ניאו-ליברליזם והוצאות קשר עם הבוחר

אמנון מרנדה פרסם היום ב-Ynet ידיעה בשם '"קשר לבוחר" בכנסת: ג'י.פי.אס ורדיו דיסק'. מהמרכאות סביב קשר לבוחר אנחנו למדים כי הכתבה לא באמת מאמינה כי ההוצאות הללו בעלות זיקה כלשהי לקשר עם הבוחר. ואכן, למרות שכדובר אני נתון לחסדיו של מרנדה, בחרתי לגעת בפוסט הזה שהוא הסנונית המבשר על בוא האביב בשלל ידיעות, כתבות, פוסטים, וטוקבקים על הוצאות קשר עם הבוחר. כותרת הכתבה: "לצורך "קשר עם הבוחר" הוציא הח"כ לשעבר אליהו גבאי מהמפד"ל את הסכום הגבוה מכל חבריו, יותר מ-93 אלף שקל – כולל יותר מ-14 אלף עבור מחשב נייד." ומייד אנו למדים על היחס של הכותב לסוגיית הוצאות קשר עם הבוחר.

אחת הבעיות המרכזיות של הניאו-ליברליזם הוא הדה-דמוקרטיזציה שהוא מוביל. הניאו-ליברליזם שואף להפוך הכל סחיר, לשחרר את השוק מכבליו, לתת להון וליד הנעלמה לעשות סדר. נקודת המוצא שלו היא שכמעט כל התערבות ממשלתית היא שלילית ורק גורמת לנזק, גם אם היא נובעת מרצון טוב. אחת הדרכים המרכזיות שבהן הוא עושה זאת היא דה-לגיטימציה של הפוליטיקאים והפוליטיקה. כי בסופו של דבר, אלו כלים עומדים בפני הציבור הרחב והאזרח מן השורה כדי להשפיע על המציאות? המערכת הפוליטית. בישראל, למרות שהרבה אזרחים לא הבינו את זה בבחירות האחרונות, מתקיימת שיטת ממשלת פרלמנטרית. הכוח בישראל נמצא בידי הפרלמנט, קרי הכנסת. על מנת לשנות את המציאות בצורה דרמטית יש לצבור כוח בכנסת. כל עמותה או ארגון חוץ פרלמנטרי יהיה לעולם חלש מסיעה בכנסת. הרי בשורה התחתונה העמותה שואפת להשפיע על הכנסת או כמו שאילן מספר את הבדיחה על האדם שהולך לרופא ושואל: "דוקטור, אפשר לקבל סיפיליס מישיבה על אסלה?" והרופא משיב: "כן, אבל הרבה יותר נוח לקבל סיפיליס במיטה."

ובכן הכל מתמצה, ההבנה שחברי הכנסת הם בעצם יחידת העלית של המערכת הפוליטית. דורון רוזנבלום הנפלא לקח את המטאפורה הזו קצת יותר מדי קדימה וכתב מאמר בשם "הקרביים והג'ובניקים" שבו מוצגים שני סוגים של פוליטיקאים: הג'ובניקים הם "אותם פוליטיקאים המונעים על ידי הרצון לזכות ולשרוד בג'וב ותו לא: תמיד יתברגו לתפקידים חסרי סיכון או תועלת, אך מתגמלים (…) בלי שמץ של אומץ אישי, בלי להועיל בדבר, כל שנדרש מהם הוא להפגין כרכורי חן קונסנסואליים" בעוד הקרביים הם: "מי שנכנסו לפוליטיקה כדי להזיז משהו מעבר לעצמם, לפרוץ דרך, לשכב על הגדר בשביל מה שהם רואים כטובת המדינה".

