מיטב הנוער

מיטב הנוער כאן. הם מסתובבים בינינו, בתנועות הנוער, בבלוגספירה, במגמות קולנוע ותיאטרון, באוניברסיטה הפתוחה, בעיר, בכפר ובקיבוץ. הם לא הלכו לשום מקום, הם לא נשאבו לנו החוצה מה-DNA, 'כוכב נולד' לא טמטם להם את המוח ושפעת החזירים לא חיסלה אותם.

השבוע הם היו ב"העיר".

רוצו לקרוא את הגיליון החדש של העיר בעריכת הנוער התל-אביבי. אם אין לכם עותק רוצו לקנות. תמצאו שם גיליון שנערך כולו על ידי בני הנוער תושבי העיר הנפלאה הזו. תוכלו לקרוא כתבה של קורל גדיש שהלכה לברר מדוע למרות צפי של 15,000 בני נוער הגיעו רק 5,000 להפנינג הנוער העירוני בספורט וחזרה עם מסקנות מעניינות ,טור דעה קצר של טל גונן שמספרת על התחושה של מגורים בצהלה והיחס החברתי שמגורים בשכונת צפונית גורמים,כתיבה רעננה על הנושא הישן של עיצוב דפוסי הצריכה המינית שלנו על ידי תאגידי ענק ופרסומאים שכתבו נגה רנאל ואיתי ששון, אייטם על מנ"ש – מרכזי נוער שכונתיים – מיזם עירוני חדש שמאיים לנגוס בקהל היעד של תנועות הנוער וראיון קצרצר ומשעשע שערך יאן לביא עם אורן זריף לכבוד פתיחת שנת הלימודים.

ככה זה כשלוקחים חבורה של בני נוער מוכשרים, נותנים להם את הכלים, את האמצעים ואת הבמה. מקבלים את אחד הגיליונות המוצלחים של "העיר" מהשנים האחרונות. מקבלים עיתון מהודק, מעודכן, חדשני ושנון. וכמה שנון! איפה בתקשורת המקומית תוכלו למצוא בימים אלו מטאפורות כמו "כמו פריק אנכרוניסטי ושבטי מהמאה ה-18 שמתחרה בספינות הקיטור בקאנו מעץ מאיקליפטוס?" כשאמנון ברונפלד שטיין מתאר בצורה נפלאה את חווית הרכיבה על אופניים ברחובות העיר. ב"העיר" עשו את זה נכון. לא במודל הפטרנליסטי מצד המערכת והכמעט מתנצל מצד הכתבים של כתבי-נוער ב"מעריב לנוער", לא באותו מס שפתיים ריטואלי שבו יום אחד בשנה מחליפה מועצת התלמידים את הנהלת בית הספר וצוות המורים. לא. כאן, כמו בשיר של "כהן@מושון" , "העיר" עושים את זה נכון.

לא מזמן עשו את זה נכון גם במוסף "הארץ", בנסיבות מצערות יותר. אחרי הטבח המזעזע בבר הנוער של אגודת ההומואים, לסביות, בי-סקסואלים והטרנסג'נדרים, פנה "הארץ" לבני הנוער גאים מחוץ לארון ונתנו להם את הבמה. חברי אייל גרוס כתב על התרשמותו העמוקה מהטקסטים ולי אין דרך לתאר אותם פרט למרגשים, מהממים ומדויקים.

בכלל, נדמה שווה להקדיש מספר מילים לדיון על מצב הנוער. בין החשיפה על בני נוער ניאו-נאצים בפתח-תקווה, הכתבה השנתית בחופש הגדול על הרגלי השתייה בקרב הנוער ודיווח על אלימות במועדונים, ניתן עוד לחשוב כי בקרבנו מסתובב דור שלם של זבי חוטם כושלים, שיכורים ואלימים. כששרי החינוך וארגוני המורים עושים ביניהם תחרות עד כמה מצב הנוער גרוע וכמה הצד השני אשם, טורחים לנפנף בציונים המבישים במבחני פיז"ה, לפרסם מחקרים שמראים ש-59% מתלמידי כיתה י"א חושבים שגולדה מאיר הייתה אישתו של בן-גוריון ושהפרחחים מתחילים לשתות כבר בגיל 14. לרגע כולנו נזכרים בנוער של פעם – זה שהקים לנו את המדינה, התנדב לפלמ"ח, יצא להגשמה בקיבוץ או סתם יצא לסחוב תרנגולות מהלול או לשתות גזוז בגרוש וחצי ולהצגה יומית בקולנוע מוגרבי.

