עם העיניים לקופנהאגן

את פעילותיי ומעורבותי הציבורית-פוליטית התחלתי בתאב"א – תל אביב בשביל אופניים. נאבקנו למען סלילת שבילי אופניים ותחבורה ציבורית, למען סביבה אורבנית שמתקשרת עם בני האדם שבה. דיברנו, בלי לדעת את זה, על תחבורה בת קיימא.זו הייתה פעילות סביבתית-חברתית מובהקת. דרכה ודרך הפעילים בה התוודעתי אל תרבות הצריכה ונזקיה, להשפעות השליליות ולניצול של ארצות המערב את מדינות העולם השלישי ומשאבי הטבע המדולדלים שלהם ולמהפכות הניאו-ליברליות של קרן המטבע העולמית (IMF) ושל ארגון הסחר העלמי (WTO)[1]. נחשפתי והשתתפתי במאבק נגד כביש חוצה ישראל, אחת מנקודות הציון החשובות של התנועה הסביבתית בישראל בשני העשורים האחרונים. אך מאז פעילותי הסביבתית הופסקה. לא לגמרי; מדי פעם חתמתי על עצומה או הלכתי להפגנה ולפני שנה אפיל הצטרפתי ל'אדם, טבע ודין'. אבל שם זה בערך הסתיים. לא עסקתי בנושא באופן פעיל, לא יזמתי דבר (פרט לדיון בהנהלת מרצ בנושא אנרגיה גרעינית שהיה מעניין), לא עקבתי אחר החדשות בתחום, לא קראתי טקסטים בנושא ואפילו לא ראיתי את 'אמת מטרידה An Inconvenient Truth-' של אל גור. אולי בגלל הרפורמות הקניבליות שהובילו סילבן שלום ובנימין נתניהו כשרי אוצר בממשלות שרון, אולי בגלל האינתיפאדה השנייה – התעסקתי בתחומים אחרים.

ואז הגיע שינוי האקלים. ועידת קופנהגן התקרבה והעולם כמרחקה. באוסטרליה, הסובלת מבצורת זה שנים עקב התחממות כדור הארץ, יצאו עשרות אלפים בקריאה לממשלות העולם להגביל את פליטת גזי החממה. האפיפיור בנדיקטוס ה-16 פנה לבאי הוועידה "לשמור על היצירה האלוהית ולגלות אחריות" והביע שוב את מחויבותו למאבק בשינויי האקלים. האו"ם, חבר העמים הבריטי והאיחוד האירופאי מקימים קרנות של מילארדי דולרים להתמודדות עם נזקי התחממות כדור הארץ. בנובמבר התקיים במדינת האיים הקטנה בונואטו ועידה בינלאומית בנושא ויותר מ-30 חברי פרלמנט מהאוקיינוס השקט, אפריקה והקאריביים השתתפו בו.

באיים המלדיביים, שלמרבה הצער הם רק בגובה של מטר וחצי מעל פני הים, קצת מודאגים מתחזית האו"ם שעד 2100 מפלס פני הים יעלה ב-59 סנטימטר. מסתבר, שכל עלייה, גם במספר סנטימטרים גמדי, תביא להצפה של חלקים נרחבים משטח המדינה. ראש הממשלה, שנבחר על רקע הבטחותיו לעלות את המודעות העולמית לנזקי שינוי האקלים, שינס מותניים וכינס ישיבה של הממשלה מתחת למים עם אחד עשר שרים שלבשו חבילות צלילה וירדו לעומק שישה מטר למים. שם, כפי שהם תרגלו מראש, חתמו השרים על קריאה למשתתפי וועידת קופנהגן.


אפילו בנפאל, לא מהמתקדמות שבאומות, קיימו שרי הממשלה ישיבה מיוחדת בנושא. השרים קצת מודאגים מהתחממות הקרחונים אז הם עשו מעשה ועלו לישיבת ממשלה מיוחדת בנושא בהר האוורסט ובכך הפכו את הישיבה לישיבת הממשלה הגבוהה ביותר בהיסטוריה.

קרחונים

כולם, בכל רחבי הגלובוס, עושים ימים ולילות כדי לצמצם את פליטת גזי החממה "לכלוא את השד המזהם בארובה" בלשונו של יוסי שריד. הודו וסין, הנציגות המובילות והמזהמות ביותר של המדינות המתפתחות, הציבו יעדים מוחשיים לצמצום פליטת גזי החממה. נשיא המדינה המזהמת בעולם, ארצות הברית, הודיע כי יקצץ בשיעור פליטת גזי החממה ב-17% עד 2020 וב-83% עד 2050. גם בבלוגספירה נרשמה התעוררות וצויין יום הפעולה לבלוגים – Blog Action Day – שהיה השנה בסימן שינוי האקלים והתחממות כדור הארץ. בדרום הארץ כיבו אלפים את האורות במשך שעה כמחאה על הקמת תחנת הכוח הפחמית באשקלון. מאשקלון ועד מועצה אזורית יואב דרך שדרות, קריית מלאכי ומועצות אזוריות אחרות בנגב הרימו אתמול האזרחים קול זעקה אדיר נגד האיוולת שאמורה לקום בחצר האחורית שלהם.

אבל אז הגיע ביבי. כן, אותו ביבי ישן של פעם, ביבי של 96', ביבי של "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", ביבי של "הציעו לי להיות שר האוצר של איטליה" וביבי שקיצץ את הקצבאות יותר מהר ממה שהיה כתוב בספר ההפעלה של מילטון פרידמן.

כתב הסביבה הוותיק והחרוץ של "הארץ" צפריר רינת עשה מעשה נדיר במקומותינו, ופרסם כתבה הבוחנת את תפקודו של ראש הממשלה במישור הסביבתי. "ככלל, הרקורד הירוק של נתניהו התאפיין עד לאחרונה בהתעלמות כמעט מוחלטת מנושאים סביבתיים או אפילו בקידום יוזמות להן השפעה שלילית על הסביבה." כותב רינת. גם בכהונתו הראשונה (1999-1996) כראש הממשלה "נתניהו לא הצטיין בהישגים סביבתיים" מספר רינת והיה ראש הממשלה הראשון שמינה שר לאיכות סביבה במשרה חלקית: רפאל (רפול) איתן שימש במקביל כשר החקלאות ופיתוח הכפר. האמת היא שגם ארדן הוא לא שר לאיכות סביבה במשרה מלאה ומשמש גם בתפקיד השר המקשר בין הכנסת לממשלה, תפקיד אשר גוזל לו לפחות יום וחצי בשבוע. נחזור לנתניהו. משבר המים החמור שבו ישראל מצויה, מאיר רינת את עינינו, החל בכהונתו הקודמת של נתניהו "אך הממשלה לא נערכה לטפל בו ולא קיבלה הכרעות בנושאים כמו הקמת מתקני התפלה או פעילות חיסכון". בין יתר הרעות החולות שסיפק לנו נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון השנייה, "היה נתניהו שותף בממשלה שקיבלה את ההחלטה לקדם את תוכנית תחנת הכוח הפחמית באשקלון – יוזמה העומדת בניגוד גמור למחויבות להפחתת גזי חממה.".

ואז הגיע גלעד ארדן. דרך טובה לבדוק את היחס של הממסד הישראלי אל סוגיות סביבתיות היא פועלו של השר הממונה על העניין, גלעד ארדן. במקרה שלנו מדובר במיניסטר צעיר ונמרץ, אדם מוכשר וחד לשון, שנכנס כרוח סערה אל המשרד. כאשר נדרש לענייני וועידת קופנהגן המתקרבת ומצבה של ישראל בנוגע לגזי החממה הצהיר השר ארדן במסיבת עיתונאים כי: "אבקש מהאו"ם לחייב את ישראל לצמצם פליטת מזהמים". מספר שבועות לאחר מכן הצהיר במסיבת עיתונאים כי "הקהילה הבינלאומית צריכה להכריח את ישראל לצמצם את פליטות גזי החממה שלה." זו אמירה מקוממת להחריד שמביאה לשיא חדש את שימת הפס על איכות הסביבה. אם עד כה התרגלנו למריחות והצהרות ריקות מתוכן, עכשיו אומר הלכה למעשה השר לאיכות הסביבה קבל עם ועדה: "באמת שאין לממשלה או לי שום כוונה לטפל או לקדם את הנושא. שהגויים ישברו את הראש.".

האם ארדן שכח שהוא שר במדינה ריבונית ועצמאית? חשבתי לתומי שמי שאחראי לצמצום פליטות המזהמים בישראל היא ממשלת ישראל ולא האו"ם. ארדן, בעל ההשכלה המשפטית, נעדר כנראה מהשיעור באזרחות שבו לימדו על אחריות מיניסטריאלית.

ופתאום הכל התחבר – ועידת קופנהגן בפתח, העולם כולו מתוח לדום לקראת דיונים בעתיד כדור הארץ ושינוי האקלים ורק פה אוסף הגמדים המתקראים ההנהגה הישראלית[2] עסוקים במי האפסיים של סוגיות פנים-קואליציוניות וטומנים ראשם בחול אל מול האתגר הכי גדול שניצב מול האנושות.

שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ – מה הסיכונים בעצם?

"[…] התחממות כדור הארץ היא סיפור כבד ומסורבל. לרובנו עדיין לא ברור הקשר בין שינוי האקלים לבין מזג האוויר במקום מגורינו, מה שמקל עלינו עוד יותר להדחיק את משמעויותיו."

פרופ' דני רבינוביץ'

נושאים סביבתיים בכלל ושינוי אקלים בפרט הם נושאים סבוכים. הם קשורים למדע, יש להם עולם מושגים משל עצמם ולעיתים ההשפעות שלהם כל כך רחבות שקשה לנו לתפוס אותם.

שינוי אקלים למשל הוא תחום שאומנם מעסיק את מנהיגי העולם ובקרוב תתכנס בקופנהגן וועידה של האו"ם בנושא שאליה יגיעו מנהיגי העולם אך לרובנו אין באמת מושג מה הוא אומר. מה זה גזי חממה? מה המשמעות של התחממות גלובלית? ומה זה משנה אם הטמפרטורה תעלה בעוד במעלה?

על כל אלו (ועוד) יענו לכם האתרים והקישורים הבאים שמספקים חומר רקע לנושא:

אנסה להציג בפניכם מגוון מייצג של חלק מהנזקים וההשפעות השליליות הנרחבות של משבר האקלים – אלו שכבר קרו, אלו שעתידים לקרות ואלו שמתרחשים ברגעים אלו ממש.

לדעתו של ד"ר אדיב גל, אקולוג וזאולוג ההשפעה של שינויי האקלים על חיינו היא " רב-תחומית, חוצה גבולות, עמים, תרבויות ויבשות.". לטענתו, ללא קשר למחלוקות הקיימות בין המדענים לגבי הגורמים להתחממות כדור הארץ, מוסכם כי במאה השנים האחרונות נמדדה עלייה של 0.6 מעלות צלזיוס על פני כל כדור הארץ. בשלושים השנים האחרונות חלה התגברות במגמת העלייה בטמפרטורה בכדור הארץ. באלפי תחנות ניטור הגיע קצב העלייה ל-1.8 מעלות צלזיוס.

שטפונות. גל כותב גם כי "עליית מפלס מי הים גורמת לשיטפונות ולנזקים חמורים לאדם, לרכוש ולטבע.". אם נהוג לחשוב שנזקים מעליית מפלס מי הים היא רק עניין של איים זעירים אז כוחות הטבע, או שמא יש לומר נזקי האדם, הביאו אותם גם לאירופה.

בדצמבר האחרון חוותה וונציה שיטפונות אדירים. מפלס המים עלה כ-46 סנטימטרים מעל קו ההצפה, המסמן את הנקודה שבה עולה מפלס המים על גובה התעלות והרחובת, והגיע לרמתו הגבוהה ביותר מזה שלושים שנה. האתרים ההיסטוריים הוצפו וספגו נזקים קשים.

באיטליה חוששים כבר שנים כי התחממות כדור הארץ תגרום להצפות רבות ואף לשקיעתה של וונציה בים עקב עליית מפלס הים. המקרה המתועד החמור ביותר של הצפה בעיר, אשר מכונה בפי האיטלקים "אקווה אלטה" (מים גבוהים) התרחש ב-1966. כתוצאה מהשיטפון כ-5,000 איש נותרו חסרי בית.

גם באנגליה, מדינה שרגילה לגשם לפחות כמו שאנחנו רגילים להתלונן שחם לנו, נמדדו משקעים חריגים ביותר ביממה אחת ביולי. במחוז ורצ'סטר באנגליה, מקום בו הממוצע הכולל ממאי עד יולי עומד על 154 מ"מ. באותו יום ביולי נחתו גשמים של מאה ועשרים מ"מ על המחוז האומלל.

רחובות הפכו לנהרות, 45,000 בתי מגורים ועסקים הוצפו ולמעלה מ-120 איש, כמניין כנסת ישראל כולה, נזקקו לחילוץ על ידי מסוקים.

בלונדון נסגרו תחנות של הרכבת התחתית עקב הצוות ואחד מהקווים הסדירים הושבת. כמו כן

חלק ממסילות הברזל מלונדון הושבתו לצד כבישים ראשיים שהוצפו והפכו ללא פעילים. שדות התעופה ספגו מכה גם הם. בהית'רו בוטלו 141 טיסות ושדה התעופה הבינלאומי לוטון נותק מכל דרכי הגישה אליו.

לאחר מכן, מעל רבע מיליו איש נשארו ללא מים זורמים כשבועיים. כמו כן הנזק האדיר שנגרם לחקלאות, בשילוב עם גל החום ששטף את אירופה (עוד אחד מפלאי המשבר) הביא לעלייה תלולה במחירי הפירות והירקות. ההערכות הכלליות של הנזק בעקבות השיטפונות הוערכו בסביבות 2.5 מיליארד שטרלינג או 10 מיליארד שקל.

כל זה אירע בסדרה של שיטפונות אשר שיאה היה ביולי בשיטפונות החמורים ביותר מאז 1947.

התקשורת תיארה את ההיסטוריה של השיטפונות באנגליה. לטענת ה-BBC השיטפונות גרועים יותר מ47 ואילו The Independent הצהיר על השיטפונות החמורים בהיסטוריה המודרנית לעומתם The Guardian טוען שהשיטפונות של 47' שנגרמו כתוצאה משילוב בין גשם והפשרה של שלג היו גרועים יותר.

המדענים משום סבורים, שיש לזה איזשהו קשר להתחממות כדור הארץ.

יש גם אנשים שלהם וועידת קופנהאגן שנפתחת היום כבר לא תעזור. בפפואה-גיניאה החדשה 3,000 אזרחים, תושבי איים קטנים מסביב להר געש כבוי, זכו להיות הראשונים בעולם שיוכרו כפליטי משבר האקלים. מסתבר שהאיים באוקיינוס השקט לא מתמודדים כל כך טוב עם מה שאנחנו מעוללים לכדור הארץ ומגיבים בצורות משונות. הקו החוף שלהם נסוג ב-200 מטר בתוך חמש שנים, הגאות מציפה את השטחים החקלאיים שלהם והסערות ממוטטות את הבתים. בימים אלו נמצאים האזרחים בתהליך יישוב מחדש לאי גדול והררי באזורם.

קרחונים. תופעת המסת הקרחונים היא עובדה קיימת שאין להתעלם ממנה. רק בשנת 2006 נמסו קרחונים השווים בגודלם לשש פעמים שטח מדינת קליפורניה (כמיליון מייל מרובע), וגרמו לעליית מפלס מי הים. פרופ' רבינוביץ' מספר לנו על הקרח הארקטי הנסוג. אונייה של ארגון גרינפיס בשם Arctic Sunrise העולמי בילתה את הקיץ והסתיו של 2009 באזור השוליים הדרומיים של כיפת הקרח של הקוטב הצפוני. הצוות תיעד בתמונות פורצות דרך כיצד קו החוף הקופא נסוג צפונה ככל שהקיץ מעמיק. רבינוביץ' מוסיף: "המיוחד בתמונות היה שהן צולמו בקו רוחב גיאוגרפי 84.2 צפון: בהיסטוריה של מחקר הקוטב אין תקדים למצב שבו גבולו הדרומי של אוקיינוס הקרח הצפוני נמצא בנקודה צפונית כזו.".

המשמעות של הצילומים היא שהקרח הארקטי מצטמצם במהירות גבוהה בהרבה מהנחות העבודה של המדענים.

גם כאן יש מוכי גורל שוועידת קופנהאגן לא תעזור להם.באלסקה כל תושבי הכפר קיבלינה (Kivalina) בן 400 השנים נאלצו לנוס על נפשם מכיוון שהצפות, שנגרמו כתוצאה מהתחממות הקרחונים. אחד הקרחונים מגן על הכפר אשר נמצא בין שני נהרות לבין הים מפני הסופות בחורף. התחממות כדור הארץ הביאה להתמוססות הקרחונים מה שקצת מקשה על התושבים לשרוד את סופות החורף העזות.

חי, צומח, דומם. בל נשכח את ההשפעות ההרסניות של שינוי האקלים בצומח ובבעלי החיים. פגיעות אלו בשרשרת המזון האקולוגית ובאיזון הפנימי של הטבע יביאו בעקיפין לפגיעה באדם. המערכות האקולוגיות מסביבנו מאפשרות לנו נגישות אל מגוון תרופות ומזון שמבוסס על צמחים ובעלי חיים.

אם תוצאות הוועידה בקופנהאגן לא יהיו מוצלחות, משבר האקלים יגרום להכחדתם של מינים אלה ובעקיפין להכחדתן של תרופות עתידיות.