ואכן כך בעצם מתחלקת הפוליטיקה: נבחרי ציבור שרואים את עצמם כאליטה משרתת וכמה אפסים מושתנים שנמצאים שם כדי לרפד את הישבן שלהם, להנות ממנעמי השררה ולסעוד במזנון הכנסת ומסעדות יוקרה לסירוגין. האינטרס של הניאו-ליברלים הוא ליצור מצג שווא כאילו כל הפוליטיקאים הם מהסוג האחרון והנבזה. כך היא מערערת את כוחה של המערכת הפוליטית. במקום להציג גם דוגמאות חיוביות (כמו שאופנן עושה) לפוליטיקאים שנלחמים למען טובת הכלל, בעלי ההון משתמשים בכל האמצעים שעומדם לרשותם ובכל הכוח כדי להציג את הפוליטיקאים כחבורת עסקנים בזויים ומלוכלכים. בשלב הזה מתחילה גם הצביעות לגבי האמצעים שפוליטיקאי צריך להשתמש בהם. על מנת להיות גורם משפיע פוליטיקאי צריך כוח (חנן כהן ניסח את זה יפה). בשביל כוח צריך מוקדי שליטה, לעצב את דעת הקהל וקבוצת תומכים מאחוריך. זה דורש כל מיני דברים: עסקנות מפלגתית למשל, מרדף אחרי התקשורת, פנייה ללא הרף למצביעים ולקבוצות שונות, פשרות ויצירת קואליציות וגם קשר עם הבוחר.

תקציב הוצאות קשר עם הבוחר הפך להיות מה שמכונה בעולם התקשורת calendar dates (שם מטומטם, אני יודע). מעין אירוע שמתקיים אחת לשנה בתאריך קבוע קורה משהו. במקרה שלנו הכנסת מפרסמת את דף הוצאות קשר עם הציבור. התקשורת והבלוגספירה מאוד אוהבים להתמקד ב'דף לבוחר', להגחיך את הוצאותיהם ולהציגם כשודדי הקופה הציבורית. ועל מה אנחנו מדברים? 49 אלף ש"ח בשנה. תקציב מדינת ישראל שנה שעברה מנה למעלה מ-300 מיליארד ש"ח, כל תקציבי ההוצאות עם הקשר לבוחר, גם בוחרים במקרה הקיצוני שבו כל הח"כים, כולל השרים, מנצלים את תקציבם עד תום ושוכרים לשכה מחוץ לכנסת, מדובר ב-0.00276 אחוז מהתקציב (ותודה לשחר על הסיוע בחישוב). מספר האינצ'ים שתקציב קשר לבוחר מקבל בתקשורת הוא הרבה יותר ממה שתקציב החזר החובות של מדינת ישראל שהוא בערך 30% מהתקציב מקבל.

ברור שיש מקרים קיצוניים ומוגזמים של חברי כנסת שחורגים מתקציבים ורוכשים צעצועים הזויים, אבל גם אז אני לא מבין למה זה צריך להשתרע על גבי עמודים שלמים. לא ברור לי מה לא תקין בכך שחבר כנסת מוציא 2,399 ש"ח על GPS או שיו"ר האופוזיציה רוכש כיבוד ב-15,000 ש"ח. בדרך כלל הניאו-ליברלים דוגמאת שטרסלר מאשימים את תומכי ההוצאה הממשלתית הגדולה בפופוליזם. מי שבעצם פופוליסט כאן זה הניאו-ליברלים האוררים שמנסים להכתים את הפולטיקה ולציירה כאיזה סרח עודף על החיים הציבורים על מנת לשמר את מעוזי כוחם.

קריאה מומלצת:

תגובות

29 תגובות לפוסט “ניאו-ליברליזם והוצאות קשר עם הבוחר”

  1. קלקסון מחתרתי on 15 במרץ, 2009 16:34

    ברגע שראיתי את הכתבה הדבילית הזה חשבתי שצריך להעביר תיקון שאוסר על חברי כנסת מזעזעים שלא ביזבזו אגורה להמשיך במילוי תפקידם. אפסים!

  2. קלקסון מחתרתי on 15 במרץ, 2009 16:35

    *הזו

  3. איציק א on 15 במרץ, 2009 17:01

    מכוון ששנינו אנשים סבירים ומכירים קצת את השוק, בוא תסביר לי איזה מחשב נייד בדיוק צריך ח"כ שעולה 14 אלף ש"ח?
    ברור שתקציב הקשר עם הציבור הוא כלום, אגורות במושגים של הכנסת. והרבה מההוצאות אפשר להצדיק, אך אי אפשר להתעלם מכך שהרבה פעמים ההוצאות לא הגיוניות במחירם (שאול מופז, אתר עלוב ב-30 אלף ש"ח?, נייד ב-14? לא חסרות דוגמאות).

