מה עושים בפגרה?

מייד לאחר השבעת הממשלה ה-32 יצאה הכנסת ה-18 לפגרה של קצת יותר מחודש. המיוחד בפגרה הנוכחית היא שבעוד שבפגרה רגילה המוסד היחיד שחודל מפעילות הוא מליאת הכנסת הפעם גם הוועדות לא פועלות. הסיבה לכך היא שהוועדה המסדרת [זה השם של הוועדה שמחלקת את הח"כים בין הוועדות וממנה את היו"רים] לא כונסה מאז הקמת הממשלה. התוצאה היא פגרה פגרתית במיוחד.

איך לך מה לעשות בפגרה? רבים שואלים אותי, בעיקר כשאני מצייץ ציוצים תמוהים במיוחד, אם אין לי מה לעשות בפגרה כעוזר פרלמנטרי. ובכן, יש, ולא מעט. במקום להלאות אתכם בהסברים העדפתי (במיוחד לאור בקשותיהם של רותם סלע וגבריאל בורדון) לחלוק איתכם יום פגרה שגרתי. יום חמישי האחרון (23.4.09).

תוכנית הבושה והכלימה. את היום התחלנו [ח"כ גילאון, העוזרת הבכירה ליאור פינקל ואנכי] מאוחר (13:00) בתל-אביב. דון נתניהו וסאנצ'ו שטייניץ (קרדיט לעמנואל) פירסמו באותו בוקר את לתוכנית הבלימה והכלימה של הם וערוץ 1 רצו סינק של אילן. אילן תקף את הורדת תקרת מס הכנסה ומס חברות בעוד שמעלים את המיסוי על הפירות והירקות, מחה על כך שאין טיפול מעמיק בבעיות התעסוקה והאבטלה ועל כך שאין תוכנית ממשלתית ליצירת 200 אלף מקומות עבודה חדשים ואמר שלא צריך לפחד מהגדלת הגירעון. מצלמים, איש הסאונד בודק את הבום, הכתבת הנאה שואלת עוד שתי שאלות ואנחנו ממשיכים לתחנה הבאה. קריית שמונה.

הבירוקרטיה הורגת\פניות ציבור. חלק משמעותי מהעבודה של חבר כנסת שמשדר נגישות לציבור הוא טיפול בפניות ציבור. את הדיון בכמה אחוזים מהזמן צריך להקדיש ח"כ לטיפול בפניות ציבור נשאיר לפעם אחרת. אני רוצה לדבר על מאפיין משותף לשתי פניות ציבור שטיפלנו בהן ביום חמישי. הבירוקרטיה. הפנייה הראשונה הייתה מחיילת משוחררת מאילת שהקדישה את השנה האחרונה ללימודים לבחינה הפסיכומטרית ושיפור בגרויות. המטרה: קבלה ללימודי רפואה. היא עמדה בבחינות, הזיעה בפסיכומטרי (760) ורק משוכה אחרת נשארה בדרכה: הבירוקרטיה.

בגרויות חורף. מסתבר שהפקולטות לרפואה בישראל קבעו את סוף אפריל כמועד אחרון להגשת ציוני בגרויות בעוד שמשרד החינוך קבע את סוף מאי [כנראה מדובר בבגרויות חורף] למועד שחרור הציונים לציבור הרחב. אותה בחורה עמדה לאבד שנה מחייה עקב אטימות בירוקרטית. פנינו לשר החינוך גדעון סער, דיברנו עם העוזר החרוץ צחי, מעבירים פרטים, מבקשים יפה והנה – מקדימים לכולם (בזכותנו? לא בזכותנו?) את שחרור מועד הציונים ומדור הבחינות מעביר את הפרטים ישירות לבחורה על מנת שלא תאבד שנה מחייה. סוף טוב הכל טוב. כמה חבל שלא כל פניות הציבור קלות כל כך.

