השמאל הישראלי חייב לברוא את עצמו מחדש ולהתנתק מהמסורות הישנות הקלוקלות שלו ואין מפלגה שמייצגת יותר את כל הג'יפה של מה שמכונה משום מה 'השמאל הישראלי' מאשר מפלגת העבודה. הגיע הזמן להשאיר אותה מאחורה, כי זקנתה כבר ביישה מזמן את נעוריה. ביי ביי מפא"י.
  3. עדכון בנוגע לחזית שחרור הולכי הרגל – עד כה הצטרפו שני חברים חדשים למיזם צילום האופנועים והקטנועים שחוסמים לנו את המדרכות. עידו קינן ודרור לבנה הם החלוצים ויש לקוות שעוד רבים יבואו אחריהם.
  4. גשר המיתרים – עקב עיסוקי החדש כעוזר פרלמנטרי אני נאלץ לשהות בבירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים (להלן: ירושלים) שלושה ימים בשבוע. לירושלים אין מרקם אורבני, היא בנויה שכונות-שכונות כאשר החיבור ביניהן מאולץ, התחבורה הציבורית בה עוד יותר פחות יעילה מאשר זו בתל אביב, ההתחרדות שלה מקרינה לכל עבר והיא מלאה בגרפיטי לאומני, גזעני ומלוכלך. ניתן למצוא בעיר כמה פנינות ומפלטים למה שע' הירושלמי כינה "Missed place תל אביבים" כמו הסינמטק, המושבה הגרמנית ועמק רפאים. אך הפנינה האמיתית של העיר, זו שנישאת אל-על ובכל יום כשאני מגיע לעבודה אני חוזה ביופיה וכשאני חוזר תל-אביבה אני מתפעם ממנה בשנית, היא גשר המיתרים המושמץ. למה מושמץ? כי נדמה שמאז שהלל שוקן אמר ששיפוץ היכל התרבות היא "לא פחות ברברית מהשמדת פסלי בודהה באפגניסטן" נדמה שלא הייתה יצירה ארכיטקטונית שעוררה כל כך הרבה רגשות ותגובות קיצוניות. נהגי מוניות שמעולם לא הרהרו בארכיטקטורה מבקרים את סגולותיו האדריכליות, סטודנטים לתקשורת מתדיינים באיכויתיו הפיזקליות ויכולותו לעמוד במשא השלגים בחורף וד' שדווקא כן לומד פיזיקה מאמץ שיח פמיניסטי רדיקלי ואומר שמטרתו של הגשר היא לזקוף את איבר מינו של לופוליאנסקי. כנראה שירושלים כל כך מקולקלת שהיא קלקלה גם את הירושלמים וגרמה להם לא להעריך יצירת אומנות ראויה לשמה כמו גשר המיתרים. אפשר רק להתמוגג מהמחשבה כיצד הוא יראה שהרכבת הקלה תיסע עליו.

גשר המיתריםגשר המיתרים 2

חזית שחרור הולכי הרגל

אתמול (יום א') נסעתי לוועידת מרצ במשכנות רות דניאל ביפו עם חברי נעמן סער. מכיוון ששנינו גם סטודנטים חסרי ממון וגם מאמינים בתחבורה בת-קיימא נסענו באוטובוס לשם. קצת לפני התחנה הראשונה  של קו 25 ברחוב אלנבי הבחנתי באופנוע ארור שחונה במרכז המדרכה ומאלץ את כל הולכי הרגל לתמרן סביבו על מנת ללכת בצורה תקינה וסדירה. חוסר האכפתיות של בעל האופנוע מהשלכות מקום החנייה שלו הרתיחו את דמו של האדם הסביר (יש איזה ציטוט יפה של הנשיא כתוארו דאז ברק על זה) וכך מצאתי את עצמי רושם את מספרו של כלי הרכב ומצלצל למוקד 106. במהלך ההמתנה הבחנתי כי לאורך כל הרחוב חונים אופנועים וקטנועים בצורה שמפריעה להולכי הרגל ברמות אלו ואחרות. 16032009018

זה כבר היה יותר מדי. אחרי בירור שערכתי עם סגנית ראש העיר מיטל להבי, ידידי יואב לרמן ופקח תנועה של עיריית ת"א-יפו התגלו לי הפרטים הבאים:

מכיוון שנושא התחבורה בת הקיימא בוער בעצמותי החלטתי לקחת יוזמה ולטפל במפגע. בשביל השלב הראשון של ביעור הנגע אני זקוק לכם, הגולשים המעורבים, אלו שבשבילם תוכן גולשים זו לא מילה גסה והם כבר חרשו עשרות פעמים את מפת ה'מטרו-רגל'. מה אני מבקש? תמונות. היום שיחקתי קצת ב-E71 שלי וצילמתי לא מעט אופנועים וקטנועים הורסים לנו את המרקם העירוני.

ניתן למצוא את כל התמונות בחשבון הפליקר החדש שלי (אל תצפו ליותר מדי, יכולות הצילום הלכו אצלנו במשפחה לאחותי). אני פונה אליכם, גולשים, קוראים, תושבי תל אביב-יפו וסתם אזרחים שאיכפת להם – צלמו את המפגעים התחבורתיים שיוצרים לנו האופנועים והקטנועים ושלחו אותם אלי ל-nimrodbarnea at gmail.com ואני אעלה אותם לפליקר (עם קרדיט כמובן). זה יהיה השלב הראשון, איסוף התמונות ויצירת הוכחות ויזואליות חותכות להכרח בשינוי המדיניות הקלוקלת הזו. מודאגים לגבי השלב השני? תשאירו את זה לסחבק. עדכונים בקרוב.

גילוי נאות: הכותב כיהן כמנהל מטה הבחירות המקדימות של מיטל להבי וחבר בהנהלת סניף ת"א-יפו של מרצ

16032009017

ניאו-ליברליזם והוצאות קשר עם הבוחר

אמנון מרנדה פרסם היום ב-Ynet ידיעה בשם '"קשר לבוחר" בכנסת: ג'י.פי.אס ורדיו דיסק'. מהמרכאות סביב קשר לבוחר אנחנו למדים כי הכתבה לא באמת מאמינה כי ההוצאות הללו בעלות זיקה כלשהי לקשר עם הבוחר. ואכן, למרות שכדובר אני נתון לחסדיו של מרנדה, בחרתי לגעת בפוסט הזה שהוא הסנונית המבשר על בוא האביב בשלל ידיעות, כתבות, פוסטים, וטוקבקים על הוצאות קשר עם הבוחר. כותרת הכתבה: "לצורך "קשר עם הבוחר" הוציא הח"כ לשעבר אליהו גבאי מהמפד"ל את הסכום הגבוה מכל חבריו, יותר מ-93 אלף שקל – כולל יותר מ-14 אלף עבור מחשב נייד." ומייד אנו למדים על היחס של הכותב לסוגיית הוצאות קשר עם הבוחר.

