נאום בועידת מרצ

ועידת מרצ התכנסה ב-1.12.2011 וקיימה דיון שאחד מסעיפיו היה המחאה החברתית והמלצות ועדת טרכטנברג, בהשתתפות עו"ד רור שטרום שהיה חבר בועדת טרכטנברג ופרופ' אביה ספיבק מועדת המומחים לצדק חברתי. את הדברים הבאים נשאתי בפני חברי הועידה, בגירסא מקוצרת מפאת חוסר הזמן, אך הנה הגירסא המלאה:

חברים וחברות,

על ועדת טרכטנברג צריך להגיד את האמת. מדובר באחד מהספינים המתוחכמים ביותר של הממשלה. זהו תרגילי יחסי ציבור והסוואה שעוד ילמד בבתי-ספר לתקשורת כדוגמא לאיך הונאת הציבור הפכה משוכללת, מתוזמרת ואמינה. אצטט דווקא את מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, ירום אריאב שכינה את הועדה "סוג של חלטורה". מדוע הועדה היא סוג של חלטורה? מהסיבה הפשוטה שאם הממשלה הייתה רוצה לשנות את סדר העדיפויות או כפי שסברו חלק מהמלומדים שועדת טרכטנברג יכולה לתרגם את המחאה למסקנות קונקרטיות ובכך להביא לשיפור מצבו של הציבור, היא הייתה יכולה לעשות את זה בקלות מבלי להקים ועדה. אפשר היה לפתוח את התקציב הדו-שנתי, להוציא את החקיקה החברתית הענפה שעברה בכנסת מחוק ההסדרים, ליישם המלצות של אינספור הדו"חות וניירות העמדה שמופצים כל שנה וחוזרים על אותם פיתרונות שידועים ומוכרים לכולנו. הממשלה הייתה יכולה לעשות את כל זה בקלות, באותה מידה שהיא מקימה במהירות גדר גבול עם מצרים, מתקן כליאה לאלפי פליטים בדרום, מנהלת מסע חקיקה דרקוני נגד החברה האזרחית, משתלטת על מערכת המשפט או ממשיכה במדיניות ההפרטה והייבוש התקציבי של השירות הציבורי היום-יומית.

ועדת המומחים המכובדת גם נולדה בחטא. כתב המינוי של הועדה הוא לא יותר מאשר פתקית על נייר מכתבים של לשכת ראש הממשלה שמעניק לצוות את המנדט "לבחון חלופות לקהלת הנטל הכלכלי על אזרחי מדינת ישראל, ולהביא את המלצותיו בפני הקבינט החברתי כלכלי.". זהו לעג לרש. נתניהו, שבמובנים רבים נשאר מוכר רהיטים ב"רים" עם משיכה לגרפים, טבלאות ושרטוט משולשי אתגרים אסטרטגים, מכר את הלוקש הזה לכולם. אחרי שהצהיר ש"הוא מבין שדרוש שינוי בהשקפות שלו", שהוא קשוב לרחשי הציבור, ופרופ' טרכטנברג סחט ממנו הבטחה בשיחת שכנוע פרטית שהוא מחויב לשינוי חברתי, נתניהו פשוט המשיך בעסקים כרגיל.

בתחילת המחאה אמר השר לביטחון פנים אהרונוביץ' ש"צריך להיענות לדרישות המחאה, מדובר בסך הכל בכמה עשרות מילארדי שקלים". שר הביטחון ברק אמר שהוא בעד הרחבה תקציבית של 100-80 מיליארד ש"ח כדי לבצע ניו-דיל ישראלי. מכל זה יצאנו עם ועדה שמימוש המלצותיה מבחינה תקציבית הם לא יותר מ-6 מיליארד ש"ח לשנה. הכלכלנים הנכבדים בועדה כנראה שכחו שצדק חברתי עולה כסף. ובכל זאת, גם כשאושרו המלצות הועדה בממשלה, לאחר שכמובן נחתכו מהם החלקים שלא היו נוחים לש"ס וישראל ביתנו, לא אושר שום תקציב למימושה. פניתי למזכירות הממשלה ושאלתי – הייתכן? הייתכן שלאחר כל המשאים ומתנים, הדיונים הארוכים, הרעש התקשורתי, המלצות הועדה אושרו ללא גיבוי תקציבי? ואכן, נמסר לי שסוכם כי רה"מ ושר האוצר יכינו המלצה תקציבית ויגישו אותה לממשלה לאישור. עד היום ההמלצה התקציבית הזו לא הגיעה. לאחרונה למדנו כי הממשלה מתכוונת לבצע "התאמות תקציב", במסגרת התקציב הדו-שנתי, ובתוכן לכלול תקצוב להמלצות ועדת טרכטנברג. הסכום? מיליארד וחצי ש"ח.

