איזה לילה הכנסת נתנה לנו או: על פרלמנטריזם והגמוניה

בכל שכבות הציבור ורבדי החברה יש איזושהי הסכמה כללית כי חברי כנסת הם אנשים משפיעים. שהכנסת היא מקום שבו משנים את המציאות, לטוב ולרע, וששם נחתכים גורלות. הכנסת, שהיא גם הרשות המחוקקת וגם הרשות המכוננות בישראל, היא הגוף שמבחינה חוקתית למעשה הוא הריבון. הממשלה שואבת את כוחה מהכנסת ונזקקת לאמונה ובתי המשפט פוסקים על פי חקיקת הכנסת (גם אם לעיתים הם משתמשים בפרשנות יתר, משנים ומבטלים חקיקה). אי לכך בקרב רבים ניטע הרצון להיבחר לכנסת, להפוך לחבר באותו מועדון מאה העשרים. "משם אוכל להשפיע" הם אומרים ו"תנו לי את האמון לייצג אתכם בכנסת".

המציאות קצת שונה. חוק ההסדרים, התרבות הפוליטית בישראל וזליגה הדרגתית ועקבית של מוקדי השליטה החוצה מנבחרי הציבור הביאו לכך שהכנסת איבדה מכוחה. הרוב הדורסני של הממשלה, הפעלת סנקציות פרלנמנטריות על מורדים (שלי יחימוביץ' – היכוני) והיחלשות עד מחיקה של מוסד המפלגה בישראל מביאים לכך שוועדת השרים לענייני חקיקה ואגף התקציבים הם מנהלי העל של הכנסת.

כבר שנים אני ער לדיון, ולעיתים משתתף בו, על תפיסת תפקידו של חבר הכנסת. לתפקיד פנים רבות. הוא מחוקק, הוא איש ציבור שמשתתף בעיצוב סדר היום הציבורי (ואם הוא חרוץ אז גם יוזם ומשתתף במאבקים וקמפיינים ציבוריים), הוא חבר בכיר במוסדות המפלגה ומעורב בתנועות ועמותות ובא במגע עם קהל הבוחרים שלו. הדיון הזה הרבה יותר משמעותי ממה שנדמה לרוב האזרחים. מדוע? מכיוון שרוב האזרחים לא צופים בדיוני המליאה והוועדות בערוץ 99 [אפשר גם דרך אתר הכנסת למי שמעוניין]. האזרח הסביר לא מקדיש את זמנו לעיון בדברי הכנסת, סטנוגרמות של וועדות והחלטות ממשלה. אתם יודעים מה? רוב האזרחים אפילו לא מנויים ב-RSS על החלטות ממשלה. השיח הציבורי מתקיים באמצעות מתווכים, אמצעי התקשורת. אין טעם ואין לי כוונה לפרט ולסקור את השתלשלות העניינים שהובילה לכך שאמצעי התקשורת בישראל עברו מייצוג דמוקרטי באמצעות העיתונות המפלגתית שהייתה מגוונת ורבה לכך שרוב הציבור ניזון מתאגידי תקשורת ענקיים דוגמת ערוץ 2 וידיעות אחרונות. האינטרנט והשתכללות טכנולוגית שהביאה לנגישות דיגיטלית לפס רחב אמורים לשנות את המצב לטובה, לאפשר יותר גיוון, יותר עומק, יותר זוויות. אך גם הרשת הפכה למעיין אכזב. אתרים דוגמת סקופ או עבודה שחורה לא יוכלו לעולם להגיע למצבת כוח האדם הנדרשת לאיסוף ועיבוד מידע חדשותי. אין להם כתבים בכנסת, ואין, הם רק מדי פעם מצליחים להשיג ראיונות, היח"צנים סופרים אותם רק בעניינים מסחריים או לפני בחירות ואין בהם כוח אדם שיכול להקדיש את עצמו לעיתונאות חוקרות או התעמקות פעילה בתחום תוכן מסויים. רוב התקשורת העצמאית באינטרנט היא לא תקשורת של חדשות (new) אלא חדשות של דעות ופרשנויות (views). אז מדי פעם אנו נתקלים בבלוגר שקרוב לעניין או בסרטון ביו-טיוב שמי שצילם אותו הצליח באקראיות לחשוף משהו, אך למעשה, לא נוצר תחליף לאותם אמצעי תקשורת ממוסדים.

