הרהורים על השמאל, מבקשי המקלט ודרום תל אביב

מאחורי כל עלייה של הפאשיזם יש מהפכה שנכשלה כתב וולטר בנימין. הימצאותם של עשרות אלפי מבקשי מקלט בדרום תל-אביב, המתחים והמצוקות שהם מעלים עם תושבי השכונות והיחסים עם המדינה הם דוגמא חיה למשפט של בנימין. הכישלון המתמשך של השמאל למצוא שותפים, ואף להפוך אותם למעוזים, בקרב אוכלוסייה שהיא נפגעת ארוכת שנים של מדיניות מזניחה, מפקירה וצמצום שיטתי של אחריות המדינה על אזרחיה, מוביל לא רק לאובדן של הזדמנויות פוליטיות ואלקטוראליות אלא לעלייה של כוחות לאומניים, גזעניים ופופוליסטיים מקרב הימין הקיצוני. הוואקום שנוצר בהעדר הפוליטיזציה של המצוקה והמחסור לעולם לא נשאר ריק; כשהשמאל לא מימש אותו אחרי מחאת האוהלים ועצרות הענק של קיץ 2011 מימש אותו יאיר לפיד. כשהשמאל לא מימש אותו בדרום תל-אביב, במקרה הטוב ממלאים אותו ש"ס והבית היהודי, ובמקרה הרע 'עוצמה לישראל', מיכאל בן-ארי, ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר.

חוסר תגובה קוהרנטית, מגובשת ומגייסת של השמאל למשבר הכלכלי העולמי של 2008 הביאו להתחזקות של הימין הקיצוני באירופה וארה"ב (ע"ע מסיבת התה) כפי שמציין סלבוי ז'יז'ק [1. First As Tragedy, Then As Farce –  Slavoj Žižek, Verso (2009)]. התחזקות הימין הקיצוני הייתה על בסיס סנטימנטים שמזוהים היסטורית עם השמאל: האדם הפשוט העובד שנפגע מהקשר הגורדי בין תאגידי הענק לממשלות, אזרחים שנפלו קורבן לקריסת המערכת הפיננסית וכועסים על תקציבי הענק שמושקעים בחילוץ המוסדות הפיננסים שבאים על חשבונם, תסכול מהתגברותה הבלתי-פוסקת של הגלובליזציה של החיים הכלכליים, אובדן מקומות עבודה למדינות עם כוח עבודה זול ואי-נחת מחוסר הביטחון התעסוקתי, ירידה בפנסיות וקיצוצים בשירותים החברתיים [2.  ראו לדוגמא את הערתו של דיוויד רמניק "האופוזיציה הפופלארית לממשל מגיעה בעיקר מלבנים מבוגרים שמרגישים מאוימים, תת-מועסקים, לא-נראים, מבוזים בכלכלה הגלובאלית (…)."David Reminck, ANNALS OF THE PRESIDENCY, The New Yorker, 27.01.2014].

חוסר היכולת של השמאל, ברחבי העולם, לנצל את קריסת המודלים הכלכליים של אידיאולוגיית כלכלת השוק הפונדמנטליסטית אחרי המשבר של 2008 אינה רק רגע של מבוכה, כישלון וחוסר מוכנות רעיוני, פוליטי וארגוני של השמאל – אלא הרגע שבו הוכנה הקרקע והתנאים המתאימים לעלייתם של כוחות לאומניים, קסנופוביים, גזעניים ובדלנים. אי-התרחשות של תהליכי צמיחת והתגבשות של שמאל שורשי, עממי, שקשור בעבותות לנפגעים מהסדר הקיים, והסתגרותו בתוך מגדלי השן שלו, מובילה לניצול של המצוקה על-ידי הימין הקיצוני.