  4. אלעד-וו on 15 במרץ, 2009 18:08

    נמרוד, זה פוסט הזוי. נראה שהקישור שעשית למרנדה עם ניאו-ליברליזם הוא כדי לעשות לו דלגיטימציה. זו כמעט התקפת אד-הומינם. מה התשובה שלך לטענות? איך יכול להיות שקונים לפטופ ב-14 אלף שקלים מתקציב "קשר עם הבוחר"? לפטופ ב-7000 לא מספיק טוב? זו חזירות לשמה. האם הח"כ הנכבד היה מוציא כזאת כמות של כסף גם מכיסו? הרי ברור שהוא פינק את עצמו באופן מופרך על חשבון הציבור. נותנים לי גישה לקופה הציבורית — אז למה לא לבזבז? זו בושה, ולא חשוב כמה אלפיות פרומילים זה מהתקציב. אם אלה הם פניהם של נבחרי הציבור שלנו, אז צריך להוקיע אותם, אפילו אם מתרחשים בזבוזים יותר גדולים (ופחות שקופים). ח"כ שקונה לפטופ ב-14 אלף הוא באופן ברור מזלזל בכספי ציבור, ויוצא מכך שאי אפשר גם לסמוך עליו בענייני תקציב המדינה.

    ואולי תסביר מה הקשר לניאו-ליברליזם? כי כמו שזה נראה עכשיו, אתה משתמש במושג הזה רק כדי לנסות להטות את הקוראים הסוציאליסטים להסכים איתך. זה לא עבד.

  5. צביקה בשור on 15 במרץ, 2009 18:30

    תראו, יש כאן כמה בעיות. נתחיל מזה שההגדרה מוזרה. קשר עם הציבור וכיבוד באמת לא נראים קשורים. וגם לא GPS. צר לי. צריך להיות איזה סעיף הוצאות כלליות, שיאפשר לח"כים להוציא כסף על כיבוד בלי שתהיה מראית עין של קומבינה.

    מעבר לזה, רוב חברי הכנסת לא באמת יודעים מה לעשות עם תקציב הקשר עם הציבור שלהם, גם אם הם נורא רוצה שיהיה להם קשר עם הציבור. ההכרה שיש מדיום חדש לא נחתה על רוב חברי הכנסת, וגם מי ששמע על זה לא ממש יודע מה לעשות, לפי רוב הדוגמאות שרואים.

    ואני לא יודע אם אני קונה את התיאוריה הקונספירטיבית-אידיאולוגית, אבל אין ספק שהתקשורת בימינו רוכבת חזק על חברי הכנסת. לטעמי האישי, מדובר יותר בסנציונליזם רופס של תקשורת שברובה כבר מזמן לא זוכרת את מי היא אמורה לשרת ואיך עושים את זה. מזל שכל הקונספציה הזו של תקשורת ממוסדת שמכתיבה באופן בלעדי סדר יום היא עניין של עוד מקסימום עשור. פנינו אל העתיד, והעתיד יכול להיות מדהים.

    אז פניה לחברי הכנסת – תוציאו כל גרוש מהחמישים אלף השנתיים שלכם, תעקפו את התקשורת, תבנו לעצמכם כלי ביטוי וגיוס משלכם. הקפיטליזם התאגידי לא מסוגל להתמודד עם דמוקרטיה, אבל הרשת תפורה עליה בול.

  6. איתמר כהן on 15 במרץ, 2009 18:44

    מבחינת הרעיון, מסכים איתך לחלוטין.
    ההיטפלות של התקשורת ל"תקציב הקשר עם הבוחר" היא מסולפת, מגמתית ומכוערת. העיתונאים לא מעזים לבקר את נוחי דנקנר או את האחים עופר, אז הם נטפלים לח"כים, שכוחם (ונזקם האפשרי) קטן לאין שיעור.
    בכל מקרה, זה נושא שדי קשה להסביר אותו, ויעידו על כך התגובות של המגיבים מעלי.

