החיים. הוראות שימוש- רשמים מפאריז [פוסט אורח]

לכבוד הוא לי לפרסם כאן טקסט פרי מקלדתו של איתמר ר.

הסיפור הזה, שרובו ככולו קרה באמת, מתחיל מתחנות התרבות של חיי הקצרים, שראשיתן בהבטחה ההיא של סטפן צוויג בפרק המוקדש לפריס בספרו המכונן- "העולם של אתמול"- איש צעיר שיזכה לחיות שנה בפאריז ישא כל חייו זכרונות "שאין להן אח-ודוגמה". דמותו של צוויג קורנת גם היום מבעד לויטרינות הממורקות של חנויות הספרים הפריזאיות.

שבע וחצי בבוקר. סמוך לקפה דה-פלור. אחרי טיסה קצרה ונסיעה קולנית ברכבת. בסן ז'רמן הייתה חנייה בשפע. הרחוב מנומנם. איש אחד על אופניים הסביר לשלושתנו, הטריקולור הפרובנציאלי, איך מגיעים לבית הקפה המיתולוגי. אישה אחרת אמרה שיקר שם. ספיר הספקן החמיץ פנים, אבל כולנו הבנו, יושבי קפה תמר שאנחנו, שאוהל המועד הזה הוא ראשית הסיפור. גחמה אינפנטילית, אבל כאינפנטיל מוכר למשטרה אין לי בעיה עקרונית להודות בה. הזמנו אספרסו ופרייה. הדלקתי סיגריה. אכלתי קוראסון. האספרסו הזה הוא אכן לא לגזברים, אבל הוא נגע לי בעצבים החשופים של מאווי הרומנטיים. אתר הצילום הראשון של הסרט הצרפתי שאני שב ומביים לעצמי כבר כמה שנים. המלצר שהגיש לנו את הקפה ידע מניירה מהי. להערכתי הוא על גבול העשור השישי של חייו. אולי יותר. אלוהים יודע למי הגיש אספרסו לפני עשרים שנה. למי ניקה את השולחן שהסבנו אליו, שיכורים מהניחוח, מהמגפיים של זה שישב לידנו וקרא לה-מונד. דון גבריאל אמור היה להגיע ברכבת מברלין בעשר בבוקר. הוא איחר להגיע. חצינו את הכביש. ישבנו בבית קפה שמסביר את פניו לתייר הרבה יותר, אולי משום שהוא למקומיים. שתינו אספרסו נוסף. טוב לא פחות. זול הרבה יותר. המאפים היו מדהימים. בתשע וחצי, השעון עודו מתקתק, זה רק נדמה שהוא נעצר מלכת, החלו הפריזאים לצאת מפתח בתיהם. לפתוח את חלונות הברזל הארוכים לשמש השקרנית של היום. ביום-יום אחר, ישראלי, כבר הספקנו לקלל עד השעה הזו לפחות עשרה אנשים שאין לנו מושג מי הם ומעולם לא שאלנו מה שלומם. חודש אוגוסט היום. חופשת קיץ. פאריז היא אמנם עיר הנעורים הנצחיים של צוויג, אבל עם טמפרנט כל כך נוח ומאפשר, כ"כ נעים הליכות, כ"כ לא מעיק ולא נוטף זיעה, לא ממהר להתעורר ולרוץ לדרך שלא סלולה ולא ברורה לאיש, כ"כ מודע לחומרים האמיתיים של החיים ולעובדה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים שלהם, בחמאת הקורסון, זה פתאום לא מאיים להאריך ימים.

"יש שני סוגים של טיילים. ישנו הסוג שיוצא לדרך כדי לראות את מה שיש לראות ורואה זאת, וישנו הסוג האחר שיש לו בראש תמונה והוא יוצא להגשים אותה. לטייל מהסוג הראשון יש שהות קלה, אבל לדעתי הטייל מהסוג השני מצליח לראות יותר. הוא משווה ללא הרף בין מה שהוא רואה למה שהוא רוצה, כך שהוא רואה את הדברים מתוך מחשבה, ואולי גם מתוך הלב, או מנסה לעשות זאת. אם שדה הראייה שלו מצטמצם- כך שלעיתים פשוטו כמשמעו, הוא אינו רואה את הדבר שמגיח לקראתו משולי המקום שהוא מביט בו- הוא משתדל ליצור התאמה בין המחוז שבו הוא מביט לבין המחוז הפנימי שלו, וכך לפחות הוא מביט. לפעמים ראייתו מיטשטשת ולפעמים מתחדדת. ראשי היה מלא בתמונות של פאריז, רובן בשחור-לבן, ואני רציתי להיות בתוכן".