יש איזו תופעה מעצבנת כזו, שכל דור משוכנע שהוא היה טוב יותר מהדור הקודם. הם, אז, בגיל הזה היו הגונים יותר, שקדנים יותר, אהבו פעילות גופנית, קראו ספרים, כיבדו את הוריהם, אלכוהול היה יין קידוש ואולי מישהו אחד עישן צינגלה בהיאחזות, אבל זה היה רק פעם אחת.

מכובדיי, הרשו לי לכפור בכך. הנוער, תאמינו או לא, הוא לא יותר מאשר מראה של החברה. בגיל אחר כמובן ועם עדכונים והתאמות קלות של התקופה והטכנולוגיה, אבל בסך הכל גירסא דומה מאוד של הדור הקודם. בן נוער שנולד בג'יסר א-זרקה למשפחה מרובת ילדים וחסרת השכלה מהעשיריון השני יהיה הרבה יותר דומה וקרוב לאביו מאשר למקבילו מסביון, בן יחיד להורים אקדמאים ודור שלישי לבעלות על החברה המשפחתית שמטילה ביצי זהב. כך גם אצל שני אותם בני נוער מהמעמד הבינוני עם שני אחים, זה ממפתח-תקווה שלומד בביה"ס ממלכתי דתי ויתגייס לגולני וזה החילוני ממרכז תל אביב שאביו סוכן ביטוח ואימו מורה ועתיד להתגייס לחיל האוויר. כל אותן ההאשמות בזויות נגד הנוער – שהוא לא משכיל מספיק, שהוא אינדוודואליסטי מדי, שהוא חסר ערכים – צריכות להיות מופנות לדור ההורים.

וכך, גם כותבי הגיליון הזה לא מייצגים חתך ממוצע של הנוער הישראלי. למען הגילוי הנאות, אני אפילו מכיר את חלקם ויודע על כך מגוף ראשון. את סוף פטישי-שבירו עורך הגיליון אני מכיר דרך אחותו שהייתה איתי במועצת התלמידים והוא יחד עם אחי הקטן בשומר הצעיר. את קורל, אמנון וטל אני מכיר מנוער מרצ, אפילו שאני יותר מבוגר מהם. והם, כמו הכתבים ב"העיר", חלק מאותה שכבה סוציו-אקונומית, ואם יורשה לי להוסיף גם תרבותית, מאוד ספציפית. הם גדלו על אותו מצע תרבותי פחות או יותר, להורים שעודדו אותם לפתח חשיבה עצמאית וביקורתית וסביר להניח גם שהם משתייכים לאותם עשירונים כלכליים וגרים באותם אזורים ושכנות.

"חץ וקשת" והנוער הישראלי

האמת שגם אני פעם הייתי שותף להשמצות כלפי הנוער הישראלי. בעיקר כנער. לא היה פשוט להיות שמאלני מניאק ודי חנון גם בתל אביב. ניסיונות כושלים לגיוס חברים חדשים לנוער מרצ תרמו לתסכול שלי מבני גילי. סיור בהר הרצל במהלך שירותי הצבאי שבו רק קורסיסטית אחת מכל הצוות ידעה מי היה זאב ז'בוטינסקי הוסיפה לאכזבה שלי. אבל אז רצה המקרה והתגלגלתי במהלך שירותי הצבאי לסגל ההדרכה של "חץ וקשת". מדובר בפרוייקט משותף לסוכנות היהודית, הצופים וצה"ל שבו בני נוער יהודים מישראל וארה"ב עוברים חודש חוויתי ברחבי ישראל במסגרת של בין גדנ"ע לטירונות. שם פגשתי את נוער התפוצות שלנו, את הנערים הצעירים מלוס אנג'לס והנערות מניו יורק. זה לא היה מראה יפה. היו שם כמה פנינים – אבל אחרי חודש במחיצת מאות בני נוער יהודים-אמריקאים מהמעמד הבינוני,

קיבלתי פרספקטיבה אחרת על הדברים. הרדידות, האלימות, הרגלי השתייה והבורות של הנוער הישראלי מחווירים על יד אלו של הנוער היהודי-אמריקאי. על יד נער אמריקאי ממשפחה יהודית ממוצעת נראה מקבילו הישראלי כשקדן, הגון, בריא בנפשו ותאב ידע.

בוגי, אתה חרא

אז בפעם הבא שאיזה רמטכ"ל לשעבר שהולך עם נעליים גבוהות בקרייה בגלל הנחשים פולט איזה משהו על כך שהנוער החילוני הוא "כמו גידולי מים בלי שורשים", תשלחו אותו אל גיליון מספר 1509 של "העיר", ויקרא את הכתבה של סוף פטישי שבירו ואלי שבילי שוייצר על מה עומד מאחורי הירידה באחוזי הגיוס לצבא או את אחד הראיון של ליאור אבזון עם ציפי לבני, שהוא אחד הראיונות הישרים והישירים שעשו עם גברת הטפלון מאז הבחירות.

