משבר כלכלי? מישהו דואג לך | או: על האמון

הקדמה היסטורית:

בזמן המשבר הכלכלי העולמי הקשה הקודם, אשר התחיל ב-24.10.1929, תאריך אשר נודע מאז כ"יום חמישי השחור" , לקח פרנקלין דלנו רוזוולט (להלן: FDR) את המושכות לידיים. הוא הקים צוותי מומחים, יזם רפורמות שימנעו את הישנות המשבר (הקמת הפדרל רזרב  [תודה על התיקון ד"ר מנור] הביטוח הלאומי למשל), השקיע כספים בעבודות יזומות ודבק במוטו :"לעשות, לעשות לעשות.". FDR הבין שהדרך ליציאה מהמשבר קשורה גם באמון הציבור במנהיגות הפוליטית והכלכלית שלו. הוא הנהיג פנייה שבועית אל הציבור באמצעות הרדיו שם הוא יכול היה לפנות ישירות אל האזרחים, בלי מתווכים ואנשי ביניים, שיתף את הציבור בתוכניותיו ובפעולות הממשלה ונסך תחושה שמישהו שם בוושינגטון די.סי דואג לך, האזרח הקטן.

הווה (השערה להסבר והערה על מעורבות הממשלה במשק)

כעת אנו חווים את המשבר הכלכלי החריף ביותר ב-80 השנה האחרונות. סכומי עתק נמחקו כלא היו, מיליונים איבדו את בתיהם, בועות פיננסיות קרסו, שורות של מכשירים פיננסים הלכו לעולמם (מישהו אמר נגזרות פיננסיות?), השקעות אדירות ירדו לטמיון ומודלים כלכליים עוברים רוויזיות חריפות. בנקים מולאמים, מערכות מיסוי משנות צורה, ממשלות מגדילות את ההוצאה הממשלתית ופתאום הרחבת הגירעון הפך לטרנד.

אחד הדברים המרכזיים שקרו במשבר הזה, אם לא המרכזי שבהם, זה התפקיד שהממשלות חזרו לשחק. אם במהלך ארבעים השנים האחרונות היינו עדים לצמצום תפקידה של המדינה, להתרחקות הדרגתיות ממעורבות בחיי הכלכלה והחברה, הפרטות מכל מין וסוג ומשיכת ידיה של הממשלה מהמשק אנו עדים כעת לתהליך הפוך. אם בעבר טענו שמי שמנהל את העולם זה התאגידים, היום רבים מהם מולאמים נמצאים בבעלות ממשלתית. מנכ"לים וסמנכ"לי הכספים של חברות הענק ובנקים בכל העולם פונים בתחינה אל הממשלות שיזרימו כסף, ירכשו אותם ויצילו אותם.

אמון הוא עיקרון חשוב מאין כמוהו בפוליטיקה ובכלכלה. ללא אמון אף אחת מן המערכות הללו לא יכולות לתפקד. האמון בין בני האדם והאמון בין בני האדם למוסדות, הנכונות לקחת סיכונים ולשתף פעולה הם אבן יסוד של המודרנה ושל ההתפתחות האנושית. בלי אמון שהציבור ירכוש למערכת הכלכלית לא יושקעו כספים בבורסה, לא יופקדו כספים בבנקים שמשמשי להלוואות, השקעות ואשראי ואף יוזמה כלכלית לא תצליח להרים את הראש מעל המים. במערכת הפוליטית המצב עוד יותר חמור; בלי אמון של האזרחים בפרלמנט, בממשלה, בשיטה, ביושר וטוהר הבחירות, המדינה מאבדת לא רק את המשילות שלה אלא גם את הקיום שלה. מלחמות אזרחים, הפיכות צבאיות, משברים אינפלציונים, חוסר יציבות שלטוני כרוני, תפקוד ירוד של הבירוקרטיה, שחיתות פושה בכל ואי כיבוד החוק הופכים מנת חלקה.