אחת הבעיות המרכזיות של הניאו-ליברליזם הוא הדה-דמוקרטיזציה שהוא מוביל. הניאו-ליברליזם שואף להפוך הכל סחיר, לשחרר את השוק מכבליו, לתת להון וליד הנעלמה לעשות סדר. נקודת המוצא שלו היא שכמעט כל התערבות ממשלתית היא שלילית ורק גורמת לנזק, גם אם היא נובעת מרצון טוב. אחת הדרכים המרכזיות שבהן הוא עושה זאת היא דה-לגיטימציה של הפוליטיקאים והפוליטיקה. כי בסופו של דבר, אלו כלים עומדים בפני הציבור הרחב והאזרח מן השורה כדי להשפיע על המציאות? המערכת הפוליטית. בישראל, למרות שהרבה אזרחים לא הבינו את זה בבחירות האחרונות, מתקיימת שיטת ממשלת פרלמנטרית. הכוח בישראל נמצא בידי הפרלמנט, קרי הכנסת. על מנת לשנות את המציאות בצורה דרמטית יש לצבור כוח בכנסת. כל עמותה או ארגון חוץ פרלמנטרי יהיה לעולם חלש מסיעה בכנסת. הרי בשורה התחתונה העמותה שואפת להשפיע על הכנסת או כמו שאילן מספר את הבדיחה על האדם שהולך לרופא ושואל: "דוקטור, אפשר לקבל סיפיליס מישיבה על אסלה?" והרופא משיב: "כן, אבל הרבה יותר נוח לקבל סיפיליס במיטה."

ובכן הכל מתמצה, ההבנה שחברי הכנסת הם בעצם יחידת העלית של המערכת הפוליטית. דורון רוזנבלום הנפלא לקח את המטאפורה הזו קצת יותר מדי קדימה וכתב מאמר בשם "הקרביים והג'ובניקים" שבו מוצגים שני סוגים של פוליטיקאים: הג'ובניקים הם "אותם פוליטיקאים המונעים על ידי הרצון לזכות ולשרוד בג'וב ותו לא: תמיד יתברגו לתפקידים חסרי סיכון או תועלת, אך מתגמלים (…) בלי שמץ של אומץ אישי, בלי להועיל בדבר, כל שנדרש מהם הוא להפגין כרכורי חן קונסנסואליים" בעוד הקרביים הם: "מי שנכנסו לפוליטיקה כדי להזיז משהו מעבר לעצמם, לפרוץ דרך, לשכב על הגדר בשביל מה שהם רואים כטובת המדינה".

ואכן כך בעצם מתחלקת הפוליטיקה: נבחרי ציבור שרואים את עצמם כאליטה משרתת וכמה אפסים מושתנים שנמצאים שם כדי לרפד את הישבן שלהם, להנות ממנעמי השררה ולסעוד במזנון הכנסת ומסעדות יוקרה לסירוגין. האינטרס של הניאו-ליברלים הוא ליצור מצג שווא כאילו כל הפוליטיקאים הם מהסוג האחרון והנבזה. כך היא מערערת את כוחה של המערכת הפוליטית. במקום להציג גם דוגמאות חיוביות (כמו שאופנן עושה) לפוליטיקאים שנלחמים למען טובת הכלל, בעלי ההון משתמשים בכל האמצעים שעומדם לרשותם ובכל הכוח כדי להציג את הפוליטיקאים כחבורת עסקנים בזויים ומלוכלכים. בשלב הזה מתחילה גם הצביעות לגבי האמצעים שפוליטיקאי צריך להשתמש בהם. על מנת להיות גורם משפיע פוליטיקאי צריך כוח (חנן כהן ניסח את זה יפה). בשביל כוח צריך מוקדי שליטה, לעצב את דעת הקהל וקבוצת תומכים מאחוריך. זה דורש כל מיני דברים: עסקנות מפלגתית למשל, מרדף אחרי התקשורת, פנייה ללא הרף למצביעים ולקבוצות שונות, פשרות ויצירת קואליציות וגם קשר עם הבוחר.

תקציב הוצאות קשר עם הבוחר הפך להיות מה שמכונה בעולם התקשורת calendar dates (שם מטומטם, אני יודע). מעין אירוע שמתקיים אחת לשנה בתאריך קבוע קורה משהו. במקרה שלנו הכנסת מפרסמת את דף הוצאות קשר עם הציבור. התקשורת והבלוגספירה מאוד אוהבים להתמקד ב'דף לבוחר', להגחיך את הוצאותיהם ולהציגם כשודדי הקופה הציבורית. ועל מה אנחנו מדברים? 49 אלף ש"ח בשנה. תקציב מדינת ישראל שנה שעברה מנה למעלה מ-300 מיליארד ש"ח, כל תקציבי ההוצאות עם הקשר לבוחר, גם בוחרים במקרה הקיצוני שבו כל הח"כים, כולל השרים, מנצלים את תקציבם עד תום ושוכרים לשכה מחוץ לכנסת, מדובר ב-0.00276 אחוז מהתקציב (ותודה לשחר על הסיוע בחישוב). מספר האינצ'ים שתקציב קשר לבוחר מקבל בתקשורת הוא הרבה יותר ממה שתקציב החזר החובות של מדינת ישראל שהוא בערך 30% מהתקציב מקבל.

ברור שיש מקרים קיצוניים ומוגזמים של חברי כנסת שחורגים מתקציבים ורוכשים צעצועים הזויים, אבל גם אז אני לא מבין למה זה צריך להשתרע על גבי עמודים שלמים. לא ברור לי מה לא תקין בכך שחבר כנסת מוציא 2,399 ש"ח על GPS או שיו"ר האופוזיציה רוכש כיבוד ב-15,000 ש"ח. בדרך כלל הניאו-ליברלים דוגמאת שטרסלר מאשימים את תומכי ההוצאה הממשלתית הגדולה בפופוליזם. מי שבעצם פופוליסט כאן זה הניאו-ליברלים האוררים שמנסים להכתים את הפולטיקה ולציירה כאיזה סרח עודף על החיים הציבורים על מנת לשמר את מעוזי כוחם.

