עשור לאירועי אוקטובר \\ נצרת [פוסט אורח]

לאחרונה התרבו הפוסטים האורחים ב'אדם הסביר'. נתמזל מזלי וכותבים מוכשרים רואים בבלוג צנוע זה במה ראויה לכתביהם ועל כן אני גאה להביא לכם פוסט אורח פרי מקלדתו של איתמר קסטנר.

ניסיתי לכתוב רשמים מנצרת, אבל כל מה שיצא לי זה התלבטויות. בשבועות שעברו מאז האירוע היהודי-ערבי בנצרת לציון עשור למאורעות אוקטובר העסיקה אותי שאלה סבוכה: למה היו שם כל כך מעט אנשים? ובעיקר, למה כולם היו שמאלנים? למה, בעצם, לא באו לאירוע כזה אלפי אנשים בעלי דעות שונות? ממה הציבור הרחב נרתע?

ציון עשור למאורעות אוקטובר, במיוחד בעיר ערבית, במיוחד בהיעדר התייחסות ממלכתית, זה רעיון שצועק "דו-קיום! היי, יש כאן דו-קיום, תסתכלו!", גם בלי להצדיק או לגנות דבר. התוכנית של היום עשתה רושם רציני עם סיורים, פאנלים, סדנאות, שיחות ולקינוח עצרת. ובכל זאת, כשהזמנתי חבר לא-שמאלן להצטרף הוא דחה את הרעיון על הסף: הדבר האחרון שהוא מעוניין לעשות, הוא אמר, יהיה להשתתף באירוע שטנה נגד מדינת ישראל שכולו שנאה למשטרה. כשהתאוששתי מההלם, ניסיתי להסביר שבכלל לא מדובר באירוע כזה, ושאין שום סיבה לחשוב ככה; בתוכנית האירוע ובכל הכרזות היה ניתן למצוא רק דיבורים יפים על סולידריות, דמוקרטיות ודו-קיום. לכן הזמנתי אותו או לבוא איתי ולהיווכח בעצמו, או להסתמך בלעדית על עדותי ממקור ראשון. אז כצפוי ולצערי, נסעתי עם חבר נוסף בלעדיו, והסלידה של המרכז מהthrug מציקה לי עד עכשיו. אבל לפני שאחטט בה קצת, תיאור קצר של אותו יום למען מי שלא זכו להצטרף.

חשוב לומר: היו דברים שהפריעו לי מאוד בתוכנית האמנותית. אפשר להבין קצת מוזיקת מחאה בערבית בדקות שלפני תחילת העצרת המרכזית אבל אין שום צורך בשיר אינתיפאדה מיליטנטי ("חיילו את ילדיכם … האינתיפאדה באה"), וחבל שהדוברים לא הביעו התנגדות פומבית אליו. השם "בכור ג'אן" לא הוזכר ולו פעם אחת, לא במפורש ולא במרומז. אני גם עדיין לא יודע מי לעזאזל היו המארגנים (וחבל, דווקא מגיע להם ח"ח). לפרוטוקול, דגלי ישראל לא היו וגם דגלי פלסטין לא, רק דגלים אדומים ודגלי סולידריות שייח' ג'ראח. זו כל השנאה, השטנה והמשטמה האנטי-ציונית שהיתה, ומכאן והלאה חסל סדר ספקולציות.

