השמינייה – רטרוספקט

'הרשת' היא קבוצה של צעירים – מהעולם הפוליטי ומחוצה לו, צעירי העבודה, מרצ, העולם העסקי, האקדמיה, עולם התקשורת ועוד, אשר מבקשת ליצור מסגרת פעולה סוציאל-דמוקרטית לאור קריסת מפלגות השמאל בבחירות האחרונות, זאת במטרה להציג אלטרנטיבה אמיתית ובועטת למציאות הגוררת את כולנו אל הכיוון הלא נכון. 'הרשת' תערוך את הכינוס הציבורי הראשון שלה בשני בנובמבר בלופט החדש של קסטיאל בבן-יהודה 32, תל אביב (ואם אתם מתחת גיל 35 אתם יותר ממוזמנים) ובין היתר לצורך כך הקימה אתר. החבר'ה הנחמדים מ'הרשת', ביקשו ממני לכתוב טקסט ביקורתי על "השמינייה". התוצאה לפניכם:

בשנות ה-80 וה-90 של האלף הקודם פעלה קבוצת צעירים בתוך מפלגת העבודה אשר כונתה "השמינייה היונית". חברי השמינייה; חיים רמון, יוסי ביילין, אברום בורג, עוזי ברעם, עמיר פרץ, יעל דיין, חגי מירום ונאווף מסאלחה. פעילות השמינייה עסקה במגוון תחומים: מעמדה ותפקידה של ההסתדרות, יחסינו עם הפלשתינאים, דת ומדינה ומאבק להצערתה של מפלגת העבודה. על מנת להבין את הזירה בה פעלו חברי השמינייה יש להיזכר במציאות הפוליטית של הימים ההם: מפלגת עבודה בת ארבעים ומשהו מנדטים, חוסר הפרדה בין ההסתדרות לקופת החולים הכללית (וחוסר אפשרות להתפקד למפלגת העבודה ללא הצטרפות להסתדרות), שירת האינטרנציונל בסיום וועידות מפלגתיות שנבע מאנכרוניזם ולא מסוציאליסטיות נלהבת, קונצנזוס ציבורי כי ניתן להמשיך בכיבוש ולשלוט בפלשתינאים לעוד עשרות שנים וגווארדיה וותיקה ששולטת במנגנון חזק מסואב שמתחיל בירקון 110 ונמשך עד לסוכנות היהודית דרך ההסתדרות.

חברי השמינייה ומנהיגם חיים רמון ניסו לשנות את המציאות הזו. יוסי ביילין הוביל את המשא ומתן עם הפלשתינאים ועמד מאחורי הסכמי אוסלו, עמיר פרץ וחיים רמון חירפו את הקריירה הפוליטית שלהם במאבקם נגד הממסד האוליגרכי ששלט במפלגת העבודה ובהסתדרות ואברום בורג העביר החלטה, שנחשבה בימים ההם להיסטורית, בוועידת מפלגת העבודה הקוראת להפרדת הדת מהמדינה. כולם, השמינייה, עשו ימים כלילות בניסיונות לרפורמה פנימית בשמאל-מרכז הישראלי עוד בימים שרבין קרא לשבור ידיים ורגליים ופרס לא חלם על מזרח תיכון חדש.