מאירועי ליל אמש (או: איזה לילה הכנסת נתנה לנו)

אי לכך הדרך היחידה של האזרחים להיחשף למה שקורה בכנסת היא באמצעות כלי התקשורת. זה אולי נשמע גנרי (כמו שד"ר ליאור זמר היה אומר) או נדוש אבל אתמול קיבלתי המחשה חזקה לזה. אתמול התקיים אחד הדיונים הכי חשובים בחודשים האחרונים. הממשלה הגישה הצעה, הכוללת שינוי בחוק יסוד: הממשלה, הכוללת הארכת משך הזמן האפשרי לממשלה לגבש תקציב מאז הקמתה ואפשרות להרכבת תקציב דו-שנתי. מעבר לכך שמדובר בהליך חסר תקדים למיטב ידעתי שבו משנים חוק יסוד ביום אחד (את כל שלושת הקריאות), והעובדה שאין וועדת חוק, חוקה ומשפט שתדון בכך בין הקריאות, ושאף פרלמנט בדברי האומות לא הצביע על תקציב דו-שנתי יש בעיה הרבה יותר חמורה. המשבר הכלכלי העולמי. אף אחד לא יודע מה ילד יום. לא סתם קוראים לזה צונאמי כלכלי, המשבר הוא משבר גלובלי, מקורו בעיקר בארה"ב, ואין יכולת לממשלת ישראל הקטנה בעלת התקציב של 300 מיליארד ש"ח להוות גורם של יציבות. אבל ההסברים הללו לא משנים וגם הסיבות של הקואליציה, שהן לא לגיטימיות בעיני (בעיקר רצון להימנע מסחר-מכר קואליציוני בדיונים התקציב של 2010). הנקודה החשובה היא שאתמול התקיים פיליבסטר (טכניקה לעיכוב הצבעה ומשיכת זמן על ידי נאומים ארוכים והגשת אינספור הסתייגויות) בכנסת. משעה 11:00 ביום שני ועד 9:00 ביום שלישי נאומו חברי האופוזיציה, כשמדי פעם מגיב להם שר או נציג מהקואליציה, ודנו בתקציב, בהשלכות החוקתיות, במשפט משווה, במשבר הכלכלי העולמי, בקונייקטורה הפוליטית שנוצרה, בנורמות פרלמנטריות ובניואנסים תקנוניים. שר האוצר לשעבר ח"כ רוני בר-און (שלדעתי צריך לשבת בכלא יחד עם נתניהו ודרעי בגלל פרשת בר און-חברון אבל לא בכך עסקינן), אשר ירד מכיסא השר זה עתה, בילה את כל אותן שעות במליאה כשהוא מנצל את כישורי הטיעון הלוגיים והפרוצדורלים שלו ומשלב אותם עם הסגנון הבהמי שלו כדי להתנגח בקואליציה. ג'ומס, שנדמה שהמציאו אותו בשביל ימים כאלה, ניהל את המאמץ האופוזיציוני בידענות והכה את הקואליציה שוק על ירך ואפילו הבוס שלי נתן בראש. אחמד טיבי בלט במיוחד כשבשלב מסוים הופיעה תחבושת משונה על פניו. יו"ר הכנסת ריבלין גילה ממלכתיות, הבנה דמוקרטית מעמיקה, אורך רוח ונועם הליכות שמוכיחות עד כמה הוא מתאים לתפקיד. בשלב מסוים, יחד עם העייפות והרוח המבודחת שנוספה לדיון, השתרבבו בין הטיעונים הפוליטיים בדיחות אישיות, סיפורים על היסטוריה משותפת, עקיצות, רמיזות, אמירות עם אנדרסטייטמנט בסגנון כמעט בריטי ואפילו אנקדוטות הומוריסטיות שהיו יכולות להופיע במיטב תוכניות הסאטירה.

אני כשלעצמי הייתי מרותק לדיון עקב עבודתי. ציפיתי לדיווח רחב היקף בכלי התקשורת, הרי בתקציב עסקינן, בהכרעת גורלות, בדיני נפשות, בשינוי המסד לחוקה העתידית. כמה התבדיתי כאשר קראתי את הפוסט של וולוט. אשר סקר את הכותרות הראשיות והסיפורים המרכזיים בתקשורת. מה הייתה גדולה האכזבה כשקראתי את הדיווחים בתקשורת [צבי זרחיה בדה-מרקר, אמנון מרנדה ב-Ynet, לירן דנש בנרג', אריק בנדר בנרג'] שרידדו את הדיון לפיג'מה של פואד ולכמה הערות על כדורגל שנאמרו לפנות בוקר. את הדיון במלואו תוכלו לקרוא כאן .אם תהיה דרישה מהקהל אאסוף ציטוטים נבחרים ואפרסם.