על מנת להמחיש את הנזקים הצפויים לסובב אותנו נפנה אל חברינו דב הקוטב. כולם אוהבים את דב הקוטב. הוא חמוד, אם מחפשים אותו בגוגל מוצאים תמונות חמודות שלו. בגלל ההתמוטטות של מערכות אקולוגיות שלמות אנו עומדים בפני הכחדה של אחוז ניכר מהמינים. בין העומדים הראשונים בתור, דב הקוטב. עכשיו אני לא מדען אבל אני בטוח שלהכחיד אותם זה לא רעיון טוב כל כך. אנחנו לא יודעים מספיק על האיזונים בין מערכות החיים באזורים שונים בכדור הארץ, אנחנו לא יודעים מספיק על ההתנהגות של דובי הקוטב ועל הגנטיקה שלהם. אלו הם דברים חיוניים להתפתחות המדע, להתפתחות הרפואה, להתפתחות האדם.

שלא נדבר על מחלות. עליית הטמפרטורות תביא להתפשטותן של מחלות קיימות והתפרצותן של מחלות חדשות. מן המפורסמות כי טמפרטורות גבוהות לאורך זמן מאפשרות למחלות כקדחת הנילוס להתפשט באזורים חדשים. דמיינו לעצמכם חזרה של המלריה לחיינו בעולם המערבי.

פליטים, מלחמות, עוני. עליית מדרגה בכל המתואר לעיל תביא קרוב לוודאי לעשרות מיליוני פליטים, לעודד מלחמות על משאבי טבע, להביא ללחץ כלכלי על המדינות המפותחות ולהתמוטטות מדינות מתפתחות

האזהרות של בוש והפנטגון. במהלך כהונתו של ג'ורג' וו. בוש כנשיא ארצות הברית, אותו נשיא שסיכל את אמנת קיוטו והיה סבור כי התחממות כדור הארץ היא 'מתיחה' של מדענים, הוזמן על ידי הפנטגון דו"ח מיוחד בנושא הנזקים העתידיים של משבר האקלים.

הדו"ח מתאר את העתיד להתרחש בעשורים הקרובים בעקבות שינוי האקלים "ימיטו אסון של ממש על האנושות" לשון הדו"ח "הים יעלה על גדותיו ויכסה ערים שלמות, בצורות ימיטו רעב על אזורים נרחבים ומדינות יחלו להילחם ביניהן על המשאבים המידלדלים.". בתחזיות המוות מעריך הדו"ח כי מדובר במיליוני בני אדם ב-25 השנים הקרובות. כמו כן קיים חשש מבוסס לתסריט שבו שבנגלדש תינטש מכיוון שכל תושביה יהגרו עקב זיהום המים במי מלח.

החשיבות העליונה שייחס ממשל בוש לטרור לא הפריעה למחברי הדו"ח לטעון כי: "מחברי הדו"ח סבורים כי תסריט הבלהות הזה הוא סביר בהחלט, וכי יש להתייחס אליו בכל הדחיפות, כיוון שהוא מעלה איום חמור יותר על ביטחון ארצות-הברית מאשר הטרור.".

על פי התחזיות הקיימות 9% מאוכלוסיית אירופה נמצאת בסיכון עקב מקום מגוריה, באפריקה כרבע מהאוכלוסייה עתידה להיפגע, בהודו גם עלייה מתונה במפלס פני הים עלולה להביא לשבעה מיליון פליטים.

עוד צפויים נזקים לשטחי חקלאות רבים (לדוגמה הנילוס והדלתא סביבו, האזורים היחידים במצרים המתאימים לעיבוד חקלאי),

המלחת מי תהום, פגיעה בדגה, הצפת מתקנים ותשתיות ופגיעה בתיירות המושתתת על אזורי חופים.

הדחקה

פרופ' דני רבינוביץ', אחד האינטלקטואלים הציבוריים החלוציים בתחום שינוי האקלים, ניסח את הדברים יפה:

"כשאומרים בישראל "סכנה קיומית" מחשבתנו נודדת באופן אינסטינקטיווי לצבאות זרים שמאיימים על הגבולות ולנשק להשמדה המונית. כשמזכירים "אי-יציבות עולמית" או "סכנה לשלום העולם", אנו מהרהרים במלחמות בין המעצמות על שליטה בעולם. […]אבל הגיע הזמן להחליף דיסקט. אם המאה הקודמת התאפיינה במאבקים בעלי אופי לאומי, בהתמודדות בין-גושית ובמחלוקות אתניות, מתרבים הסימנים שבמאה ה-21 עשוי גורל האנושות, או חלקים ממנה, להיחרץ בגלל התחממות כדור הארץ."

יחד עם זאת אין די במצגות, מסמכים, נתונים ושכנוע רציונלי על מנת להפנים את חומרת האיום ושינוי דפוסי הפעולה כלפיו. האיומים והסכנות הנשקפות משינוי האקלים והתחממות כדור הארץ הם כה גדולים שלעיתים קשה לנו לתפוס אותם. שערו ברוחכם את תגובתו של אדם צעיר שיודיעו לו כי אימו הבריאה נפטרה בפתאומיות כתוצאה ממפרצת באבי העורקים. גם לאחר שיקלוט במישור הרציונאלי שאימו איננה בין החיים נפשו לא תעכל זאת. מנגנוני ההדחקה יופעלו.

במאי הקולנוע והטלוויזיה אוהבים להראות לנו את הסצנה הבאה: רופא, שוטר או נציג אחר מטעם הרשויות מודיע לאם דואגת או בן זוג נאמן שהיקר לו הלך לעולמו. תגובתם תהיה לרוב משהו בסגנון: "לא יכול להיות! זה לא קרה!" מלווה בבכי ודמעות שתישמע בנאלית לאוזן הרגישה למניפולציות מסוג זה. אך זוהי טעות לראות בזעקת ההכחשה עוד אפקט קולנועי זול לסחיטת רגשות, זהו ביטוי אותנטי לתגובת ההדחקה הראשונית. חוסר יכולת של הנפש להביא דבר כזה אל המודע כלל.

תגובה זו היא טבעית ולגיטימית כשהיא מתרחשת בנפשו של אדם בודד כלפי סוגיה אישית. היא לא לגיטימית כשהיא מתרחשת בהנהגה של מדינה עם שבעה מיליון אזרחים ובלי שמץ של מושג איך להתמודד עם האיום הזה שנקרא שינוי האקלים. המנהיגים שלנו, ללא יוצא מן הכלל, מסתכלים אל משבר האקלים המתקרב אלינו בצעדי ענק, צועקים: "זה לא קורה!" ומפנים מבטם. בקרב המנהיגות הישראלית לא נמצא ולו אחד או אחת שהישירו מבטם אל המציאות, שלא נדבר על לנסות להתמודד איתה בצורה שהיא לא קבירת הראש בחול.

איכות הסביבה במדינת הגמדים

או: החור באוזן כמשל

כשרפול, שר לאיכות סביבה בחצי משרה, נכנס לתפקיד הוא נשאל על ידי עובדיו: "איך תפתור את בעיית החור באוזון?" ורפול איש הזיתים והחמישירים ענה בשליפה: "חור באוזון? כמה מסמרים, פטיש, וגמרנו."

האמירה הזו מייצגת את הצורה שבה רוב ההנהגה של מדינת ישראל רואה סוגיות סביבתיות. עבורם מאבק נגד תוכנית ספדי הוא מאבק של מחבקי עצים והמאבק נגד כביש 'חוצה ישראל' הוא לא יותר מאשר מחאת היפים רומנטית. בישראל של 2009 איכות סביבה עדיין נתפסת כמותרות, כ'איכות חיים', כלוקסוס של בורגנים מרעננה וסיסמאות ריקות מתוכן של תנועות נוער, מעין מס שפתיים שצריך לשלם, נורמה חברתית מקובלת לכל היותר.

המתבונן מן הצד, או האדם הסביר אם תרצו, יכול לחשוד שההמונים על היערכות ישראל לשינוי האקלים במסדרונות הממשלה לא קיימים כלל.

בישראל כל הדיבורים האלה על שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ האלה לא באמת מזיזים לאף אחד. רק עכשיו, דקה וחצי לפני פתיחת הוועידה הבינלאומית בנושא, נזכרה ישראל להכין איזושהי עבודת מטה בנושא. החלטת ממשלת בנושא? אין. הצעת חוק ממשלתית? אין. תוכנית לאומית להפחתת גזי החממה והתמודדות עם הנזקים? אין. מה יש? תוכנית בשלבים מתקדמים להקמת תחנת כוח פחמית באשקלון שעתידה להגדיל ב-13% את פליטות גזי החממה של ישראל. דו"ח מיוחד של מבקר המדינה מיכה לינדשטראוס קובע ש"ישראל לא ביצעה את הפעולות הבסיסיות הנדרשות להיערכות לטיפול במשבר האקלים, ואין לה יכולת מקצועית לעקוב אחר שינויים אקלימיים". בין היתר השירות המטאורולוגי שממונה על המעקב האקלימי סובל מתת תקציב, תת תקנון וכמה מחשבים מקולקלים. כמו כן אין בנמצא לא בסיס מידע מפורט ומקיף על פליטת גזי החממה בשטחה ולא תוכנית פעולה לאומית להפחתת פליטת גזי החממה.