נחזור לתחילת היום כדי להשלים את הסיפור. על ביקור אצל משפחות ההרוגים ויתרנו. הגענו לכיכר המעיין (שנקראת על שם "מעיין נורא כל כך לשים קצת שילוט בעיר הזו, מה") בדיוק בזמן לסיור ניטראלי למדי בנצרת. אני לא יודע מה היה בפאנלים המסקרנים שנערכו במקביל (על מאבקים משותפים, על משאבים סמליים וחומריים, על גבולות המאבק) ובסופו של דבר התאספנו מחדש בערב לקראת העצרת. כאן היו אמורות להשתחרר חרצובות הלשון הערבית כנגד המדינה היהודית והדמוקרטית, אך כמובן שלא כך היא. להלן עיקרי הדברים: את העצרת הנחו שתי צעירות, יהודיה וערבייה (או ערבייה ויהודיה), ודבריהן – כל אחת בשפתה – די חפפו אלה את אלה. הרבה דו-קיום, הרבה חיים משותפים, הרבה עמידה משותפת אל מול פגיעה מתמשכת במיעוטים בכלל ובערביי ישראל בפרט. מחמד בכרי עלה לבמה והקריא מחמוד דרויש; ענת סרגוסטי (מנכ"לית אג'נדה ופעילת זכויות אדם מעוררת השראה) ענתה באלתרמן, והזכירה בנאומה את כל הדברים שהממשלה לא עשתה בעשר השנים האחרונות כדי לאחות את אותו תפר שנפרם באוקטובר 2000; מחמוד יזבכ מעדאלה ואוניברסיטת חיפה סיפר על דו"ח "הנאשמים 2" שהארגון שלו עומד להוציא, עשור לאחר הדו"ח הקודם; חגי אלעד מהאגודה לזכויות האזרח אמר דברי טעם, כהרגלו; נעם רותם שר את "עזרה בדרך"; אמל מורקוס שרה בין היתר את "We Shall Overcome" ושיר של תופיק זיאד (שם שמעתי את הערבית לא נכון ותוקנתי); דניאל ארגו מסולידריות שייח' ג'ראח היה אנרגטי כקפיץ מכווץ; וראש העיר נצרת ראמז ג'ראייסי מהל מעט אופטימיות לתוך הפסימיות שלו כשהתרשם מכמה מאות היהודים שטרחו לעשות את הדרך לעירו. הערב הסתיים בראש מורם ובשירת "התקווה" (סתם, לא באמת).
כל זה לא הפתיע אותי יותר מדי, אבל כאמור, ההרגשה היתה כשל מסיבת כיתה בהשתתפות מרצ, חד"ש וסולידריות שייח' ג'ראח.

אז אם לא היה מדובר באירוע אנטי-ישראלי, אנטי-ציוני או אנטישמי (וזה לא היה), ואם הנקודה העיקרית בו היתה של סולידריות, השלמה ודו-קיום, למה ההברזה? רק כי נצרת רחוקה ולא מעניינת? ישנן כמה סיבות אפשריות, אבל אף אחת מהן לא משכנעת אותי.

הרי הימין: מפחד? כועס? משוכנע בצדקתו ובצדקת המשטרה? בכל מקרה היה כאן אקט גישורי ולא-אגרסיבי משותף, יהודי-ערבי, שלא נענה. אי אפשר לטעון שהערבים רוצים לזרוק אותנו לים אם הם מזמינים אותנו לדבר איתם בכיכר המעיין. לא, ההסבר הזה נופל.

חברה טובה העירה שאם מתנחלים יזמינו אותה לסייר איתם בהתנחלויות כדי לראות, להתרשם ולהקשיב להם, היא לא תיסע מתוך עקרון כולל יותר. לא חשוב אם אני מסכים איתה או לא – ההקבלה לא שלמה. אבל גם אם זו הגישה, כלומר "אם הם רוצים דו קיום אז שיבואו לכאן ויגידו לנו את זה", הדבר מתנגש עם התגובות הטיפוסיות שנתקלים בהן בכל פעם שערבים מפגינים בערים יהודיות. עזבו מפגינים, אפילו מפגינים נוכחות. גם זו לא יכולה להיות הסיבה.

לא נותר לי אלא להסיק שהאירוע כולו הצטייר בתור אירוע של עוכרי ישראל; לפחות עבור מספר אנשים שאני מכיר אישית זה באמת נראה כך (על אפי ועל חמתי). אם זה המצב, יש למחנה הליברלי בעיה רצינית להסביר את מניעיו ופעולותיו לכלל האוכלוסיה. כמובן. כתמיד. אלא מה.
ברור שבמובן מסוים זה אכן היה אירוע שמאל, חלק מנסיון להשלים עם היעלמותו ב-2000 ואולי לנסות לכפר עליה. ובכל זאת קשה לי להשלים עם כך שעבור המרכז והימין, הגעה לאירוע כזה בקושי היוותה אופציה. האם המחנה הנאור שלנו כל כך נאור ומשוכנע בצדקת דרכו שאין לו עוד צורך לרקום קשרים עם הציבור הרחב (והטובע בחששות)? או שאולי הוא מפוכח ופסימי כל כך, שהוא אפילו לא מנסה?