המקרה הישראלי

אם בעבר "האחר" שהשמאל נלחם והגן על זכויותיו היו הפלסטינים אזי בשנים האחרונות "האחר" המרכזי הפך לעשרות אלפי מבקשי המקלט מאריתראה וסודן. השמאל, בצורות שונות, מתקוטט עם מרבית הציבור הישראלי סביב הסדרת מעמדם של מבקשי המקלט. הצורה שבה השמאל, על אגפיו וייצוגיו השונים, מנסה להתמודד עם הסוגיה מאירה לא רק על עמדת השמאל לגבי המשולש מבקשי מקלט-תושבי השכונות-ממשלה אלא לגבי הגישה העקרונית שהשמאל בוחר לגבי חלקים בחברה הישראלית שהם לא חלק מקהל מצביעיו הטבעי והמסורתי. או במילים אחרות: לא מעמד בינוני-גבוה אחוס"לי ומשכיל. נדמה שהטענה שמצוקה שלא עוברת פוליטיזציית שמאל יוצרת וואקום פוליטי שאליו נשאבים כוחות פאשיסטיים, נכונה גם במקרה הישראלי, ובפרט במתח בין מבקשי המקלט לתושבי דרום תל-אביב.

התחנה המרכזית – אזור אסון של הניאו-ליברליזם

בדיון בשאלות יחסי אזרח-מדינה ובמידת האחריות של החברה כלפי הפרט במצב הפוליטי והחברתי הנוכחי, ממשלות הימין בוחרות בעקביות בעמדה שמרנית רדיקלית. עבור ממשלת נתניהו השנייה והשלישית – תושבי דרום תל-אביב, העניים ומבקשי המקלט הם לא יותר מגרסה מתונה של Homo Sacer [3. Homo sacer – (בלטינית: "האדם הקדוש"), קטגוריה משפטית בחוק הרומאי שמתייחסת לאדם שהמדינה מצאה אותו אשם בפשע שראוי לגזר-דין מוות אך אוסרת על הוצאתו להורג בצורה חוקית או להקרבתו כזבח בטקסים דתיים. ההומו סאקר יכול לההירג על-ידי כל אחד ללא ענישה, סטטוס שמשאיר אותו, כמו קין, בתוך ומחוץ לחוק האנושי והאלוהי במקביל. ההומו סאקר הוצא מהגנת החוק והחברה ונשללו כל זכויותיו וגישתו לפונקציות האזרחיות והמדינתיות כשהוא חווה את החוק במובנו המופשט, הפורמאלי והמדיר ביותר.  ג'ורג'יו אגמבן (Agamben) פיתח את המושג והגדירו כ"צורת חיים" שבסמכות החוק מודרת מהשתתפות בנורמות הפוליטיות  ומגבולות המדינה הנורמאלים. את ההפרדה הקונספטואלית הראשונה בין שתי רמות שונות של חיים אנושיים מוצא אגמבן אצל אריסטו, שהפריד בין החיים הפשוטים והחייתים, zoé, לבין החיים הטובים של השתתפות הפוליטית, bios. טענתו של אגמבן היא שההפרדה הזו רודפת את הפוליטיקה שלנו ותופעות כאלה ביחסים בין חיי-אדם לבין הכוח המדינתי עדיין קיימות. דוגמאות עכשוויות מוצא אגמבן בפליט, בנידון למוות, באלו שחיים באזורי הפקר, בין חיים למוות. להרחבה ראוHomo Sacer: Sovereign Power and Bare Life –  Giorgio Agamben, Stanford University Press, 1998.], אנשים שהופקרו מחוץ לחוק ודמם הותר.

ביקור של כל אדם בתחנה המרכזית בתל-אביב, שכונת נווה שאנן וסביבתה מבהיר טוב יותר מכל  דו"ח או סטטיסטיקה שמדובר מקום שנשאר מאחור, או ליתר דיוק מקום שהחליטו להשאיר אותו מאוחר. בכל תחום –  בתשתיות, בתחזוקה, בפיתוח, בתכנון, באכיפת החוק, בהשקעות, בתקציבים ציבוריים, את תושבי נווה שאנן וסביבתה החליטו להשאיר מאחור. החליטו שהאנשים שם שווים פחות, שלהפוך אותם לחצר האחורית של מדינת ישראל זו מדיניות לגיטימית. שלרכז במתחם קורס וקטן נרקומנים, זנות, סחר בסמים קשים, מהגרי עבודה, מבקשי מקלט אפריקאים ללא מעמד –  זו אפשרות סבירה, ואפילו לגיטימית, גם במדינה שחברה ב-OECD ובעיר ששואפת לעמוד בשורה אחת עם מטרופולינים מערביים.