אפילו על המחווה הקטנה שבאישור חבילת הצעות החוק של השדולה הסביבתית חברתית שהובילו דב חנין, אופיר פינס ויצן הורוביץ לקראת הוועידה החליטו לדלג בממשלה ואישרו רק חצי ממנה. עד כדי כך לא רצינו לאותת לעולם שישראל רצינית לא רק בנוגע לאיום האיראני ולהקפאת ההתנחלויות אלא גם בצמצום פליטת גזי החממה. כשהממשלה מגיעה לוועידה ללא עמדה מגובשת וכלל לא ברור האם הנשיא, ראש הממשלה או רק השר לאיכות הסביבה וכמה ח"כים מהאופוזיציה יגיעו לקופנהגן המצב בכי רע.

בפרפראזה על מאמרו דני רביבוניץ', בחברה הישראלית איכות סביבה נתפסת כמותרות, מגרש משחקים של אוהבי טבעי, אסתטיקה וניקיון ומרבית העוסקים בו הם מי שיש להם הכל והם עוסקים בהגנה על תחביב. או בתרגום למציאות הישראלית: חוץ מכמה משוגעים לדבר ובורגנים אף אחד לא שם קצוץ על נושאים סביבתיים.

כרוניקה של הזנחה

אך למרות שזו מצווה גדולה, שגם מסבה לי הנאה, לתקוף את נתניהו וממשלתו, יש לומר את האמת. במדינת ישראל לא שמו פס אף פעם על איכות הסביבה. הזלזול בנושא הסביבתי מתחיל כאן מבראשית. המפעל הציוני ראה את הטבע כאיזשהו משאב שאפשר לשחק בו ולהפוך לתוכנית כפי בקשתך. בשיטה זו ייבשו את החולה במבצע ציוני גדול, השקיעו במוביל הארצי והזניחו את אקוויפר החוף כי הוא הרי יסתדר לבד, הקימו יישובים קטנטנים עד זעירים על כל פיסת אדמה אפשרית כי זה הרי 'כיבוש הארץ' ו'הפרחת השממה' ללא כל חשיבה או תכנון סביבתיים וממשיכים לשאוב מהכינרת עד שהיא תגיע לנקודת האל חזור .

המודעות במערכת הפוליטית לעצם קיום המושג 'איכות סביבה' הגיעה לכאן בערך 30 שנה אחרי שהיא התחילה בכל העולם המערבי. עד אז חשבו שאיכות סביבה זה 'לא לקטוף את פרחי הבר'.

בשנת 1969 פנה ח"כ המנוח יוסף תמיר, אחד מחלוצי התנועה הסביבתית בישראל, אל יו"ר סיעת הליברלים, ח"כ אסתר רזיאל נאור, בבקשה לקיים דיון במשבר משק המים בישראל היא שאלה אותו: "תגיד לי תמיר, מה לכנסת ולכנרת?". בשנת ה-61 למדינת ישראל כתב על כך תמיר: "עד כדי כך היה הניכור של מנהיגות המדינה גדול בכל הקשור בשימור הטבע והסביבה."

הטיפול הממשלתי לנושא גם הוא התחיל באיחור רב. רק בשנת 1973 הקימו את "השירות לשמירת איכות הסביבה" כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה, שעברה בסחר מכר אל משרד הפנים והפכה למשרד ממשלתי עצמאי רק ב-1988. גם אז לא ראו במשרד גוף משמעותי וזמן קצר לאחר שמונה רוני מילוא לשר הממונה התיק עבר אל ראש הממשלה שמיר כאילו היה מדובר בעבודה צדדית, משהו לדחוף בלו"ז בין בין ישיבת קבינט לישיבת ממשלה. גם הגעתו של יוסי שריד, אחד מהשרים המשמעותיים במשרד שגם הגדיל את תקציבו וסמכויותיו בצורה משמעותית, לא קרתה בצורה טבעית. עם הרכבת ממשלת רבין מונתה לשר אורה נמיר ורק לאחר מאבק ציבורי ותקשורתי נרחב, שבמסגרתו טען שריד כי "הפקירו אותו בשטח", מונה שריד לשר לאיכות הסביבה והרחיב את מסגרת התפקיד.

בשנים האחרונות התרגלנו לטיפוסים מפוקפקים במשרד לאיכות הסביבה. אנשים כמו צחי הנגבי, שהפך את המשרד למפעל למינויי מקורבים חסרי כל כישורים והשכלה או לשלום שמחון, נציג המושבים האופורטוניסט שהפך לקבלן הביצוע של הצמד נתניהו-ברק למשימות מלוכלכות. מדובר בנבחרי ציבור שמידותיהם המוסריות הושחתו כמו פואד בן-אליעזר ואריק שרון שעל עלילותיהם אין צורך להרחיב. הימצאותם של שרים כאלה במשרד לאיכות הסביבה חמורה לא רק מכיוון שהציבור הישראלי לומד לזהות את המשרד לאיכות הסביבה עם המושחתים שבנבחריו אלא מכיוון שעניינה הסביבתיים של מדינת ישראל מנוהלים בנורמות ירודות בכל אספקט שהוא. במקום להציב את המיטב שבאנשינו אל מול האתגרים הסביבתיים של המאה ה-21 אנו בוחרים באנשים שהתרבות הארגונית שלהם מתנהלת בסחר מכר, שמור לי ואשמור לך, חפיפניקיות ונפוטיזם.

למעשה, במציאות הישראלית השר לאיכות הסביבה הוא בין השרים שפחות משפיעים[3] על האוויר שאנחנו נשמים והמים שאנחנו שותים. שר התחבורה ושר התשתיות, שלא נדבר על שר האוצר, הן דמויות שמשפיעות הרבה יותר על מצבה הסביבתי של ישראל. גם כאשר ממנים שר שנחשב כרציני ומקצועי למשרד לאיכות הסביבה, דוגמאת גלעד ארדן, מטילים עליו את התפקיד גוזל הזמן של השר הממונה על הקשר בין הכנסת לממשלה מה שמקצץ את שבוע העבודה שלו לפחות ביום וחצי לטובת מענה לשאילתות בכנסת והדיפת הצעות אי-אמון. במדינה מתוקנת, אחת כזו שישראל שואפת להיות, השר שממונה על איכות הסביבה הוא דמות דומיננטית בממשלה וחתימתו נדרשת לביצוע כל מהלך בעל השלכה משמעותית בתחום הסביבתי. השר הקודם לאיכות הסביבה למשל היה דמות דומיננטית מאוד. קראו לו גדעון עזרא והוא הובא לפוליטיקה כשחקן רכש בתור סגן ראש השב"כ לשעבר. חבל רק שהחותם היחיד שהשאיר היה שינוי שם המשרד מ'המשרד לאיכות הסביבה' ל'המשרד להגנת הסביבה'.

הסיפור הבא מעיד על כך כאלף עדים: לקראת פתיחת וועידת קופנהאגן היום כל מדינה מתבקשת להודיע על התחייבותה להפחתה בפליטות גזי החממה. ישראל, שלא גיבשה עמדה רשמית בנושא והממשלה שלה לא קיימה דיון כלל בנושא, נמצאת בבעיה. מצד אחד השר לאיכות הסביבה גלעד ארדן מתכוון להציג בכנס את המסקנות של הדו"ח שהכינה עבורו חברת מקינזי. מצד שני שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו פנה אל ראש הממשלה בבקשה למנוע את הצגת המסקנות מכיוון שלא התקיים דיון מסודר בממשלה. לא רק שהשר לאיכות סביבה לא יכול להוביל מדיניות בנושאי סביבה אלא שהממשלה כלל לא מתכנסת לדון בנושא ואל וועידה בינלאומית רמת דרג שבכל העולם נושאים אליה עיניים ישראל מגיעה בידיים ריקות.

וכשהשר הממונה על העניין הוא נון-פקטור, ואין לנושא אמא או אבא שקם בבוקר וקידום התחום שהוא ממונה עליו לא עומד לנגד עיניו, או לפחות לא כזה כשיש לו כלים וסמכויות לקדם אותו, אז במדינת ישראל הלא-סביבתית בעליל לא זז שום דבר.

דרושה: מנהיגות סביבתית

למדינת ישראל דרושה מנהיגות סביבתית. הרשו לי להבהיר למה אני מתכוון מכיוון שאני חושש שהדברים יתפרשו כפשוטם, ולא כך. לא דרושים 'חלוצים סביבתיים' או חברי כנסת מהאופוזיציה שילחמו למען איכות הסביבה. הם קיימים, הם עושים עבודת קודש וכבודם במקומם מונח.

לצערנו הרב כוחם של אנשים אלה שהקדימו את זמנם ומנסים להשפיע על קובעי המדיניות המציאות במאבק יום-יומי וסזיפי הוא מוגבל וכוחם לא יעמוד אל מול האתגרים העצומים שעומדים בפנינו בתחום הסביבתי.