הפנייה הבאה שבגללה הגענו לקריית שמונה הרבה פחות קלה ונעימה. אייל יהודה יעקב הוא אדם אמיץ אשר לקה בסרטן.  במהלך אחת ההקרנות, עקב רשלנות רפואית, נשרפה לו רגל ימין. יעקב לא המתין ותבע את בית החולים. אחרי שנים בבית משפט ושכר טרחה בלתי ישוער הוא קיבל פיצוי הולם. מייד עם קבלת הפיצויים פנה המוסד לביטוח לאומי למר יעקב וביקש ממנו להחזיר את כל הפיצויים שהוא קיבל בעבר. לא רק אותם, אלא גם את כל הפיצויים שהוא עתיד לקבל עד גיל 67. ומה עם מר יעקב לא יזכה, כפי שחוזים רופאיו, לראות את גיל 67?

ביטוח או מס. על מנת להיות מוכר כנכה מהביטוח הלאומי נאלץ יעקב להגיע לשתי וועדות שונות בהפרש של חצי שנה. למה? הרגל תצמח אחרי חצי שנה? אייל אומר שהוא מוכן להגיע לעוד וועדות אם זה אומר שהרגל תצמח בחזרה. במהלך המאבק למען ההכרה בנכות שלו, שנערך מול הבירוקרטיה המתישה שמטרתה למנוע מהאזרח נגישות לשירותי בריאות ורווחה, גילה יעקב עוד כמה דברים. הוא גילה שהביטוח הלאומי שולח חוקרים פרטיים לבתים של נכים ומסריט אותם בווידאו ושולח קלטות עם מכתבי איומים למי שנראה לא מסכן מספיק. הוא גילה גם שהביטוח הלאומי מסיים כל שנה את התקציב שלו עם עודפים של מיליונים אותם הוא מעביר לחשכ"ל כדי שישחק בהם בבורסה בניו-יורק קצת. הוא גילה על הפערים העצומים בין הזכויות וההטבות של נכי צה"ל לאלו של הנכים "הכללים".  מסתבר שהפרוטזות לקטועי רגליים שמסופקות אוטומטית לקטועי רגליים בקרב נכי צה"ל הן באיכות מעולה וטכנולוגיה מתקדמת בעוד שהפרוטזות של "הנכים הכללים" פשוט מפגרות טכנולוגית.

מאבק על רגל אחת. ואז החל יעקב להיאבק, למען זכויות הנכים, בתקדימים בבתי משפט, בפגישות עם בכירים במשרד הבריאות וכל זאת ביכולת תקשורתית ראויה לציון. אני לא יודע איך אפשר לתאר היום מאבק מרגש כמו זה שיעקב מנהל אבל כשרואים אותו נאבק, לא רק למען אישתו וילדיו, אלא למען ציבור הנכים בישראל, פשוט מבינים. מרגישים.

"אדוני, זה כבוד לפגוש אותך". מה שהדהים אותי עוד יותר זו התודעה המעמדית של יעקב: "אני עובר על יד לשכת התעסוקה ומה אני רואה? אנשים מעשנים מלבורו ואומרים 'ביבי, רק ביבי'" הוא סיפר "ואני אומר להם: 'מה? אתם בסדר בראש? הוא זה שדפק אתכם הכי הרבה". משם הוא הרחיב את הדיון לרעל שנטע הליכוד לטענתו בתושבי עיירות הפיתוח נגד הקיבוצים אשר סיפקו להם תעסוקה, לכך שכוחו האלקטורלי של הליכוד טמון בתמיכה האוטומטית מעדות המזרח ("סליחה שאני אומר את זה, אבל גם אני מזרחי" הוא הוסיף) וסיים בניתוח של התוכנית הכלכלית של נתניהו@שטייניץ שהיה זהה לחלוטין לזה שאילן נתן לערוץ 1. אחרי שהצטיידנו בערמות ניירת רלוואנטית ונפרדנו לשלום, אמרתי לאייל שבע"ה הוא יחלים ויצטרף למאבק בכנסת. התודעה המעמדית שלו הייתה מפותחת ברמה נדירה ביותר, יחד עם הסיפור האישי הקורע והעובדה שאישתו והילדים הסתובבו בינינו במהלך כל האירוע, לא יכולתי שלא להתרגש ולהגיד לו: "אדוני, זה היה כבוד לפגוש אותך".