קריאה מומלצת:

דיבורים של רצ מפ"ם

אחת הבעיות המרכזיות של מרצ, חד"ש ומפלגת העבודה היא שהוא חי בעבר. ב"חי בעבר" אני מתכוון אנרכוניסטי, תפיסתו את הציבור והחברה היא מיושנת, עולם המונחים שלו לא מעודכן, הפער הטכנולוגי שלו ניכר, מרבית נציגיו בכנסת מעל גיל 50 והוא דוחק צעירים, התקשורת שלו עם העולם החיצון ועם החברים בו היא מעשור אחר ובכלל הוא קצת עבש ורדום כזה. "דיבורים של רצ מפ"ם" זה ביטוי ששאוב מהגזבר של מרצ, גבי דאוס. בכל פעם שהשיחה שמתנהלת לידו עולה מעבר לממשי ומגיעה לספירות אידאולוגיות מעיר דאוס כי "אלו דיבורים של רצ מפ"ם" ומבטל אותם בזלזול, קורא למתדיינים לחזור לכאן ולעכשיו. אינני יודע עם הבעיה של השמאל הישראלי היא נטייתו להקדיש חלק ניכר מהזמן לדיונים אינטלקטואלים עם ערכים, אבל אני כן יודע שהשמאל הישראלי מדבר יותר מדי על רצ ועל מפ"ם.

דיבורים על רצ ומפ"ם התנהלו באינטנסיביות רבה בשיח הפנימי של מרצ לאחר הכישלון בבחירות האחרונות. מרצ, אשר הוקמה מאיחוד בין מפ"ם, רצ ושינוי (איחוד שממנו נשארו רק רצ ומפ"ם), עדיין מחלוקת למחנות שנגזרים ממפלגת האם (בניגוד לטענתו של יו"ר מרצ ויוצא מפ"ם ג'ומס באחד מאמצעי התקשורת). מבחינת מפלגות האם הכישלון של הבחירות האחרונות הוביל לכך שמרצ תיוצג על ידי שני יוצאי מפ"ם (חיים "ג'ומס" אורון ואילן "האשדודי" גילאון) ונציג של "התנועה החדשה" ניצן הורוביץ, כאשר הנציגה הבכירה של רצ, זהבה גלאון, לא תהיה בכנסת. מספר השלכות המקושרות לרצ-מפ"ם: המבכים על אי-היבחרותה של זהבה היו מקרב רצ (שריד ואלוני), בהנהלת מרצ שהתקיימה לאחר מכן אמר חבר יו"ר האגף לאיגוד מקצועי במרחב ת"א של ההסתדרות מטעם מרצ ציון אלגריסי כי הזכר האחרון של רצ אבד אחרי שגם זהבה וגם רן כהן לא ייצוגו בכנסת, דובר מפ"ם לשעבר, רן מלמד, הפיץ דוא"ל בין כל חברי וועידת מרצ ובו כתב: "מאז ומעולם היתה הרגשה שאנשי רצ לא ממש רוצים באיחוד הזה שנקרא מרצ. ועכשיו הגיע הזמן לחיסול החשבונות. לאחר 16 שנים בהם עמד בראש מרצ איש תנועת רצ, או מישהו שרצ דחפה כי התאים לעמדותיה המדיניות, הגיע השינוי." לעומתו כתב רועי ילין, דובר של זהבה גלאון בעבר כי: "כשמרצ קמה ב-1992, הרוח השלטת בה הייתה הרוח של רץ, שממנה הגיעו שולה אלוני, יוסי שריד וזהבה גלאון. זאת הייתה תנועה לא ממסדית, קצת אנרכיסטית, חצופה, שאהבה לשחוט פרות קדושות. במשך הזמן מפ"ם, המרכיב השני בחבילה, השתלטה עליה. מפ"ם היא תנועה ממוסדת, מיושבת, כבדה ועייפה, שהמאפיינים השמרניים שלה מבוססים על הקיבוצים. […] הם בנו את מרצ בדמותם והעמידו בראשם את ג'ומס, חבר כנסת אלמוני עם טמפרמנט של מפ"ם ההיסטורית. […] הם לא ניסו לפרוץ לקהל רוסי, לא הושיטו יד למזרחיים, התנגדו לעתירה לפרסום עדויות וינוגרד כדי לתת לציבור לחשוב לבד, התנתקו מרופאים לזכויות אדם, מחסום וואטש וארגוני הסחר והזנות." לא רק שלא זכורים לי שאנשי רצ ניסו לסגור חשבונות אלא דווקא היו שיתופי פעולה פוליטיים פורים בין יוצאי מפלגות האם: שריד (רצ) וג'ומס (מפ"ם) המליכו ביחד את שריד ליו"ר על חשבון אלוני (רצ), אבו וילן (מפ"ם) וזהבה גלאון (רצ) החזיקו ברית פורה, רן כהן (רצ) ואילן גילאון (מפ"ם) עבדו ביחד מיום הקמת מרצ. לא זכור לי גם ששריד, אלוני או זהבה ניסו לפרוץ לקהל הרוסי, להושיט יד למזרחים להתנתק מרופאים לזכויות אדם (יו"ר רופאים לזכויות אדם ד"ר-ד"ר דני פילק הוא אחד האנשים הקרובים ביותר לג'ומס) ואני מקווה מאוד שגם אנשי רצ התנתקו מ"ארגוני הסחר והזנות" כדבריו של ילין.

הנזק המהותי שנגרם לשמאל הוא לא מהאיזכורים הבלתי פוסקים של רצ ומפ"ם אלא מכך שהם מייצגים תופעה עמוקה בהרבה. תופעה של לחיות בעבר, כפי שציינו קודם. המסורות הפוליטיות של המפלגות (חד"ש, מרצ והעבודה), התרבות הפוליטית שלהן, דמויות המופת שלהן, הבריתות ההיסטוריות שלהן, האירועים המכוננים שלהן – כולם עתיקים, עבשים ולא רלוואנטים. במרצ עדיין מדברים על מנהיג מפ"ם ההיסטורית יעקב חזן, במפלגת העבודה תולים תמונה ומנכסים את בן-גוריון בכל הזדמנות, בחד"ש, שהיא אפילו לא מפלגה אלא חלק מ"חזית רחבה יותר" כפי שאמר לי אחד מפעיליה, אלא מק"י שהיא בערך 70% מחד"ש, היא מפלגה "מרקסיסטית-לניניסטית" כמו שהזכיר לנו בבלוג 'תודעה כוזבת', שבתקנונה כתוב "חבר מפלגה חייב לשמור על אחדות המפלגה, לקיים את המשמעת המפלגתית, ולהגן על המפלגה, עקרונותיה ומדיניותה" ובכלל, יש איזו תחושה שברל כצנלסו ויגאל אלוןן מוזכרים כאן יותר מדי לאחרונה.