ההזנחה, הפשיעה, הנרקומנים והזנות בנווה שאנן, כפי שמציינת מאי גולן, ילידת המקום שהתמודדה ברשימת 'עוצמה לישראל' בבחירות האחרונות לכנסת והפכה לאחת מהפנים הבולטות של התארגנויות ימין קיצוני בדרום תל-אביב,  לא התחילו עם הגעת האריתראים והסודנים. הם נמשכים כבר כמה עשורים. תרומתה של המפלצת המכונה התחנה המרכזית החדשה בתל אביב (תמח"ת) לשכונה ולמרקם האורבני בוודאי לא סייעה. לא מעט פקידים, מתכננים, יזמי נדל"ן, קבלנים, אדריכלים ופוליטיקאים הרוויחו מגוש הבטון המחריד והמנותק הזה, על חשבונם של תושבי השכונה.

המציאות הזו בולטת לעין וצורמת במיוחד בתל-אביב. לא מדובר באזור מרוחק גיאוגרפית, במונחים ישראליים, כגון עיירת פיתוח בדרום או כפר ערבי במשולש אלא באזור הנמצא במרחק פחות מקילומטר משדרות רוטשילד. שדרות רוטשילד של מגדלי הבנקים, משרדי עורכי-דין והמסעדות היוקרתיות שמתקבצים לכדי אחד מעורקי החיים המרכזיים בבירה הלא-רשמית של ישראל.  בשדרות רוטשילד יש שבילי אופניים כשבנווה שאנן אין אפילו מדרכות בחלק מהרחובות. עוד כמה קילומטרים צפונה, חוצים את הירקון ומגיעים לעיר אחרת לחלוטין שבה עצם קיומם של עניים במרחב הוא חריג.

הדרך המקובלת בימנו, שבהם הכל מתכנס לשאלות רווח\הפסד וטבלאות אקסל, מדידת הפער בין שכונות מגורים ואזורים גיאוגרפים היא במחירי הנדל"ן והכנסה לנפש. ניתן להציע שיטה נוספת, אחרת למדידת הפער – שתעמוד על מידת מעורבות המדינה, בדמות הממשלה והעירייה. זהו ניסיון למקם את הדיון על הציר של שאלות היסוד בוויכוח ההיסטורי המתמשך בין שמאל לימין. מהי מידת המעורבות הרצויה של המדינה בחברה? מהי מידת האחריות הקולקטיבית של החברה כלפי חבריה? איזה סוג של ערבות הדדית וסולידריות אנחנו מעוניינים לקיים?

מודל כזה יבחן מהי מידת המעורבות של רשויות המדינה במרחב. אילו סוגי כלים להתערבות היא מפעילה? באיזה שיעור נאכף החוק? אילו משאבים מוקצים לכך? אילו חוקים נאכפים יותר? מה הגודל היחסי של השקעה תקציבית והקצאת מקורות? איזה סוג של השקעה תקציבית? איזה סוג של מקורות? באיזו איכות? מבני ציבור? כוח אדם? איזה כוח אדם? לאיזו מטרה? איזו רשות מופעלת ובאיזו עוצמה? מה מידת התיאום בין הרשויות השונות ואיזה אופי יש לו?