אולי לא הייתי באירועים כאלה מספיק ולכן אני מעט תמים, אבל להביא אנשי מרכז וימין לאירוע דומה זה אינטרס של כולם: עד כמה זה מועיל שהילדים המקומיים שהסתובבו בכיכר המעיין ראו יהודים שבאו להזדהות איתם? אני מוכרח להאמין שזה מועיל. אני מוכרח להאמין שהראינו להם רצון אמיתי בדו-קיום, גם אם היינו מעטים. אז לאירוע ה"שמאל" הבא אעשה מאמץ להביא איתי לפחות חבר אחד שעמדותיו אינן כעמדותיי. נראה מה יהיה.

נכון, האירוע עצמו לא היה מלהיב וגם נצרת עצמה היא לא העיר האהובה עליי, אבל שלא יהיה ספק – הייתי הולך לאירוע כזה שוב. אם אחרי חווית היום הזה נותרתי עם שאלות רציניות על מיקום המחנה הליברלי בתווך בין ערביי ישראל ובין הציבור הרחב, סימן שהיא בכל זאת הצדיקה את הנסיעה

החיים. הוראות שימוש- רשמים מפאריז [פוסט אורח]

לכבוד הוא לי לפרסם כאן טקסט פרי מקלדתו של איתמר ר.

הסיפור הזה, שרובו ככולו קרה באמת, מתחיל מתחנות התרבות של חיי הקצרים, שראשיתן בהבטחה ההיא של סטפן צוויג בפרק המוקדש לפריס בספרו המכונן- "העולם של אתמול"- איש צעיר שיזכה לחיות שנה בפאריז ישא כל חייו זכרונות "שאין להן אח-ודוגמה". דמותו של צוויג קורנת גם היום מבעד לויטרינות הממורקות של חנויות הספרים הפריזאיות.

שבע וחצי בבוקר. סמוך לקפה דה-פלור. אחרי טיסה קצרה ונסיעה קולנית ברכבת. בסן ז'רמן הייתה חנייה בשפע. הרחוב מנומנם. איש אחד על אופניים הסביר לשלושתנו, הטריקולור הפרובנציאלי, איך מגיעים לבית הקפה המיתולוגי. אישה אחרת אמרה שיקר שם. ספיר הספקן החמיץ פנים, אבל כולנו הבנו, יושבי קפה תמר שאנחנו, שאוהל המועד הזה הוא ראשית הסיפור. גחמה אינפנטילית, אבל כאינפנטיל מוכר למשטרה אין לי בעיה עקרונית להודות בה. הזמנו אספרסו ופרייה. הדלקתי סיגריה. אכלתי קוראסון. האספרסו הזה הוא אכן לא לגזברים, אבל הוא נגע לי בעצבים החשופים של מאווי הרומנטיים. אתר הצילום הראשון של הסרט הצרפתי שאני שב ומביים לעצמי כבר כמה שנים. המלצר שהגיש לנו את הקפה ידע מניירה מהי. להערכתי הוא על גבול העשור השישי של חייו. אולי יותר. אלוהים יודע למי הגיש אספרסו לפני עשרים שנה. למי ניקה את השולחן שהסבנו אליו, שיכורים מהניחוח, מהמגפיים של זה שישב לידנו וקרא לה-מונד. דון גבריאל אמור היה להגיע ברכבת מברלין בעשר בבוקר. הוא איחר להגיע. חצינו את הכביש. ישבנו בבית קפה שמסביר את פניו לתייר הרבה יותר, אולי משום שהוא למקומיים. שתינו אספרסו נוסף. טוב לא פחות. זול הרבה יותר. המאפים היו מדהימים. בתשע וחצי, השעון עודו מתקתק, זה רק נדמה שהוא נעצר מלכת, החלו הפריזאים לצאת מפתח בתיהם. לפתוח את חלונות הברזל הארוכים לשמש השקרנית של היום. ביום-יום אחר, ישראלי, כבר הספקנו לקלל עד השעה הזו לפחות עשרה אנשים שאין לנו מושג מי הם ומעולם לא שאלנו מה שלומם. חודש אוגוסט היום. חופשת קיץ. פאריז היא אמנם עיר הנעורים הנצחיים של צוויג, אבל עם טמפרנט כל כך נוח ומאפשר, כ"כ נעים הליכות, כ"כ לא מעיק ולא נוטף זיעה, לא ממהר להתעורר ולרוץ לדרך שלא סלולה ולא ברורה לאיש, כ"כ מודע לחומרים האמיתיים של החיים ולעובדה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים שלהם, בחמאת הקורסון, זה פתאום לא מאיים להאריך ימים.