  7. עמרי אריאב on 15 במרץ, 2009 19:41

    קודם כל בהצלחה בכנסת.

    אני מסכים איתך לגבי כל העניין הזה.
    הרי אבל בעידן האח הגדול VIP והאדישות הגוברת – זאת אחלה הזדמנות לרדת על חברי הכנסת, כי הרי מתן הבלטה ליוזמות חקיקה פשוט לא רווחי יותר.

  8. בצלאל on 15 במרץ, 2009 22:20

    בעיני הבעיה היא בכלל לא עם הסכומים, אלא עם העובדה שחלק הארי של חברי הכנסת בכלל לא יודעים ו/או מעוניינים ליצור קשר עם הבוחרים שלהם. העובדה שהכסף הזה, יהיה חלקו בתקציב הכללי זעום ככל שיהיה, לא משרת את מטרתו – היא תעודת העניות לחברי הכנסת.

  9. רותם on 15 במרץ, 2009 22:24

    בראבו!

  10. איתמר כהן on 15 במרץ, 2009 22:26

    בצלאל,
    תעודת העניות היא לא לחברי הכנסת, אלא לאזרחים.
    אני מזמין אותך לגגל "שלי יחימוביץ'", "זבולון אורלב", "גדעון סער" ועוד, ולהיכנס לאתרים המצויינים שלהם, שמפרטים את פעילותם.
    חברי כנסת רבים (ציינתי כאן רק 3 שמות, אך יש עוד רבים כאלה) עושים עבודה מצויינת, וגם מדווחים עליה בשיטתיות, באתרים שלהם וברשימות תפוצה.
    האמת העצובה היא ש"האזרחים לא יודעים / לא מעוניינים ליצור קשר עם הנבחרים שלהם".
    הרבה יותר קל לצפות ב"האח הגדול", ולקטר ש"כולם שם למעלה מושחתים".
    לרשימה (חלקית) של ח"כים הגונים ותותחים, מכל הסיעות:

    http://ofanan.cafe.themarker.com/view.php?t=609114

  11. רותם on 15 במרץ, 2009 22:29

    אופס נלחץ לי…
    בכל מקרה, אני לא יודע למה זרקת ניאו-ליברליזם לצלחת (שיהיה, נראה שזה התבלין האהוב עלייך) אבל המסקנה נכונה – ההיטפלות האידיוטית לסעיף קשר עם הבוחר היא לא יותר ממדור רכילות צהוב בלב עמודי החדשות.

    הציבור צריך לדעת איך מבזבזים לו 220 מיליארד שקל, ואם ח"כ קונה מחשב ב-14 אלף שקל ולא ב-7 אלף כי גוגל עולה לו ב-2 מאיות השנייה יותר מהר, למה זה צריך לעניין אותי. אלו פה שרוצים שחבר הכנסת ידבר, יילך, ויוצא כספים בדיוק כמו שהם עושים מתבלבלים.

    נבחר ציבור בכיר הוא לא פנטומימאי, או בבואה של השכן ממול, הוא סוג של מנהיג. הוא אדם קצת שונה מכל אזרח… ומה לעשות, יכול להיות שהוא אפילו שונה ממכם.

  12. תומר רזניק on 15 במרץ, 2009 23:50

    שיח סעיף קשרעם הציבור הוא שילוב של סנסציונלים זול בשילוב עם זריעת חול בעיני הציבור.
    מבחינה תקציבית אין שום משמעות לסכומים האלה, ובדוואי שאין פרופורציה בין כמות הכיסוי התקשורתי שהם מקבלים, לעומת סעיפים תקציביים משמעותיים יותר. וזה העיקר – במקום לדבר על מיולני ומיליארדי השקלים שהמדינה מעבירה לכיסם של בעלי ההון בצורה של הפחתות מס מתעסקים בעלות של אתר האינטרנט של שאול מופז.