בשנים האחרונות היינו עדים לתהליך מקביל של עליית אמון הציבור במערכת הכלכלית ע וירידה באמון שהציבור רוחש למערכת הפוליטית. במערכת הכלכלית זה בא לידי ביטוי בהפיכתם של מנהלים ואנשי השקעות מוצלחים לכוכבי תקשורת (עמוס שפירא שמככב בפרסומות לגיוס עובדים לסלקום, הוצאה לאור של מדריכים למתעשרים של לדונאלד טראמפ) ובצמיחה אדירה של העיתונות הכלכלית (גלובס, דה-מרקר, כלכליסט). חלק מכך ניתן גם לראות באפיקי ההשקעה: חסכונות הציבור וכספיו, באמצעות קופות הגמל וקרנות הפנסיה, נע בהדרגתיות מאג"חים ממשלתיים למניות ואג"חים קונצרניים.

האמון במערכת הפוליטית לעומת זאת הדרדר. לא מדובר רק על מדד הדמוקרטיה השנתי שעורך המכון הישראלי לדמוקרטיה, אלא לתופעה עולמית. אחוזי ההצבעה ירדו בכל העולם, מנהיגים "חזקים" כמו פוטין, אחמדיניג'אד וצ'אווס הפכו לבולטים ודומיננטים והבל פוסט-מודרניסטי על 'קץ האידאולוגיה' וסוף עידן המפלגות נהיה פופולרי. בעולם המערבי דמויות כמו טוני בלייר, אדם שליבו נכון לכל פשרה וג'ורג' בוש, מכור לקוק שגילה את ישוע, הוציאו שם רע לפוליטיקה וגרמו לדור שלם לאבד את התקווה מדבר הזה שנקרא פוליטיקה והיכולת לעצב באמצעותו את חיי האזרחים.

barack_obama_change_fairey

שינוי. לא ברור מתי זה התחיל להשתנות. האם עם בחירתו של ניקולא סרקוזי, הנשיא ההיפר אקטיבי של צרפת ששבר מסורות שלטוניות עתיקות יומין, גילה מעורבות יזומה ביחסי החוץ ומינה יריבים אידאולוגים לשרים? או שמא קריסת תאגידי הענק עקב לא רק הכשל המערכתי האינהרטי שבהן אלא גם תאבת הבצע של המנהלים וחשיבה מחודשת על כלכלה? בכל מקרה, הקמפיין מעורר ההשראה עד כדי אומנותי של אובמה ובחירתו הודיעו באופן סופי ורשמי על שינוי הכיוון. אובמה ומנהל הקמפיין שלו, דיוויד פלאף, ניהלו קמפיין משתף ציבור, מונע על ידי המון משולהב, באינטרנט וברחוב. אובמה חצה את הדימוי של פוליטיקאי מוערך או אפילו סלבריטאי (כפי שניסה לטעון כנגדו יריבו ג'ון מק'יין) והפך לאייקון-על בכל תחומי החיים: התרבות, הפוליטיקה והכלכלה. מימדיים כמעט משיחיים נקשרו בו. הוא החזיר את המעשה הפוליטי, את המדינאות, את הפוליטיקה והדמוקרטיה עצמן, למוערכים, מכובדים, נושאי הוד והדר. שוב אפשר לתלות במנהיגות ובמדינה תקווה.

אב האומה רוזוולט והמשיח אובמה

רוזוולט, אשר זכה לאמון ציבורי אדיר והיה הנשיא היחיד שכיהן במשך שלוש כהונות, כונה אבי האומה בשל הצורה שבה נתפס אצל האזרחים. אובמה, עוד נשיא דמוקרטי, אשר נבחר ישירות אל תוך משבר כלכלי, למד דבר או שניים מ-FDR. שבוע שעבר הבית הלבן השיק את 'הבית הלבן 2.0' אשר במסגרתו הממשל מתקשר בלי מתווכחים עם אזרחי ארה"ב והעולם: YouTube, Flickr, Twitter, Facebook ושלל אתרים נושאיים וחדישים מהניילון הושקו עם מידע מתעדכן ומופעלים תוך הבנה של המדיום (יש גם בלוג).

קחו לדוגמא את ה-American Recovery and Reinvestment Act, יוזמה שאובמה קידם עם היבחרו לתפקיד. מדובר במעין ניו דיל חדש, ייזום אלפי פרוייקטים חדשים ליצירת מקומות עבודה, יצירת אשראי ונזילות ועידוד הביקושים. המינהלה של הפרוייקט לא מסתפקת רק בכך אלא גם מסבירה און-ליין, באתר אינטרנט מעוצב ונגיש את פועלה, כוונותיה ומטרותיה לאזרחים, מתנהלת בשקיפות מלאה בחלוקת המשאבים ונושאת באחריות מלאה.