חד"ש היא אולי המפלגה שעשתה את המאמץ המוצלח ביותר, באופן יחסי ביותר, מבין המפלגות לזנוח את האנרכוניזם הזה. הסקציה היהודית-תל-אביבית של חד"ש ובעיקר אנשי דב חנין ו'עיר לכולנו' שתומכים בחד"ש, היא מה שמכונה בחלק מהמקומות "הבועה התל-אביבית" ואכן בבחירות האחרונות ראינו את דב חנין מאורח כבוד מלכים בפאב המנזר שממוקם היטב בלקסיקון תרבות הבילוי של צעירים תל-אביבים מההאוכלוסייה השבטית שמזוהה עם השמאל, לא מעט פעילים צעירים ביחס לשנים עברו, אתר אינטרנט ובלוג מתוחזקים היטב והפקת פנקס אופנתי לחד"ש. מעבר לכך הם השיקו את קמפיין "שמאל vs שמאל חדש" שבו מוצגת מרצ הזקנה, המנותקת והעסוקה בהצהרות חסרות קשר ברומו של עולם אל מול חד"ש הצעירה, הנחושה, ההחלטית והמגניבה, הציגו נוכחות מרשימה בבלוגספירה שלא זכתה להצלחה רבה במציאות וכמובן הגו את הסיסמא שתוכנית אני מסכים איתה "בונים שמאל חדש". המייצג המרכזי של השמאל החדש הזה אליבא דחד"ש הוא לא אחר דב חנין שזוכה לפולחן אישיות. הבעיה עם המאמץ הזה, מעבר להיותו מאמץ פרסומי-שיווקי-תעמולתי גרידא ולא שינוי אמיתי בחלקות המצביעים או באופיה של חד"ש ובמוסדותיה, הוא שעולם המושגים של המנהיג המיועד חנין נמצא לפני 90 שנה בהירצחה של רוזה לוקסמבורג. הניסיון היחיד של מפלגת העבודה היה לנסות להציג את יריב אופנהיימר ועינת וילף, חברים וותיקים במפלגת העבודה ופריימריסטים כושלים בסיבוב השני והשלישי, כ"פנים החדשות" של מפלגת העבודה. מרצ התמקדה בניצן הורוביץ בן ה-44 ובמסיבה ב'אפטרמנט' כדי למשוך צעירים. כל הניסיונות המתוארים היו ניסיוניות שיווקים-שטחיים בלבד, היה כאן מאמץ תדמיתי שלא לווה בשום שינוי פנימי מהותי. הפעם האחרונה שלשמאל הישראלי היה נציג מתחת לגיל 35 הייתה כשמוסי רז נכנס לכנסת ב-2000 לשלושת רבעי קדנציה אחרי שחיים (ג'ומס) אורון התפטר לאחר שמונה לשר החקלאות. הצעירים נדחקים בעקביות בכל מוסדות המפלגות הללו, מעמדות השפעה וממקומות ריאלים ברשימה לכנסת. אף אחד מהח"כים של המפלגות המדוברות לא מנהל את חשבון הפייסבוק שלו בעצמו, או אפילו יודע לעשות זאת, פרט לניצן הורוביץ הח"כ הטרי.

מחיקת העבר הוא חלק הכרחי מכל תנועה המבקשת לעשות קפיצה היסטורית, לשנות את המציאות, לכפוף קצת את כ

שלוש הנחות יסוד שקרסו ומסקנה אחת

מערכת הבחירות האחרונה היוותה את נקודת השפל הגדולה ביותר של השמאל הישראלי. חלק מהכישלון נבע מהנחות יסוד שגויות, תפיסות עולם שאבד עליהן הכלח, קונצפציות שגויות ועיסוק תמידי בהאשמת הגורמים החיצוניים בכישלון בבחירות. אחד הצעדים ההכרחיים לבניית השמאל הישראלי מחדש הוא הצגת הקונצפציות השגויות והפרכתן על מנת להשאירן בפח האשפה של ההיסטוריה ולהתקדם הלאה משוחררים מהמטען המכביד והשלילי הזה.

שלוש הנחות יסוד שקרסו:

  1. קדימה והעבודה יצטרפו לקואליציית בראשות נתניהו – זמן קצר לאחר בחירותו אמר יו"ר מרצ ח"כ חיים (ג'ומס) אורון בשיחה עם הנהגת צעירי מרצ כי ביום שאחרי הבחירות "קדימה והעבודה יפתחו בתחרות ריצה מי תגיע ראשונה לקואליציה עם נתניהו והימין." הטיעון הזה היה חלק מרכזי מהקמפיין של מרצ. הסיסמא "יותר מרצ – פחות ביבי-ליברמן"  התנוססה על שלטי החוצות כשהלכה למעשה התברר שגם הצבעה לקדימה ולעבודה היא פחות ביבי-ליברמן. המניעים לכך שונים בכל מפלגה. בעוד שבמפלגת העבודה אהוד ברק חושק עד קצות אצבעותיו להיות שר ביטחון ולעשות מעשה משה דיין אשר נבחר מטעם המערך וערק לשמש כשר בממשלת הליכוד, יש הסכמה כללית במפלגת העבודה, גם מצד תאבי שלטון דוגמאת פואד בן-אליעזר ובוז'י הרצוג, שבלי שהות באופוזיציה אין להם עתיד וזכות קיום. בקדימה, אשר הולכת לאופוזיציה בגאון, ניכרת הקורלציה בין עמדות הח"כים למפלגות האם שלהם. בעוד שרמון, איציק ושי חרמש יוצאי חלציה של מפלגת העבודה לוחצים להיכנס לקואליציה, לבני, שטרית ואפללו, האקס ליכודניקים, אומרים שישרתו את העם מהאופוזיציה (קרדיט לאורי ולאיתמר על אבחון התופעה). אכן, זהו חלק מסוד הצלחתו של הליכוד, ההשלמה עם דין הבוחר וההליכה לאופוזיציה, בניגוד מוחלט למפלגת העבודה תאוות פירורי השלטון שתמכור את כל מה שנשאר מהמצע והמורשת שלה תמורת סגן שר ויו"ר וועדה זוטרה. במשך שנים טענו במרצ שהצבעה למרצ היא הדרך היחידה לשים את הקול שלך ב"כספת", כך שמרצ הטהרנית תצטרף רק לממשלה שתעמוד קרוב מאוד לקווי היסוד שלה בעוד שכל שאר המפלגות יכנסו לקואליציה בכל מחיר. הנחת יסוד זו קרסה, בעוד שקדימה והעבודה מפנות את גבן לנתניהו והולכות לשרת את העם מהאופוזיציה.
  2. השפעתן של תנועות נוער- ל"תנועות הכחולות" היה שמור במשך שנים מקום של כבוד בשמאל הישראלי. רבים מבוגרי השומר הצעיר כיהנו בתפקידים בכירים, שמעון פרס היה מזכ"ל הנוער העובד והלומד ובמשך לא מעט עשורים שימשו תנועות הנוער בתפקיד משפיע ומשמעותי בהוויה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. קשה לשים את האצבע על נקודת הזמן שבה תנועות הנוער הפכו לנון-פאקטור בפוליטיקה הישראלית, אך יש לנתח את שתי מערכות הבחירות האחרונות לכנסת אשר התאפיינו במעורבות שיא כמעט חסרת תקדים ברבע המאה האחרונה של תנועות הנוער. בבחירות 2006 הניצחון של מנהיג הפועלים עמיר פרץ, אדם שלא מתבייש להגיד את המילה "סוציאליזם", בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה הביא להתעוררות והתגייסות בקרב התנועות הכחולות. בקרב הנוער העובד והלומד, קבוצות הבחירה, מחנות העולים ואפילו חלקים נרחבים מהשומר הצעיר התגייסו כפי שלא התגייסו מאז שנות ה-50 למערכת הבחירות הזו. קני התנועות הפכו ערניים מתמיד, גרעיני הנח"ל התגייסו למען המטרה ולמתבונן מהצד נדמה היה כי התנועות הכחולות מחזירות עטרה ליושנה. גם במרצ קרה תהליך דומה עם הכרזת מועמדתו של ג'ומס ליושב ראש מרצ. השומר הצעיר, אשר בשנים האחרונות חלה היחשלות בזיקה בינו לבין מרצ, התעורר והתגייס למען האב טיפוס של השמו"צניק – ג'ומס. חלקים גדולים מהשומר הצעיר שלא היו מעורבים קודם במרצ הפכו לפעילים מפלגתיים מן השורה חדורי עשייה, גרעינים של תנועת הבוגרים של השומר הצעיר לקחו על עצמם את ניהול המטות האזוריים של מרצ ובבחירות המוניציפאליות שנערכו זמן קצר אחרי בחירתו של ג'ומס ליו"ר מרצ השמו"ץ נתן כתף משמעותית וחריגה בהיקפה במצבת כוח האדם של מתנדבי בבחירות. כמי שהיה פרק זמן קצר חלק ממטה הבחירות של מרצ אני יכול להעיד שהתגייסות כזו של השומר הצעיר לא נראתה מעולם למען מרצ. האם המעורבות הערה של תנועות הנוער באה לידי ביטוי במניין הקולות? העובדות מצביעות שלא. שתי מערכות הבחירות האלה סיפקו לנו את ההוכחה לכך שלתנועות הנוער יש השפעה מזערית, אם בכלל, על הבחירות והפוליטיקה בישראל.  האם ניתן להסיק מכך חד-משמעית שתנועות הנוער לא רלוואנטיות למערכת הפוליטית? אינני סבור כך. אבל כן ניתן לומר, בביטחון רב, כי בהסתמך על שתי מערכות בחירות ייחודיות מאוד ברמת ההתגייסות של התנועות הכחולות, כוחן דל ביותר. בישראל של 2009 תנועות הנוער כבר לא מהוות בית יוצר למנהיגות. הן לא משפיעות על סדר היום של החברה הישראלית. הן לא משנות תודעתית את חניכיהן ולא מגיעות מבחינה מספרית לגודל משמעותי. הגרעין הקשה של תנועות הנוער הוא חבורה של אנשים אידאולוגים, רציניים שעולמם הערכי קרוב לשלי, אך לא משם תבוא הישועה לשמאל הישראלי.
  3. השפעתם של אנשי הרוח – מספרים כי בשיחה בין בן-גוריון ליוסף אלמוגי תהה אלמוגי, קבלן קולות מפא"יניק בקנה מידה שקשה לנו לתפוס היום, מדוע משקיע בן-גוריון זמן כה רב בניסיונות לשכנע סופרים, משוררים ואנשי רוח לתמוך במפא"י "הרי הם שווים בקושי חצי מעברה" אמר אלמוגי. האמירה האנטי-אינטלקטואלית הזו אולי מציגה את עולמו הצר של אלמוגי, אך היא ראוי לעניין בה מחדש היום. באופן מסורתי, עוד מימי מפ"ם ואחדות העבודה, התגאה השמאל בתמיכה מאסיבית של משוררים, מחזאים, שחקנים, פרופסורים, ידוענים, מדענים וכוכבנים. מרצ התגאתה במשך שנים בתמיכה הן של האליטה האינטלקטואלית של החברה הישראלית, והן של התרבות הפופולרית,  מעמוס עוז ודויד גרוסמן ועד עברי לידר וגידי גוב. היא תמיד שמרה מקומות של כבוד ברשימה לכנסת לאנשים כמו נתן זך ויהושע קנז. מרצ אפילו תחזקה מסגרת בשם את"ם – אזרחי תומכי מרצ, שהייתה אמורה להיות איגוד של כל מיני אקדמאים ומפורסמים שהם תומכי מרצ. הרבה שמות יפים נאספו שם. בבחירות האחרונות מרצ התגאתה, בנוסף לעמוס עוז האלמותי, ברכש של ניר ברעם, פרופ' אביעד קליינברג ושרון קנטור. התנועה הירוקה-מימ"ד הציגה גם היא רשימה מכובדת שכללה את אהוד בנאי, קובי אוז, איל מגד, אברי גלעד ועוד. התוצאות ידועות לכולנו. תי"מ הייתה רחוקה עשרות אלפי קולות מגירוד אחוז החסימה ומרצ קיבלה את התוצאה הנמוכה בתולדותיה. בראיון מידיעות אחרונות שחבל שאני לא יכול לקשר אליו, התראיינו כל זוכי פרס ישראל אשר עוד מהלכים בינינו ונשאלו למי הם הולכים להצביע. קורא שהיה נוחת מהחלל החיצון היה חושב שאנחנו חים במדינה שבה שמרצ היא המפלגה השנייה בגודלה כשהיא כפסע מאחורי מפלגת העבודה שהיא עצמה בגודל של מפא"י ההיסטורית. חברי מוסדות המפלגה של מה שמכונה "השמאל הציוני"  רגילים כבר לרשימות התמיכה המקושטות באנשי רוח וסלבריטאי שמאל. מעניינת העובדה שאף אחת משלושת המפלגות הגדולות,הליכוד, קדימה וישראל ביתנו לא עשו מאמץ מיוחד לגייס אנשי רוח. אם כך, ניתן לטעון בבטחה שאין כל קשר סיבתי מוכח בין התמיכה של אנשי רוח להצלחתה של מפלגה זו או אחרת. נשאלת השאלה האם הקבוצה החברתית שמרכיבה את השמאל הישראלי באמת ובתמים מאמינה שלאנשי רוח יש משקל אלקטורלי? האם מישהו חושב שהאדמו"רות של עמוס עוז תסייע להגדלת כוחה של מרצ? אינני סבור כך. השמאל הישראלי, מעבר לכך שהוא קבוצה של אנשים המחזיקים באידאולוגיה דומה, הוא שבט, הוא קבוצה חברתית אחוס"לית, הוא שמאל אלגנטי. הקבוצה החברתית הזאת אוהבת להתפנק ולהתענג על העליונות האינטלקטואלית שלה, או כמו שאמר יוסי שריד פעם: "פעם ראית ימני שהולך לתיאטרון?". אינני בא כאן למחות על ההתנשאות הטבועה בשמאל הישראלי, עם כי זה עניין שראוי לדיון נרחב בפני עצמו. אלא לטעון ולהוכיח כי בישראל של 2009 לאנשי רוח אין שום השפעה אלקטורלית בבחירות לכנסת. נאדא, גורנישט. השמאל הישראלי חייב להבין שלא.ב. יהושע וליוכי ברנדס אין השפעה על הצבעה של אנשים אחרים פרט על זו של בני משפחתם, וגם לכך אין ערובה.

