דיבורים של רצ מפ"ם

אחת הבעיות המרכזיות של מרצ, חד"ש ומפלגת העבודה היא שהוא חי בעבר. ב"חי בעבר" אני מתכוון אנרכוניסטי, תפיסתו את הציבור והחברה היא מיושנת, עולם המונחים שלו לא מעודכן, הפער הטכנולוגי שלו ניכר, מרבית נציגיו בכנסת מעל גיל 50 והוא דוחק צעירים, התקשורת שלו עם העולם החיצון ועם החברים בו היא מעשור אחר ובכלל הוא קצת עבש ורדום כזה. "דיבורים של רצ מפ"ם" זה ביטוי ששאוב מהגזבר של מרצ, גבי דאוס. בכל פעם שהשיחה שמתנהלת לידו עולה מעבר לממשי ומגיעה לספירות אידאולוגיות מעיר דאוס כי "אלו דיבורים של רצ מפ"ם" ומבטל אותם בזלזול, קורא למתדיינים לחזור לכאן ולעכשיו. אינני יודע עם הבעיה של השמאל הישראלי היא נטייתו להקדיש חלק ניכר מהזמן לדיונים אינטלקטואלים עם ערכים, אבל אני כן יודע שהשמאל הישראלי מדבר יותר מדי על רצ ועל מפ"ם.

דיבורים על רצ ומפ"ם התנהלו באינטנסיביות רבה בשיח הפנימי של מרצ לאחר הכישלון בבחירות האחרונות. מרצ, אשר הוקמה מאיחוד בין מפ"ם, רצ ושינוי (איחוד שממנו נשארו רק רצ ומפ"ם), עדיין מחלוקת למחנות שנגזרים ממפלגת האם (בניגוד לטענתו של יו"ר מרצ ויוצא מפ"ם ג'ומס באחד מאמצעי התקשורת). מבחינת מפלגות האם הכישלון של הבחירות האחרונות הוביל לכך שמרצ תיוצג על ידי שני יוצאי מפ"ם (חיים "ג'ומס" אורון ואילן "האשדודי" גילאון) ונציג של "התנועה החדשה" ניצן הורוביץ, כאשר הנציגה הבכירה של רצ, זהבה גלאון, לא תהיה בכנסת. מספר השלכות המקושרות לרצ-מפ"ם: המבכים על אי-היבחרותה של זהבה היו מקרב רצ (שריד ואלוני), בהנהלת מרצ שהתקיימה לאחר מכן אמר חבר יו"ר האגף לאיגוד מקצועי במרחב ת"א של ההסתדרות מטעם מרצ ציון אלגריסי כי הזכר האחרון של רצ אבד אחרי שגם זהבה וגם רן כהן לא ייצוגו בכנסת, דובר מפ"ם לשעבר, רן מלמד, הפיץ דוא"ל בין כל חברי וועידת מרצ ובו כתב: "מאז ומעולם היתה הרגשה שאנשי רצ לא ממש רוצים באיחוד הזה שנקרא מרצ. ועכשיו הגיע הזמן לחיסול החשבונות. לאחר 16 שנים בהם עמד בראש מרצ איש תנועת רצ, או מישהו שרצ דחפה כי התאים לעמדותיה המדיניות, הגיע השינוי." לעומתו כתב רועי ילין, דובר של זהבה גלאון בעבר כי: "כשמרצ קמה ב-1992, הרוח השלטת בה הייתה הרוח של רץ, שממנה הגיעו שולה אלוני, יוסי שריד וזהבה גלאון. זאת הייתה תנועה לא ממסדית, קצת אנרכיסטית, חצופה, שאהבה לשחוט פרות קדושות. במשך הזמן מפ"ם, המרכיב השני בחבילה, השתלטה עליה. מפ"ם היא תנועה ממוסדת, מיושבת, כבדה ועייפה, שהמאפיינים השמרניים שלה מבוססים על הקיבוצים. […] הם בנו את מרצ בדמותם והעמידו בראשם את ג'ומס, חבר כנסת אלמוני עם טמפרמנט של מפ"ם ההיסטורית. […] הם לא ניסו לפרוץ לקהל רוסי, לא הושיטו יד למזרחיים, התנגדו לעתירה לפרסום עדויות וינוגרד כדי לתת לציבור לחשוב לבד, התנתקו מרופאים לזכויות אדם, מחסום וואטש וארגוני הסחר והזנות." לא רק שלא זכורים לי שאנשי רצ ניסו לסגור חשבונות אלא דווקא היו שיתופי פעולה פוליטיים פורים בין יוצאי מפלגות האם: שריד (רצ) וג'ומס (מפ"ם) המליכו ביחד את שריד ליו"ר על חשבון אלוני (רצ), אבו וילן (מפ"ם) וזהבה גלאון (רצ) החזיקו ברית פורה, רן כהן (רצ) ואילן גילאון (מפ"ם) עבדו ביחד מיום הקמת מרצ. לא זכור לי גם ששריד, אלוני או זהבה ניסו לפרוץ לקהל הרוסי, להושיט יד למזרחים להתנתק מרופאים לזכויות אדם (יו"ר רופאים לזכויות אדם ד"ר-ד"ר דני פילק הוא אחד האנשים הקרובים ביותר לג'ומס) ואני מקווה מאוד שגם אנשי רצ התנתקו מ"ארגוני הסחר והזנות" כדבריו של ילין.