האנשים שפוגשים בפוליטיקה. כל מי שמתעסק בפוליטיקה מעבר לתחביב הופך להיות אדם שמכיר ופוגש המון אנשים. חברי מפלגה, אקטיביסטים, עמיתים ממפלגות וארגונים אחרים, עיתונאים, אנשים מהשורה ומי לא. זה מה שעושה לך הפוליטיקה, היא מערבבת אותך בין האנשים, חושפת בפניך את מארגי הכוח והקשרים בחברה, הופכת אותך לאדם שמביע דעה ונלחם עליה בפומבי, מתווכח בשיעורים והרצאות, בדיונים בתור לשק"ם ובארוחות יום שישי. בעבודה שלי אני זוכה להכיר הרבה אנשים. כמות האנשים שפונים לחברי כנסת בבקשות עזרה וישועה כאילו הם היו בעלי סמכות ביצועית כלשהי היא אדירה. בין בליל המקרים והדמויות זוכים להכיר אנשים שנחרטים אצלך, אייל יהודה יעקב הוא אחד מהם. דוגמא נוספת, שונה בתכלית, להיכרויות (המשונות לעיתים) שנוצרות בפוליטיקה היא המפגש הבלתי יאומן בין אילן לבן-דודו.

מליאת הכנסת בקריית שמונה. במהלך כהונתה של הכנסת ה-15 (2003-1999) נפלו לא מעט קטיושות על יישובי הצפון. יו"ר הכנסת דאז אברהם בורג עשה מעשה חריג וקבע ישיבת הזדהות של מליאת הכנסת בקריית שמונה. אחת הפעמים הבודדות בהיסטוריה, אם לא הבודדה, בה קוימה ישיבה מחוץ למשכן. אחד הנואמים היה יו"ר האופוזיציה דאז אריאל שרון. חבר כנסת צעיר מסיעת מרצ, אילן גילאון שמו, פשוט לא הפסיק לקרוא קריאות ביניים. הוא נקרא לסדר פעם ראשונה, פעם שנייה ובפעם השלישית הוצא מן המליאה. עצבני ומחומם הוא יצא מהמליאה והדליק סיגריה. אחד מפעילי הליכוד הבולטים בעיר, שהגיע כדי לחזות בפלא הגעת הכנסת לעיר, פנה אל אילן ושאל "איך אתה מעז להעליב את אריק". אילן, כמו שרק הוא יודע לעשות, אמר לליכודניק שילך לחפש מי ינענע אותו ויפסיק להציק לו. השיחה התחילה להתלהט, כשלפתע, בעקבות שימוש מעליב בעדה הרומנית, התברר לפעיל הליכוד שגם אילן רומני. כמה שאלות קצרות ומתברר שאבא של הליכודניק (להלן: לואיס) ואבא של אילן בני-דודים. לואיס כמעט התעלף במקום מרוב התרגשות ומאז הם בקשר. ניצלנו את המרווח הקצר בין האירוע הבא שחיכה לנו לבין הביקור אצל אייל שהסתיים מוקדם מן הצפוי על מנת  לבקר את לואיס.

אילן ובן דודו הליכודניק

חזק עם הליכוד. כמובן שלואיס לא עמד בפיתוי ומייד לבש את חולצת הבחירות של הליכוד מ-2006 (דווקא בבחירות האלה לא הייתי מתגאה במיוחד במקומו, אבל בסדר). הסתבר שלואיס הוא אחד מראשי מחנה לימור לבנת בליכוד, חבר מרכז בכיר ושמו אפילו נקשר בפרשת ביתן 27. לואיס חלק איתנו פרטים מלב המאפלייה (לאה נס לדוגמא, עקפה בענק את לבנת בפריימריז, מכיוון שסגרה דיל עם ישראל כץ). הוא האיץ באילן להיכנס לממשלה וניסה לערער את זהותו הגברית לצורך כך ("אם אתה גבר, נראה אותך גבר"). ניסיתי לברר האם יש מצב לאיזה תיק זוטר, נגיד שר לענייני רומנים וקריית שמונה, אבל אילן כבר נפנף אותו ואמר לו (שוב) ללכת לעזאזל. איך פספסתי את ההזדמנות להשתדרג מעוזר פרלמנטרי לעוזר שר.