מסקנה

סיסמאת הבחירות המחורבנת של מרצ הייתה "לא מתפשרים" בווריאציות שונות. "לא מתפשרים על החינוך", "לא מתפשרים על הסביבה", "לא מתפשרים על הפיתרון המדיני". תוצאות הבחירות האלה מחייבות את מרצ להתפשר עם ברצונה להמשיך להתקיים. תוצאות הבחירות מראות שמרצ, במתכונתה הנוכחית, לא תעבור את אחוז החסימה. צריך לזכור שמפלגה, כל מפלגה, הינה כלי, ולא מטרה בפני עצמה, והשאלה היחידה שצריכה להישאל היא כיצד השמאל הישראלי יכול למקסם את השפעתו. במאבק הזה לא צריך לקדש שום מוסד או ארגון. לצורך כך מרצ חייבת להתפשר , לאבד מאופייה הטהרני, ולהיות חלק ממסגרת רחבה יותר על מנת לחתור למימוש האידאולוגיה שלה.

Mr Smith Goes to Washington

ביום חמישי האחרון קיימה מזכירות הכנסת השתלמות בנושא עבודת הכנסת – מבוא והיכרות לחברי הכנסת החדשים. אכן, הבחירות אומנם נערכו לפני תריסר יום, אך חברי הכנסת של הכנסת ה-18 יושבעו רק ביום שלישי הקרוב. אם כך, ביום חמישי האחרון התאספו חלק מהח"כים החדשים (נרשמו הברזות אך פי חתום) באולם 'ירושלים' למה שדניאל בן-סימון הגדיר "טירונות מקוצרת".

למרות שאילן כבר כיהן כח"כ בכנסת ה-15, החלטנו בכל זאת ללכת לתדרוך, ולו כדי להתעדכן בשינויים שהתרחשו ולשמר את רמת המקצוענות שאנחנו רגילים אליה עוד מהפריימריז. 'צוות אילן' (ליאור פינקל ואנכי) הגענו מתוגברים בעמי פינדלינג, יו"ר תא הסטודנטים של מרצ באוניברסיטת ת"א וחלק חשוב במערך הפרלמנטרי העתידי שלנו. התפלאתי לראות שרוב העוזרים הפרלמנטרים האחרים של הח"כים המיועדים לא הגיעו. כמובן שהבולט מבין העוזרים העתידיים היה איתמר בן-גביר, אביר הימין הסהרורי, עוזרו של הכהניסט מיכאל בן-ארי. אגב, לצורך התפקיד רכשתי את הספר "הייל כהנא" מאת יאיר קוטלר על מנת שאדע כיצד להתמודד עם גילויי הכהניזם הרבים סביבי במקום העבודה החדש. בן-גביר כשלעצמו, בלבוש מתנחלי מרושל, הסתחבק עם כלי התקשורת ורבים מהח"כים החדשים מהימין. כשבן-גביר גילה שאני עוזר של ח"כ ממרצ הוא נעץ בי את אחד מאותם מבטים מאיימים ומפחידים שעליהם נאמר "אם מבטים היו יכולים להרוג…". אוכל רק לקוות שריבלין יכהן כיו"ר הכנסת גם הפעם ויממש את אמירתו כי: "אם יש סיבה שמחייבת למנוע מינויים של עוזרים פרלמנטריים, יכול יו"ר הכנסת להשתמש בסמכותו."