תגובות

13 תגובות לפוסט “מיטב הנוער”

  1. גד on 4 בספטמבר, 2009 22:48

    אתה בהחלט צודק לגבי שמצב הנוער משקף את החברה בה אנו חיים. אי אפשר לצפות מבן-נוער שגדל בחברה ניאו-ליברלית שבה האינדיווידואל הוא קדוש לסולידריות חברתית מכל סוג שהוא, שבין השאר היא גם גיוס לצבא. חבל שגדעון סער לא מבין זאת.

    מצד שני, כל האמירות על הדרדות הנוער וההקצנה של כל סיפור אלימות/אלכוהול נובע מכך שאנחנו חבורה של צדקנים שאוהבים להזדעזע.

    הרי כל הכתבות של אורי בלאו על החולצה של גולני שכתוב עליה "לא נרגע עד וידוא הריגה" נועדה לספק את הצורך הזה של לגלגל עיניים ולהזדעזע. או לדוגמא סדרת הכתבות של אור קשתי על הגזענות נגד אתיופים בפתח תקווה. הרי לא באמת אכפת לקורא הממוצע של הארץ מה קורה עם האתיופים בפתח תקווה אבל סדרת הכתבות הללו נועדו לספק לו את הצורך לגלגל עיניים ולהזדעזע. הרי זה אותו עיתון שכתב שזה רע ונמוך שעינת שרוף מופיעה בקיסריה, אז מה פתאום אכפת להם מגזענות? או לקוראיו?

  2. הקלקסון המחתרתי on 4 בספטמבר, 2009 22:51

    או בקיצור – הנוער היה ונותר מחורבן, כפי שיתר החברה היתה ונותרה מחורבנת. זו סנגוריה?

  3. נמרוד ברנע on 5 בספטמבר, 2009 03:02

    גד – אני מסכים עם דבריך. אין לצפות מהתקשורת אלא למלא את הצורך של ההמון בסנסציות וצדקנות.

    לקלקסון (גבריאל) המחתרתי – אני לא חושב שהנוער מחורבן. אני חושב שיש נוער מוצלח מאוד ויש נוער על הפנים, מדובר בהתפלגות סטטיסטית נורמטיבית.

  4. אייל גרוס on 5 בספטמבר, 2009 11:25

    ועל זה נאמר
    the kids are alright!
    תודה, מעניין ותודה על האזכור:) ולא לשכוח לשלוח לי עותק כמובטח!

  5. אלי on 5 בספטמבר, 2009 11:52

    רדיפת הכסף, הישירה והגלויה. היא בעוכרם של בני הנוער, כלומר שלנו.

    אתה יכול להאשים את רובם המוחלט של חברי, או של הוריהם ואחיהם הגדולים, בכך שהם לא יודעים מי היה ז'בוטינסקי, היכן השתולל בגין ואפילו מי היה משה שרת. זה לא בעיה להאשים – אבל זה לא נכון.
    כי ביננו, מתי בפעם האחרונה, באיזשהוא מקום שאליו בני נוער מגיעים או נמצאים, היה כתוב מי הם ומה הם אותם האנשים והמאורעות??
    לא ראיתי, בשעות צפיית השיא בערוץ שתים, כמו גם בתוכניות הריאליטי (למעט אחד מול מאה, שעושה זאת בצליעה), לא בכתבות השער של העיתונים הכי נקראים או הכי נכתבים, לא בתוכניות מחנה הקיץ של שום תנועה ולא בשום מקום שנער אמור להגיע אליו.

    בכל המקומות הללו, נמרוד, אין ולו איזכור לכל ההיסטוריה, האידאולוגיה, המאבקים או התמורות שהיו ושקובעים את מצבינו ועתידנו. בכל המקומות הללו אין אפילו הסבר למה זה הקו הירוק או מה משמעות הסכם ז'נבה. כלום אין שם – כלומר יש הרבה – אבל מהזן של עד כמה רוני דלומי מתלבשת טוב, ומה הרגלי האכילה של בובליל כזה או אחר.

    את התשובות לשאלות שאותן לא יודעים בנוער לענות אפשר למצוא בבריטניקה מאובקת, באתרי וויקפדיה נטולי ווידג'טים או מקסימום בתכנית תוכן בערוץ הראשון, עם תפאורה מתה ושדרנים בגיל הזהב.

    אך איך אתה מצפה מהנוער שידע.

    הדור של אבשלי, או אפילו שלך, היה מפוצץ בחומר – העיתונים היו מלאים בדעות מנומקות, בכתבות תוכן ותחקירי עומק, תוכניות הרדיו המושמעות ביותר עסקו בתנ"ך, ובטלוויזיה היה ראיון עם ראש הממשלה או האופזיציה זוכה לרייטינג שיא.