    זה מזכיר לי מחקר שקראתי עליו ודומני שהוא די ידוע (אף על פי שאינני זוכר את שמות החוקרים שערכו אותו) שבדקו דיונים תקציביים בפרלמנט הבריטי והבחינו בכך שדיונום על סעיפים תקציביים גדולים (סכומים גדולים במיוחד של כסף) הדיון שהתקיים הי קצת מאוד (סתם לדגומא, קניית חלילית בעשרות מיליונים), ובסעיפים תקציביים קטנים יותר מפסרית, התנהלו דיונים ארוכים והוצעו הצעות חלופיות ,הצעות ייעול וכד'

  13. אבי בלאו on 15 במרץ, 2009 23:51

    נמרוד, נראה שהפעם לא יצא לך כ"כ טוב.

    לפי ההגיון שלך, יש לתת לח"כ להוציא כספים, אם כספים אלה מהווים אחוז קטן מהתקציב. אם נמשיך את ההגיון הזה, הרי גם אם תכפיל את שכרם של חברי הכנסת, העלות כאחוז מהתקציב תהיה אפסית. זו סיבה באמת לעשות זאת?

    נאו ליברליזם לא נראה קשור לפה.
    בכלל, גם אם אתה לא מסכים עם גישה חברתית-כלכלית מסוימת, היא נשארת לגיטימית ולדעתי יש לכבד את חסידיה.

  14. דליה on 16 במרץ, 2009 00:49

    נמרוד
    נגעת בנקודה חשובה לדעתי. התקשורת מבליטה פרטים רכילותיים במקום לעסוק בדברים החשובים באמת, ומשרתת בכך ערכים ניאו ליברליים. והערך הניאוליבראלי פה הוא להקטין את ערכו של הפוליטיקאי כמשרת ציבור, ולהציגו כמושחת. ואם המגזר הפרלמנטרי ממשלתי מושחת, יש להקטינו. זה מה שעשה נתניהו כשדיבר על מגזר ממשלתי גדול שרוכב על הכתפיים המצומקים של המגזר הפרטי. ביקורת תקשורתית כזאת מחטיאה את מטרתה פעמיים. פעם באי תפקודה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, ופעם בהצגת כל הפרלמנטרים כמושחתים במקום להציגם כמשרתי ציבור. לא נראה לי שאלה שבזבזו כספים הם הרוב. מן הסתם הם מיעוט.

  15. נמרוד ברנע on 16 במרץ, 2009 01:49

    חלק גדול מהתגובות (איציק, צביקה, אלעד) עסקו בכך שרכישת מחשב ב-14 אלף ש"ח היא בלתי סבירה וקיצונית. אני מסכים, אבל זה עדיין לא העניין. אתם נופלים למלכודת שטמנו לכם. לא הייתי רוכש מחשב ב-14 אלף ש"ח בחיים על חשבון הציבור וגם הח"כים שהצבעתי להם (וזה שאני עובד איתו) לא יעשו דבר כזה, אבל גם אם כן, זה עדיין מקבל כמות תקשורת בלתי פרופרציונאלית ביחס לבזבוזים הגדולים.
    כמה כתבות היום במוספים המרכזיים של העיתון על הפרטת בנק לאומי? האם היו על כך כותרות מחוץ למוספים הכלכלים? האם אזרחי ישראל מכירים את ההשלכות התקציביות של פרוייקט "המרכבה" שעולה לנו למעלה ממיליארד שקל בשנה?
    יוחאי קלצ'וק ידידי מהטירונות העביר לי ציטוט הולם: "'don't pay any attention to what they write about you. just measure it in inches" ואומנם זה לא מדוייק, אבל זה מעביר את הנקודה – לא מתקיימת שום הלימה בין מספר האינצ'ים למספר השקלים, וזה חמור ביותר.

