חגיגות שנת המאה לתל-אביב [הגיג, ווידאו ולינקים]

בשבוע שעבר ציינו את פתיחת חגיגות שנת המאה לתל-אביב. לא היה בר פה או מקלדת שלא עסק בכך בשבוע האחרון. כל התקשורת המודפסת, תחנות הרדיו, מהדורות הטלוויזיה, הבלוגספירה, טורי הדעות ומקומונים. דווקא בזירה הפוליטית נשמע קול דממה דקה. אותה דממה דקה נשברה בידיעה בגיליון TimeOut שיחצ"נה סיעת 'עיר לכולנו'. בסיעה טוענים שנווה צדק לא הייתה השכונה הראשונה אלא כרם התימנים ולכן מניין השנים לעיר מחושב נכון והוא למעשה עומד על 106. לא התעמקתי בידיעה אבל אני רוצה לעוץ עצה לחברי מ'עיר לכולנו' מעל דפי בלוג זה. אומנם אינני יועץ אסטרטגי או מומחה תקשורת אבל אני כן מומחה בינוני לדינאמיקה וליחסים שביו השמאל הישראלי לחברה הישראלית. החברה הישראלית לא אוהבת צדקנים. לא אוהבים כאן אנשים שחושבים שהם יודעים הכל, שהמוסר זורח להם מהתחת או כמו שאמר מישהו חכם: "מי שהולך הרבה זמן לפני המחנה מפתח אופי חרא." הפעילות האופוזיציונית שלכם עד עכשיו נשאה פירות תקשורתיים וציבוריים יפים, אבל אל תשלו את עצמכם שהקו ניתן למתיחה עד אין סוף. הקו הזה הוא הקו בין מוסר למוסרנות.

חזרה לחגיגות המאה לתל-אביב. כל כך הרבה דיו ומילים נשפכו על הדיון סביב החגיגות שהפוסט המתוכנן שלי נערך, שכותב ושונה כל כך הרבה פעמים שהחלטתי לוותר. לוותר על הניסיון להביע עמדה מקורית, מתוקפת נתונים, בעלת לוגיקה פנימית ותשובת מחץ לעמדת הנגד. "לכל נאום ניתן לנאום נגד" אמר גדעון סער האחרון ואת זה הבנתי השבוע בזמן שעקבתי אחרי השיח הציבורי בנושא. בכל זאת, לפני שאלנקק לכל הדיונים בנושא ואאמבד סרטונים שצילם ישראל מניאלי, ארצה לתרום את שני הפני שלי לדיון.

טוב שחגגו. טוב שהוציאו כסף. שלא כמו איתמר אינני חושב שחבל שלא הוציאו יותר אבל סביר בעיני שלכבוד מאורע בסדר גודל כזה יושקעו כסף. אני לא יודע האם הנתונים שהשכר שקיבלו האמנים שווה לכל הקיצוצים בחינוך וברווחה הם אמינים אבל גם אם כן אני חושב שזו תהיה נאיביות לחשוב שללא חגיגות המאה התקציבים הללו לא היו מקוצצים. נכון שבמובן מסוים עדיף היה ולו כל תקציב חגיגות המאה (אשר קוצץ פעמיים לפחות) היה מושקע באיזה פרוייקט מדהים למען ילדים בסיכון או הקמת תשתית ל-BRT לתל-אביב. אבל האופציה הזו ריאלית לא הייתה קיימת. יתרה על כך, החגיגות אשר יפרסו על משך השנה כולה, הולכות להיות מגוונות, מרתקות, יצירתיות, חינמיות ותורמות לעיר ולתושביה. חלקן הן ממש מתנות שהעיר נותנת לעצמה לכבוד חגיגות המאה. לחלק מהפרטים, שרוב הציבור לא מודע אליהם עדיין, התוודעתי בישיבה שאירגן איתן שוורץ, הפרוייקטור של חגיגות המאה. אני מבטיח שיהיה שווה.