"יש שני סוגים של טיילים. ישנו הסוג שיוצא לדרך כדי לראות את מה שיש לראות ורואה זאת, וישנו הסוג האחר שיש לו בראש תמונה והוא יוצא להגשים אותה. לטייל מהסוג הראשון יש שהות קלה, אבל לדעתי הטייל מהסוג השני מצליח לראות יותר. הוא משווה ללא הרף בין מה שהוא רואה למה שהוא רוצה, כך שהוא רואה את הדברים מתוך מחשבה, ואולי גם מתוך הלב, או מנסה לעשות זאת. אם שדה הראייה שלו מצטמצם- כך שלעיתים פשוטו כמשמעו, הוא אינו רואה את הדבר שמגיח לקראתו משולי המקום שהוא מביט בו- הוא משתדל ליצור התאמה בין המחוז שבו הוא מביט לבין המחוז הפנימי שלו, וכך לפחות הוא מביט. לפעמים ראייתו מיטשטשת ולפעמים מתחדדת. ראשי היה מלא בתמונות של פאריז, רובן בשחור-לבן, ואני רציתי להיות בתוכן".

(אדם גופניק, "מפאריז אל הירח", הוצאת מטר, 2003)

נסעתי להיות בתוכן. בתמונות הנשים היפות הקוראות פרוור בלוקסמבורג, על אף שראיתי אחת שקראה לפיד. יאיר לפיד. בעברית. נסעתי לנסוע בזמן. כדי ללכת על גדות הסין ולחשוב על אפולינר ורמבו. ולראות שחפים עם השקיעה. לשוטט בנבכי הזמן של המקום הזה שראה כ"כ הרבה ויש בו כ"כ הרבה ובכל זאת אין בו די. לשוטט בו ללא מדריכי טיולים. פאריז היא לא יעד ישראלי מובהק משום שאי אפשר לתהות על קצב נשימתה בטיולי הכל כלול. ארבעה עשר יעדים בשלושה ימים ושירי א"י בנסיעה באוטובוס עם המדריך יענקל שיודע גם על בריסל וגם על לונדון והוא ממש אינטלקטואל. פאריז היא לא זונת תיירות, על אף שהיא יעד עבור מיליונים בשנה, ולא עיר שמסמנים עליה וי במפת העולם, כדי שאח"כ נספר בארוחות שאנחנו אנשי העולם הגדול והצרפתים ממש לא נחמדים. זו עיר ששבים ומדמיינים אותה. קוראים אותה ועליה. באים וחוזרים והולכים ובאים. חושפים עוד פן. רק כך מקלפים ממנה את הנשל, העור היבש, של גאוותה הגדולה, זו המוצדקת וזו שאינה. גבריאל הגיע מברלין. עם תיק נוודים על הגב, ספר של אלן גינברג ואוזניות שנתלו לו על הצוואר. הוא הסתובב במטרו כמו מישהו שקנה אותו בהפרטה. זה שלו והוא בעל בית כאן. הוא מכיר את כל היציאות והדרכים הנסתרות והנפתלות של המרכז האמיתי של העיר התת קרקעית הזו. זה שלו. יותר קל לטייל עם מישהו מקומי ולא רק בגלל שהוא מכיר את כל השטיקים. בהינתן שאתה מגיע להכיר את העיר הפרספקטיבה המקומית מסייעת לך. הוא הרי יודע את הרע ואת הטוב גם יחד. הוא לא שיכור מהניחוח ולא נופל לזרועות המלטפות של איזה קומופלאז'. גבריאל אמנם מקומי, הוא אמנם לא שבוי, אבל הוא מאוהב. גאה מאוד. יסביר לך שווקאנס זה ווקאנס, וזמן אצלו זה לא תמיד זמן, והוא אוהב מאפים, וטעמים קטנים של חיים, ומופעי ג'אז ותרבות ואמנות, ולישון מאוחר ולקום מאוחר ולקרוא ספרות אמיתית אמיתית, שיש לה מוזיקה משלה, כמו זו של גינזברג. ואולי גבריאל הוא הסיפור האמיתי של צרפת דהיום, למרות שהוא בכלל גר בכיכר רבין. הוא מכיר בצרות ובבעיות הגדולות אבל הוא מודע למחירי הפתרונות. הוא לא מוכן לשחק את משחק האומות הגדול, המונופול של הגלובליזציה. שהבעיות יישארו כמות שהן. אנחנו נמשיך לחיות איך שנוח לנו. החיים לא בנויים מתכתיבי קרן המטבע. שיקפצו לנו כולם. אנחנו צרפתים. שסרקוזי יימצא פתרונות אחרים. לא על חשבון הווקאנס שלנו.