על ההגמוניה (או: גירסא חיוורות של גרמישי)

ובחזרה לנקודת הפתיחה. ניסיתי להוכיח בפוסט הטרחני הזה שהכנסת היא לא המקום היחיד שבו נקבעים דברים. וזה נכון ביתר שאת בעידן שבו 18 משפחות מנהלות את המדינה. אבל לא בכך עסקינן, לא עוד הטלת רפש בבעלי הון אלא בשליטה במנגנונים הציבוריים הלא-נבחרים, בתרבות, בחברה האזרחית ובאיגודי העובדים. הגמוניה קוראים לזה. גרמישי כתב על זה. הדרך שבה זרמים אידיאולוגיים מגיעים לשלטון מלווה, ברוב המקרים, בהשתלטות מתוכננת והדרגתית על אותם מוקדי שליטה. לשכת עורכי הדין. ההסתדרות, התיאטרון. הספרות. האקדמיה. הפקידות הציבורית. מערכת החינוך. הצבא. מערכת המשפט ואפילו הספורט הפופולארי, בעיקר הכדורגל. לפני שהליכוד עלה לשלטון ב-77' תאי הסטודנטים שלו השתלטו על איגודי הסטודנטים, בית"ר ירושלים, המודעות כלפי הקיפוח של המזרחים והניכור מתנועת העבודה התעצמו ובציונות הדתית הסתובבו לכמה אנשים ברגים אחרי 67'. גם הציונות הדתית, זרם משונה ביותר שנקרע בין הפרקסיס החילוני לבין ההתחרד"לות, בנתה מנגנונים כדי לבצר את מעמדה ולמנוע קריסה מוחלטת. בני עקיבא, זרם חינוך נפרד שנשלט על ידי המפד"ל, אוניברסיטה עצמאית, מכינות קדם-צבאיות, ישיבות הסדר, הקמת 'מעלה', קמפיין מתוזמר לכניסתם של חובשי כיפות לתקשורת הממסדית (פעולה שהצליחה מעבר למצופה) ואפילו הסכם בין שאול יהלום לאהרון ברק לקידום שופטים דתיים.

השמאל וההגמוניה הנעלמת. בישראל

מכל מיני סיבות שבאמת קצרה היריעה מלפרטן, לא באמת התפתח שמאל משמעותי עד שנות ה-70. מנגנוני ההגמוניה האימתניים ששירתו את מפא"י ותנועת העבודה ההיסטורית לא שירתו אידיאולוגיה שמאלית אלא שבט אשכנזי-יהודי, קבוצה חברתית, דור המייסדים. מתום מלחמת הכיפורים מתרחש בישראל תהליך שינוי חברתי עמוק שהוביל לירידה משמעותית בכוחן של האליטות הישנות, כניסה של קבוצות פריפריאליות אל מרכז השיח (מזרחים, חרדים, ערבים, נשים, עולים), גלי עלייה רחבי היקף ושינויים מבניים בחלוקת ההון הציבורי. במובן הזה קריסת ההסתדרות, המפץ הקטן (קרי עליית עמיר פרץ והקמת קדימה) והניגוח של פרידמן בעליון היו צעד אך הגיוני בכיוון אליו ההיסטוריה מתקדמת. השחקנים עכשיו מסתדרים על המגרש מחדש. המרכז-ימין התגבש היטב כשהוא מוכר לנו את ליכוד א' המקורי וליכוד ב' בדמות מפלגת העבודה ודווקא קדימה הפכה לסוג של מפלגת העבודה החדשה במובנה השמרני של שנות ה-80. ההתפוררות של השמאל והריסוק הגיעו לשיאם בשמאל שנהנה להלקות את עצמו. השמאל לא נשאר קפוא ונוהג בהתאם. אנשים מדברים, נפגשים, מקיימים חוגי בית, עורכים התייעצויות, סמינרים רעיוניים וימי עיון על עתיד השמאל. כמה מחברי הטובים ביותר עוסקים בזה כרגע. ואני רוצה לפנות אליהם ואל שאר העוסקים במלאכה, באמצעות הפוסט הזה, ולהזכיר להם את ההגמוניה. להזכיר להם שלא מספיק לנצח בקלפי, צריך לנצח בבסיס החברה. בפארפרזה על המתנחלים אומר שהגיע הזמן להתנחל בלבבות. לנטוע את האידיאולוגיה או לפחות את הפיתרונות הקונקרטים וצורת החשיבה שלנו ברחבי הציבור. יהיו כמה מעגלים כמובן בדרגות מחייבות שונות, אבל אסור לנו מחד לזנוח את העיסוק החוץ-פרלמנטרי וחוץ-מפלגתי ומאידך לשמור על סינכרון, שיח מתמיד, גיבוש מטרות ודרכי פעולה משותפים. שאו ברכה.