אובמה גם הנהיג פנייה שבועית אל הציבור, הפעם באמצעות YouTube ולא הרדיו האנכרוניסטי.

[/gv]

אחרי שרואים את זה אפשר לא להרגיש שמישהו שם, בשדרות פנסילבניה 1600 דואג לנו?

בינתיים בישראל: ביבי ויובל משחקים בקקי ופיפי

ובישראל? משרד האוצר בראשות שטייניץ מפרסם טיוטא לקיצוצים (סליחה, "הפחתות תקציביות") עמוסת גזירות ועיזים וראש הממשלה, שהוא גם שר על לענייני כלכלה במשרד האוצר, שכאילו לא ראה את התוכנית, מפרסם אחרי כמה שעות הודעה היסטרית של"א תהיה פגיעה בחלשים". כמה ימים אחר כך מתפרסמים הקיצוצים בתקציב הבריאות ובמשך יום שלם כולם שופכים את חמתם על נתניהו ושטייניץ בתקשורת רק כדי שבערב יודיעו לנו שחוזרים בהם בחלק מהגזירות. בין לבין עופר עייני משחק ב"תחזיקו אותי או שאני משתגע" ופרשנים תוהים שמא כל הפרסומים בדבר הגזירות היו ספין שנועד לאפשר לעיני להציג את עצמו כמגן החלשים ולהסכים לקיצוצי שכר במגזר הציבורי. במקביל שר החינוך מהלך אימים על כולנו שמא חלילה יעזו פקידי האוצר לגעת בשקל משקליו של תקציב החינוך המקודש. הוא אפילו מתייעץ עם יוסי שריד שממליץ לו לאיים בהתפטרות באם יקוצץ שקל ממשרדו. אנשיו של שר האוצר שטייניץ אף מתדרכים את העיתונאים על היריבות המתגבשת בין סער לשטייניץ. הכל בשביל שבערב נתניהו וסער ישבו ביחד ליישר את ההדורים ולמחרת שטייניץ יודיע שאין כוונה לקצץ בתקציב החינוך.

rapid1

ככה אתם רוצים לנהל מדינה רבותיי? אני אפילו לא מדבר על תוכן התקציב, שמראה שנתניהו לא למד כלום ונשאר חבר בכת הניאו-ליברלית בזמן שבכל העולם חושבים מחדש על כלכלה, אלא על הצורה, על המשילות, על המנהיגות. מה שחמור בהתנהגות של דון נתניהו וסאנצ'ו שטייניץ זה לא רק הנזק שהם גורמים לכלכלה אלא הפגיעה העצומה שהם גורמים לאמון הציבור במוסדות השלטון. איזה מין משרד אוצר יש לנו שהוא מציע הצעה ומתקפל בסוף היום? מה אתם משחקים שש-בש? זה נראה לכם צעצוע ביבי ויובל?

מישהו דואג לך

נחזור אחורה קצת. אחד הדברים החשובים ביותר בזמן משבר כלכלי, כפי שהבין פרנקלין דלנו רוזוולט, זה שהממשלה תשדר אמון. שהציבור ירגיש שיש בעל בית. שהאזרח ידע שהוא בידיים טובות. אילן תמיד מספר על התחושה ששרתה אל אימו, עולה חדשה מרומניה שעבדה בפס ייצור של 'רבלון', שהרגישה שראש המנמשלה לוי אשכול יושב בירושלים ודואג שבנה הצעיר יקבל ארוחה חמה בבית הספר בעוד שהיום מבחינתו הממשלה היא רק גורם שמזיק ולוקח. זה לא חייב להיות ככה. תסתכלו על אובמה, תיזכרו אפילו בתקופות אחריות בישראל, נגיד כהונתו השנייה של רבין, או כהונתו הראשונה של בגין. הייתה תחושה שאפילו אם אנחנו לא מסכימים עם ראש הממשלה וחושבים שהוא טועה אנחנו יודעים שהכל נעשה מתוך אהבת ישראל ודאגה לאזרחים. כשאנחנו מסתכלים על ההתנהלות של הממשלה ה-32 עם התקציב, משינוי חוקתי בהליך חפוז ומבזה ועד למשחקי קקי ופיפי שנתניהו ושטייניץ משחקים אחד עם השני, עם גדעון סער ובעיקר איתנו, מה אנחנו אמורים להרגיש?