תל אביב ואני. גל אוחובסקי כתב שלא צריך לעסוק בתל אביב וביחסים בינינו לבינה, אלא פשוט לתת לה להיות. בעוד איזשהו מקום קראתי מישהו שכתב שעבורו, יליד תל-אביב, לכתוב על תל אביב נראה כל כך מוזר בין כל המהגרים מהפריפריה ורמז להשתלטות של אותם מהגרים על השיח הציבורי סביב העיר. התל אביביות שלי היא ייחודית ומשונה קצת. כמה מילים עליה, ברשותכם. נולדתי ברחובות ועד גיל 12 גרתי בה. בקיץ שבין ו' לז' עברנו לדירה זמנית ברחוב בגרסון בנווה אביבים כך שנחסכה ממני הטראומה של כניסה למערכת שבה רק אני חדש. בחטיבת הביניים של 'תיכון חדש' כולנו היינו חדשים. בכיתה ח' עברנו לדירה שאנחנו גרים בה היום, ברמת אביב הירוקה. מאז אני כאן ואת חיי ניהלתי בתל-אביב. בכיתה ט' לערך התחלתי לחצות את עבר הירקון ובהדרגה מרכז העיר הפכה למרכז חיי. לשם אני שואף, לשם אני חותר, לשם אני זוחל באוטובוס ובפקקים. בלי השתפכויות אגיד שלא רק שזו העיר היחידה שאני מסוגל לדמיין את עצמי גר בה אלא כמו שכתב אבידן: "תל אביב היא אומנם נמר קטן, אבל היא עדיין נמר".

ואחרי כל השחרת הדפים הזו נעבור לקטעים החשובים:

אחד הדברים היפים שהיה בכיכר באותו ערב הייתה האווירה בין האנשים. אווירה של חג במובן העמוק של המילה. יצא לי להרים על הכתפיים ילדה ג'ינג'ית חמודה בשם בר ולהחליף סרטונים עם אבא שלה ישראל. הנה שני סרטונים: [עקב חוסר הצלחה לאמבד סרטונים מ-YouTube אסתפק בקישורים. סיוע טכני יתקבל בברכה] תודה לשחר על העזרה. הנה הסרטונים:

ואפילו צילום גרוע ולא קוהרנטי אך מקיף שלי:

תגובות

4 תגובות לפוסט “חגיגות שנת המאה לתל-אביב [הגיג, ווידאו ולינקים]”

  1. עמית שאנן on 14 באפריל, 2009 08:22

    אני רוצה לחזק את דעתך נמרוד. 100 שנה לעיר העברית הראשונה הוא מאורע שאכן ראוי ונכון לציין במגוון רחב של אירועים, בתוכם מופע מרכזי גדול, עוצמתי וחוויתי, כפי שהיה בכיכר. נהניתי מכל רגע! אווירה טובה בין האנשים? היכן שאני עמדתי, בקידמת הכיכר בצד ימין, היה דוחק על סף הבלתי אנושי, ובני נוער ניסו כל הזמן לעבור ולהדחף, למרות שלא היה לאן.
    מה שכן חשוב לי לציין – אווירת החג האמיתית. ירדנו מהאוטובוס בארלוזורוב והלכנו את בלוך בואכה הכיכר. משהו שמח וחגיגי היה באויר. מייד אמרתי לאילן, בן זוגי, שזה הולך להיות ערב מיוחד: המון אדם צועדים לכיכר – לא לערב שירי לוחמים, לא לעצרת לזכר רבין ז"ל, לא לעוד הפגנה של השמאל, סוף סוף ערב של שמחה וחגיגה נטו.

    עמית.

  2. תומר רזניק on 14 באפריל, 2009 18:47

    אתה שוכח את הדבר החשוב ביותר בחגיגות המאה – העובדה שאחותי הקטנה לקחה בהן חלק.

  3. נמרוד ברנע on 14 באפריל, 2009 18:53

    עמית – בכל מקום שבו יש צפיפות יש חוסר נעימות. גם בהופעה של דיוויד בואי במנצ'סטר. אמא ואני העדפנו להתרחק קצת אחורה ולא להיות ממש בקדמת הקהל.

    תומר – לא שכחתי את זה בכלל. פשוט לא ציינתי את זה כי כל הזמן תוקפים אותי שהפוסטים ארוכים מדי.

  4. ד"ר אוֹרי אמיתי on 15 באפריל, 2009 21:18

    כתבו את זה קודם לפני, זה לא משנה:
    גם בתרבות צריך להשקיע – כסף. מה שתמיד לא סיפרו לנו במשל הנמלים והצרצר, הוא שהנמלים מאד נהנו מהנגינה כל הקיץ, ובחורף זרקו את הצרצר לכלבים. לא עוד!

השארת תגובה