תגובות

20 תגובות לפוסט “איזה לילה הכנסת נתנה לנו או: על פרלמנטריזם והגמוניה”

  1. Drazick on 9 באפריל, 2009 18:06

    יופי של פוסט.
    אני מסכים איתך שיש בעייתיות מסויימת בישראל עקב היות הח"כ זכאי לדעה עצמית ומאידך כחלק ממשלה ומפלגה יש לו מחויבות למשמעת.

    בגלל זה יש צורך להפריד בין אלו המושלים (ממשלה) לאלו המחוקקים כפי שניתן בארה"ב.
    אז אולי נזכה לשמוע את דעות ויוזמות ח"כ ומאידך גוף שמיישם אותם.

    כיום, זו סתם אסופה של אנשים לא מועילים (ברובם).

  2. הקלקסון המחתרתי on 9 באפריל, 2009 18:29

    קראת את מאוטנר? הוא אומר דברים דומים.

    אשמח לציטוטים נבחרים.

  3. תומר רזניק on 9 באפריל, 2009 18:55

    פוסט מעולה, נמרוד. בשולי הדברים אומר שאני חושב שהקביעות שלך לגבי מפא"י הן לא מדוייקות – אני מסכים שמדובר באנשים שהיחס של רובם לסוציאליזם היה אינסטרומנטלי לצורך בניין אומה, שלא נדבר על היחס לפלסטינים. בכל מקרה, אני חושב שנכון יהיה להתייחס למפא"י כאל "שמאל חיוור", למרות שאולי אנו עושים טעות כשאנו מייתסים למפא"י כמקשה אחת, שכן אין דין משה שרת, בן-אהרן, לובה אליאב ואשכול כדין בן-גורויון, פרס ודיין.

  4. תומר רזניק on 9 באפריל, 2009 19:00

    - המשך התגובה:
    ההערה שלך לגבי כוחה של הכנסת היא הערה נכונה ודומה שרבים בציבור אינם מודעים לעובדה זו. היחלשותם של מוסדות ציבוריים, כגון הכנסת או המפלגות, היא סכנה לדמוקרטיה שכן היא מחלישה את כוחם של האזרחים "הלא-זכיינים", אם נשתמש בלשונו של אילן, לפעול.

  5. שלא לומר on 9 באפריל, 2009 19:25

    רשומה מעולה.
    אשמח גם אני לציטוטים נבחרים.

  6. נמרוד ברנע on 10 באפריל, 2009 10:45

    טוב, היו כבר שתי דרישות מהקהל – זה מספיק עבורי. אני מקווה בימים הקרובים לעלות פוסט ציטוטים נבחרים. לא

    קלקסון מחתרתי – לא קראתי את הספר האחרון שלו (שיש לתומר) אבל קראתי מאמרים רבים שלו ואת הספר "צדק חלוקתי וחברתי בישראל". אפילו היה לי הכבוד לתפוס איתו טרמפ פעם…איש נחמד מאוד.

    תומר – משה שרת, בן-אהרון ולובה אליאב היו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל במפא"י. הזרם המרכזי במפא"י היו אנשים כמו פנחס ספיר וגולדה מאיר. הייתה להם רגישות סוציאלית והם החזיקו בתפיסות קיינסניסטיות אבל בין זה לבין סוציאליזם (או אפילו סוציאל-דמוקרטיה) יש מרחק רב. היחס שלהם לערבים, לשלום, למזרחים, לאיגודי העובדים, לזכויות אדם, לזכויות אזרח ולדמוקרטיה מראה שהם היו שמאל כמו שאני קוגלגר. יש מאמר על זה של שטרנהל שקישרתי אליו מהבלוג.

  7. רותם on 10 באפריל, 2009 11:53

    פוסט מעניין.