ועדיין, השמאל הישראלי העכשווי נוטה להיות ביקורתי כלפי השמינייה. הוא מעדיף לראות ברמון סוג של מפריט-על ניאו-ליברל שפירק את ההסתדרות וביוסי ביילין אליטיסט מתנשא. כשאנו בוחנים לאן המציאות הובילה את כל חברי השמינייה נדמה שעוד ניתן לראות את קווי המתאר של סימן הבעיטה שהשאיר עליהם השמאל הישראלי. חיים רמון התפטר מהכנסת לטובת חדרי ישיבות ודירקטוריונים של חברות אחזקות, יוסי ביילין הוגלה ממפלגת העבודה אל מרצ ושם סיים קדנציה אומללה כיושב ראש, אברום בורג התפטר מהכנסת לטובת עסקים וגילה את עצמו מחדש כ"יהודי פרוטסטנטי" והתאזרח בצרפת, יעל דיין הספיקה להחליף שלוש מפלגות ולמצוא את עצמה כיו"ר מועצת העיר תל אביב-יפו, חגי מירום מסתופף תחת כנפי הממסד כגזבר הסוכנות, נאווף מסאלחה מתהדר בתואר ראש האגף לקשרים בינלאומיים בהסתדרות, עוזי ברעם הקים את המועדון הצרכני "50 פלוס" ורק עמיר פרץ נשאר במשחק, וגם זה לא ברור לעוד כמה זמן.

בסופו של יום, למרות השפעתם הרבה על הפוליטיקה והחברה, לא מימשו חברי השמינייה את שאיפותיהם. לא רק שחיים רמון, המנהיג הכריזמטי והבלתי מעורער של חברי השמינייה לא נהיה ראש ממשלה, אלא שהוא גם לא היה שר חוץ, ביטחון או אוצר. יוסי ביילין, שרקם הסכמי שלום והיה השר היחיד שסגר משרד אשר הופקד עליו בשל חוסר נחיצותו, לא הגיע להשפעה מיניסטריאלית ממשית. בורג נבחר ליו"ר הסוכנות וליו"ר הכנסת, אך למעשה, איש מהם לא מימש את שאיפותיו. אף אחד מחברי הקבוצה לא נהיה שר בכיר (פרט לפרץ שעלילותיו במשרד הביטחון ראויות לדיון נפרד) ואיש מהם לא הפך למועמד קרוב לריאלי לראשות הממשלה.

כיצד הצליחו שמונת האנשים המוכשרים והאינטליגנטים הללו למצוא את עצמם מחוץ לזירה הפוליטית בפרק זמן שכזה? כיצד פרישתם, פרט לפרישתם של רמון וביילין, לא זכתה להתייחסות ציבורית כמעט?

דור מזויין

מחיקתם מן המפה הפוליטית של חברי השמינייה היא נושא הדורש חקירה, אך הוא מתחבר אל סוגיית נוספת: כישלון דור הביניים. למעשה, כשאנו מסתכלים על המפה הפוליטית הנוכחית ובעשור האחרון לא ניתן לזהות אף דמות מנהיגותית או בעלת שיעור קומה. האם עידן המנהיגים הגדולים והכריזמטיים תם?

על מנת לבחון את השמינייה ובני דורה עלינו לבחון את ראשי הממשלה מן הדור הזה: בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט. הדור הזה, שהנהיג אותנו בעשור וחצי האחרונים (פרט לארבע שנים בהן שרון כיהן כראש ממשלה), נכשל בכל ההיבטים. אף אחת מהסוגיות המרכזיות שניצבות בפני מדינת ישראל לא נפתרו. הסכסוך הישראלי-פלשתינאי נמשך, האינתיפדיה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ואלפי הקאסמים מעזה מעידים שגם ביטחון לא הושג, הרפואה והחינוך הציבוריים מקוצצים ומופרטים ושוק העבודה עבר תהליך אכזרי שאת תוצאותיו ניתן לראות במאות אלפי עובדי הקבלן המנוצלים, משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים ולא מצליחות לגמור את החודש ומוות תעסוקתי לבני 50 פלוס. אין חוקה ולא הושגה שום התקדמות ביחסי דת ומדינה. מצבו של המיעוט הערבי לא השתפר והיחסים בינו לבין הרוב היהודי הביאו את שני הצדדים למגמות לאומניות וגזעניות, בהתאמה
.