הנזק המהותי שנגרם לשמאל הוא לא מהאיזכורים הבלתי פוסקים של רצ ומפ"ם אלא מכך שהם מייצגים תופעה עמוקה בהרבה. תופעה של לחיות בעבר, כפי שציינו קודם. המסורות הפוליטיות של המפלגות (חד"ש, מרצ והעבודה), התרבות הפוליטית שלהן, דמויות המופת שלהן, הבריתות ההיסטוריות שלהן, האירועים המכוננים שלהן – כולם עתיקים, עבשים ולא רלוואנטים. במרצ עדיין מדברים על מנהיג מפ"ם ההיסטורית יעקב חזן, במפלגת העבודה תולים תמונה ומנכסים את בן-גוריון בכל הזדמנות, בחד"ש, שהיא אפילו לא מפלגה אלא חלק מ"חזית רחבה יותר" כפי שאמר לי אחד מפעיליה, אלא מק"י שהיא בערך 70% מחד"ש, היא מפלגה "מרקסיסטית-לניניסטית" כמו שהזכיר לנו בבלוג 'תודעה כוזבת', שבתקנונה כתוב "חבר מפלגה חייב לשמור על אחדות המפלגה, לקיים את המשמעת המפלגתית, ולהגן על המפלגה, עקרונותיה ומדיניותה" ובכלל, יש איזו תחושה שברל כצנלסו ויגאל אלוןן מוזכרים כאן יותר מדי לאחרונה.