תגובות

10 תגובות לפוסט “משבר כלכלי? מישהו דואג לך | או: על האמון”

  1. נתאי on 9 במאי, 2009 14:52

    אל תדאג, זה יגיע אלינו כמו כל דבר מאמריקה, כולל המשבר הכלכלי, באיחור מה. אבל יגיע. זו אחת הטרגדיות של עמיר פרץ, שהוא התמודד דווקא בתקופה של שפע כלכלי. לו היה מתמודד כעת, אני מאמין שפני הדברים היו שונים. הסנכרון של הופעת אובמה, יחד עם המשבר הכלכלי האיום, היה ממש ניסי.
    דרך אגב, אני לא מאמין שביבי איש רע. אני חושב שהוא עושה הכי טוב שהוא מבין. במגבלות.

  2. רותם on 9 במאי, 2009 15:39

    נמרוד,

    קשה לי מאוד להתייחס למאמרך כיוון שאני אינני מומחה שיווק, ומאמרך עוסק ברובו בתדמיות.
    אינך טוען כי מדיניותו הכלכלית של אובמה, נתניהו או רוזוולט היא נכונה או איננה נכונה, אתה מתייחס לצורה בה היא נתפסת – על ידך.

    אתה משווה בין התנהלותו התקשורתית של אובמה, הכוללת פתיחת חשבון טוויטר ופייסבוק ! לבין התנהלותו התקשורתית הלא-אינטרנטית, "הרגילה", של נתניהו (כמשל).

    למעשה ההתייחסות היחידה והעקיפה שלך לטיב ההחלטות של נתניהו מובאת בפיסקה הבאה:
    "ככה אתם רוצים לנהל מדינה רבותיי? אני אפילו לא מדבר על תוכן התקציב, שמראה שנתניהו לא למד כלום ונשאר חבר בכת הניאו-ליברלית בזמן שבכל העולם חושבים מחדש על כלכלה, אלא על הצורה, על המשילות, על המנהיגות."

    אני לא יודע (או אולי בעצם… אני פשוט בוחר לא לדבר על…) אם המדיניות הפיסקאלית של נתניהו נכונה או לא, אני כן יודע שמה שכולם עושים זה לא טיעון למדיניות. בזמן ש"הנאו ליברליות" "השתוללה" בראש חוצות אני מתאר לעצמי שחשבתי ששחייה מסונכרנת כהמלצת מדיניות לא היא לא רעיון כל כך טוב.

    אני מעדיף לבדוק מנהיגים לפי איכות ההחלטות שלהם, ולא לפי סקרים או נטיית לב. בטווח הארוך אגב, כך שופטת אותם גם ההיסטוריה.

    צ'רצ'יל היה אופוזיציונר תמהוני, חודשים אחדים לפני שצדקתו יצאה לאור והוא הפך לראש ממשלת בריטניה. בגין חטף ביקורת בינלאומית על מהלך פופוליסטי – הפצצת הכור באיראן – ששר ההגנה של ארה"ב (וכל מנהיגי העולם ךמעשה) מעלה היום על נס. פול וולקר היה האדם השנוא באמריקה על רקע המדיניות המוניטרית בה נקט, ובן-גוריון בניגוד לעצתם של מרבית יועציו בחר לצאת בהכרזה על הקמתה של מדינת ישראל.

    ימים יגידו אם אובמה צדק בנוגע לאיראן (לדבר ולא לתקוף), לכלכלה (להטביע את המשבר בהוצאות), ולטרור (שחרור אסירי גוואטנמו), מה שבטוח, עשר שנים מהיום, חשבון הטוויטר של אובמה לא יסתמן כנקודת מפנה.