  16. נמרוד ברנע on 16 במרץ, 2009 01:52

    אבי – תסלח לי אבל כמדומני אתה הגעת למרצ יחד עם שח"ר בראשות ביילין והיית מתומכיו המרכזיים לאורך כל מערכות הבחירות בהן ד"ר ביילין המתמודד. מכיוון שאני מכיר אותך ויודע שאתה אדם ישר והגון אני מניח שעשית זאת מכיוון שאתה מסכים עם עמדותיו האידאולוגיות ועם הפיתרונות הקונקרטים שהוא מציע לבעיותה השונות של מדינת ישראל. ובכן, דע לך מר בלאו ידידי שד"ר ביילין הצהיר בערך במספר פורומים פומביים ומתוקשרים, מספרים פעמים, במרווחי זמן לא קטנים, כי לדעתו יש לעלות משמעותית את השכר במגזר הציבורי ואצל נבחרי הציבור על מנת למשוך אנשים איכותיים אל תוך המערכת הפוליטית.
    האם אני תומך בהכפלת שכר הח"כים? לא. האם זה אומר שאני שותף לתפיסה הפופוליסטית נגד העלאת שכר הח"כים והשטויות שאנשים כותבים על כך שהשרים צריך לקצץ 10% משכרם? גם כן לא.

  17. נמרוד ברנע on 16 במרץ, 2009 01:55

    בצלאל – רוב הח"כים אכן לא חשים את אימת הציבור אבל זוהי החלטה דמוקרטית ורצונית של הבוחר ואנו נאלצים לקבל אותה. בסופו של דבר הציבור הישראלי מעדיף את רוחמה אברהם בלילא, בנימין בן אליעזר וישראל כץ על רן כהן, אברהם פורז (שגם אם אני לא מסכים איתו, אין ספק שהוא נלחם והקריב למען האידאולוגיה שלו) ועמרם מצנע.

  18. אסי on 16 במרץ, 2009 07:35

    אגב, לבושתינו, לפעמים אפילו האמריקאים מפתחים גישה יותר בריאה משלנו לעניינים מהסוג הזה. לא נותר לי אלא לצטט שתי פסקאות מנאום ההשבעה של אובאמה.

    The question we ask today is not whether our government is too big or too small, but whether it works — whether it helps families find jobs at a decent wage, care they can afford, a retirement that is dignified. Where the answer is yes, we intend to move forward. Where the answer is no, programs will end. And those of us who manage the public's dollars will be held to account, to spend wisely, reform bad habits, and do our business in the light of day, because only then can we restore the vital trust between a people and their government.

    Nor is the question before us whether the market is a force for good or ill. Its power to generate wealth and expand freedom is unmatched. But this crisis has reminded us that without a watchful eye, the market can spin out of control. The nation cannot prosper long when it favors only the prosperous. The success of our economy has always depended not just on the size of our gross domestic product, but on the reach of our prosperity, on the ability to extend opportunity to every willing heart — not out of charity, but because it is the surest route to our common good.

  19. נמרוד ברנע on 16 במרץ, 2009 11:02

    אסי – כרגיל מול אובמה אין אלא להיאנח ולקוות שאפשר לשכפל כאלה אנשים.

  20. יואב on 16 במרץ, 2009 14:22

    מעניין, האם הביקורת הציבורית על הבונוסים של הבנקאים הכושלים (ולפני המשבר, גם הלא כושלים) היתה ביקורת "ניאו-ליברלית"?! (האם "ניאו-ליברליזם" בשביל השמאל הופך להיות משהו דומה לקומניזם בשביל הימין?)

  21. איתמר כהן on 16 במרץ, 2009 14:41

    זה קשור לניאו-ליברליזם, ועוד איך.
    הניאו ליברליזם רואה כמעט בכל דבר ממשלתי או ציבורי "פסול", ובכל דבר פרטי – "טוב".
    תוקפים בשיטתיות את חברי הכנסת כי הכנסת זו המדינה, והמדינה זה "רע", ועדיף להקטין ולהחליש אותה כמה שיותר, ושהמדינה לא תתערב בכלום (כמובן, עד שבעלי ההון נקלעים לחובות, ואז פתאום ההתערבות של המדינה בשוק היא מאוד טובה).
    לכן גם הוצאות על חינוך, בריאות, או תחזוק הדמוקרטיה הישראלית (וקניית קומקום או מזגן ללשכה של ח"כ שמקבל אזרחים זה בהחלט חלק מהדמוקרטיה הישראלית), נחשבים ל"בזבוז נוראי", ואילו הקלות במס החברות, במס על ההון או בפרצות המס לבעלי ההון ("תכנון מס יצירתי") נחשבים לדבר מצויין.
    ההיטפלות לתקציב "הקשר עם הבוחר" היא לא "רק" צהובה וסנסציונית, אלא גם מעידה על השקפת עולם, שסולדת מכל דבר ציבורי או ממלכתי. ולהשקפת העולם הזו קוראים – "ניאו ליברליזם".