במקרה של נווה-שאנן, התחנה המרכזית והסביבה המעורבות המדינתית מתבטאת בעיקר במשטרה, שתי פלוגות של משמר הגבול שמוצבות באזור, פקחי עירייה, ביקורים אקראיים של יחידת עוז ומספר זעום של עובדות סוציאליות שמתמודדות עם נטל לא סביר של תיקים. פעילות המשטרה ומג"ב באזור אינה מיגור או עקירת הפשיעה מהאזור אלא לטפל ב"כיבוי שריפות", לשמור שהמצב לא יצא כלל שליטה, שפשיעה אלימה לא תתרחב יתר על המידה ושמידה מסוימת של הרתעה תישאר. פקחי העירייה בוודאי אינם דואגים לאכיפת החוקים, התקנות וההוראות שאוסרים על פיצול דירות, שמירה על מרחב ציבורי מסודר, שקט ונקי והפעולות הרגולטוריות החיוביות שמפעילה הרשות המקומית. פקחי יחידת עוז של רשות האוכלוסין וההגירה מפציעים באקראיות בתדירות משתנה בשכונה לסבב מעצרים שלא משנה את המאזן בשכונה. העירייה משקיעה אי-אלו כספים בניקיון, איסוף אשפה, כבישים, במדרכות, ביוב וגנים אך בשיעור  נמוך באופן משמעותי מהכספים שמושקעים בחלקים השבעים והאמידים יותר של העיר ומשאיר את המקום כאזור אסון.

המדיניות שנוקטת הממשלה בסוגיית מבקשי המקלט היא עדות נוספת לאי-עשייה והתנערות מאחריות. הממשלה לא מקיימת הליך לבירור פרטני של בקשות המקלט ולא מנסה לערוך הבחנה בין מבקשי מקלט שנהנים מהגנות של אמנת הפליטים שישראל חתומה עליה לבין מהגרי עבודה ומקטלגת את כולם תחת הכותרת 'מסתתנים'. גם במסתננים לכאורה הממשלה לא נוקטת מדיניות אפקטיבית לשיטתה שלה; הקמת מתקני כליאה שיכולים לאכלס אלפים בודדים לא פותרת בעיה של עשרות אלפים. למרות המלצות של גורמי אכיפת החוק ליישם את הוראות אמנת הפליטים ולהעניק אישורי עבודה מוסדרים כדין למבקשי המקלט הממשלה מסרבת להתמודד עם האתגר המונח לפתחה. איומי הגירוש של הממשלה ריקים ונועדו לרצות הלכי רוח פופוליסטיים. תעמולת הליכוד-ביתנו אומנם הודיעה שהיא עצרה את "תופעת המסתננים" – אך למרות רוב קואליציוני וכהונה שנייה ברצף, לא מצאה לנכון הממשלה להסדיר בחקיקה  [4. "מדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית המערבית היחידה שאין לה מדיניות הגירה, אף ששיעור המהגרים שלא על-פי חוק השבות שישראל קלטה בעשור האחרון הוא מן הגבוהים בעולם, ושיעור השוהים בה שלא כדין גבוה גם הוא." – מהגרי עבודה וקורבנות סחר בבני-אדם: מדיניות הממש פעילות רשות ההגירה, ד"ר גלעד נתן, מרכז המחקר והמידע, הכנסת, ‏22 בספטמבר 2009.] ראשית את המדיניות בדבר מבקשי מקלט וההחלטות נשארות ברמות צווים ונהלים פנימיים של משרד הפנים. כך המדינה מחליטה לא להקיא ולא לבלוע, לא לגבש מדיניות ברורה שתאזן בין הצרכים השונים ומדחיקה את הבעיה עד למשבר הבלתי-נמנע הבא.

עצירת גלי המסתתנים

נתניהו מקדיש זמן רב להצגתו כמי שעצר את "תופעת המסתננים". בעמוד הפייסבוק שלו ניתן למצוא סטטיסטיקות חודשיות על מספר "המסתננים" שנכנסים לישראל.