"הרי כל אחד, כלומר כל אחד שכותב יש לו עניין לחיות בתוך עצמו כדי לספר על מה שיש לו בתוך עצמו. לכן סופרים צריכים שיהיו להם שתי ארצות, זו שהם שייכים אליה וזו שהם חיים בה באמת. זו השנייה היא רומנטית, היא נפרדת מהם עצמם, היא אינה אמיתית אבל היא באמת קיימת. האנגלים הויקטוריאנים התייחסו כך לאיטליה, האמריקאים בתחילת המאה התשע-עשרה התייחסו כך לספרד, האמריקאים באמצע המאה התשע- עשרה התייחסו כך לאנגליה, הדור שלי דור האמריקאים של סוף המאה התשע-עשרה התייחס כך לצרפת. ודאי שלפעמים אנשים מגלים את ארצם שלהם כאילו היא האחרת, דוגמה טרייה לכך הוא לואיס ברומפילד שגילה את אמריקה, היו גם כמה אנגלים כמוהו, קיפלינג למשל גילה את אנגליה אבל בדרך כלל אותה ארץ אחרת שצריך אותה כדי להיות חופשי בה היא הארץ האחרת לא הארץ ששייכים אליה באמת".

(גרטרוד שטיין, פריז צרפת, רסלינג, 2004)

גבריאל יודע נפש בהמתי. גם נמרוד ותומר. הוא לקח אותנו לאכול במסעדה מצוינת במונפרנאס. אני אכלתי פואה גרה עם אננס, ברווז ואפרסק, קרם ברולה, יין טוב, אספרסו ארומטי. המלצרית הייתה פינית שהגיע לפאריז כדי ללמוד. היא דיברה אנגלית. עילגת ודלה, אבל אנגלית. רחובות מונפרנאס ראו דבר או שניים בחייהם. סופרים ועיתונאים, צלמים וציירים, אכלו ושתו כאן. אלו הרחובות שהם חיים בהם באמת. לא שייכים אליהם. נדמה לי שיורם ברונובסקי כתב פעם- "פריז כגולה המוחלטת". פאריז חוצבת בך תיאבון. היא יודעת לפלס את דרכה לחיך שלך. זו לא חוכמה גדולה לכתוב שכל התנאים הדרושים קיימים. החושים כולם מופעלים. אתה מתמלא חדות וחשק. "הדור האבוד", מצא מקלט בפאריז משום שהיא לא שפטה אותו. היא ידעה, בתבונתה, לקבל אליה, לחבק לזרועותיה, אנשים שונים ומגוונים, מינים וצבעים, נטיות וחלומות שנחבאו עד אז אל הכלים. הקטע הבא של גרטרוד שטיין, מיד אחרי זה שמובא כאן למעלה, מספר על איך – "בסן פרנסיסקו נוח שזו תהיה צרפת". העיר הזו, זו שחיים בה באמת, היא פאריז. סן פרנסיסקו היא העיר שהייתה בית חם לרבים כ"כ שהיו מעט שונים מהתלם המטופש של העולם. איש לא בחן ושפט אותם. גם בה חדות החושים נמדדת. האוכל. הספרים. המראות. היא, כמו פאריז, נתנה לאנשים לחיות בה באמת. פשוט לחיות. ממונפרנאס הלכנו לאורכו של הסין. הסתובבנו בין הבוקיניסטים. בערב הלכנו ל- Shakespeare and Company . אחרי זה ג'אז. העייפות שיחקה תפקיד. אתה ער מדי. רוצה לחוות יותר מדי. כותב לעצמך את הסיפור של הטיול הזה ומתאמץ לזכור פרטים. לא רושם. נמרוד אמר לי בדרך שחו"ל זה כאילו זמן אחר בזיכרון. הוא בד"כ צודק. לא תמיד. פאריז הייתה בשבילנו מימד אחר. אולי כי היינו ביחד. ארבעתנו. ובחרנו יעד ועמדנו בו וזו הייתה שנה קשה לרובנו והשמאל הישראלי מתפרק לו ואנחנו עייפים מעיתונים ומהצורך הנועז הזה להסביר את עצמנו ואת האידיאולוגיה שלנו לאנשים שלא מבינים או שלא רוצים להבין. אנחנו רוצים פשוט לחיות באמת. ככה פשוט. להיות לא שייכים לכל המרחב הזה ובכל זאת כל-כך מודעים בתוכו וכ"כ מכבדים אותו. פאריז סיפקה לנו את זה לזמן מועט, אבל כזה שיישאר בזיכרון. לא לחינם כתבה זאת גרטרוד שטיין.