  22. יואב on 16 במרץ, 2009 19:11

    איתמר, אתה מכיר את המושג "איש קש"?

  23. יותם on 16 במרץ, 2009 21:09

    נמרוד,
    יישר כח על פוסט מצויין (הגעתי דרך אופנן),
    כנראה שאני צריך לשפוט אנשים קצת פחות מהר, ולקבל תמונה כוללת יותר לפני שאני מחליט.
    תודה רבה.

    נ.ב. בעצם אני אמור לחתום אריה אבל גם זה שם עט…

  24. איציק צרפתי on 17 במרץ, 2009 21:34

    נמרוד,

    הרי ברור לך שהאינטרס של כולנו הוא שכתבות מסוג זה ימשיכו להתפרסם וזאת כדי להעביר את המסר לח"כ שיש מי שפוקח עליהם עין – זהו חלק מהמערך הדמוקרטי ועל תשכח שלפחות על הנייר הם עובדים עבורנו ולכן הם חייבים בחובת דיווח למעסיק. אגב, הכנסת בעצמה מפרסמת נתונים אלו באתר. יש סב-טקסט בפרסומים כאלה והאפקט שהוא יותר חיובי בהחלט.

    יופי של כתיבה…

  25. dorcohen86 on 17 במרץ, 2009 22:40

    נראה לי שלשני הצדדים בויכוח התגובות (אלוהים, כמעט כתבתי "טוקבקים") יש נקודה.
    מצד אחד בהחלט יש כאן הטפלות חסרת פרופורציה לדבר שולי יחסית, ומצד שני כמו שכתב איציק- אם כתבות אלה לא היו אני די משוכנע שהוצאות אלה היו חורגות עוד יותר מתחום הסביר.

    עם זאת- אני לא חושב שהעיסוק התקשורתי הוא ניאו-ליברלי. אני בהחלט מבין למה זה עשוי להיראות ככה, אבל כפי שאני רואה את זה- זה אובר-אנליזה של התקשורת.
    למה התקשורת מתעסקת בזה כל כך הרבה? כי זה מוכר מצוין. כי זה אייטם צהוב, מושך ושלא צריך כמעט כלום בשביל להפיק אותו.

    אם התקשורת היתה יוצאת מתוך אידיאולוגיה ניאו-ליברלית שמנסה להפחית את כוחו של הממשל, היא היתה צריכה להיטפל הרבה יותר לחוק ההסדרים, למשל. אבל- לאשמים בחוק ההסדרים אין פרצוף, והם לא נבחרי ציבור. לפני כמה שנים גם מעט מאד אנשים ידעו שיש תפקיד כזה "האחראי על התקציבים" או "החשב הכללי". חוק ההסדרים גם מעניק כוח בלתי סביר בעליל לממשלה ולמנהל הציבורי, וגם מבזבז הרבה יותר כסף. הוא לא דמוקרטי במילימטר.
    למה התקשורת לא מתעסקת בזה? כי בדרך כלל שהוא מגיע הוא מביא איתו גזירות וקיצוצים (שגם אותם הרבה יותר קל להפיק מאשר לקרוא את כל הסעיפים ולהבין את משמעותם) שמושכים הרבה יותר כותרות- וגם יש שר אוצר וראש ממשלה להאשים אותם, ולשים תמונות לא מחמיאות להם על חצי עמוד.