תוצאה נוספת של ה(אי)-מדיניות של הממשלה היא התפתחותו וגדילתו של שוק העבודה השניוני בישראל. פרט למהגרי עבודה ללא אישורי שהייה ושוהים בלתי חוקיים מהגדה המערבית, עשרות אלפי אריתראים וסודנים מצטרפים לגדודי העובדים מתחת לשכר המינימום, ללא זכויות סוציאליות שמובטחות בחוק, עובדים 10 ו-12 ו-14 שעות ברצף, לפעמים שבעה ימים בשבוע. גן עדן למעסיקים. בשורה שלמה של מקצועות ועיסוקים כמעט ולא ניתן למצוא עובד ישראלים. לא עקב פחיתות הכבוד לכאורה בעבודה כשוטף כלים או מנקה אלא מכיוון ששיטות ודפוסי העסקה שם נצלנים מעבר למידה המקובלת בשוק ולא חוקיים [5. בבג"ץ  1678/07 י' גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה, ע"א 392/69 פסק ביהמ"ש שחוק שעות עבודה ומנוחה-תשי"א 1951 אינו חל על עובדי סיעוד ולמעשה התיר חוקית להעסיק עובד במשך 24 שעות ביממה כשהוא מקבל משכורת על 8 שעות עבדוה, ללא תשלום על שעות נוספות.  התוצאה היא שעובד הסיעוד הוצא למעשה מהגנות החוק, בדומה ל-Homo Sacer. כך קבע בג"ץ שאפשר לפגוע באיזון בין עבודה לשעות הפנאי, בכבודם ורווחם של העובדים ועל עיגון חירותו של העובד לעשות לעצמו בחלק מיומו. גם כאן מדובר בהפרה של אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן.]. הנפגעים המיידים הם השכבות החלשות בקרב העניים, הלומפן-פרולטריון הישראלי, שנלקחו ממנו מקצועות שבעבר סיפקו לו פרנסה והכניסו אותו לתחרות יום-יומית על פירורי המשאבים יחד עם המון זר שמשתעבד מחוסר ברירה לכל שיטת העסקה ורמת הכנסה. כששר הכלכלה נפתלי בנט מכריז על מבצע אכיפת חוקי עבודה ומגדיר אותו כמבצע למיגור תופעת המסתננים, הוא יודע על מה הוא מדבר. אי-אכיפה שיטתית של חוקי העבודה, שמובילים לכך שבכל "מבצע אכיפה" נמצא שרוב המעסיקים מפרים את החוק, הוא חלק מהמדיניות שפוגעת בעיקר ביתר שאת בתושבי השכונות ובעובדים החלשים והלא מאוגדים.

התנערות המדינה מאחריותה, אפליה בהקצאת משאבים, הימנעות מהפעלה מושכלת ואפקטיבית של רשויות וסמכויות המדינה ושירות הציבורי אנורקטי, מקוצץ ומיושב במרחב. אי-קבלת החלטות, כפי שאנו יודעים, היא למעשה קבלת החלטה – למען אלו שנהנים מהסדר הקיים. התחנה המרכזית היא דוגמא ממוקדת, תחומה גיאוגרפית ובולטת לנזקי הניאו-ליברליזם.

ואיפה השמאל בכל הסיפור הזה?

ניתן לשרטט בקווים כללים את עמדת השמאל בסוגיה כמשלבת בין הסדרת מעמד מבקשי המקלט, הקמת מכלול שירותים לפליטים כמתחייב מאמנת הפליטים הבינלאומית, השקעות ציבוריות מאסיביות בדרום העיר וחילוץ מעוני ומצוקה של תושבי השכונות על-ידי מדינת רווחה אוניברסאלית. שילוב של מדיניות צמצום נזקים בתחומי אכיפת החוק, הבריאות והרווחה כלפי נרקומנים, וזונות לצד אכיפה שיטתית וסדירה של הפשיעה בשכונה. צודק דני גוטווין כשהוא כותב: "גיבושה של מדיניות שמאלית-סוציאליסטית, השואבת השראה מרעיונות מדינת הרווחה ומנגנוניה, כמענה למצוקת שכונות הדרום – אך גם של שכונות וערים אחרות – מחייבת מהלך של מחשבה ודיון החסרים עד כה."

 אך מה השמאל עושה בפועל? ומהם הייצוגים שלו במרחב הציבורי-פוליטי-תקשורתי בנושא? 