"כמו תמיד, כוונותינו הטובות לסעוד ארוחת צהריים מהירה ומאופקת נמוגות עם כד היין הראשון, וכמו תמיד, אנו מצדיקים את ההתפנקות באומרנו זה לזו שהיום יום חג. אין לנו בית עסק לחזור אליו או יומנים מלאים פגישות, והנאתנו מתעצמת, באורח מביש ולא ראוי בזכות הידיעה שכל האנשים סביבנו ישובו אל שולחנותיהם בשעה שאנו נהיה עדיין ישובים עם ספל קפה שני ושוקלים מה לעשות. אפשר לסייר עוד באקס, אבל הארוחה מקהה את תיאבון התיור שלנו, ושקית הגבינות עלולה להעניש אותנו בריחותיה אם נטלטל אותן בחום אחר-הצהריים".

(פיטר מייל, שנה בפרובאנס, זמורה-ביתן, 1994)

שלוש שעות נסיעה ברכבת. קרול אספה אותנו. מהר מאוד היא נהפכה האמא הגדולה של החופשה הזו. היא קיבלה באהבה גדולה את השעות המוזרות שאכלנו בהן. פיליפ, הידיד השחקן שלה שגר בפרובאנס והגיע לבריטני בשביל החופש, כן כן בשביל חופש, שאל בצרפתית האם כל הישראלים אוכלים בשעות מוזרות שכאלו. עונג הווקאנס מתחיל אצל האופה בשעות הבוקר המאוחרות, עובר לקצב שחותך לך בשר טרי, אורז אותו יפה יפה, אחרי זה קצת ירקות ופירות. הרבה יין. לבן. אדום. ורדרד. שמפנייה. פסטיס. למחרת מוכרת הדגים המבוגרת שמביאה לך לובסטרים קשורים וחיים, שניכר עליהם שהם מבינים שהתחלופה המהירה שלהם על המדף היא הדבר המרענן של הקיץ. אחרי זה סיבוב קל בשדה. קצת פירות יער שנשלב אותם במנה הצבעונית שלנו. ואננס קלוי כמו במנטה-ריי. סוביניון בלאן. ארוחה דשנה. גבינה טובה. עוד עוגה. בירת דובדבנים. יושבים על המרפסת. גזוזטרה יפה כזו שמשקיפה על הרבה ירוק שאין בו כלום מלבד יופי. שום דבר לא מחייב, מלבד החובה להנות. ספרים רבים שהבאנו וקראתי רק שלושה בשמונה ימים, כי מרוב שעשינו לא היה לי זמן לקרוא יותר. אח שהדלקנו באמצע הלילה כי היה פתאום נורא קר וגשום. אין טלפונים. סבירות גבוהה שיש עכשיו איזו קטסטרופה בארץ ואנחנו פשוט לא מודעים לקיומה. בווקאנס אתה למד שאין באמת קטסטרטופות. הקטסטרופה היא בעיני המתבונן בלבד. הכל יכול לחכות. צרכני הווקאנס הקבועים יידעו לספר לך שהכל גם מחכה ויהיה בדיוק אותו דבר כשתחזור. מוזיקה נעימה. צ'רלי מינגוס ודילן, ספרינגסטין והאחים אולמן. פיאף וברסנס. חיים שלמים על המרפסת ההיא שכאילו עצרו ונשטפו בתוך השיחות הערות שלנו על החיים והקסם הטמון בהם. דיברנו פוליטיקה. זה לא שלא, אבל גם ידענו להבחין בין מה שיכול להיכנס לשיחה ומה שנשאר מחוצה לה. צחקנו. עקצנו ונעצקנו. זה דבר לא פשוט להיות ביחד, ארבעה אנשים די מורכבים, במשך שמונה ימים. אותו מקום. ללא יכולת להימלט ממנו. אבל גם ללא שום רצון ממשי לעשות כן. יכול מאוד להיות שאם לא היה מדובר במקום שמפרק לך את הכעסים והלחצים ומסביר לך שוב ושוב שהכל יכול לחכות, כל זה היה נגמר אחרת. יכול להיות. הווקאנס הוא חוויה אולטימטיבית לחברות משום שהוא נוח לבריות. הוא מאפשר להן להיות מי שהן ולהיפתח. ללא מחויבות לזמנים, לטרדות, לכעסים, למה שהיה. אפילו למה שיהיה. מנוחה. נקודה. מתרכזים רק במה שמכינים בארוחה הבאה ואז מכינים אותה ושמחים על הזכות לאכול אותה. אפילו מודים. גם ציניקנים מודים. ולמחרת אותו דבר. אוכל ויין. קריאה וכדורגל. שינה ערבה כזו. מתוקה מתוקה. כזו שחולמים בה. מנוחה נכונה. טיולים קצרים ברגל בין השדות. טיולים מאוד קצרים. פיטר מייל המצוטט מסביר את זה טוב ממני. לחשוב שהוא הפך את כל זה לדרך חיים ושהוקאנס שזימן אנשים עייפים לפרובאנס שלו הפך למתועב. הארוחה הדשנה מקהה את תיאבון התיור. אמר ולא הוסיף. לא באנו להוכיח לאיש שהיינו כאן. לא באנו להצטלם בין אתרים מלומדים, להסביר מאוחר יותר לחברינו ומשפחתנו הסברים מלומדים של תיירים לרגע. באנו לנוח. זה הקסם של הווקאנס. ייתכן מאוד שזה הקסם של צרפת. אנו לא צריכים להוכיח שום דבר. לאף אחד.