לסביבה ולמשאבי הטבע אין 30-20 שנה עד שהאזרחים במדינת ישראל יבינו שאי-אפשר לזהם בלי חשבון, לפלוט גזי חממה כאילו אין מחר ולעשות שוק מתקנות איכות סביבה. הגענו לנקודת זמן שבה הפעולה לא יכולה להיות רק Grassroot ויוזמה מקומית של וועד השכונה או רשימות מוניציפאליות. את הרכבת הזו פספסנו, שינוי איטי והדרגתי מלמטה לא יציל אותנו. אנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסא, להשקיע הון במחקר ופיתוח למציאת מקורות אנרגיה חלופיים, לפתוח בתוכנית לאומית לחיסכון במשאבים וצמצום טביעת הרגל האקולוגית שלנו. את אלו יכולה לעשות רק לבצע מנהיגות בעלת שיעור קומה שמשחקת בליגת העל של הפוליטיקה הישראלית.

"גדולות מופיעה בעיתות משבר" אומרת המימרה הידועה וזוהי שעת משבר. בניגוד לדימויינו הירוד, ידענו להצמיח מנהיגים מקרבנו בעיתות משבר וחירום. הם היו מנהיגים מסוג מאוד ספציפי: מנהיגי מלחמה ושלום, מנהיגים שידעו לכבוש ולהרוס ומנהיגים שידעו לחתום על הסכמי שלום. מדי פעם התפלק לנו איזה לוי אשכול כזה שעסק בסוגיות כלכלה וחברה, אבל כשאומרים 'מנהיגות' לישראלי הממוצע הוא מדמיין את מי שיסכל את הגרעין האיראני ויביא להסכם שלום עם הפלשתינאים. את הדיסקט צר האופקים והלא מעודכן הזה צריך להחליף. מי שעדיין שבוי באשליות שווא על כך שניתן להתעלם משינוי האקלים ולטאטא מתחת לשטיח את פליטת גזי החממה יקבל שיחת השכמה בוועידת קופנהגן. הפעמונים על קריאת חירום צלצלו בדמות הוריקנים מתגברים, צונאמי קוטל צוויזליזציה וקרחונים נמסים.

כשנתניהו מודיע שהוא שוקל לא יגיע אל וועידת קופנהאגן מכיוון שיכול להיות שאחמדינג'אד יהיה בחדר מתברר עד כמה המצפן שלו לא מכוון. האיומים היחידים שנתניהו מסוגל לקלוט הם איומי נשק גרעיני וקאסמים מחמאסטן. איומים סביבתיים או משבר האקלים נשמעים לו כשפה זרה.

לישראל דרושה מנהיגות ברמה הלאומית, שלצד עמדותיה המוצקות והמגובשות בתחומי השלום והמלחמה, הכלכלה והחברה, תהיה לו עמדה מוצקה, מגובשת ומנומקת בתחומים סביבתיים. לא יכול להיות שבבוליביה, מדינת עולם שלישי שסובלת מעוני קיצוני ועד לפני כמה שנים היו בה אנלבפתים, תקדיש הממשלה יותר תשומת לב לשינוי האקלים מאשר ממשלת ישראל שבקרוב תימנה על מדינת ה-OECD. העובדה שבאיי פיג'י 66% מהאנרגיה מופקת ממקורות מתחדשים ועד 2015 הם עתידים להגיע ל-90% בעוד שישראל המתהדרת בהיותה חברה בסקציית המדינות המערביות באו"ם לא מנטרת אפילו את פליטות גזי החממה שלה.

בינתיים, במדינת הגמדים, שבה מינו שר לאיומים אסטרטגים[4], מצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא עומד בראש המדינה "המאוימת ביותר בעולם". אני מצפה מהמנהיגות הישראלית שתתחיל להתכונן לאיום הסביבתי.

לקריאה נוספת:


[1] הגברת נעמי קליין פרסמה ספר שתורגם לעברית לא מזמן ועוסק בנושא בשם 'דוקטרינת ההלם' ויצא לאור בהוצאת אנדלוס.[2] דויד גרוסמן כינה זאת "הנהגה חלולה".[3] ראו את מאמרו של עו"ד עדי וולפסון בנושא הצורך בטיפול הוליסטי כלל-משרדי בנושא הסביבתי.[4] ראו בהקשר זה שירו של תומר ליכטש בנושא

תגובות

17 תגובות לפוסט “עם העיניים לקופנהאגן”

  1. תומר רזניק on 8 בדצמבר, 2009 01:43

    מצויין! מאוד אינפורמטיבי – ממש כתבה מגזינית. הפוסט הזה הוא דוגמא ליתרון שיכול להיות לבלוגוספירה על העיתונות הממוסדת – תכנים איכותיים, ארוכים ומעמיקים, ולא איזה כתבת 300 מילה שמורכבת טלאים-טלאים מהודעות לעיתונות.

  2. שחר ה. on 8 בדצמבר, 2009 03:16

    שלום נמרוד,
    קודם כל נהניתי מאוד לקרוא את הפוסט המצוין והכתוב היטב (כמו תמיד בבלוגך) למרות שבו-זמנית גם כאב לי להיזכר בחרפה שהיא המדינה שלנו ובייאוש שנלווה לנושא הסביבתי.

    אני רוצה להעיר על כמה דברים כאן.

    קודם כל, האמירה של גלעד ארדן כאילו עלינו להישען על כפייה מבחוץ בכל הקשור למצב הסביבתי.
    אני לא רואה כיצד זה שונה כ"כ מאיתנו בשמאל שמייחלים לשלטון אמריקאי שיאלץ אותנו בסנקציות או בקיצוץ הסיוע הכלכלי להפסיק את מפעל ההתנחלויות ולהתייחס ברצינות למו"מ עם הפלשתינאים.
    שני הדברים הם כמובן סימפטומים של אותה בעיה שהיא העובדה שמנהיגינו הם אנשים קטנים (לא פיזית כמובן, אלא ברוחם. טוב, אולי חלקם גם פיזית אם כי עם הגובה שלי מי אני שאדבר) בלשון המעטה והציבור הישראלי מטומטם. שני הדברים נובעים מייאוש ואני חושב שתסכים איתי שאם גלעד ארדן מיואש אפשר להבין למה.

    דבר שני שאני רוצה לומר קשור לנימוק המטופש של נתניהו לכך שלא יהיה נוכח בועידת קופנהגן (העובדה שאולי גם אחמדניג'ד יהיה שם).
    אם היינו צריכים עוד הוכחה לכך שמרבית הפוליטיקאים בארץ הם פשוט ילדים קטנים, הרי לך.
    דעתי היא שאם אחמדניג'ד יהיה שם, זה רק נותן לנו עוד סיבה למה כן להיות שם גם אנחנו.
    איזה מין רושם זה נותן שאפילו אויבינו הגדולים ביותר נותנים את דעתם לנושא חשוב שמטריד את האנושות כולה ודווקא אנו מסרבים לקשור את עצמנו בעניין?
    איזה מין רושם זה נותן כשמדינה רודנית, אחרי כל המוניטין הרע שהם קיבלו לאור המהומות שקרו אחרי הבחירות שם וכדומה, מדינה שאנחנו מעוניינים לפעול נגדה במישור ההסברתי – משתתפת באירוע חשוב כזה ואנחנו לא???

    בקיצור.. מקומם עבור כל אחד שעוד לא התרגל והתייאש לגמרי.

    ושוב, פוסט מעולה. תמשיך כך, אני עוקב באדיקות

  3. שחר ה. on 8 בדצמבר, 2009 03:32

    אני רוצה להוסיף גם משהו בתגובה לתומר (ראיתי את התגובה שלך רק אחרי שפרסמתי את שלי):
    לפחות מבחינה אחת הפוסט הזה הרבה יותר טוב מכתבה מגזינית – יש בו קישורים וסרטונים מוטמעים.
    את זה אתה לא יכול לקבל בשום כתבה מודפסת.

  4. יוני יצחק on 8 בדצמבר, 2009 15:15

    פוסט מרשים ביותר. כל הכבוד על ההשקעה הרבה, הבאת הנתונים והצגת תמונה, שצריכה לדבר לכל אחד מאיתנו, אזרחי הכדור הזה.

    אולם, צריך להפוך את הסעיף האחרון שכתבת לדיון ציבורי- מדוע בכל פעם שחבר כנסת מאמץ אג'נדה חברתית הוא תופס גם נושאים חברתיים אחרים. מדוע אין אף אחד שנלחם לאורך כל הדרך למען איכות הסביבה? מדוע ישנן יריבויות כה רבות בין פעילים של תנועות וארגונים שונים בנושא? שלא נשכח כמובן את הפיצול לקראת הבחירות האחרונות.

    אני חושב שלמעט אירוע המחאה היחצ"ני באשקלון לפני כמה ימים ואולי עוד כמה התארגוניות קטנות, אין שום קשר בין תושבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית לבין המאבק למען איכות הסביבה שלנו…. See More

    זו הבעיה האמיתית! לכן אין מפלגת "ירוקים" אמיתית שתצליח להתרומם מעבר לאחוז החסימה ואין אף חבר כנסת ש"יתאבד" על הנושא.