בזירת תושבי השכונות נדמה שאף כוח פוליטי מעולם לא נלחם למען מעמדם הכלכלי-חברתי יותר מנציגי השמאל בכנסת. מאבקים אינסופיים וסיזיפיים שמתרחשים בוועדות הכנסת ובמסדרונות העירייה, לגבי דיור ציבורי, תשלומי ביטוח לאומי, גיל פרישה לנשים, שכר המינימום, מיסוי, זכויות שימוש במשאבי הטבע וחלוקת עוגת התקציב – בכל הנושאים האלה יש קבוצה לא גדולה, מגובשת ועקבית, ממרצ, חד"ש והעבודה שנלחמת עבורם יום-יום, לרוב ללא תשואה אלקטורלית. אך מאבקים אלו הם מופשטים לרוב,  מסתתרים באינספור תקנים, צווים ופרוטוקלים. רק חלקם הקטן זוכה לסיקור תקשורתי. מורכב להסביר בשניים-שלושה משפטים מהו כלל ההוצאה ולמה חשוב לשנות אותו. המאבק הפרלמנטרי לשינוי סדרי העדיפויות החברתיים-כלכליים לא מצליח להיות נגיש, מובן ופשוט. הוא אינו נתפס ככלי שאכן משנה את המציאות ומשפיע יום-יום על חיינו. לרוב מאבקים אלו מתנהלים במנותק מהתארגנויות בשטח של השכונות וללא יכולת לרתום ולשמר את סוכני השינוי מקרבם לפעילות מאורגנת רחבה וממושכת.

בזירת מבקשי המקלט השמאל מפעיל רשת מגוונת של עמותות וארגונים שעוסקות בפליטים בטווח רחב של נושאים: השפעה על מדיניות ממשלתית, סיוע משפטי, חינוך לדמוקרטיה ואקטיביזם, העלאת הנושא על סדר היום הציבורי וסיוע במזון וביגוד. לרוב העמותות הללו פועלות בתת-תקצוב כשהן נשענות על מתנדבים ועובדים שמשלמים להם עבור חצי משרה ועובדים משרה מלאה. מספר מצומצם של חברי-כנסת מגבה את המאמצים החוץ-פרלמנטריים אך מתקשה לצבור הישגים ממשיים.

כתוצאה מכך הייצוג הציבורי-פוליטי-תקשורתי והדימוי שנוצר לשמאל בקרב חלקים לא מבוטלים של החברה בהקשר פליטים-דרום-ת"א הוא של חבורת יפי-נפש מתנשאים ונאורים בעיני עצמם שמנותקים מהמציאות הקשה בדרום תל אביב. אנשים שנלחמים בחירוף נפש על זכויות הפליטים תוך עיוורון למצוקתם של תושבי השכונות. במובן זה הסרטון שהופץ על-ידי הימין הקיצוני טרם הבחירות לעיריית תל אביב-יפו שהציגו את ניצן הורוביץ כמסומם שמגיע לתחנה המרכזית כדי לחדש את מלאי המריחואנה שלו ועיקר מעייניו במצעד הגאווה מייצג בזעיר אנפין את הצורה שבה רבים בציבור היהודי-ישראלי  תופס את עמדת השמאל כלפי "האחר" – יהיה פלסטיני, בדואי, ערבי-ישראלי, פיליפיני, סודני או אריתראי. אחת הביקורות המופנות לעיתים קרובות כלפי השמאל היא בדמות טיעון "עניי עירך קודמים" [6.  "עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין" (בָּבָא מְצִיעָא עא, תלמוד בבלי). מעניין שבשיח הציבורי הטיעון לא משמש כדי להצדיק פעולה אקטיבית של סיוע, עזרה ושחרור מעוני או מחסור עבור העניים אלא רק כהסבר מדוע לא לסייע לאוכלוסייה כלשהי. ] – מצוקתם של תושבי השכונות קודמת למצוקת הפליטים. הישראלים לפני הפלסטינים. היהודים לפני הערבים. משחק סכום אפס. לשיטתם של מרבית הישראלים השמאל תמיד יעדיף לסייע ל"אחר" שנמצא מעבר לגדרות הלאום היהודי-ישראלי מאשר לבני עמו, עמך ישראל. הביקורת הזו לא מושמעת רק בקרב דוברי הימין מתלהמים אלא גם בשיח המזרחי-ביקורתי בשמאל.