ניתן למלא עמוד פוליו שלם בתירוצים ובטענות שישמיעו בני הדור הזה; קריסת בריה"מ ועלייה חסרת תקדים, מגמות עולמיות בשווקים ובכלכלה, שכנים לא סימפטים (מיתוס ה"וילה בג'ונג'ל") ותמיד יהיה מי שיאשים את שיטת הממשל. כל אלו לא מסתירים, מסווים או אפילו מטשטשים במקצת את העובדה הפשוטה והחותכת: "הדור הזה רקוב" כמילותיו של רמי פורטיס.

חיים רמון אמר בנאום הפרישה שלו: " בכל פעם אני שומע אנשים, כולל ח"כים מתרפקים על העבר. כמה זה היה "שמח, נפלא, לפני שהגענו". הכל היה זך וטהור ונקי. הנוסטלגיה המזויפת הזו נשפכת מכל עבר ומתארת אידיאל שלא היה ולא נברא…" וענה לביקורת הדורית. הוא קרא לדור הנוכחי לא להרגיש רגשי נחיתות מול דורות העבר.

מה שרמון שכח הוא שמרבית חברי הבית היום, ובטח הדומיננטיים מביניהם, לא סובלים מתסביכים עם דור המייסדים. הם פשוט לא הכירו אותם, לא נאבקו איתם בוועידות המפלגה, לא קראו להם להתפטר כמו שאולמרט בן ה-21 קרא למנחם בגין ב-1966 מראשות חירות אחרי הכישלון המי-יודע-כמה בבחירות. הם פשוט לא שייכים לדור ה'הוא' יותר, לדור שרמון משתייך אליו. לא רק במובן הגילאי, הגברת לבני יושבת ראש האופוזיציה משתייכת אומנם גילאית אל השמינייה, אבל היא נכנסה לעומק הזירה הפוליטית רק בעשור הנוכחי, בעוד שהם, עשו זאת בשנות ה-80. גם אני כתבתי כאן על ההתנשאות הכרונית של כל דור לגבי הדור שבא אחריו, אך התייחסתי אל בני הדור הנוכחי. בני הפחות מ-40, פחות מ-35, פחות מ-30. למעשה, כשאיש שמאל ישראלי צעיר מרים את עיניו ומחפש דמות מנהיגותית שתקים את המחנה מהריסותיו הוא לא מאתר אף אחד ועיניו ממשיכות למצמץ בחיפוש. בני הדור הנוכחי, ושיקראו לו דור ה-Y או דור ה-Z, צריכים לראות את המציאות נכוחה ולהבין שהדור הקודם, דור האימהות והאבות הפוליטיים, לא עמד בנטל. לא שלום, לא ביטחון, לא צדק חברתי. האחריות מוטלת על כתפיהם של בני הדור הנוכחי.

*פורסם לראשונה באתר 'הרשת'*

תגובות

6 תגובות לפוסט “השמינייה – רטרוספקט”

  1. עמית לוונטל on 19 באוקטובר, 2009 16:30

    יש עוד הרבה דברים להתייחס אליהם במאמר, וזה אולי נשמע מעט קטנוני, אבל המעשים של חיים רמון עם החיילת ההיא, גם אם יש מחלוקת על האם זה היה צריך להיגמר בבית המשפט, מעיבים עליו הרבה יותר מדברים אחרים שעשה או לא עשה. אני לא רוצה שבראש מחנה שאמור לדאוג גם לזכויות נשים ולמלחמה בשובניזם וסקסיזם יעמוד מישהו שמתנהג כך.

  2. נמרוד ברנע on 19 באוקטובר, 2009 16:32

    עמית – אין במאמר שום טענה או רמיזה כי רמון צריך לעמוד בראש מחנה השמאל, שמאל-מרכז או אפילו האנטי-ימין. ניתחתי כאן קבוצה של פוליטיקאים, בראשות רמון, שהייתה מאוד משמעותית, ונתתי פרשנות לגבי הסיבות שהובילו אותן לאן שהובילו.
    אני חושב שפרשיית הנשיקה היא חמורה ביותר ולרגע לא עשיתי לרמון הנחות.