  3. נמרוד ברנע on 9 במאי, 2009 15:47

    רותם – צר לי שבחרת בתגובה רדוקציונית. אתה קורא מנוסה ומתוחכם. האם כך אתה קורא את הטקסט שלי? כטקסט תדמיתנות בין אובמה לנתניהו? המימד המרכזי כאן הוא לא מידת הפופולריות שלה כל אחד מהם זוכה או טיב ההחלטות (עליו אפשר להתווכח, וארחיב בהמשך) אלא על התחושה של הציבור, של האזרח הקטן, של החנוון ושל הפקיד, של המורה ושל השוטר, מי דואג לנו בזמן המשבר? מי שומר לנו על הכסף? מי דואג לפרנסה ולפנסיה שלנו? האם אנחנו בידיים טובות? אובמה מנסה (ומצליח) לייצר את התחושה הזו בעוד נתניהו מתנהג כמו ילד ומכנס מסיבות עיתונאים חלולות.

    בנוגע לטיב ההחלטות – מכיוון שעמדותיי הכלכליות-חברתיות בכלל ובפרט בנוגע לעמדותיו ולפועלו של מר נתניהו הן נחלת הכלל, הן על גבי בלוג זה, בעבודה שחורה ולמען האמת בכל צעד ציבורי שעשיתי. נתניהו לדעתי הוא אדם צר חשיבה שהפך מזמן את האידאולוגיה לאמונה דתית והולך עם הראש בקיר בזמן שבכל העולם משנים כיוון. גם אם לא נסתכל על המשבר הכלכלי הנוכחי, כי הרי ימים יגידו, כבר עכשיו ניתן להסתכל לאחור על כהונתו כראש ממשלה וכשר אוצר ולראות איך מרבית הדברים שהוא עשה (יש דברים חיובים גם, וועדת בכר למשל) פגעו בנו, הזיקו לנו והחריבו דברים יפים במדינה הזו.

    אני מתנצל שלא כתבתי פוסט בנוגע לתקציב ולחוק ההסדרים ולמדיניות הכלכלית של נתניהו@שטייניץ לקראת 2010 אבל את מרבית האנרגיה שלי בתחום הזה אני מפנה בכובעי הראשון, כעוזרו הפרלמנטרי של אילן גילאון, ולא בכובעי השני כבלוגר.

  4. האזרח דרור on 9 במאי, 2009 15:47

    נתניהו לא איש רע, הוא פשוט דמוגג, תאצ'ריסט דוגמטי, שקרן כפייתי, יהיר נהנתן, אנטי-דמוקרט, רודף פרסום ואגו, שחושב שהוא לבדו יכול להציל את המדינה. כל אחת מהתכונות האלה היא לא בלתי אפשרית לתיקון, אבל כולן ביחד באיש אחד זה כבר דבר אחר.

    נמורד. אתה מסתכל על העיזים. המהלך הכי גדול שאתם מפספסים זה הפרטת מנהל מקרקעי ישראל – מדובר בהפרטה הגדולה בתולדות המדינה , בסך של מאות מילאירדי דולארים, מהלך אנטי ציוני, אנטי יהודי, אנטי סביבתי ואנטי חברתי וכלכלי. הסבר למה זה אפשר למצוא בקבוצה בפייס בוק
    http://apps.facebook.com/causes/279400
    וכמובן באקו ויקי.

    זו אחת ההזדמניות לצרף גופים מהשמאל והימין בישראל למאבק חברתי משותף – השמאל בגלל ההפרטה הפגיעה בסביבה ובחברה, הימין בגלל הפגיעה ביהדות ובציונות.

    אתם מוזמנים לראות חלק גדול מחוק ההסדרים החדש, ואת הקישורים לשאר המסמכים, כולל אפשרות לערוך, קישורים לרקע וכו' –
    http://ecowiki.org.il/index.php?title=Hesderim
    יקירי, יחימוביץ שיחקה אותה עם חשיפת הטיוטות לציבור. אם אתם רוצים לסגור פערים, כדאי שתתחילו לחשוב ברצינות איך לשתף את הציבור בצורה רצינית יותר ממנה (רמז – ויקי, דרופל, שילובים של ויקי+פורום+בלוגים).

    אבל כנראה שחלקים גדולים מהציבור השמאלי טובים בלהוציא קיטור בתגובות – ומעט מאוד עושים ממש משהו. כרגע בפרוייקט הויקי שלנו תרמו 2 אנשים בערך למרות כמה אלפי כניסות.

    השמאל טוב ב"לאונן" (סלחו לי על המילה – לשכנע את עצמו) – תראו כמה כתבות בעיתונות ובכל מיני מסמכים וכו', לעומת זאת מי כתב את הערך בויקיפידה על חוק ההסדרים (ועל קפיטליזם, ועל השפל הגדול) – נראה כמו עבודה ימנית.

