שני הסנט שלי על נאום אובמה

הררי טורי הפרשנות, הדעות והניתוחים על הנאום ההיסטורי של נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה אמש בקהיר נכתבו. אי לכך הרצון לתרום לדיון הציבורי חייב להיות ממוקד, תמציתי ומזווית אחרת.

הנאום הזה הוכיח עבורי את קיומן של שתי הפנים השונות של האדם-תופעה הזה שנקראת אובמה [בספרו האוטוביוגרפי "חלומות מאבי" הוא מספר כי בנעוריו לעגו לשמו המצחיק לביטוי ולמצלול החריג שלו].

המלך הפילוסוף

הנאום שלו מצהריי אמש מראה לנו את אובמה הרב-תרבותי, הקוסמופוליטי, המשכיל, רחב הידיעה, המעמיק, המאוזן, השקול, החותר להכרעה אך רגוע.

תוכן הנאום הוא חסר תקדים. כל פרדיגמת תפיסת יחסי החוץ של ארה"ב נשברה. לא רק השלכה לאחור של הפארנויה והפטריוטיות הכמעט מקרתיסטית של עידן פוסט 9/11 וג'ורג' וו. בוש אלא גם שימוש ברטוריקה של עקרונות אוניברסלים והומאנים לגבי מדיניות חוץ וביטחון. אובמה מאמץ לחיקו את המרחב המוסלמי והעולם הערבי, רואה בהם בני ברית ושואף ליצור קואליציה שמבוססת על ערכים ואינטרסים נגד הקיצוניים במרחב. הוא מתנהג כאן באופן לא-אמריקאי בעליל [60% מחברי הקונגרס האמריקאי לא מחזיקים אפילו דרכון מכיוון שהם לא טסו לחו"ל מימיהם]. אפשר להיזכר בגיחוך בימים בהם בארה"ב שינו את השם של צ'יפס מ-French Fries ל-Freedom Fries מכיוון שהצרפתים התנגדו לפלישה לעיראק.

הרוק סטאר של הפוליטיקה

obama rolling stone cover

הפן השני של אובמה זו הרוק סטאריות שלו. הכרזימה המשפריצה, האורטוריות המרשימה, העיסה שאנחנו הופכים אליה כשהוא נואם. נאומיו באצטדיונים מלאים בעשרות אלפי בני-אדם נלהבים, ההשראה שהוא עורר ברבים, התקווה שהוא נוסך בקלות כזו. כל אלו גרמו לג'ון מק'יין לטעון נגד אובמה שהוא בעצם סלבריטי ולא פוליטיקאי. לציבור האמריקאי זה גרם לצאת מהבתים, לעלות את אחוזי ההצבעה, להכניס את אובמה לבית הלבן ולתת לו רוב מוחץ בסנאט. אובמה, גם לאחר מספר חודשים בתפקיד, נהנה מאחוזי תמיכה ואמון חסרי תקדים.

הנאום פורש החזון בקהיר לא היה נאום כזה. אובמה היה יותר רציני ולא משוחרר, פחות מתלהב, בלי בדיחות וחיוכים. uptight קוראים לזה באנגלית. כדאי להזכיר לכם את אובמה שובה הלב לא רק בתוכן אלא גם בסגנון ובהופעה תרשו לי לקחת אותכם חזרה לערב לפני הבחירות, לכנס מדהים בווירג'ניה, מדינה שמרנית שהפכה הפעם לדמוקרטית וליברלית, שבו אובמה בנאום קצר קונה את הקהל (ואותנו):

אגב, קראתי היום ב"הארץ" שיוסי ורטר כתב כי נתניהו נתקל ב"ממשל אמריקאי רב עוצמה ונשיא שרואה עצמו כמעט משיח" – ואני שואל, למה כמעט?

תגובות

5 תגובות לפוסט “שני הסנט שלי על נאום אובמה”

  1. עופר נ. on 5 ביוני, 2009 17:47

    אני שוב מביע את חששי שההערצה שלך לאובמה תתנפץ באופן שובר לב אל סלעי המציאות.

    בעצם הסטייה מן הקו של בוש יש כדי לעודד, אבל כדאי לבדוק היטב אם יש בו התכנים שאנו, תומכי סיום הכיבוש בלי שטיקים, רוצים לראות. הנה משהו שכתב נועם חומסקי על הנאום:

    http://www.commondreams.org/view/2009/06/04-16

    והנה משהו של ג'ואל ביינין:

    http://www.commondreams.org/newswire/2009/06/04-2

  2. עופר נ. on 5 ביוני, 2009 17:52

    מצטער, הקישור לביינין לא נכון. הנה דבריו:

    mlyon01 June 4, 2009 at 6:59 pm

    Joel Beinin, of Jewish Voice for Peace, comments on Cairo speech:

    An articulate and charismatic President of the United States named Barack Hussein Obama giving a speech at Cairo University co-sponsored by al-Azhar, the most eminent institution of Muslim learning – now that’s a new picture. Its enormous symbolic value is President Obama’s biggest asset as he implements policy on the entire range of difficult issues he mentioned. The President stated, “Given our interdependence, any world order that elevates one nation or group of people over another will inevitably fail.” This is an excellent basis for resolving the Palestinian-Israeli conflict.

    The President did not provide details on how the conflict should be resolved beyond general support for “two states, where Israelis and Palestinians each live in peace and security.” But the meaning of this formulation is now contested due to its empty repetition by presidents and prime ministers whose actions and inactions have undermined it. Instead President Obama emphasized U.S. rejection of “the legitimacy of continued Israeli settlements,” saying nothing about the future of those settlements already existing and their nearly 500,000 inhabitants. By limiting himself to an apparently pragmatic “first step,” President Obama may have made his task harder. If he does not produce concrete results very soon on this limited, albeit it absolutely necessary, measure, then the potential value of his fine words in Cairo will soon diminish.

    Joel Beinin

    June 4, 2009 Stanford, CA

  3. עופר נ. on 5 ביוני, 2009 23:54

    והנה גם ניתוח מפורט מאת ראובן קמינר:

    The Constantly Widening Gap Between Words and Deeds

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1068558

  4. אילן on 6 ביוני, 2009 01:29

    היי, תודה על הוידאו מוורג'יניה.
    אני אהבתי לראות את הנאום שלו בועידה הדמוקרטית של 2004 >
    http://www.youtube.com/watch?v=awQkJNVsgKM

  5. נמרוד ברנע on 6 ביוני, 2009 03:41

    עופר – אני מבין שאתה נחוש נורא לשכנע אותי שאובמה הוא לא גליק גדול אבל יהיה קצת קשה להוכיח את זה. בינתיים אובמה הולך בכיוון הנכון ולא הייתי יכול לדמיין בחלומות הפרועים שלי נשיא אמריקאי כ"כ מתקדם ונאור. הניסיון לתקוף את אובמה משמאל לא מקובל עלי כמו שלא מקובלת עלי הביקורת על אוסלו משמאל.

    אילן – לכבוד הוא לי. הנאום שלו מה-DNC אכן מוצלח, שם רחביה ברמן סימן אותו כבר…

השארת תגובה