  26. נמרוד ברנע on 18 במרץ, 2009 22:52

    איציק –
    אני תומך בשקיפות מוחלטת של כל כספי הציבור ואף אחד לא מנסה להסתיר את ההוצאות הללו. השאלה היא כיצד הם מוצגים בתקשורת ומה יחס הציבור. האם לא ראוי (כפי שכתב שחר אילן, הוספתי קישור) שחבר כנסת שנוסע לסיור יוכל להשתמש בג'י.פי.אס? האם לא הגיוני שבמשרד שעובדים בו לפחות שלושה אנשים שעות ארוכות ומארחים אנשים רבים תהיה מכונת קפה?
    אני יותר ממסכים עם האמירה כי חברי הכנסת הם עובדי הציבור ושליחיו אך שים לב למה דעת הקהל נטפלת: לכמה כסף הם הוציאו על ציוד משרדי ולא על רקורד החקיקה שלהם, הנוכחות במליאה או השתתפות בוועדות. הגברת לבני לדוגמא זוכה לפופולריות ציבורית אדירה בלי שהיא הובילה שום חקיקה משמעותית או מהלך חשוב באחד מהמשרדים בהם כיהנה כשרה.

  27. נמרוד ברנע on 18 במרץ, 2009 22:59

    דור –
    תסלח לי אבל מכיוון שטרחתי וכתבתי רשומה שנוקטת עמדה ברורה בנושא מן הסתם אינני חושב שלצד השני "יש נקודה".
    כיצד ההוצאות הללו יכולות לחרוג מתחום הסביר בדיוק? מדובר ב-49 אלף ש"ח לשנה (שיכולים להפוך ל-68 אחף במידה והח"כ שוכר לשכה מחוץ לכנסת, מה שאומר שהוא יוציא את רוב התקציב על שכ"ד) שהם לא רק שקופים לחלוטין אלא גם מאוד מוגבלים באפשרויות ההוצאה שלהם. ח"כים לדוגמא לא יכולים לקנות מקרן (בארקו) או כל דבר אחר שנמצא ברשימת האיסורים, אשר בנוסף אליה גם קיימת רשימה מאוד ספציפית של דברים שניתן לרכוש. סך הכל, פרט לכמה חריגים, הכסף הזה יוציא על דברים הגיוניים.

    הטיעון שלך לגבי היחס לחוק ההסדרים וניאו-ליברליזם לא ברור. הרשה לי להציג בפניך את עמדתי האישית: חוק ההסדרים הוא דוגמא מובהקת לחקיקה ניאו-ליברלית, תערובת של חקיקה תקציבית, שינויים מבניים, ביטול חוקים קיימים, הקצאת משאבים והענקת סמכויות בהליך בזק ללא שום דיון שמובל באופן אגרסיבי על ידי הממשלה. החוק הזה מצמצם למינימום את תפקידם של נבחרי הציבור ומעלה על הנס את הפקידות המקצועית שלכאורה נקייה משיקולים ערכיים ורק פועלת בצורה פרגמטית.

  28. אינגסוק on 22 במרץ, 2009 14:40

    הבעיה לדעתי היא שרוב המוצרים הם לא דברים מיותרים אלא שבעצם אנו מסבסדים את המוצרים הללו לחברי הכנסת שכן בתום כהונתם הם יכולים לרכוש אותם במחיר מוזל. כמובן שאין ספק שהח"כים צריכים במהלך עבודתם מחשבים, GPS, ציוד משרדי וכו' אבל לא לרכוש את הדברים במרוכז ע"י הכנסת עצמה? גם כך ינתן הנחה בקנייה (שהרי הקנייה היא סיטונאית) וגם יהיה ברור שבתום הכהונה הח"כ יחזיר את המוצר לכנסת ולא יקח אותו הביתה במחיר מוזל.

  29. נמרוד ברנע on 23 במרץ, 2009 00:06

    איגנסוק – אתה מציע שינוי מבני בתהליך הרכישה דבר שלא נמצא וקיים בידי חבר הכנסת. ההחלטה הזו מתבצעת על ידי יו"ר הכנסת ומזכירות הכנסת ולא נתונה לשיקול דעתו של הח"כ. מעבר לכך, מחסן הכנסת מכיל מוצרים של ח"כים משנים עברו וגם רכישות מרוכזות של ציוד משרדי.

השארת תגובה