    שימו לב לדוגמה מה הבעיה בחוק ההסדרים לפי ויקיפדיה – הוא פוגע בדמוקרטיה. שום מילה על נאו ליברליזם לדגומה. לעומת זאת ברור שהחוק חיוני לכלכלת המדינה.

    הנה עוד כפפה – תאספו כלכלנים ושאר מומחים ושינסחו מסמך שיגיד למה חוק ההסדרים ואגף התקציבים רעים לכלכלה – לא הבכי הרגיל על זקנה במסדרון – אלא להראות את השטויות שנעשות – את פרוק מוסדות התכנון במדינה לדוגמה ואת הנזק שזה עושה.

    ועוד משהו על אמון. אמון הוא דבר חשוב מאוד. (יש טקסטים מצויינים על זה של דויויד קורטן , ושימי רף ששניהם מתבססים על … אדם סמית)

    אבל צריך אמון בדברים נכונים. האמון שנבנה כאן ב-250 שנים האחרונות מבוסס על שקרים. מערכת המטבע שלנו מבוססת על רמיה (בגלל הדרך בה בנויה מערכת הבנקאות), ויש עוד שקרים "קטנים" שמידי פעם מתופצצים בפרצוף (הסאב פריים) – ולמעשה כלל המערת הקפיטליסטית בנויה על שקר אחד גדול שנקרא "צמיחה אין סופית בעולם סופי" (עם דלק מחצבי מתכלה , משאבי טבע מתכלים , מערכות אקולוגיות קורסות, אוכלוסיה גדלה וכו').

    אמון צריך להתבסס על בסיס אמיתי – כלכלה בת קיימא (על פי חוקי דיילי לקיימות לדוגמה), קהילה, דמוקרטיה, שוויון, כלכלה מבוססת מדע וכו'. אחרת האמון הוא פשוט הזדמנות לנוכל הבא.

  5. רותם on 9 במאי, 2009 15:59

    נמרוד,
    אינני חושב כי האמון שאתה חש שהציבור נותן באובמה, או חוסר האמון שהוא נותן בנתניהו הם עובדות אמפיריות, לתפיסתי הן עמדות אישיות.

    אני יכול לענות בדוגמת נגד ולהצביע על "מסיבות התה" שארגנו מאות אלפים בארצות הברית כנגד מדיניותו של אובמה, אך לדעתי מדובר בטיעון עקר. עקר בדיוק כמו מסיבת ה-1 במאי של תא סטודנטים ירושלמי כאינדיקציה לכשלונו (כביכול) של נתניהו לעורר אמון בציבור הישראלי. במקרה הישראלי איננו יכולים לדעת עדיין מה תהיה דמותו של התקציב, ולפי דעתי (וזו רק דעתי) הציבור עדיין מחכה לראות מה ילד יום. במקרה האמריקאי איננו יודעים עדיין מה יהיו התוצאות של מעשיו של אובמה, במקרה הזה לא ימים אלא שנים יגידו.

    לסיכום, אני חש כי ההשלכה שעשית בטקסט מהרגשתך הפרטית לסנטימנט החברתי היא פשוט השלכה לא נכונה.

  6. אודי on 9 במאי, 2009 16:15

    נמרוד, כמה הערות עובדתיות. הפדרל ריזרב הוקם ב1913 ולא ב1929. ב1929 רוזוולט לא היה הנשיא אלא רק מ1933. הצעדים שעשה רוזוולט בתחילת דרכו, כלומר הניו דיל, לא הוכיחו את עצמם אלא רק לאחר כמה וכמה שנים. יש האומרים כי רק המלחמה הוציאה למעשה את ארה"ב מהשפל הכלכלי. ולכן כשם שאין מקום למשיחיות ניאו-ליברלית [זכורה לכולנו הצהרתו של נתניהו כשר אוצר לפני כשש שנים לפיה הוא 'השר החברתי ביותר'] כך גם אין מקום למשיחיות סוציאלדמוקרטית. אובמה כבר זוכה לביקורות מהצד שלו דווקא, והוא מוגדר על ידי אחדים כהססן. שום דבר לא פשוט כפי שהוא נראה מזווית ראייה דיכוטומית, תהא אשר תהא. בברכה.