הניתוק בין קבוצות מוחלשות ועניות, לרוב ממוצא מזרחי, לבין השמאל המאורגן, נראה לנו כל-כך טבעי עד שהוא הפך לסדר שכמעט ולא ניתן לערער עליו אפילו תיאורטית. הטענה ששמאל אמיתי, סוציאליסטי, שורשי, צומח מתוך ערוגות העוני, שנפגעי מדיניות הימין והסדר הקיים הם קהל היעד הטבעי של השמאל, נשמעת כמעט מופרכת במציאות הישראלית.

נסים מזרחי שואל: "כיצד ייתכן כי דווקא "אוכלוסיית המטרה", אותה קבוצה חברתית שנדחקה לשולי מבנה ההזדמנויות במדינה, ועל כן יכולה להיתרם מאוד מאותו מסר אוניברסלי של שוויון, צדק ושחרור שמוצע לה בלהט, מתייצבת לצדה של המדינה ומגינה עליה בחירוף נפש מפניו?" [7. מזרחי ניסים, "מעבר לגן ולג'ונגל: על גבולותיו החברתיים של שיח זכויות האדם בישראל", מעשי משפט ד, 2011.]

בפרדיגמה הקלאסית של תנועות הפועלים באירופה של המאה ה-20 ההופעה של איגודי העובדים, מפלגות השמאל והחברה האזרחית על בימת הפוליטיקה הייתה תולדה ישירה של פעילות הפועלים עצמם ותושבי משכנות העוני. גם הגל האדום ששטף את אמריקה הלטינית בעשורים האחרונים נשען על תמיכה מאסיבית של הפועלים, האיכרים העניים והאוכלוסייה הילידית. למעשה, כל הישגי השמאל המשמעותיים מאז ומעולם נשענו על התארגנות וצבירה של ההמונים שנדפקים מהסדר הקיים, מנושלים ממנו והחליטו להיאבק על חלוקת המשאבים והכוח בחברה. או במילים פשוטות: בשום מקום השמאל לא יכול לנצח בבחירות ללא תמיכה מאסיבית מהמעמד העובדים.

בישראל התרגלנו לקבל את העיוות הסוציולוגי-פוליטי כחלק מעובדות הטבע; השמש תזרח מחר בבוקר ועיירות הפיתוח יצביעו לליכוד-ביתנו, ש"ס והבית היהודי. השבר הסוציולוגי-מעמדי של השמאל הישראלי, שבו תושבי הפריפריה ושכונות המצוקה הם הבסיס האלקטוראלי הבלתי חדיר של הימין והמפלגות החרדיות, וחוסר היכולת והרצון להתמודד איתו – הם הכישלון העיקרי של השמאל.

הצורה שבה בוחר השמאל הישראלי להתמודד, כאופוזיציה, עם המשולש פליטים-תושבי שכונות-מדינה הוא מקרה ספציפי שבו השבר הסוציולוגי הכללי מתממש שוב. השמאל נתפס כמתיישר לצד הפליטים מאפריקה ומואשם בבדיות הימין הקיצוני – שמכניסות אותו למגננה חריפה ומונעת ממנו לראות את התמונה הגדולה, להתמודד עם המציאות נכוחה.