פרי הגליל. ויטה פרי גליל היה המפעל הראשון שקרס בעקבות המשבר הנוכחי. אילן לא בזבז זמן וכבר בישיבה הראשונה של הכנסת, מייד לאחר ההשבעה, העלינו הצעה דחופה לסדר בעניין קריסת המפעל. ליווינו את העובדים מהרגע הראשון ועד סגירת הרכישה, דרך העיכוב של הבנקים ודיון מיוחד שיזמנו בוועדת הכספים. העובדים של המפעל החליטו לערוך סעודת הודיה על יד אחוזת הקבר של חוני המעגל בחצור הגלילית ולהזמין את אילן.

הגביר מגיע. הגענו ראשונים מבין המוזמנים. מוטי חזיזה, יו"ר הוועד, קיבל אותנו בלבביות והכיר בין אילן לעובדים. אחד העובדים, גבוה, מזוקן וחובש כיפה, החל לשטוח בפני אילן את העוולות שהמדינה מבצעת באזרחיה המבוגרים ("הם רוצחים את הזקנים, אמרתי את זה גם לבוז'י" הוא לחש). בשלב כלשהו החלה התעוררות כלשהי, תזוזה, בקרב העובדים במקום. ניסיתי להבין מה מקור הרחש. התברר שיו"ר ההסתדרות הגיע. העובדים זקפו את גבם כשראו את המוציא והמביא, המפשר בין הבנקים לרוכשים, עופר עייני. הם ניגשו אליו, בירכו אותו, הזליפו מים על ראשו והודו לו. חשבתי שמדובר בתגובה קצת מוגזמת שקיבל עייני, שאכן הוא זכאי להרבה קרדיט במקרה הספציפי הזה, אבל העובדים קצת יצאו מפרופורציה. כמה טעיתי כשהגיע הרוכש של המפעל זכי שלום. העובדים נהרו אליו, הקיפו את הפמלייה שסביבו, הניחו יד על ראשו והתפללו. "זה ממש כמו הגביר שמגיע לעייריה במאה ה-19 בגליציה" אמרתי לליאור.

יא מאמא. לאורך כל הזמן הארוך שהעברנו על הכביש, בין שידורי רדיו נקטעים למהדורות חדשות, אילן נתקע על שיר מס' 9 בדיסק החדש של עידן רייכל, "منهار اللي مشيتي" ("מהיום שהלכת"), בביצועו של שמעון בוסקילה. הוא היה שם אותו, מתחיל באמצע השיר להצטרף לזמר ואז מחזיר להתחלה עוד הפעם. אם בתחילת הנסיעה אהבתי את השיר עכשיו אני מתעב אותו. מכיוון שלכם עוד לא יצא לשמוע את השיר בריפיט עד צאת הנשמה, לא תזיק לכם טעימה קטנה:

תגובות

6 תגובות לפוסט “מה עושים בפגרה?”

  1. עופר נ. on 25 באפריל, 2009 06:00

    מחכים

  2. עופר נ. on 25 באפריל, 2009 06:00

    (מחכים עם פתח ב'מ')

  3. איתמר ברודרסון on 25 באפריל, 2009 12:34

    אחלה פוסט. חבל שהפסדתי את היום הזה.

  4. נעמן on 26 באפריל, 2009 22:29

    באמת שיר מעצבן, אבל משעשע לדמיין את אילן מתענג עליו

  5. גיא on 26 באפריל, 2009 22:30

    פוסט נהדר ! :)

  6. נמרוד ברנע on 26 באפריל, 2009 22:36

    איתמר – היית איתנו באום אל פחם, זה גם היה יום שצריך לזכור…
    נעמן – השיר לא מעצבן בכלל אלא רק הופך לאחד אחרי ששומעים אותו במשך כמה שעות טובות בריפיט. למען האמת, אפילו אאזין לו עכשיו.
    גיא – תודה :-)

השארת תגובה