זהו מהלך גאוני חברים. המחאה החברתית, שהציפה אותנו לאחר עשרות שנים של חיסול מדינת הרווחה, ייבוש המגזר הציבורי, הפרטת נכסי ציבור בנזיד עדשים לאילי הון, שבירת האיגודים המקצועיים, העלתה לפני השטח את הדרישה לשינוי כללי המשחק של המשטר הכלכלי בישראל. לא עוד חברה שבה קו העוני עובר מעל ראשם של קרוב לשני מיליון ישראלים, לא עוד חברה שבה 75% מהאוכלוסייה נמצא במשיכת יתר מהבנק, לא עוד חברה שבה צעירים עובדים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה ולשלוח את הילד לגן. הדרישה הזו לא הייתה עוד נחלתם של מתי מעט, אלא של מאות אלפים ששטפו את הרחובות ואלפים שלנו במאהלים.

מול הדרישה הזו, שגובתה בעוצמה ציבורית חסרת תקדים, נתניהו היה צריך להתמודד. הוא היה צריך להרוויח זמן, לא לתת למחאה לסחוף את הארץ, והדרך הכי טובה לכך היא כמובן הקמת ועדה. רק הדיון הציבורי סביב הקמת הועדה, מי יהיו החברים בה, הספקולציות התקשורתיות על הכיוון שאליו הולכת הועדה, הצליחו להשקיט את המחאה לכמה ימים טובים. פתאום פחות מעניין מה דפני ליף אומרת אלא מעניין מה תגובת הממשלה. כך הועדה הפכה לכלי קיבול למחאה, כולא ברקים לכל הטענות והמענות על הקלקולים של החברה והכלכלה בישראל, מגן תקשורתי-ציבורי-פוליטי של ממשלת נתניהו מפני כל טיעון, ביקורת או ערעור על החלטותיה, עד שתסיים הועדה את עבודתה.

הועדה שימשה את הממשלה כדי למקד את תשומת הלב התקשורתית, "להכיל את האירוע" בעגה הצה"לית החביבה על יוצאי סיירת מטכ"ל כנתניהו וברק. הקמת הועדה, ההשקעה התקציבית הגבוהה במדיה חברתית, האימוץ של מתודות שיתוף ציבור –  כל אלו הסיטו את הפוקוס מהמחאה ומדרישותיה ועברו לעיסוק בועדה. לפתע עשרות ארגונים חדלו מפעילותם ברחובות ובמאהלים ועברו למפגשי הידברות עם הועדה, הגישו דו"חות ומסמכים, מאות אזרחים תמימים רצו לתרום מניסיונם וכתבו לועדה, הגיעו למפגשים עם חבריה, הופיעו לפניה – והכל, תחת הצהרות אינסופיות של טרכטנברג שנשמע כמו אחרון החברים בשומר הצעיר. מדלקם סיסמאות על שוויון, סולידריות וצדק חברתי כאילו לא היה זה בדיוק אותו טרכטנברג שזה מכבר תמך בהגדלת תקציב הביטחון בועדת ברודט בה היה חבר, כאילו לא הוביל את המשך ההפרטה הזוחלת של האוניברסיטאות כשהקים את מרכזי המחקר והפיתוח החיצוניים כיושב ראש הועדה הות"ת.

כל העיסוק התקשורתי ההיפראקטיבי בועדה, במפגשים שלה עם הציבור הרחב, דיוניה, בהמלצותיה, בתתי ההמלצות שלה, בפיתרונות האפשריים, בציטוטים של החברים בה אפשר לממשלה להמשיך את העסקים כרגיל. הכנסת לא כונסה, הפגרה נמשכה, המלצות הועדה, שגם הן לא היו המרשם המועדף על סוציאל-דמוקרטים, קוצצו, סמורטטו והפכו לסעיף תקציבי של פחות מאחוז מההוצאה הממשלתית.

וכאמור, בראייתו של נתניהו, הועדה הזו היא הישג כביר. היא אפשרה לו לצלוח את המחאה החברתית ופגרת הקיץ, לחכות שהסטודנטים יחזרו ללימודים ושמאהלים יפורקו, ולהגיע לפתיחת המושב הנוכחי עם אנרגיות מחודשות למתקפה המשולבת על החברה האזרחית, העיתונות החופשית ועצמאות מערכת המשפט. כך הימין נהנה פעמיים – ממשיך ביישום המשנה הניאו-ליברלית שלו על מנת להמשיך את הברית שלו עם ההון הגדול, וממשיך במתקפה על הדמוקרטיה כחלק מהתמהיל הלאומני, הקיצוני והדתי שמהווה הקואליציה הזו.