    והיום זה לא קיים. אז מאיפה לנו לדעת מה שמשודר בשלוש לפנות בוקר בערוץ שלושים ושלוש.
    וזה לא משודר כי זה לא כלכלי (כמה כסף אפשר לעשות מכמה מילים של ביבי?? כשאתה לא בעל הון – כוכב נולד מכניס יותר), ומה שאני לא מקבל בכלים הרשמיים, אין לי דרך לקבל.

    אז לא אנחנו אשמים. כשמשהו קצת יותר גבוה מכסף ישחק פה על המגרש, אז הנוער ידע. וידע היטב.

    ;)

  6. עמית לוונטל on 5 בספטמבר, 2009 23:37

    נמרוד, אני יכול לצטט אותך בעניין ההתפלגות הנורמטיבית? :)

  7. גיא on 6 בספטמבר, 2009 00:43

    אחלה פוסט. כיפחיים.

  8. נמרוד ברנע on 6 בספטמבר, 2009 09:00

    מעניין מה יש בפוסט הזה שהביא שני אישיים חשובים – אייל וגיא – להגיב כאן בפעם הראשונה…

    עמית – בוודאי.

  9. נמרוד ברנע on 6 בספטמבר, 2009 09:03

    אלי – אומנם אני מרקסיסט וההסבר המטריאליסטי שלך מפתה מאוד אך אינני משוכנע כי "הכל כסף" כדבריך, בטח לא בצורה הפשוטה והערומה שאתה מציג. אל תשכח שהיום אנחנו נמצאים בעידן טכנולוגי שמנגיש ידע לציבור הרחב בצורה הרבה יותר פתוחה ודמוקרטית, וויקיפדיה שאתה טוען שהיא ללא וידג'טים היא אחד האתרים הנצפים והפופולרים ביותר בכל העולם, גם בקרב בני נוער. האפשרות של נער או נערה לחפש מידע או להתעניין בתחום כלשהו היום גדולה בהרבה מכשהייתה לפני עשור או שני עשורים. המשמעות של הכסף במקרה הזה היא לא רק אמצעי התקשורת, אלא מערכת החינוך שמנוונת ונורמות תרבותיות שזוחלות אל תוך התודעה המופרטת של רוב האזרחים.

  10. אלי on 6 בספטמבר, 2009 13:17

    נו נמרוד
    העולם הרבה יותר נשלט היום. מי כמוך יודע שאת אחוז הצפיות הגבוה בו זוכה וויקפדיה, מעניקים לה צעירים המשלימים חומר לעבודה או שיעורי בית, ממש לא ילד ששכח מי היה בלפור המצהיר או מה הוביל להתפלגות האצ"ל והלח"י.
    העולם נשלט – יש מישהו שקובע מה אתה תצרוך ומה לא. וילדים צעירים, שמשעמם אותם עד מוות לשמוע את להגי סבא או סבתא, יהיו מרותקים למסך כשזה במסגרת "האח הגדול". כנ"ל מאזיני מוזיקת ערסים שפתאום יזמזמו את יענקל'ה רוטבליט מזדמר בפי ילדה מכוכב נולד.

    הפייסבוק, המסנג'ר ודומיהם, הם שולטים חזק. הרבה יותר ממה ששלטו הסופרים (חומר הבילוי) בחצי הראשון של המאה הקודמת.

    כי מי שלוקח את הזמן של האדם
    את תחומי העניין שלו ואת הכסף – ומחליט עליהם לבד – הוא השולט. וזה מה שקורה.

    אגב, אני ממש לא מרכסיסט, ולא קומוניסט . אני רק מצביע באזניך על החסרון הגדול מכולם, שקורה בגלל הממוניזם הטוטליטרי הזה.

    את הפתרונות אני לא בא להציע.

  11. נמרוד ברנע on 6 בספטמבר, 2009 15:10

    אלי – אתה אולי לא מרקסיסט אבל אתה מקבל את הדיאלקטיקה המטריאליסטית, וזה חלק מרכזי מהמרקסיזם. אם לא המרכזי שבו.

  12. נמרוד on 14 בספטמבר, 2009 13:00

    מסכים איתך לגבי הקלישאתיות והסטיגמטיות שיש בבוז כלפי "הנוער של היום".
    עם זאת אני חושש שההשוואות ל"נוער האמריקאי" לוקות באותה סטיגמטיות, ואולי לא פחות חמורות תפיסתית.

  13. מינוס 18 on 4 במרץ, 2010 18:26

    אתם מוזמנים ומוזמנות לקרוא את המדור החדש שלנו, מינוס 18, שיצא מחר לכלל הקוראים ומדי שבוע.

השארת תגובה