(אדם גופניק, "מפאריז אל הירח", הוצאת מטר, 2003)

נסעתי להיות בתוכן. בתמונות הנשים היפות הקוראות פרוור בלוקסמבורג, על אף שראיתי אחת שקראה לפיד. יאיר לפיד. בעברית. נסעתי לנסוע בזמן. כדי ללכת על גדות הסין ולחשוב על אפולינר ורמבו. ולראות שחפים עם השקיעה. לשוטט בנבכי הזמן של המקום הזה שראה כ"כ הרבה ויש בו כ"כ הרבה ובכל זאת אין בו די. לשוטט בו ללא מדריכי טיולים. פאריז היא לא יעד ישראלי מובהק משום שאי אפשר לתהות על קצב נשימתה בטיולי הכל כלול. ארבעה עשר יעדים בשלושה ימים ושירי א"י בנסיעה באוטובוס עם המדריך יענקל שיודע גם על בריסל וגם על לונדון והוא ממש אינטלקטואל. פאריז היא לא זונת תיירות, על אף שהיא יעד עבור מיליונים בשנה, ולא עיר שמסמנים עליה וי במפת העולם, כדי שאח"כ נספר בארוחות שאנחנו אנשי העולם הגדול והצרפתים ממש לא נחמדים. זו עיר ששבים ומדמיינים אותה. קוראים אותה ועליה. באים וחוזרים והולכים ובאים. חושפים עוד פן. רק כך מקלפים ממנה את הנשל, העור היבש, של גאוותה הגדולה, זו המוצדקת וזו שאינה. גבריאל הגיע מברלין. עם תיק נוודים על הגב, ספר של אלן גינברג ואוזניות שנתלו לו על הצוואר. הוא הסתובב במטרו כמו מישהו שקנה אותו בהפרטה. זה שלו והוא בעל בית כאן. הוא מכיר את כל היציאות והדרכים הנסתרות והנפתלות של המרכז האמיתי של העיר התת קרקעית הזו. זה שלו. יותר קל לטייל עם מישהו מקומי ולא רק בגלל שהוא מכיר את כל השטיקים. בהינתן שאתה מגיע להכיר את העיר הפרספקטיבה המקומית מסייעת לך. הוא הרי יודע את הרע ואת הטוב גם יחד. הוא לא שיכור מהניחוח ולא נופל לזרועות המלטפות של איזה קומופלאז'. גבריאל אמנם מקומי, הוא אמנם לא שבוי, אבל הוא מאוהב. גאה מאוד. יסביר לך שווקאנס זה ווקאנס, וזמן אצלו זה לא תמיד זמן, והוא אוהב מאפים, וטעמים קטנים של חיים, ומופעי ג'אז ותרבות ואמנות, ולישון מאוחר ולקום מאוחר ולקרוא ספרות אמיתית אמיתית, שיש לה מוזיקה משלה, כמו זו של גינזברג. ואולי גבריאל הוא הסיפור האמיתי של צרפת דהיום, למרות שהוא בכלל גר בכיכר רבין. הוא מכיר בצרות ובבעיות הגדולות אבל הוא מודע למחירי הפתרונות. הוא לא מוכן לשחק את משחק האומות הגדול, המונופול של הגלובליזציה. שהבעיות יישארו כמות שהן. אנחנו נמשיך לחיות איך שנוח לנו. החיים לא בנויים מתכתיבי קרן המטבע. שיקפצו לנו כולם. אנחנו צרפתים. שסרקוזי יימצא פתרונות אחרים. לא על חשבון הווקאנס שלנו.