ודווקא מכיוון שמדובר בהישג של נתניהו עלינו לבחון את סוד הצלחתו. במה ועדת טרכטנברג התאפיינה? מה בידל אותה משאר הועדות שקמות כאן חדשות לבקרים? מיומה הראשון של הועדה הושם דגש על תקשורת עם הציבור הרחב. לא תקשורת מתווכחת אלא תקשורת ישירה, באמצעות מדיה חברתית, במפגשים מתואמים ומתוקשרים במאהלים, בדיונים פומביים שהוזמנו אליהם נציגי ציבור ובפניות נרגשות ומלאות חן של יו"ר הועדה לציבור באמצעות YouTube. הצליחו למרוח כאן את הציבור לא כי הציבור מטומטם – אלא כי הציבור רוצה לקחת חלק. הציבור רוצה שיקשיבו לנו. המחאה הזו, לפחות כפי שהיא העלתה את הדרישה לצדק חברתי, היא העלתה את הדרישה לדמוקרטיה משתפת יותר, שבה יש לפרט מקום יותר גדול להשפיע על חייו מאשר להצביע פעם בארבע שנים. מאות אלפי ישראלים יצאו הקיץ לרחוב לא רק כדי לדרוש מהממשלה – אלא כדי לדבר אחד עם השני, להתגבש כקהילות מאבק, לא רק כדי לחלוק את הקושי והסבל שהם מנת חלקם של 99% מהציבור, אלא כדי לקחת חלק פעיל בעיצוב דמותה של החברה והמדינה שלנו.

הספין של ועדת טרכטנברג הצליח כי הוא ענה על הצורך הזה. הוא שירת אותו נאמנה. נתניהו זיהה את הצורך הזה אצל אנשים, בדעת הקהל, ברוח הזמן, והפך את הועדה למוסד שמטרתו העיקרית היא לענות על הצורך הזה.

כעת מוטלת האחריות עלינו. הכיצד אנו, כאלטרנטיבה שמאלית וסוציאל-דמוקרטית, הופכים להיות כוח חזק במאבק על החברה הישראלית.

חברי הכנסת שלנו עושים את מלאכתם נאמנה, לילות כימים, ומקדישים את כל מרצם למאבק בממשלה וקידום הערכים והרעיונות שלנו בכנסת. הפעילות בצעירי המפלגה מעלה הילוך ותא הסטודנטים שלנו באוניברסיטת ת"א מרחיב את פעילותו ומגייס חברים חדשים. כך גם בנוער מרצ שגדל וצומח גם תחת מחסור תקציבי.

אך אין די בכך. עלינו להפוך את המפלגה עצמה, גופא, לגורם משמעותי ורלוואנטי. הפיכת המפלגה לכוח משמעותי חייבת לכלול התעדכנות לכללי המשחק החדשים של הפוליטיקה. עלינו, כמו נתניהו, לאמץ את הרוח הזו – שהיא תואמת את ערכינו הדמוקרטים – של שיתוף ציבור, של אזרחות פעילה ומעורבות שבה הפרט משתתף בעיצוב עתידו גם מעבר להצבעה פעם בארבע שנים או בהפגנה ספורדית, אלא כחלק אקטיבי מהמערכת הפוליטית.

לא עוד פוליטיקה שנעשית בחדרי חדרים, אלא פוליטיקה שקופה, אינקלוסיבית, רחבה, שמאפשרת לכולם לקחת חלק בתהליך. לא עוד פוליטיקה שבה מתי מעט לוקחים חלק בתהליכי קבלת ההחלטות, אלא פוליטיקה שפותחת את השורות ואטרקטיבית לאזרחים שרוצים לקחת בה חלק פעיל.

דוגמא לפוליטיקה הזו ראינו בצרפת, כשהמפלגה הסוציאליסטית, בחרה מנהיג חדש, פרנסואה הולנד, בבחירות שהיו פתוחות לכל האזרחים, שנדרשו לחתום על טופס ולשלם יורו אחד. ראו זה פלא, לאחר רצף שלטוני שמרני של למעלה מעשור הסוציאליסטים צוברים כוח בבחירות האזוריות ובכל הסקרים הם מביסים את סרקוזי. ראינו גם את האנרגיות, הלהט והחיים שהפיחו הפריימריז במפלגת לראשות העבודה. קמפיין חדש מעודד התפקדות למפלגות – אך מתמקד במפלגות בהן יכול גם החבר מן השורה לבחור את חברי הכנסת, או  לפחות את ראש המפלגה.

לאור הדברים האלה, אני מאמין שגם עלינו לאמץ את רוח הזמן, את הדרישה הציבורית העולה, ולפתוח גם את הבחירות שלנו לראשות המפלגה. אל לנו לפספס את הזדמנות הפז הזו להפיח רוח וחיות במפלגה, לאפשר לעשרות אלפי משתתפי המחאה שמזדהים עם ערכינו ומהווים שותפים טבעיים שלנו לקחת חלק בתנועה שלנו. המאבק הפוליטי נגד ההרס של ממשלת נתניהו-ליברמן לא יכול להישאר נחלתם של מתי מעט.

תגובות

השארת תגובה