    מוגש כחומר למחשבה (-;

  5. נמרוד ברנע on 8 בדצמבר, 2009 15:33

    תומר – המון תודה.

    שחר – בדיוק בגלל הסתירה הפנימית הזו ביחס למוערבות בינלאומית אני תוקף את ארדן. הרי הוא לא יכול מצד אחד לטעון שאסור שהעולם יתערב בסכסוך הישראלי-פלשתינאי, יגביל את הממשלה בבנייה בהתנחלויות ויהיה לחץ בינ"ל למען הסדר שלום כי זו פגיעה בריבונות ומצד שני לקרוא לעולם להגביל את ישראל בפליטות גזי החממה. אי-אפשר לקבל מעורבות בינלאומית רק כשזה נוח לך. זה סותר את הציווי הקטגורי.
    לכן ארדן הוא גם צבוע.
    לגבי טענתך על אחמדינג'אד ונתניהו – אני מסכים עם כל מילה.
    ניסיתי שהפוסט, למרות האורך המגזיני שלו, יהנה מכל מה שהאינטרנט יכול להציע (קישורים, סרטונים וכ'). מקווה שהצלחתי.

  6. נמרוד ברנע on 8 בדצמבר, 2009 15:39

    יוני –
    קודם כל תודה על הפרגון.
    אינני חושב שחברי כנסת הם חד-מימדיים ולא נכון לדעתי שנבחר ציבור יתעסק *רק* בנושא אחד, חשוב ככל שיהיה. המינימום לדעתי הוא לפחות שניים-שלושה נושאים וגם אז זה נישתי – אבל זה מתבקש מהמציאות.
    הפיצולים בין התנועות הירוקות קיים כמו שקיים פיצול בתוך השמאל או בתוך הציונות הדתית – אנשים דעתניים נוטים להתפצל.

    בישראל באמת אין מפלגת ירוקים ולא צריכה להיות מפלגת ירוקים לדעתי גם. מי שתופס את איכות הסביבה כנושא מבודד שלא קשור לכלכלה וחברה חי בסרט.

  7. רלוקה on 8 בדצמבר, 2009 18:06

    וואו, ממש מרשים!

    לצערי הרב אנחנו כל-כך מפגרים בתחום, שאפילו באוואז החליטו לוותר על המעורבות הישראלית בקמפיינים סביב קופנהאגן – ההודעות בנושא יוצאות לרשימת התפוצה באנגלית, אבל ההיענות בארץ לא מצדיקה את ההשקעה של משאבים וכוח אדם שנדרשת כדי לפעול בנושא בעברית. מקווה שגם את זה נצליח לשנות בקרוב…

  8. אבי on 9 בדצמבר, 2009 11:42

    קודם שאפו על ההשקעה והאיסוף הסיזיפי.

    במיוחד היה מעניין החלק האינפורמטיבי על תולדות הפארסה ששמה איכות הסביבה בפוליטיקה הישראלית.

    מסכים עם עניין אחמניג'אד. ולדעתי זה יותר פשוט. זה תירוץ או סיפור כיסוי במידה וביבי ירצה לבטל את השתתפותו. ולמה? פשוט כי זה לא בסדר העדיפויות שלו. ממש מפתיע. כי מסתבר שהתכנון של ביבי הוא לקיים שיחות מדיניות "על הדרך" עאלק. ואם זה לא יסתדר לו הוא פשוט יבטל בתירוץ של אחמניג'אד או מחירי המלונות. ואז כולם ימחאו לו כפיים.

    ישנן כמה אפשרויות גאולה לאיכות הסביבה בישראל:

    1. ראש ממשלה סביבתי שמקדם דברים מיוזמתו. זה לא יקרה בקרוב.
    2. שר לאיכות סביבה שגם מקדם את ענייני משרדו וגם מהווה כוח פוליטי משמעותי. [גדעון עזרא? אתה צוחק??] כזה שיכול לכופף את רה"מ והשרים האחרים. אבל בגלל שאין גורם משמעותי שירצה להיות שר סביבה, כמו שהסברת היטב במאמר, אז גם זה לא ריאלי.
    3. קואליציה של שרים שיבקשו לקדם עניינים סביבתיים. אבל בגלל שאין צדיק אחד אמיתי בסדום אז בטח שלא תהיה קואליציה של צדיקים בממשלה.
    4. חיזוק סמכויות משמעותי של משרד הסביבה בניצוחו של רה"מ/שר הסביבה החזק. ראינו למעלה שזה לא יקרה.
    5. תמיכה אזרחית-ציבורית רחבה מבחוץ לקואליציה של ח"כים סביבתיים. בערך זה מה שקורה היום אבל כנראה שזה לא מספיק. אני גם מניח שהניסיון האחרון לעשות שריר פוליטי ע"י "התנועה הירוקה" יצר תנופה נוספת לסוגיה הסביבתית.
    6. מפלגה נישתית לאיכות סביבה. כזו שתהיה חזקה מספיק ולאורך זמן. וכמו שאמרת ובצדק נמרוד דבר כזה לא יעבוד. לא בישראל לפחות.

    7. וזה מה שמוביל אותי לפתרון שנרמז גם אצל נמרוד וגם אצל יוני. מפלגה רב-תחומית שבכל זאת מבליטה, גם במעשה, את הסוגיה הסביבתית, ולא רק במסגרת המצע שנשלף פעם בארבע שנים. כזו שמאחדת את כל השמאל-מרכז. כזו שלא מפחדת לא מלאומיות, לא מיהדות, ולא ממזרחים ועיירות הפיתוח. כזו שלא נמצאת במגדל השן [או במגדלי אקירוב] של "הרדיקליות" האינטלקטואלית המרוצה מעצמה. [הציטוט של יוני: "אני חושב שלמעט אירוע המחאה היחצ”ני באשקלון לפני כמה ימים ואולי עוד כמה התארגנויות קטנות, אין שום קשר בין תושבי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית לבין המאבק למען איכות הסביבה שלנו".] כזו שיודעת גם לדבר על החרדות והשאיפות של הפריפריה. כזו שחיה את הדינאמיקה של הגבול ולא את בתי הקפה בת"א. כזו שבאידיאולוגיה שלה קרובה גם למקומי ולא רק לעולמי. העולמי האירופי שחי לעצמו בבועה של הליברליזם הרדיקלי, הפסיאודו-דמוקראטי. או לעולמיות האמריקאית שמכירה רק את המילה "חרות", יותר מידי חרות ["אנושית", אנושית מידי], ושכחה את השוויון והאחווה. [אגב, אכן יש דמיון בין השמאל והדתיים לאומיים. שניהם שכחו מזו דמוקרטיה. "דעתנות" במובן הרע שלה. השמאל כמו שציינתי. והדתיים שמחשיבים עצמם כגזע אדונים ואדוני הארץ. וזה ממש לא חדש.]

    ויפה אמרת נמרוד: גם הנהגה, ערכים, אידיאולוגיה, באין חזון יפרע עם. בעידן של קץ האידיאולוגיה, יש להחזיר אותה. יותר גמישה, פחות דוגמאטית ורדיקלית, פחות אוניברסאלית וקטגורית. מנהיגות בן גוריונית. השבר הוא אידיאולוגי, ולא רק פוליטי או אלקטוראלי במובנם הצר.
    http://www.resling.co.il/book.asp?book_id=247&back=search

    לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו בני חורין ליבטל ממנה. הכדור מתחמם:

    :oops:

    נ.ב: ומי אמר שלהיות סביבתי זה לא כיף??! שייקין דאט אאססס…. :lol:
    http://www.youtube.com/watch?v=XtsdtNdk5ao

  9. אורי פולגר on 9 בדצמבר, 2009 11:47

    שים לב לכתבה היום בארץ על הפארדוקס הסולארי הישראלי. אני חושב שזה ממצה את האבסורד.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1133811.html

  10. האזרח דרור on 9 בדצמבר, 2009 21:32

    1. אני דווקא חושב שהעמדה של ארדן היא אמיצה – הוא יודע שאין שום תקווה בלי לחץ מבחוץ אז הוא מנסה לגייס כזה – אם זה מקינזי ואם זה בוועידה. מה עוד הוא יכול לעשות? להתפטר? במה זה יעזור? מה היית עושה במקומו נמרוד? צריך להיות הוגנים.

    2. זה לא שלנתניהו אין אג'נדה סביביתית. יש לו ראיית עולם אנטי סביבתית. לא נראה לי שהוא מסוגל לעכל את הנושא, או לחלופין הוא מתנגש יותר מידי עם אינטרסים אחרים שלו. ברור שהסיפור עם אחמינג'ד הוא תירוץ, שהרי ישראל בכל דבר אחר נוהגת הפוך (לדוגמה באה לטורנירים שבהם איראן משחקת ובדרך כלל הם מחרימים ומפסידם טכנית).