"הרי כל אחד, כלומר כל אחד שכותב יש לו עניין לחיות בתוך עצמו כדי לספר על מה שיש לו בתוך עצמו. לכן סופרים צריכים שיהיו להם שתי ארצות, זו שהם שייכים אליה וזו שהם חיים בה באמת. זו השנייה היא רומנטית, היא נפרדת מהם עצמם, היא אינה אמיתית אבל היא באמת קיימת. האנגלים הויקטוריאנים התייחסו כך לאיטליה, האמריקאים בתחילת המאה התשע-עשרה התייחסו כך לספרד, האמריקאים באמצע המאה התשע- עשרה התייחסו כך לאנגליה, הדור שלי דור האמריקאים של סוף המאה התשע-עשרה התייחס כך לצרפת. ודאי שלפעמים אנשים מגלים את ארצם שלהם כאילו היא האחרת, דוגמה טרייה לכך הוא לואיס ברומפילד שגילה את אמריקה, היו גם כמה אנגלים כמוהו, קיפלינג למשל גילה את אנגליה אבל בדרך כלל אותה ארץ אחרת שצריך אותה כדי להיות חופשי בה היא הארץ האחרת לא הארץ ששייכים אליה באמת".

(גרטרוד שטיין, פריז צרפת, רסלינג, 2004)

גבריאל יודע נפש בהמתי. גם נמרוד ותומר. הוא לקח אותנו לאכול במסעדה מצוינת במונפרנאס. אני אכלתי פואה גרה עם אננס, ברווז ואפרסק, קרם ברולה, יין טוב, אספרסו ארומטי. המלצרית הייתה פינית שהגיע לפאריז כדי ללמוד. היא דיברה אנגלית. עילגת ודלה, אבל אנגלית. רחובות מונפרנאס ראו דבר או שניים בחייהם. סופרים ועיתונאים, צלמים וציירים, אכלו ושתו כאן. אלו הרחובות שהם חיים בהם באמת. לא שייכים אליהם. נדמה לי שיורם ברונובסקי כתב פעם- "פריז כגולה המוחלטת". פאריז חוצבת בך תיאבון. היא יודעת לפלס את דרכה לחיך שלך. זו לא חוכמה גדולה לכתוב שכל התנאים הדרושים קיימים. החושים כולם מופעלים. אתה מתמלא חדות וחשק. "הדור האבוד", מצא מקלט בפאריז משום שהיא לא שפטה אותו. היא ידעה, בתבונתה, לקבל אליה, לחבק לזרועותיה, אנשים שונים ומגוונים, מינים וצבעים, נטיות וחלומות שנחבאו עד אז אל הכלים. הקטע הבא של גרטרוד שטיין, מיד אחרי זה שמובא כאן למעלה, מספר על איך – "בסן פרנסיסקו נוח שזו תהיה צרפת". העיר הזו, זו שחיים בה באמת, היא פאריז. סן פרנסיסקו היא העיר שהייתה בית חם לרבים כ"כ שהיו מעט שונים מהתלם המטופש של העולם. איש לא בחן ושפט אותם. גם בה חדות החושים נמדדת. האוכל. הספרים. המראות. היא, כמו פאריז, נתנה לאנשים לחיות בה באמת. פשוט לחיות. ממונפרנאס הלכנו לאורכו של הסין. הסתובבנו בין הבוקיניסטים. בערב הלכנו ל- Shakespeare and Company . אחרי זה ג'אז. העייפות שיחקה תפקיד. אתה ער מדי. רוצה לחוות יותר מדי. כותב לעצמך את הסיפור של הטיול הזה ומתאמץ לזכור פרטים. לא רושם. נמרוד אמר לי בדרך שחו"ל זה כאילו זמן אחר בזיכרון. הוא בד"כ צודק. לא תמיד. פאריז הייתה בשבילנו מימד אחר. אולי כי היינו ביחד. ארבעתנו. ובחרנו יעד ועמדנו בו וזו הייתה שנה קשה לרובנו והשמאל הישראלי מתפרק לו ואנחנו עייפים מעיתונים ומהצורך הנועז הזה להסביר את עצמנו ואת האידיאולוגיה שלנו לאנשים שלא מבינים או שלא רוצים להבין. אנחנו רוצים פשוט לחיות באמת. ככה פשוט. להיות לא שייכים לכל המרחב הזה ובכל זאת כל-כך מודעים בתוכו וכ"כ מכבדים אותו. פאריז סיפקה לנו את זה לזמן מועט, אבל כזה שיישאר בזיכרון. לא לחינם כתבה זאת גרטרוד שטיין.