במהלך "הטירונות המקוצרת" סיכמתי את דברי הנאומים והנה בפניכם מספר אנקדוטות ופיקנטריה:

תפקידי הכנסת –מזכיר הכנסת, עו"ד אייל ינון, בחור קירח וסימפטי למדי, פירט בפנינו את שלושת כובעי הכנסת: הרשות מחוקקת, במה המרכזית לשיח הציבורי ופיקוח על הממשלה. אומנם השכלתי המשפטית מסתכמת בסמסטר אחד בלבד אבל נדמה לי כי מן המפורסמות שהכנסת היא גם הרשות המכוננות, דהיינו הרשות שמוסכמת לכונן חוקה בישראל. לא ניכנס לפירוט פשרת הררי, פס"ד בנק המזרחי, שני הכובעים, הכבילה העצמית וכ',  אבל מוסכם על הכל כי הכנסת מוסכמת לחוקק חוקי יסוד, לשריין אותם ולהגביל חקיקה רגילה מלפגוע בהם. נקודה מעניינת שהעלה עו"ד ינון הייתה כי במהלך השנים חלה שחיקה בכלי הפיקוח הפרלמנטרים על הממשלה ולכן עלה מעמדה של החקיקה.
חקיקה במספרים – בכנסת ה-17 עברו כ-400 חוקים, 200 מהם בחקיקה פרטית ו-200 בחקיקה ממשלתית. ישראל היא המדינה המובילה בעולם המערבי מבחינה מספרית בחקיקה. כמובן שחזרו על האנקדוטה האנגלית הידועה כי בפרלמנט הבריטי ח"כ שמכהן עשרים שנה ומעביר שני חוקים נחשב למוצלח ביותר בעוד שבישראל ח"כ אשר יצליח להעביר רק שני חוקים בעשרים שנה ייחשב לכישלון.
המליאה - למליאה אין שעות סיום. המליאה מתקיימת תמיד, גם כשיש בה ח"כ אחד.
מושבים  - בעוד שבמליאת בכנסת יש יותר כיסאות מאשר חברי כנסת (בהם רק לח"כים לשעבר מותר לשבת), בפרלמנט הבריטי יש פחות מושבים מאשר חברי פרלמנט מכיוון שאין כמעט סיטואציות שבהן כולם נמצאים במליאה.
מכסות – כמו שפורסם כבר ב'עבודה שחורה', שם המשחק בכנסת הוא מכסות. מכסות בהצעות חוק, מכסות בהצעות אי-אמון, מכסות בשאילתות ומכסות במזנון הכנסת. גודל המכסות כגדול הסיעה. בסקירה היסטורית שערך מזכיר הכנסת, התברר כי עד הכנסת השביעית לא היו נהוגות מכסות בשאילתות. ח"כ הנמרץ אורי אבנרי עלה על העניין והגיש כ-7,900 שאילתות באותה כנסת. לצורך השוואה, בכנסת היוצאת, הכנסת ה-17, הוגשו כ2,400 שאילתות רגילות, 1,198 שאילתות ישירות ו-281 שאילתות דחופות.
מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) – אחד הדברים הנפלאים שקיימים בכנסת הוא הממ"מ. מרכז המחקר הפרלמנטרי הזה, עורך מחקרים על פי הזמנת חברי הכנסת והוועדות השונות, במגוון נושאים. יש מחקר על ההיתרונות והחסרונות של דשא סינטטי (שביקש דב חנין) ויש מחקר משווה על מדיניות ממשלתית כלפי מריחואנה (שביקש רן כהן). בכנסת הקודמת הוכנו כ-1,300 מסמכים ע"י הממ"מ (אפילו חילקו לנו רשימה של כל המחקרים) ונתנו לנו דף נפלא שעונה לכותרת: "
בקשה להכנסת מסמך" (סימוכין 00995606 למי שמעוניין). בניגוד לעיקרון המנחה מהסעיף הקודם ("מכסות") מה שאומר שניתן לבקש כמה מסמכים שרוצים ללא כל הגבלה. בגלל שבממ"מ עובדים כמה אנשים טובים לא נתעלל בהם ונעביד אותם קשה מדי, אבל יש לי תחושה עזה שהלשכה של אילן תהיה בין המבקשות המרכזיות למחקרים ומסמכים שונים.
תקציב וכוח אדם –  תקציב הכנסת האחרון (2008) היה כמעט חצי מיליארד ש"ח. בכנסת ישנם למעלה מ-600 עובדים בכנסת; 200 מהם ממשמר הכנסת ו-400 עובדי מנהל.
הוצאות קשר עם הציבור – חברי הכנסת הפנימו היטב כנראה את הביקורת הפופוליסטית והשטחית שמוטחת בהם כל שנה עם פרסום תקציבי הוצאת הקשר עם הציבור. העיסוק התקשורתי-ציבורי הער סביב כמה עשרות אלפי שקלים מסכנים בשנה לא מתקרב אפילו לסיקור הישנוני של הטבות הענק שהמדינה מעניקה לאוליגרכיית 18 המשפחות של דנקנר-אריסון-לבייב-תשובה ושות'. בקיצור, תקציב הוצאות הקשר עם הציבור קוצץ להערכתי כמעט בחצי ועומד כיום על כ-49 אלף שקלים חדשים. רצה המחוקק וכתב שתי רשימות: הראשונה מה מותר לעשות עם הכסף והשנייה מה אסור לעשות עם הכסף. באמת שההיגיון שמאחורי זה נשגב מבינתי, אבל גם מדוע מותר לרכוש מכונת אספרסו ואסור לרכוש מקרן זה כנראה עניין לגדולים וחכמים ממני. תומר כתב על זה יפה גם כן.

באופן כללי התרשמתי מאוד מרמת המקצועיות, הסדר והבהירות של מזכירות הכנסת, הלשכה המשפטית, חשבות הכנסת והגורמים השונים. מנכ"ל הכנסת אבי בלשניקוב חזר מספר פעמים על כך שדלתו פתוחה 24 שעות ביממה לכל שאלה, טרוניה ועניין ותפקידם הראשון של כל עובדי הכנסת, מהסדרנים ועד מזכירי הוועדות, הינו לסייע לחברי הכנסת בעבודתם. נציגת הלשכה המשפטית של הכנסת אמרה כי בכל שאלה ניתן לפנות ישירות בדוא"ל אל היועצת המשפטית של הכנסת עו"ד נורית אלשטיין. אם טרם הביקור בכנסת אמרתי לליאור, העוזרת הנוספת של אילן, כי עם כניסתנו לתפקיד אבקש  מהלשכה המשפטית לרכז עבורנו את כל החוקים והתקנות הקשורים לעבודת הכנסת, אז מהביקור יצאתי עם אוגדן מידע ארוז היטב מלא בקבצי חקיקה, תקנון, תקנון הכנסת, החלטות וועדת האתיקה ואפילו טופס עדכון פרטים אישיים עבור הח"כים באתר הכנסת.