    "מכל מיני סיבות שבאמת קצרה היריעה מלפרטן, לא באמת התפתח שמאל משמעותי עד שנות ה-70", מהו שמאל משמעותי? – "מנגנוני ההגמוניה האימתניים ששירתו את מפא”י ותנועת העבודה ההיסטורית לא שירתו אידיאולוגיה שמאלית אלא שבט אשכנזי-יהודי, קבוצה חברתית, דור המייסדים."

    אז מה ההבדל בעצם בין השמאל המפלגתי של אז לעומת זה של ימינו אנו?

  8. דור כהן on 10 באפריל, 2009 12:19

    פוסט מעניין ביותר. נהניתי לקרוא!
    תודה על הקישור לרסס של הממשלה, נראה לי שזה משהו חשוב, כי הרי תמיד מאשימים בזה שהם ניזונים רק מהתקשורת ואיפה מהפכת המידע איפה.

    אני לא חושב שקדימה היא העבודה הישנה.
    אם מסתכלים רק על הראש, אז זה עשוי להראות ככה. אבל בקדימה יש המון יוצאי ליכוד שהמאפיין המרכזי שלהם הוא שהם גמרו את הסוס בליכוד. הם לא החליפו דעות.
    אז יש לנו, אם כך, ליכוד א', ב' וג'. ולכן כשמתסכלים על כוחו של השמאל היום, אני רואה בדיוק שבעה מנדטים.

    ובקשר להתארגנות השמאל, הנקודה שלך מעולה. אחרי לאגודת הסטודנטים!

  9. נמרוד ברנע on 10 באפריל, 2009 12:46

    רותם שלום,

    ראשית כל אני שמח על תגובתך. מי יתן ותהיה ממשתף פעיל ב'אדם הסביר'.
    שמאל משמעותי באותן שנים מדוברות הוא השמאל שייצגה של"י, מוקד, חלקים מסויימים ממפ"ם ובמידה מסויימת אולי גם מק"י, אורי אבנרי, משה סנה, יאיר צבן, יצחק בן-אהרון, לובה אליאב וגם מאבקים עצמאיים כמו שביתת הימאים בחיפה או מאבק סווארי אשדוד שהוביל יהושע פרץ. קצת היסטוריה: מפא"י של אותן שנים אולי יישמה מדיניות כלכלית קיינסיסטית אך בשאר המובנים היא לא הייתה שמאל. היא יזמה את הממשל הצבאי, הקימה מפלגות לווין של קוויזליגים בקרב המגזר הערבי שהיא דאגה לקפח אותו כמה שאפשר, שיכללה את הפגיעה בזכויות אדם באמצעות השב"כ שגם "טיפל" באויבים הפוליטיים שלה, כרתה בריתות קרובות מאוד עם החרדים והדתיים, קיפחה את המזרחים, השתמשה בהסתדרות כקרדום לחפור בו ולא ככלי לאיגוד עובדים ואף התנגדה לשביתות של וועדים שלא קיבלו אישור מההסתדרות (וההסתדרות אז הייתה המעסיק הגדול במשק, זה קצת אבסורד, ועוד מפא"י שלטה גם בו). חוץ מזה שבנושאי חוץ וביטחון הם היו אנשי מרכז-ימין מובהקים, ישראל גלילי, משה דיין, פרס, רבין (המוקדם, לא המאוחר) ונקטו מדיניות שהדבר הכי רחוק ממנה זה חתירה לשלום.

    השמאל המפלגתי של היום לא קיים למעשה. מרצ היא מפלגה קטנה וחבוטה שהשלוחות הכי רחוקות שלה הן ייצוג מסויים וקטן בהסתדרות ובסוכנות היהודית. בעבר היו לה קשרים עם הקיבוץ הארצי אבל אחוזי ההצבעה והמחוייבות שם ירדו משמעותית והאיחוד עם התק"ם גרם לכך שזה יהיה התנועה הקיבוצית (התק"צ) ולא הקבה"א אז גם הזיקה הזו התעממה. במפלגת העבודה המצב במובן הזה קצת יותר טוב כי היא שולטת לגמרי בהסתדרות (למעשה לדעתי היום ההסתדרות, או יותר נכון עופר עיני, שולטים במפלגת העבודה אבל לא משנה), יש לה חיבור יותר חזק עם התק"צ בגלל שהרוב שם זה התק"ם שהוא מבית היוצר של מפלגת העבודה, הייצוג שלה בסוכנות קצת יותר גדול מה של מרצ ויש לה את בית ברל. סה טו. אומנם היא עכשיו חברה בממשלה (למעשה היא חברה בממשלה תמיד, זה הדיפלוט שלה, ולכן היא מדרדרת מבחירות לבחירות) אבל זה נותן לה עוד אחיזה בגורמים שונים.