"כמו תמיד, כוונותינו הטובות לסעוד ארוחת צהריים מהירה ומאופקת נמוגות עם כד היין הראשון, וכמו תמיד, אנו מצדיקים את ההתפנקות באומרנו זה לזו שהיום יום חג. אין לנו בית עסק לחזור אליו או יומנים מלאים פגישות, והנאתנו מתעצמת, באורח מביש ולא ראוי בזכות הידיעה שכל האנשים סביבנו ישובו אל שולחנותיהם בשעה שאנו נהיה עדיין ישובים עם ספל קפה שני ושוקלים מה לעשות. אפשר לסייר עוד באקס, אבל הארוחה מקהה את תיאבון התיור שלנו, ושקית הגבינות עלולה להעניש אותנו בריחותיה אם נטלטל אותן בחום אחר-הצהריים".

(פיטר מייל, שנה בפרובאנס, זמורה-ביתן, 1994)

שלוש שעות נסיעה ברכבת. קרול אספה אותנו. מהר מאוד היא נהפכה האמא הגדולה של החופשה הזו. היא קיבלה באהבה גדולה את השעות המוזרות שאכלנו בהן. פיליפ, הידיד השחקן שלה שגר בפרובאנס והגיע לבריטני בשביל החופש, כן כן בשביל חופש, שאל בצרפתית האם כל הישראלים אוכלים בשעות מוזרות שכאלו. עונג הווקאנס מתחיל אצל האופה בשעות הבוקר המאוחרות, עובר לקצב שחותך לך בשר טרי, אורז אותו יפה יפה, אחרי זה קצת ירקות ופירות. הרבה יין. לבן. אדום. ורדרד. שמפנייה. פסטיס. למחרת מוכרת הדגים המבוגרת שמביאה לך לובסטרים קשורים וחיים, שניכר עליהם שהם מבינים שהתחלופה המהירה שלהם על המדף היא הדבר המרענן של הקיץ. אחרי זה סיבוב קל בשדה. קצת פירות יער שנשלב אותם במנה הצבעונית שלנו. ואננס קלוי כמו במנטה-ריי. סוביניון בלאן. ארוחה דשנה. גבינה טובה. עוד עוגה. בירת דובדבנים. יושבים על המרפסת. גזוזטרה יפה כזו שמשקיפה על הרבה ירוק שאין בו כלום מלבד יופי. שום דבר לא מחייב, מלבד החובה להנות. ספרים רבים שהבאנו וקראתי רק שלושה בשמונה ימים, כי מרוב שעשינו לא היה לי זמן לקרוא יותר. אח שהדלקנו באמצע הלילה כי היה פתאום נורא קר וגשום. אין טלפונים. סבירות גבוהה שיש עכשיו איזו קטסטרופה בארץ ואנחנו פשוט לא מודעים לקיומה. בווקאנס אתה למד שאין באמת קטסטרטופות. הקטסטרופה היא בעיני המתבונן בלבד. הכל יכול לחכות. צרכני הווקאנס הקבועים יידעו לספר לך שהכל גם מחכה ויהיה בדיוק אותו דבר כשתחזור. מוזיקה נעימה. צ'רלי מינגוס ודילן, ספרינגסטין והאחים אולמן. פיאף וברסנס. חיים שלמים על המרפסת ההיא שכאילו עצרו ונשטפו בתוך השיחות הערות שלנו על החיים והקסם הטמון בהם. דיברנו פוליטיקה. זה לא שלא, אבל גם ידענו להבחין בין מה שיכול להיכנס לשיחה ומה שנשאר מחוצה לה. צחקנו. עקצנו ונעצקנו. זה דבר לא פשוט להיות ביחד, ארבעה אנשים די מורכבים, במשך שמונה ימים. אותו מקום. ללא יכולת להימלט ממנו. אבל גם ללא שום רצון ממשי לעשות כן. יכול מאוד להיות שאם לא היה מדובר במקום שמפרק לך את הכעסים והלחצים ומסביר לך שוב ושוב שהכל יכול לחכות, כל זה היה נגמר אחרת. יכול להיות. הווקאנס הוא חוויה אולטימטיבית לחברות משום שהוא נוח לבריות. הוא מאפשר להן להיות מי שהן ולהיפתח. ללא מחויבות לזמנים, לטרדות, לכעסים, למה שהיה. אפילו למה שיהיה. מנוחה. נקודה. מתרכזים רק במה שמכינים בארוחה הבאה ואז מכינים אותה ושמחים על הזכות לאכול אותה. אפילו מודים. גם ציניקנים מודים. ולמחרת אותו דבר. אוכל ויין. קריאה וכדורגל. שינה ערבה כזו. מתוקה מתוקה. כזו שחולמים בה. מנוחה נכונה. טיולים קצרים ברגל בין השדות. טיולים מאוד קצרים. פיטר מייל המצוטט מסביר את זה טוב ממני. לחשוב שהוא הפך את כל זה לדרך חיים ושהוקאנס שזימן אנשים עייפים לפרובאנס שלו הפך למתועב. הארוחה הדשנה מקהה את תיאבון התיור. אמר ולא הוסיף. לא באנו להוכיח לאיש שהיינו כאן. לא באנו להצטלם בין אתרים מלומדים, להסביר מאוחר יותר לחברינו ומשפחתנו הסברים מלומדים של תיירים לרגע. באנו לנוח. זה הקסם של הווקאנס. ייתכן מאוד שזה הקסם של צרפת. אנו לא צריכים להוכיח שום דבר. לאף אחד.