  3. מרמיט on 19 באוקטובר, 2009 17:45

    אתה שואל (?) למה השמינייה חטפה בעיטה בתחת מהשמאל.
    מהפרספקטיבה שלי, כמי שהיה אז בן 18 בדרכו מהעבודה (בכל זאת, נוע"ל) למרצ, התשובה היא שהם חטפו את הבעיטה הזאת כי לא היו להם ביצים ללכת עד הסוף.

    הם היו יכולים לפרוש מהעבודה (כמו שהצעתי במו פי לחגי מרום, שבא לפגוש את הגרעין שלי ממש קצת לפני שה"שמינייה" יצאה לאור כמותג), לחבור לרץ ולמפ"ם, להקים את מרצ שלוש שנים קודם ועם אוריינטציה יותר חברתית וסוציאליסטית מזו שהובילו פורשי שינוי ושל ביילין ושות'. אולי גם זה היה נכשל, אבל הם היו יכולים לקנות אז את עולמם, בשיא ימי החושך של האינתיפדה הראשונה, והם העדיפו לבעוט חלושות מבפנים במקום לבעוט בסיר החלב.

    אז מי שלא בועט, סופו שנבעט.
    (בחיי שלא התכוונתי לתפור ככה את המטפורה.)

  4. נמרוד ברנע on 20 באוקטובר, 2009 00:18

    מרמיט – קודם כל זה נשמע מרתק להיות שם כשזה מתגבש מול עיניך. אני לא בטוח שהסיבה היחידה להתרסקותם היא מה שאתה מציג, אבל אין ספק שהרעיון שאתה מעלה הוא רציני וחשוב. דע לך שבספר (המומלץ) "רמון" שכתב אמנון ברזילי, ובו לא רק ביוגרפיה אישית ופוליטית של רמון אלא גם התייחסות לכל התהליכים הללו, מתברר שלא פעם ולא פעמיים עלתה האופציה של פרישה מהעבודה וחבירה אל רצ ומפ"ם. יתרה מכך, מתברר שבשיחות שהם ניהלו עם שולמית אלוני, ג'ומס ויוסי שריד, היה רצון מצד השמאל שהם יחברו אליו ואף ינהיגו אותו. רמון אישית היה מי שחתר ודיבר על זה לא מעט והשאר היו הרבה יותר הססנים והתנגדו לרעיון. משעשע מאוד שאחד המתנגדים הבולטים לרעיון היה יוסי ביילין שבסוף גורש ממפלגת העבודה והעביר קדנציה אומללה כיו"ר מרצ.

    ואגב – לגבי פוליטיקה, אני בהחלט חושב שמי שלא בועט סופו שנבעט. ראה מקרה משה שרת.

  5. עופר נ. on 24 באוקטובר, 2009 16:28

    בלופט החדש של קסטיאל?

    לא נראה לי שכככה בונים שמאל חדש. כבר עדיף להיפגש בג'יסר א-זרקא ליום עבודה משותף בין שלוליות הביוב, או לוותר בכלל על היומרות האלקטורליות ולהסתפק בקידום החרם והסנקציות נגד הכיבוש, שבהתעצמותם יוכלו לגרום לכך שמפלגות הימין יהיו אלה שיסיימו את הכיבוש (ואחרי זה המשחק ייפתח מחדש)

  6. עופר נ. on 24 באוקטובר, 2009 16:34

    עמית, נראה לי שקריאתו של רמון למחוק כפרים צריכה להעיב עליו אפילו יותר מן המעשה הפלילי שעשה.

    נמרוד, נראה לי חיוני להזכיר את ההתבטאויות העקביות של רמון בעניין פשעי מלחמה, ואת שותפותו בהם כחבר בכיר בממשלה, כדי להבין את השמינייה. גם לגבי עמיר פרץ שר הביטחון צריך להזכיר את זה.

השארת תגובה