  10. נמרוד ברנע on 10 באפריל, 2009 12:50

    דור –

    בנוגע לקדימה – אילן אמר משהו כזה במליאה שיש היום שלושה סוגי ליכוד: ליכוד הארד קור (הליכוד), ליכוד רך (קדימה) וליכוד בתחפושת (העבודה). אם בעבר הליכוד הייתה מפלגת מיעוט נרדפת תסתכל מה קורה היום…גם בשלטון המוניציפלי רואים את זה. יש אחוז עצום של ראשי רשויות וסיעות מוניציפליות שהתחילו בליכוד ואחרי זמן מה שהם צברו מעמד הפכו לעצמאיים. כך צבי בר ברמת-גן, ראש עיריית אשדוד היוצא (וגם המכהן) ועוד.

    בשמאל אני סופר גם את אופיר פינס, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ' ואולי אם ירצה השם גם את יולי תמיר (היא צריכה עוד להוכיח את עצמה לדעתי אחרי הכהונה שלה כשרת חינוך).

    בהחלט 'אחרי לאגודת הסטודנטים' אבל לצערי גם שם יש בעיות אינהרנטיות. אני מכיר קצת את המצב באוניברסיטת חיפה ואינני חושב שתא חד"ש יכול בדיוק לכבוש את הקמפוס…צריך לבנות משהו יותר רחב, יחד עם מרצ ועוד גורמים. החיבורים ברמות הסטודנטיאליות לא מתבססים על שיוך מפלגתי אלא על אינטרסים פנים-קמפוסים ועניינים אישיים.

  11. איציק א on 10 באפריל, 2009 13:23

    נמרוד, אחלה פוסט.

    אין ספק כי בושה מיעוט החשיפה בתקשורת לאירועי המחטף. חבל שבאמת הכל הפך בעצם ל"לילה לבן של בדיחות" במהדורות החדשות, בלי לגעת בהשפעות, החוקיות והחוצפה שבתהליך שכזה.

  12. נמרוד ברנע on 10 באפריל, 2009 13:58

    תודה איציק, אולי כבלוגר מיומן תוכל לתת לי גם טיפים איך לדאוג שיותר אנשים יקראו אותו. הבנתי שלשלוח לאנשים דוא"ל ולפרסם בפרצוספר לא תמיד עוזר.
    דווקא מושא הערצה שלך לבני לא דיברה, אבל קדימה נתנה פייט יפה שכיככב בו רוני בר-און. גם בייליסקי, חיים רמון ודליה איציק היו בסדר גמור. בוים ואפפלו היו על הפנים.

  13. איציק א on 10 באפריל, 2009 15:59

    א. אני לא מעריץ של לבני
    ב. חבל שלא דיברה. אבל כשדליה מדברת מי צריך את שאר חברי קדימה, או מי בכלל חושב שהיא תיתן להם לרגע את המיקרופון. אין, דליה זה המרגול של הפוליטיקה.
    ג. אולי תיתן לי עצות איך לגרום לעצמי לשבת לכתוב פוסטים? מהסיבה הזאת דרך אגב אני לא מעביר את הבלוג לפלטפורמה פרטית ומשאיר בתפוז. אני יודע שאני לא משקיע בו יותר מדי, ובלוג צריך השקעה. ובלעדי הפרסום שהוא מקבל לפעמים בקידום לעמוד הראשי של תפוז, הייתי יכול לכתוב לעצמי יומן נעורים.

  14. איתי on 12 באפריל, 2009 16:18

    הטקסט הכי חשוב ומעניין שכתבת פה בבלוג.