  7. ליבי on 9 במאי, 2009 17:28

    מאוד אהבתי את הפוסט הזה. קשה לי להאמין שאובמה באמת יגשים את כל הציפיות שתולים בו אבל זה מועיל בפני עצמו בהחלט שיש ציפיות מפוליטיקאי בכלל, בניגוד לעידן בוש. וכן, אנחנו כאלה חכמים שבחרנו שוב את ביבי, שאם רוב האנשים היו צריכים לתאר אותו במילה אחת הם היו אומרים שהוא שקרן.

    לא ידעתי את כל הדברים שאמרת על סרקוזי וזה מעניין. אז נשאלת השאלה מדוע בתור קוראת הארץ אני שומעת בעיקר כל מיני סיפורים על הרומנים/הריונות שלו ושל השרים שלו?

  8. נמרוד ברנע on 9 במאי, 2009 19:51

    ניתאי – אני לא בטוח שאתה צודק. דווקא בגלל שהייתה תקופה של רווחה כלכלית (יחסית) ושקט (יחסית) מדינית אז הציבור היה פתוח לרעיונות חדשים. בחירות 2006 הן בחירות "חברתיות" מובהקות – גם עמיר וגם הגימלאים ואפילו אולמרט האזרח.

    רותם – למדת כלכלה נדמה לי וחוזרים שם בשיעורים על הצורך באמון הציבור במשק, שהמשקיעים יאמינו במשק וכ'. האם אנחנו רואים את זה? האם אנחנו ערים לזה? ימים יגידו אם נתניהו יפשל או לא. בינתיים הוא על אם הדרך לפשאלה (היית אומר של החיים אבל הוא פישל מספיק בשביל כולנו).

    אודי – תודה על ההערות, תיקנתי. לגבי הטענה כי לא בטוח שהניו דיל היה זה שהוציא את ארה"ב מהמשבר, יש על כך דעות לכאן ולכאן, מה שכן, אין ספק שהצעדים שרווזולט נקט תרמו לשיפור המצב. הערה לך ולכל שאר המגיבים, אינני חושב שאובמה הוא המשיח ואינני תולה בו תקוות שהוא יציל את העולם. בינתיים אני מסתפק בכך שהוא עושה את המיטב שהוא יכול מתוך ניקיון דעת ודאגה לציבור הרחב.

    ליבי – אנחנו יודעים הרי שהתקשורת צהובה ורדודה, לא? ;)

  9. dorcohen86 on 10 במאי, 2009 14:13

    מה שאתה מציע זה לא משהו. זה נשמע כאילו אתה מציע לנתניהו לפנות לאומה (פחחחח) פעם בשבוע כדי לשקם את האמון. הבעיה היא כזו- גם ככה יש את כל הימנים חסרי התודעה שמאמינים בו על עיוור. תאר לך שגם אנשים אחרים (שהם לא ימנים אבל כן חסרי תודעה) יתחילו להאמין בו? זה יהיה זוועה.
    עדיף שימשיך לעשות שטויות, הוא ושטייניץ, ושיקבלו ביקורות שיחתכו אותם. עוד שנתיים השמאל עוד ישתמש בזה.
    אני אוהב מאד את הביטוי דון נתניהו וסנצ'ו שטייניץ. זה מבטא היטב את הלך הרוח שם.
    ונערי האוצר- אם היה ראש ממשלה אחר ושמאלני אולי הם היו יכולים להקרא טחנות רוח.

  10. נמרוד ברנע on 10 במאי, 2009 21:31

    דור – הדבר הראשון שצריכים להסכים עליו אלו הם כללי המשחק. אני מכיר בכך שנתניהו הוא אדם בעל אידאולוגיה שהיא ההפך המוחלט משלי ושהוא נבחר בצורה דמוקרטית, אבל אני חושב שהנזקים שהוא עושה בהתנהלות עם התקציב יפגעו בנו יותר מאשר הרווח התקשורתי-פוליטי שאולי נציא מהם. הוא יכול להציג תוכנית שלפחות הוא ושר האוצר מסכימים עליה, אפילו את זה הוא לא עושה. לא ברור לי אם הם שלומיאלים גמורים או שהם חושבים שככה הם יסדרו את כולנו. בכל מקרה זה לא בא בטוב.

השארת תגובה