אני מתקשה לנסח לפוסט הזה מילות סיכום. סביר מאוד שאין. אולי כי סימנו כבר תאריך ביומן לשנה הבאה והחופשה הזו תיהפך, אם ירצו טרדות החיים וירצו הבנקים, למסורת. במזרח התיכון גם ככה אין ערך לסיכומים. מה גם שאני לא רואה שום צורך לסכם אידיאל אינסופי. כתבתי פעם סיפור קצר על הדה-פלור. תייר כזה שמדמיין תמונות ואח"כ נמצא בהן, כמו שכתבתי וציטטתי קודם. זה הטיול האולטימטיבי. המספק. בעצב הזה פאריז וצרפת נגעו לי. בדמיונות והספרים שקראתי ודמיינתי. בסרטים שראיתי. בשפע התרבותי הזה שאין בו די. רציתי להביא עכשיו קטע של "יומן אמריקה" ליוהן הויזניחה, וללעוג לה, לאמריקה הכוחנית והקפיטליסטית, אוכלת הפלסטיקים, זו שפטפטה את עצמה לדעת בתוכניות האירוח, אבל אין לי צורך בזה. גם כי זה לא באמת נכון לקטלג אותה, את כולה, דווקא ככה. יש באמריקה דברים טובים, גם אם צרפתים נאמנים אינם מכירים בהם. היריבות הזו עדיין רלוונטית בעיני, למרות שהיא וירטואלית, מיתולוגית ולא באמת קיימת בלא מעט מובנים. בשביל תחרות צריך שניים שירוצו צוואר לצוואר על המשטח. מזיעים. מקללים. רוצים מאוד לנצח וכועסים מאוד שלא. יומרניים ויצריים. תחרות רלוונטית בין שני אידיאלים גם אם לא באמת קיימת. צרפת מאמינה שהיא ניצחה את כל השאר ואין לה מתחרים אמיתיים. חזרתי לארץ. אותי היא שיכנעה. ייתכן מאוד שהיא צודקת.

תגובות

3 תגובות לפוסט “החיים. הוראות שימוש- רשמים מפאריז [פוסט אורח]”

  1. shy on 30 בספטמבר, 2010 08:38

    כל כך הרבה טקסט אבל איך אומרים "קרואסון" אתה לא יודע.

  2. איתמר on 1 באוקטובר, 2010 02:50

    בשביל זה יש לי אותך!!

  3. הצגות ומופעים on 7 באוגוסט, 2011 19:12

    אני מקווה שאני לא מצער אותך שיין און אבל ,אבל אני לא חושב שבעל הבלוג בא לתאר פה את ההרגשה של כתיבת ה"קוראסון" הוא בעצם בא להסיר פה על הגירה ששל היהודים,איך היהודי מתמיד היה נווד שזה סוג של מהגר,איך למדנו לשרוד כמעט בכל מצב,ואני יכול להוסיף זה איך אנחנו שורדים כיום במדינתנו,תחת חיים לא פשוטים אבל אנחנו בהבנה שזה המפלט האחרון שלנו.

השארת תגובה