    3 עם כל הבעיות של ההנהגה, ישראל נמצאת במצב דחוק. מצד אחד אוכלוסיה צפופה, מצד שני טביעת רגל אקולוגית גבוהה – יש כאן את הבעיות של מדינות עולם שלישי (שחיתות, חוסר מודעות, אכול ושתה כי מחר נמות) יחד עם אלה של העולם הראשון (צריכה גבוה לנפש, תלות גבוהה באנרגיה של הכלכלה). בניגוד לדמרק או למדינות אחרות קשה להפיק בישראל אנרגיות מתחדשות משמעותיות ומה שיש זה בתחום אנרגיית השמש – שכרגע היא יותר יקרה מהטכנולוגיות האחרות.

    4 לא מסכים. אני לא חושב שהתחממות עולמית היא בהכרח בעיית הקיימות מספר אחת שלנו, לאו דווקא בישראל 2009. יש לנו בעיות עצמות במשק המים. יש את בעיית התחבורה. יש בעייה של תלות באנרגיה מתכלה ופגיעות גבוהה לשיא תפוקת הנפט, יש בעיה של תלות גבוהה בייבוא מזון.

    אגב, מה דעתך על שיא תפוקת הנפט? שם ההבדל בין ישראל לשאר העולם עוד יותר גדול. שם דיברו על זה ראשי מדינות כאן אפילו אנשי המקצוע לא מבינים את המושגים הבסיסיים ביותר (תגובת משרד האנרגיה לשאילתה של יחמוביץ היתה משהו כמו "יש עוד המון עתודות אנרגיה למאות השנים הבאות)

    5 צריך להסתכל אחורה ולראות את המהפך שעבר תחום הקיימות והסביבה ב2-3 השנים האחרונות. חלק מהבלגן של העוסקים בנושא הוא שעל כל פעיל ותיק בתחום יש כיום 10 טירונים. המון אנרגיה המון אנשים, מעט ידע ומעט נסיון וארגון. לדעתי זה בא קודם כל לא בגלל התחממות עולמית ואל גור, אלא בגלל שיא תפוקת הנפט ועליית מחירי האנרגיה. זה הדליק נורות אדומות (ובעיקר שורות אדומות) אצל אנשים עם הרבה כסף. זה המהלך שבסופו של דבר שינה את התקליט להרבה ממשלות, ועדיין אנחנו רחוקים מהבנה אמיתית של הבעיות או למעבר לפתרונות אמיתיים.

    6 תחום הסביבה לא יכול לעמוד לבדו. כמו שיש הבדל בין שמירת טבע (מקומית) לבין הגנת הסביבה,כך יש הבדל בין קיימות לשמירה על הסביבה. אדם טבע ודין עוסקים יותר בהגנת הסביבה. אין להם כמעט עיסוק בקיימות (עד לאחרונה). הם לדעתי לא מבינים את התאגרים בהם מדובר, או שבוחרים לעסוק במה שהם יכולים לשנות ולא במה שצריך לשנות – גם זה לגיטמי כי צריך שמישהו יאבק גם על זה.

    7 בינתיים יש וואקום בחום החשיבתי וההנהגתי לא רק בישראל אלא גם בעולם. נכון שאובמה הוא שינוי מרענן. אבל עדיין אין זרם מגובש דיו עם תפיסת עולם קוהרנטית שמכילה לדוגמה גם סיפור כלכלי -חברתי ולא רק דרישות מזדמנות כמו סתימת החור באוזן או מלחמה בשינויי אקלים (לפי דעתי הבעיה הגדולה שלהם היא בהשפעות אפשריות על המזון – שימו לב לדוגמה לערך "קערת האבק"). זה עדיין לא קיים, לא בצורה נרחבת מספיק ולא בצורה עמוקה מספיק. אני מדבר על משהו שהוא יותר רחב ויותר עמוק מסוצאיל דמוקרטיה או מהנאו-שמרנים , משהו שיבוא עם תאוריה כלכלית חדשה (ומבססות יותר על המדע) וישנה את ההבנה שלנו בכל תחומי החיים – מפנסיה ועד מניעת סתימות בשיניים ומצורת הפרנסה ועד לתפיסה העצמית יש סימנים לזה – לדוגמה בפרמקלצ'ר, או בתחומים אחרים – אבל אנחנו עוד לא שם.

    דוגמה אחת לבעיה שלנו היא השליטה הכמעט מוחלטת של ההון על התרבות. אנחנו מדברים המון על הון-ושלטון. אבל ההשתלטות של ההון ודרך החשיבה שלו על חלק עצום מעולם התוכן ומהמוסדות שמתווכים את התוכן עוברת בשתיקה רועמת. איך אפשר להיות נגד הדומיננטיות של ההון , אם הנציג שלו יושב אצל אנשים רבים בסלון? אם חברי הכנסת עסוקים בלרדוף אחרי איזכור בעיתון במקום לפתח ערוצי תקשורת עם הבוחרים, ואם האזרחים עצמם לא מצליחים בינתיים לקיים ערוצי תקשורת משמעותיים (כאלה שיכולים להניע מהלכים) בכל הנוגע לפוליטיקה גדולה. ?

    נמרוד , מהמקום שלך, מה הסיכוי שיהיה נסיון לשידוד מערכות פוליטי ב"שמאל"? אני חושב שערן בנימיני צודק שהוא מדבר על כך שאנחנו צריכים לבחון כל דבר אצלנו -אולי אפילו את הערכים. חנין צריך לבדוק מחדש את הקומוניזם שלו. מרץ את הערכים הליברלים שלה, מרץ והעבודה את ההנחות הכלכליות-חברתיות שלהן (אלו שעוד נשארו ושמבוססות על שילובים שונים בין ס"ד לבין נאו-ליבררליזם). אנחנו לא יכולים להניח כמובן מאליו הרבה דברים שלקחנו כמובנים מאליהם במאה ה-20 (לדוגמה דלק זול, משפחות גדולות או טיול שנתי לחו"ל). עם הזמן גם אנשים עם פחות מודעות (בגלל עודף אטימות, עודף עיסוק ברדיפה אחר כסף או כוח, בגלל בריחה מהחיים הקשים למחוזות הריאליטי או סתם בגלל ייאוש או נסיונות שרידה).

    בהצלחה לנו.

  11. יאיר on 9 בדצמבר, 2009 22:18

    איזה פוסט איכותי!
    ישנה אפשרות לפתרון שלא הועלתה כאן – קטסטרופה. למשל 10 שנות בצורת חריפה, פשיטת רגל של הבנקים למשכנתאות, או טיל לא קובנציונלי בתל-אביב.
    (כנראה שרק) קטסטרופה מהסוג הזה יכולה לתת לנו ולמנהיגנו את סטירת הלחי שדרושה בשביל להבין שעשינו משהו לא נכון – ממש לא נכון – בארבעים השנה האחרונות.
    אולי מתוך ההריסות תקום מנהיגות. לא ירוקה אלא פשוט מנהיגות. כזו שמבינה את הבעיות ולא רק את הבעיות בתדמית. מנהיגות כזו תהיה גם חברתית, גם אקולוגית, ואפילו בטחוניסטית.

  12. אבי on 10 בדצמבר, 2009 13:57

    דרור- אחלה תגובה- עכשיו אפשר לדבר [תרגום לא מוצלח של הביטוי באנגלית]

    סעיפים 4 ו-3- בעיקרון ייתכן שאתה צודק. אם כי אי אפשר לבודד את עצמנו מהעולם ולהגיד שקודם נחשוב רק על סדרי העדיפויות שלנו. ההתגייסות חייבת להיות עולמית, בהתבסס על סולידאריות. גם העני צריך לתת תרומה לעניים ממנו.
    וזה שאנחנו כמו מדינת עולם שלישית רק מוכיחה שאנחנו צריכים לתקוף את הבעיות שנובעים מכך באופן פרטני. כמו שאמר אופיר פינס, שהילודה הגבוהה הורסת אותנו מבחינה סביבתית. וזה רק מוכיח עד כמה הדמוגרפיה רלוונטית מתמיד מכל הבחינות: חברתית, כלכלית, צבאית, תרבותית וסביבתית. וכן, צריך לקרוא לבעיה בשמה: חרדים, ערבים ובמידה מסוימת גם דתיים לאומיים.

    סעיף 5- ישראל יש לה חברה אזרחית צעירה יחסית. וזה חלק מההשלכות של כך. מעבר לזה לחברה האזרחית בפני עצמה לפעמים יש פגמים "מובנים", שקשורים במערכות השונות שהיא פועלת מולן. המשולש המפורסם של ח"א, פוליטיקה וכלכלה שמשפיעים זה על זה. היחס הזה בין ותיק-לטירון בפעילים רק יכול להעיד על פער בין דורי בידע והמודעות של הדור שהותיקים מייצגים לבין אלו החדשים שנוהרים בהמוניהם לתחום, וחייבים להתחיל מאיפשהו. גם אני למרות פעילותי הסביבתית במשך שנים לא מכיר את כל הנושאים, הדקויות והתכנים [שלמשל הזכרת בסעיף 6]. זה פשוט תחום עצום. ואני אומר את זה יחסית לטובה כי זה אומר שהדור הטירון מגלה נוכחות פי 10 לעומת הדור הוותיק, שרובו ישב על התחת בתחום הזה.