לאן הולכים מכאן? או פתולוגית "הפירות הנמוכים" של השמאל

האתגר ביצירת חיבורים אותנטיים ושותפויות בגובה העיניים, שיכולים בבוא היום להיתרגם לכוח פוליטי מאורגן עם משמעויות אלקטוראליות, בין השמאל לבין "אוכלוסיות המטרה" אינו מיוחד למציאות הישראלי. מאז מהפכות הסטודנטים של 1968 השמאל התנתק בהדרגה מתומכיו המסורתיים והתפתח בכיווני שחרור אחרים: מגדריים, אינדוודואלים, אתניים, זהותיים, מיניים, זכויות בעלי-חיים וכדומה. האתגר של חיבור מחדש בין השמאל ל"אוכלוסיית המטרה" עולה גם באירופה וארה"ב ותהיה זו טעות להתעלם מהמאמצים, החשיבה והאסטרטגיות שמתגבשות שם לצורך התמודדות איתו.

סטודנטים מפגינים בצרפת, 1968

הפגנות הסטודנטים, צרפת, 1968. ספק רב אם הם שיערו את השלכות המחאה.

המצוקה המתגברת במשולש פליטים-תושבי שכונות-מדינה היא הזדמנות קונקרטית לשמאל לבחון את עצמו, מהלכיו והאסטרטגיה שלו. יש לראות כיצד ניתן לפעול במקביל לשיקום שכונות במובן הרחב – לא רק צביעת קירות אלא התמודדות גם עם מצוקות בתחום התעסוקה והרווחה, ומענה לקושי של תושבי דרום תל-אביב תוך פוליטיזציה שמאלית למאבק ולהסדרת מעמד הפליטים.

ככלל, ארגונים נוהגים לרדוף אחרי "הפירות הנמוכים", היעדים הקלים והקרובים. גם אם "הפירות הגבוהים", היעדים הרחוקים שדורשים יותר מאמץ וזמן להשגה, הם רבים, גדולים וטובים יותר. השמאל הישראלי לא יכול להרשות לעצמו, כפי שנהג לאורך עשורים, לרדוף בעיקר אחרי הפירות הנמוכים (קולות האשכנזים המשכילים, מהעשירונים הגבוהים, צאצאי דור מייסדי המדינה). הוא חייב לרדוף אחר הפירות הגבוהים (מזרחים מרקע חברתי-כלכלי נמוך, יוצאי ברית המועצות לשעבר, תושבי הפריפריה). תהליך כזה אינו מתרחש בין ליל, הוא מורכב, מתיש ופירותיו לא יקצרו במהרה. אך הפקרה שלו אין משמעותה רק וויתור על חלקים שלמים מהחברה הישראלית כשותפים פוליטיים – אלא הפקרת הזירה לסחף הפאשיסטי, הגזעני והאנטי-דמוקרטי שמאיים להטביע את החברה הישראלית.

מאמצים לשינוי הדפוסים הללו מתקיימים; תנועות בוגרים של תנועות הנוער נמצאות בפריפריה, קהילות מחאה שהתגבשו בקיץ 2011 עדיין פועלות, אי-אלו ארגונים וקבוצות משקיעים ימים כלילות לצורך כך, במאמץ רב ומימון דל. אלו הם מאמצים חשובים אך הם קטנים מדי ופועלים בחוסר תיאום ולא מתוך אסטרטגיה מגובשת.

במידה והשמאל הישראלי חפץ חיים אין די בעשייה למען "אוכלוסיית המטרה" – יש לגייס אותה, להפוך אותה לשותפה פוליטית ולפרוץ את הכלא האלקטוראלי-סוציולוגי שאנחנו פועלים בתוכו. לצורך כך יש להשקיע מאמץ רב, ארוך טווח, מגובש, של רשת רחבה של גורמים – מהמפלגות ועד איגודי העובדים, דרך החברה הישראלית, האקדמיה ותפיסת התודעה הפוליטית של כל אחד ואחת מאיתנו.

שמאל ששואף לשלטון, שמעדיף להיות רוב קטן מאשר מיעוט גדול, ייבחר לראות במקרה הזו הזדמנות לניתוק הקשר הנצלני והשקרי בין הימין הקיצוני לבין תושבי השכונות ואפשרות לשינוי אמיתי במבני העומק של החברה הישראלית והתחלה של בניית שמאל אותנטי, רחב ושורשי.

תגובות

השארת תגובה