אני מתקשה לנסח לפוסט הזה מילות סיכום. סביר מאוד שאין. אולי כי סימנו כבר תאריך ביומן לשנה הבאה והחופשה הזו תיהפך, אם ירצו טרדות החיים וירצו הבנקים, למסורת. במזרח התיכון גם ככה אין ערך לסיכומים. מה גם שאני לא רואה שום צורך לסכם אידיאל אינסופי. כתבתי פעם סיפור קצר על הדה-פלור. תייר כזה שמדמיין תמונות ואח"כ נמצא בהן, כמו שכתבתי וציטטתי קודם. זה הטיול האולטימטיבי. המספק. בעצב הזה פאריז וצרפת נגעו לי. בדמיונות והספרים שקראתי ודמיינתי. בסרטים שראיתי. בשפע התרבותי הזה שאין בו די. רציתי להביא עכשיו קטע של "יומן אמריקה" ליוהן הויזניחה, וללעוג לה, לאמריקה הכוחנית והקפיטליסטית, אוכלת הפלסטיקים, זו שפטפטה את עצמה לדעת בתוכניות האירוח, אבל אין לי צורך בזה. גם כי זה לא באמת נכון לקטלג אותה, את כולה, דווקא ככה. יש באמריקה דברים טובים, גם אם צרפתים נאמנים אינם מכירים בהם. היריבות הזו עדיין רלוונטית בעיני, למרות שהיא וירטואלית, מיתולוגית ולא באמת קיימת בלא מעט מובנים. בשביל תחרות צריך שניים שירוצו צוואר לצוואר על המשטח. מזיעים. מקללים. רוצים מאוד לנצח וכועסים מאוד שלא. יומרניים ויצריים. תחרות רלוונטית בין שני אידיאלים גם אם לא באמת קיימת. צרפת מאמינה שהיא ניצחה את כל השאר ואין לה מתחרים אמיתיים. חזרתי לארץ. אותי היא שיכנעה. ייתכן מאוד שהיא צודקת.