ביום שלישי ההשבעה. כנסת ישראל – הנה אני בא.

הסאנצ'ו פאנצ'ו של ויסנר שובר שיא

בבחירות האחרונות, אחרי שלושה ניסיונות כושלים, ניסתה (ונכשלה) עוד הפעם מפלגת "הירוקים" בראשות פאר ויסנר את כוחה בכניסה לבית המחוקקים. בפעם הרביעית הרצופה, בלי בדל של סיכוי להתקרב להצלחה, ניסו ונכשלו "הירוקים" להיכנס לכנסת. נדמה לי, ותקנו אותי אם טועה, שזה מספר שיא של ניסיונות נפל מבין השחקניות הבכירות בליגה הקיקיונית, קצת מעל המפלגה לזכויות הגבר ו'אור'.  אי-אפשר להגיד שהכישלון הפתיע מישהו. השטחיות של ויסנר, חוסר הדמוקרטיה במוסדות המפלגה, סירוב להתאחד עם כוחות נוספים, חוסר הצגת משנה סדורה ורחבה לגבי סוגיות חוץ-סביבתיות וחוסר תפקוד של ויסנר כסגן ראש עיר הפכו את הירוקים לגוויה פוליטית. גם הגל הסביבתי שהגיע עם זכייתו של אל גור בנובל ועליית המודעות הסביבתית לא הצילו את "הירוקים" מהגורל שהיה צפוי להם.

כבר הרבה זמן יש לי סיפור עם הסאנצ'ו פאנצ'ו של ויסנר, דרור עזרא (כאן, כאן וכאן הם חלק מהדוגמאות), מס' 2 ברשימת "הירוקים". זה מסוג הסיפורים האלה שעברו כבר את שלב הדיון הראשוני והתפתחו למלחמה בין תפיסות עולם. למרות שלהגדיר את הרדידות ובעיות בתפיסת המציאות של מר עזרא כ'תפיסת עולם' זה בעייתי במקצת. הנטייה של דרור עזרא לדרדר את הדיון ולהעביר אותו לפסים אישיים כבר מחקה אצלי כל ניסיון או כוונה של התייחסות רצינית אליו, אז אני משתדל להתייחס רק לטיעונים שלו בצורה מנותקת וקרה. נשתדל.

לאחרונה חזר עזרא למנהגו ופרסם עוד רשומת שטנה נגד התנועה הירוקה-מימ"ד (להלן: תי"מ) והאשים אותם בקריסה בבחירות ובכך שלא הצליחו לגייס כמעט קולות "ירוקים" אלא נשענו על המצביעים הדתיים והוותיקים של מימ"ד [סוגייה טעונת בירור]. ת"ימ הייתה אומנם נזק קטן בבחירות האלה אבל היא לא איום אלא שותפה פוטנציאלית לשמאל הישראלי, בעוד שהירוקים הם איום על תפיסת האזרח הישראלי את המערכת המפלגתית כמערכת שניתן לשנות ולהשפיע דרכה.

הפוסט האחרון של עזרא באמת הביא לשיא חדש את יכולת גיבוב השטיות והטיעון של הירוקים עם ד' עזרא כסגן היושב-ראש הנצחי. המליצו לי שלא לכתוב באריכות אבל נדמה כי גם אם אמנע מהרחבה ואדבק בצמצום ובעיקר, עדיין השילוב של הטעויות, הבורות והטיפשות בפוסט של עזרא ראויים להעמדה במקום לשם הסדרת השיח הציבורי ביום שלאחר הבחירות והבירור הפנימי במחנה המתקדם.

בבקשה:

פרט מעניין ומטריד ביותר שעזרא חושף הוא כי תי"מ שיקרו ליו"ר וועדת הבחירות המרכזית השופט א' ריבלין.

היושרה מחייבת לציין כי היו עוד כמה טענות נכונות נגד תי"מ. בין היתר בתרבות הפוליטית ובאופרטוניזם הן של התנועה הירוקה והן של ח"כ לשעבר הרב מלכיאור ומימ"ד. שתיהן נהגו בצורת סחר-מכר שאילולא היה מדובר בקבוצת אידאליסטים שוחרי אקולוגיה ורב מתקדם ממוצא מערב אירופאי אלא במרוקאי דוגמאת דוד לוי או מולדבי דוגמאת איווט ליברמן היו מכנים אותם זונות פוליטיות. תחילה גילול סיפור הקמתה של התנועה הירוקה: אחרי שפרופ' אלון טל המכובד כשל בפריימריז במרצ ב-2003, ניסה לקבל שיריון ב'קדימה' עם הקמתה והתמודד מטעם תנועה סביבתית הזויה וקיקיונית בשם קשת היהודים הירוקה או משהו הזוי אחר לראשות קק"ל ורק אחרי שנכשל ונחבט בכל המערכות הקיימות הוא החליט להקים מערכת חדשה – התנועה הירוקה. גם שם התברר שפרופ' טל לא הצליח יותר מדי ושותפו להקמת התנועה ערן בן-ימיני הפך ליו"ר התנועה בבחירות בהן טל התמודד (והפסיד). לאחר הקמת התנועה החלו אנשיה בסחר מכר שלא היה מבייש ח"כים במכירת חיסול נוסח שרוני ומודי זנדברג; מו"מ על איחוד עם הירוקים בראשות ויסנר (אותם הם אחר כך השמיצו ויצאו נגדם בקמפיין שנאה), ניסיון חבירה למרצ ואז בסוף עם מימ"ד. אצל הרב מלכיאור הסיפור מסתעף גם כן, תחילה בהקמת מימ"ד וניסיון אמיץ להתמודדות עצמאית שנכשל, הקמת רשימה משותפת עם מפלגת העבודה אחרי מינויו של הרב יהודה עמיטל לשר בממשלת פרס (עלאק איחוי קרעים בעם), פרישה מסיבות עלומות ממפלגת העבודה עכשיו אחרי ניסיון למו"מ עם מרצ והצבתו של עמי איילון בראשות מימ"ד בבחירות לכנסת. התנהגות פוליטית כזו אינה משדרת את אותו מסר רענן, פוליטיקה אחרת, דמוקרטיה ישירה או מה שאנשי תי"מ מנסים להעביר בחוסר הצלחה (27,737 קולות, פחות ממה שהירוקים ועלה ירוק קיבלו בבחירות הקדומות).

לקריאה נוספת:

← לדף הקודם