    ובנוגע ל-3, 5, ובעיקר ב-7 ששם העלית נקודות מאד חשובות-

    אתה חושב שזה שאנחנו בחלק מהפרמטרים כמו מדינת עולם שלישית זה לא בגלל ההנהגה?! הרי יודעים מה הפתרונות רק לא מיישמים אותם בגלל קטנות רואי. אם האייתולות באיראן וחכמי הדת במצרים החלו בתכניות "לתכנון המשפחה", קרי שם מכובס לצמצום הילודה, אז איפה אנחנו??!!
    דוגמא לצרות רואי: http://www.kipa.co.il/family/show.asp?id=35877
    ומנגד אוונגרד שבמיעוט שיותר מעיד על הכלל: http://www.kipa.co.il/tarbut/show.asp?id=35936

    לגבי שלטון ההון על התרבות אני מסכים לחלוטין. רק לאחרונה בעבודה שחורה דנו בזה על רקע השתלטות ההון על התקשורת והמדיה ודעיכת העיתונות הרצינית. עלו רעיונות שונים: עיתון ציבורי, סבסוד ציבורי לעיתונות המסחרית, מימון ציבורי ייעודי למפלגות לעיתונים פוליטיים, הגבלה מוגברת של הסינרגיות והמיזוגים בתקשורת, שיקום ושדרוג רשות השידור ועוד. אני מציע לך להשתתף בפורום הדיונים שלנו, וכך תוכל להתרשם ולהרשים. יהיה בכך גם חיזוק של הקול הירוק אצלנו.

    והשלטון הזה של ההון על התרבות הוא גם הסבר לגירעון האידיאולוגי, הנהגתי, מחשבתי ,ערכי שאנו מדברים עליו. מסכים שהגירעון קיים בעיקר בארץ. אבל בעולם יש כמה קבוצות שמציעות אלטרנטיבות. דיוויד הלד מבריטניה שסמוך על שולחנו של השר דיוויד מיליבאנד. ורעיונות שמציע בנג'מין בארבר, אבל לדעתי גם נמצאו בחלקם אצל הוגים כמו אלן בלום. אולי בתחום הכלכלי נדרש אכן עוד חריש. תחום שאולי מתפתח רק שאני פחות מכיר אותו. אז חלק מהערכים קיימים. וחלק נכתבים, אני מקווה, בעצם ימים אלו. העשורים האחרונים נתנו הרבה חומר לכתיבה. [11 בספטמבר והפלישות שבעקבותיהם, נפילת החומה, הגלובליזציה, נפילת וול סטריט, האיחוד האירופי וכו']. אז אולי אין קוהרנטיות ברמה הנדרשת, ואין איחוד שורות ביניהם. אבל דא עקא שהמנהיגים לא מאמצים את אותם ערכים, ואולי כי אין בכוחם הפוליטי לערוך את כל השינויים שהם ממליצים עליהם. וגם כאמור כי בעלי ההון והציבור לא יודעים שום דבר אחר חוץ מהאינטרסים שלהם ומה שמפמפמים להם במדיה. צריך לקחת את חלק מהידע הקיים ולהקים איתו התארגנויות חוץ או פנים פוליטיות. אגב, לדעתי ארה"ב ואירופה הם מוקדים חשובים בהתפתחות המחשבה הזו, ובתקווה שזו תוכל להיתרגם להתארגנויות שונות, ובעיקר בארה"ב.

    להבדיל מאיתי אשר מעבודה שחורה שחושב שיש יותר מידי התארגנויות של שמאל בחברה האזרחית ואין מעש פוליטי [הידועה שבהן היא "הרשת"]- אני חושב שלפעמים לאותן התארגנויות יש יותר כוח מהפוליטיקה עצמה, ויש להן דינאמיקה שיכולה לזכות בתמיכה ציבורית גדולה יותר. ואז יהיה טרמפיסט או קבלן משנה שיממש חלק מרעיונות התנועה הזו[מישהו אמר גוש אמונים, שלום עכשיו וארבע אימהות?] ויש להם פוטנציאל לבסוף לתרגם תמיכה ציבורית מבחוץ בארגונים הללו אח"כ לתוך הקלפי. [תאמין לי שש"ס והליכוד השכילו יותר ליהנות מהפירות שהפנתרים השחורים זרעו בשבילה. והמקרה הזה מראה גם עד כמה תנועה חוץ פרלמנטארית יכולה להתמוסס במהירות ברגע שהיא ממהרת להיכנס לפוליטיקה.]

    ואכן כמו שאמרת שידוד מערכות בכל התחומים בכל השמאל והמרכז. קשה לעשות שידוד מתוך הקואליציה [ר"ע עבודה] ואולי אפילו מתוך הפוליטיקה.

  13. Oren on 12 בדצמבר, 2009 02:06

    Great post. Thanks.

  14. אורי פולגר on 12 בדצמבר, 2009 15:42

    אולי זה כבר לא משנה והעולם בכל מקרה אבוד?

    http://www.uexpress.com/tedrall/?uc_full_date=20091210

  15. עודד גלעד - עולם לכולנו on 14 בדצמבר, 2009 16:32

    יוני – ברכות.
    במניין נזקי ההתחממות, צריך להדגיש את העובדה שהקורבן העיקרי של ההקצנה האקלימית הוא החקלאות העולמית, שצפויה להתבטא בירידת היצע ועליית מחירי המזון בעולם, שהעשירים יוכלו לספוג אך העניים לא. המשמעות היא חוסר יציבות פוליטית ומלחמות. לא סתם אל גור קיבל את פרס נובל לשלום.

    הפיתרון – בעיני – ממשלה פדרלית עולמית.
    עד שלא תהיה לנו ממשלה כזו, שתייצג את כולנו כאזרחים, ניוותר עם שוק עולמי, שמייצג את כולנו כלקוחות ועובדים עולמים, ועם ממשלות מקומיות שמרביתן כלל אינן מייצגות את תושביהן.

  16. אבי בלאו on 15 בדצמבר, 2009 00:41

    נמרוד, פוסט מושקע וחשוב. נהניתי והחכמתי.
    גם האזרח דרור הגיב היטב.

  17. אבי on 15 בדצמבר, 2009 11:25

    נמרוד-

    אני תוהה אם הפוסט שלך על רסלינג הובא לידיעת אחד מעורכי ההוצאה, איציק בנימיני:
    http://benyamini.blogspot.com/

    עודד-
    אתה לא היחיד שחושב ככה על פדרליזם עולמי.רעיונות כאלו הסתובבו ברמה כזו אחרת בעבר אצל קאנט וכן אגודת הבונים החופשיים למשל.

    קצת מקורות קריאה למתעניינים:

    http://hawk.mta.ac.il/syllabus/%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%99%20%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%94%D7%92%D7%95%D7%AA/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1%D7%99%20%D7%AA%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%AA/%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA%20%D7%95%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94/%D7%AA%D7%A9%D7%A1"%D7%91/%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%A1%20%D7%A1%D7%9E%20%D7%90%D7%91.pdf

    http://en.wikipedia.org/wiki/World_government

    ובכל מקרה הביסוס לרעיונות הללו נמצאים במסגרת תפיסת השיתופיות של הליברליזם. האידאל הזה יושם בהקמת האו"ם. אבל האום במתכונתו הנוכחית הוא אום שמום. צריך להרחיב אותו, לעשות בו רפורמות, ולהפוך אותו להרבה יותר רלוונטי.

    למשל, מועצת הביטחון. יש שם 3-4 מדינות מערביות, כולל רוסיה, בעלות מושב קבוע. רק אחת אסייתית, סין. ושאר היבשות מתחלקות במדינות מתחלפות. [אגב מדינות ערב כגוש נפרד חולקות אפשר לומר מושב קבוע]. איפה אפריקה השחורה, דרום אמריקה? מה עם הודו, ברזיל, דרום אפריקה?

    בכל מקרה כל רפורמה צריכה לחשוב על איך אתה מרחיב בלי לפורר על הדרך. איך אתה יוצר מכנה משותף, תוך שאתה שומר על ריבונות [תפסת מרובה- לא תפסת!]. המתח בין העולמי למקומי, הגלובאלי והלוקאלי. אלו בדיוק התהליכים והדילמות שמתקיימים באירופה. ובכלל בעולם כולו עם תחילת העת החדשה, המודרניות ועליית מדינות הלאום. איך אתה שומר על יעילות של דיונים וקבלת החלטות, וגם על שיתופיות. [ממליץ על קריאה של ספרים של ג'וזף שטיגליץ ובנג'מין בארבר]. אז הכיוון הוא ממשל עולמי באמת, אבל האיך להגיע לשם חשוב לא פחות מהמטרה הסופית שאליה צריך להגיע. [כמו שהדרך לשלוםבמזה"ת רצופה כוונות טובות]. וכנראה שאל המטרה הזו אנו עדיין רחוקים. אז בינתיים צריך להתחיל לחשוב, להתארגן, להיאבק, לדון וליישם את "האיך" הזה.

    וכתבה מומלצת על דיוויד הלד הנזכר:

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/896/757.html