    לגבי "איך לדאוג שיותר אנשים יקראו אותו" –
    א. תפרסם הרבה ובעקביות ותהיה סבלני – צבירת קוראים זה סיפור של שנים.
    לדעתי עדיף יותר פוסטים קצרים ממעט ארוכים אבל אני לא מומחה.
    גם את הטקסט הזה היה אפשר בעצם לפצל כי הוא עוסק בכמה נושאים שיש ביניהם קשר אך כל אחד מהם עומד בפני עצמו
    ב. תדאג שבעלי בלוגים אחרים יקשרו אליך וכך יגיעו אליך חלק מקוראיהם
    ג. תכתוב במיוחד על נושאים מסוימים שמעניינים אותך ואז מי שמתעניין בנושא הזה יגיע אליך דרך הגוגל

  15. איתמר כהן on 12 באפריל, 2009 18:21

    נמרוד,
    תודה על עוד פוסט מצויין.
    לגבי קידום הבלוג שלך:
    א. סבלנות, זה לוקח זמן.
    ב. השתדל להיות "חדש, חשוב ומעניין" כפי שדורשים מעיתונאים. אע"פ שאנו מעוניינים לקדם סדר יום תקשורתי שונה, לטעמי אין פסול (מעשי או מוסרי) בלהשתמש קצת בכלים של "הרעים" כדי להגדיל את הרייטינג שלנו. למשל: אני מקדיש הרבה מחשבה לכותרת הפוסט – וגם לעיתוי. היו פוסטים שדחיתי את פרסומם (או ש"מחזרתי") בציפיה לארוע אקטואלי (לדוגמא: פוסט על הזיהום ממפעלי כי"ל שפרסמתי ביום שבו בכל מדורי הכלכלה היו כותרות גדולות על רווחי הענק של כי"ל, בזמנו).
    ג. קישורים מבלוגים אחרים – כבר קישרתי אליך פעם :) ומן הסתם אעשה זאת שוב גם בעתיד.

  16. ד"ר אוֹרי אמיתי on 13 באפריל, 2009 23:59

    נמרוד –
    גם אני מצטרף למברכים על טור מצויין, ואף לבקשה לציטוטים נבחרים.
    אישית, אני דוקא בעד התקציב הדו-שנתי, אבל הנקודה החוקתית מטרידה מאד.

    נכונה בעיני גם הנקודה שלך על כוחם ההולך וגובר של הארגונים הלא-נבחרים. ליוסי שׂריד יש נקודה מאד מעניינת (וכתובה היטב) ב"לפיכך התכנסנו" – ישׂראל היא מדינה הנשלטת במידה מרובה על ידי ארגוני הבטחון החשאיים שלה. השילוב של אלה עם ידם וכיסם של בעלי-ההון מאיין את הדמוקרטיא כמעט לגמרי.

    ישר כח, וחג חירות שׂמח ~

  17. האזרח דרור on 14 באפריל, 2009 00:42

    אחלה פוסט

    אני חושב שאחד הגורמים לעליית הימין (הכלכלי) הוא
    1. מחסור בתאוריה כלכלית חלופית מסודרת (אין כזו מאז קיינס)
    2. השתלטות התרבות הקפיטליסטית על מוקדי התרבות.

    לכן בנוסף לתקשורת – כדאי לחשוב על מרכזים אלה – בעיקר התחום השני שבו קל בהרבה להצביע על חלופות אפשריות ושבו כל אחד מאיתנו יכול להשתתף על ידי עשיה ובנייה.

    השתתפתם השבוע באירועי תרבות שבונים את הקהילה? שגורמים להעצמה של המשתתפים במקום לדאוג לכיס של כמה כוכבי על או מוסדות תקשורת ריכוזיים?

    ואני לא מדבר על ללכת לתאטרון פרינג' או להופעה של להקת שוליים – זה רק השוליים של אותה השיטה.

    אם לא – כנראה שחלק משמעותי מהפתרון עדיין לא נבנה כאן.

  18. נמרוד ברנע on 14 באפריל, 2009 04:40

    ד"ר אמיתי – כפי שטענו כל נציגי האופוזיציה ובמיוחד הבוס שלי אף אחד לא נגד תכנון לטווח ארוך ברמת העיקרון או נגד תקציב דו-שנתי כקונצפט. כולם אמרו שזה דבר ששווה חשיבה ולא צריך לפסול אותו על הסף. אבל מעבר לסוגייה החוקתית ולרמיסת הפרלמנט אנחנו נמצאים במצב של משבר כלכלי עולמי חסר תקדים. אף אחד לא יודע מה ילד יום. לקבע את כל המדיניות הפיסקלית שלנו שנתיים קדימה במצב של חוסר וודאות כל כך גדול, כשהמשבר הוא תוצרת חו"ל ולא בשליטתנו, זו איוולת לשמה.

    השליטה האמיתית בישראל – אומנם מנגנוני החושך כפי שמכנה אותם אורי אבנרי עוצמתיים וישראל היא מדינה שבה בנוסף לדת היהודית יש את דת הביטחוניזם והמולך שסוגדים לו אבל בשנים האחרונות מי שהופך להיות יותר ויותר דומיננטים, ולהערכתי יותר אותם מנגוני חושך, אלו ח"י המשפחות.

  19. נמרוד ברנע on 14 באפריל, 2009 04:43

    דרור –
    תודה על המחמאה. לקבל אותה ממך זה חשוב לי. בגילאים צעירים השיחות בינינו תרמו להרבה התפתחויות מחשבתיות אצלי.
    1. הצדק עמך. השמאל לא הצליח לעדכן את הסוציאליזם לעידן מהפכת הידע והגלובליזציה. אין משנה סדורה לאיש שמאל שיכנס מחר בבוקר לתפקיד נגיד הבנק העולמי, הוא ישנה שם, יקצץ בנקודה ההיא במקום באחרת, ירחיב את בסיס התקציב אבל זה הכל רפורמות קטנות ולא שינוי תפיסתי. יש כאן אתגר אינטלקטואלי עצום.
    2. מוקדי התרבות בחברה = הגמוניה. מסכים לגמרי שוב.

  20. האזרח דרור on 14 באפריל, 2009 12:13

    אני חושב שצריך להבדיל בין מוקדי התרבות לבין הגמוניה. אני לא רוצה ש"הצד הנכון" ישלוט בתרבות (סטייל ברית המועצות ? או אולי שוודיה או דנמרק, לא מכיר) , אלא שהמבנה של מוסדות התרבותיים יהיו שונים.

    להאבק על ההגמוניה בתרבות זה אומר לנסות להכניס ערכים כמו שוויון לערוץ 2 או להכניס בו סרטי תעודה. לא תודה. הכוונה שלי היא לנסות לקדם תרבות שהיא יותר עממית ודמוקרטית – ופחות מסחרית וריכוזית – כלומר שהאזרחים יותר קובעים את התכנים שלה. דוגמאות:

    – סרט על דנמרק כמקום המאושר בעולם מראה התכנסויות משפחתיות ושל חברים (דבר שעדיין קיים בצורה חזקה ברוב המשפחות הישראליות ולא קיים כמעט בארה"ב).
    – מוסדות התרבות ההודית כפי שהדבר מתואר בספר "הודו יומן דרכים"
    – מוסדות ביהדות שבהם הזהות והתרבות נקבעים (לפחות חלקית) בצורה מקומית – בתי הכנסת (ללא כנסייה), "עשה לך רב", ואולי גם הפיצולים בעולם החסידי.

    ===============

    אולי כדאי לא לחשוב על הדברים בצורה של סוציאליזם מול קפיטזלים, בעיני זו ראיה צרה מידי של המציאות הכלכלית והחברתית. הסוצאיליזם צמח מתרבות חשיבה מסויימת ולא הצליח להתעדכן , כדי לקחת את הדברים הנכונים ממנו (כמו לדוגמה החשד נגד הון-שלטון, הרצון בדמוקרטיה בקרב חלק מהזרם, השאיפה לשווין ולצדק וכו') בלי לקחת הרבה דברים אחרים – כמו המחשבה שהשוק הוא תמיד רע, או שהמדינה היא תמיד טוב כמו שחלק מהסוציאליסטים חושבים.

    דוגמה למה סוציאליזם היא מסגרת מחשבה צרה מידי – הוא תופס את המאבק במונחים של עובדים (שמספקים עבודה) מול בעלי הון (שהם בעלי המפעלים \ או אמצעי הייצור \ הכסף וכו') – אבל זה לא המאבק היחיד שקיים וסוציאליזם מתעלם מזה – הוא מתעלם לדוגמה מהחשיבות של תרבות בכל הנושא הזה (ולכן "פועלי כל העולם התאחדו" לא יכל לעבוד בזמנו – לגרמנים ולבריטים היו הבדלי תרבות גדולים מידי ולאמיות חזקה מידי), והוא וגם הקפיטליזם מתעמלמים מכוח הייצור השלישי – האדמה , הטבע, השמש, האנרגיה, חומרי הגלם , מי שמדבר על זה היטב הוא הרמן דיילי, שטעון ששני הזכמים (הפועלים והקפיטלסטים) נאבקו בינהם אבל שיתפו פעולה בנסיון להוריד את המעמד השלישי – האצולה , בעלי האדמות – להוריד את הרנטות ולהוריד את מחירי המזון.

השארת תגובה