חד"ש היא אולי המפלגה שעשתה את המאמץ המוצלח ביותר, באופן יחסי ביותר, מבין המפלגות לזנוח את האנרכוניזם הזה. הסקציה היהודית-תל-אביבית של חד"ש ובעיקר אנשי דב חנין ו'עיר לכולנו' שתומכים בחד"ש, היא מה שמכונה בחלק מהמקומות "הבועה התל-אביבית" ואכן בבחירות האחרונות ראינו את דב חנין מאורח כבוד מלכים בפאב המנזר שממוקם היטב בלקסיקון תרבות הבילוי של צעירים תל-אביבים מההאוכלוסייה השבטית שמזוהה עם השמאל, לא מעט פעילים צעירים ביחס לשנים עברו, אתר אינטרנט ובלוג מתוחזקים היטב והפקת פנקס אופנתי לחד"ש. מעבר לכך הם השיקו את קמפיין "שמאל vs שמאל חדש" שבו מוצגת מרצ הזקנה, המנותקת והעסוקה בהצהרות חסרות קשר ברומו של עולם אל מול חד"ש הצעירה, הנחושה, ההחלטית והמגניבה, הציגו נוכחות מרשימה בבלוגספירה שלא זכתה להצלחה רבה במציאות וכמובן הגו את הסיסמא שתוכנית אני מסכים איתה "בונים שמאל חדש". המייצג המרכזי של השמאל החדש הזה אליבא דחד"ש הוא לא אחר דב חנין שזוכה לפולחן אישיות. הבעיה עם המאמץ הזה, מעבר להיותו מאמץ פרסומי-שיווקי-תעמולתי גרידא ולא שינוי אמיתי בחלקות המצביעים או באופיה של חד"ש ובמוסדותיה, הוא שעולם המושגים של המנהיג המיועד חנין נמצא לפני 90 שנה בהירצחה של רוזה לוקסמבורג. הניסיון היחיד של מפלגת העבודה היה לנסות להציג את יריב אופנהיימר ועינת וילף, חברים וותיקים במפלגת העבודה ופריימריסטים כושלים בסיבוב השני והשלישי, כ"פנים החדשות" של מפלגת העבודה. מרצ התמקדה בניצן הורוביץ בן ה-44 ובמסיבה ב'אפטרמנט' כדי למשוך צעירים. כל הניסיונות המתוארים היו ניסיוניות שיווקים-שטחיים בלבד, היה כאן מאמץ תדמיתי שלא לווה בשום שינוי פנימי מהותי. הפעם האחרונה שלשמאל הישראלי היה נציג מתחת לגיל 35 הייתה כשמוסי רז נכנס לכנסת ב-2000 לשלושת רבעי קדנציה אחרי שחיים (ג'ומס) אורון התפטר לאחר שמונה לשר החקלאות. הצעירים נדחקים בעקביות בכל מוסדות המפלגות הללו, מעמדות השפעה וממקומות ריאלים ברשימה לכנסת. אף אחד מהח"כים של המפלגות המדוברות לא מנהל את חשבון הפייסבוק שלו בעצמו, או אפילו יודע לעשות זאת, פרט לניצן הורוביץ הח"כ הטרי.

מחיקת העבר הוא חלק הכרחי מכל תנועה המבקשת לעשות קפיצה היסטורית, לשנות את המציאות, לכפוף קצת את כ

תגובות

13 תגובות לפוסט “דיבורים של רצ מפ"ם”

  1. תומר רזניק on 4 במרץ, 2009 13:30

    מסכים עם כל מילה, רשומה מעולה.

  2. נעמן on 4 במרץ, 2009 14:25

    כמה אירוני אם ערב ההצדעה שאתה מציע ייערך באולם צוותא, אך אם זאת לא רחוק מהמציאות.

    שוב הצלחת להצחיק אותי.

  3. יהודה דרור on 4 במרץ, 2009 16:41

    "הצדעה ותודה לכל מי שמעל גיל 60 ". בזמני הסיסמה היתה "אל תבטח במי שמעל שלושים".
    די מהר גילינו שזו שטות עד שטות קטלנית, כמו "עקרון השמאל" ”עולם ישן עדי יסוד נחריבה“. זהו ממש אנכרוניזם מסוכן ועבש.

  4. נמרוד ברנע on 4 במרץ, 2009 20:38

    יהודה,
    אין לי דבר נגד אנשים קשישים, נהפוכו, אברהם שמעוני ואני מיודדים והוא אחד האנשים האהובים עלי בזירה הפוליטית. גם ברוך פישמן ורן כהן. אני פשוט טוען שכדי להצליח צריך להצעיר את עצמנו משתי סיבות:
    1) כי אנחנו לא מחוברים למציאות העכשווית והמעודכנת.
    2) כל מי שהיה בקבוצה השלטת באחת משלושת המפלגות ומכהן שם למעלה משלוש קדנציות הוא חלק מהבעיה ולא חלק מהפיתרון ולכן צריך ללכת הביתה (ואני כולל בזה גם את ג'ומס וגם את זהבה).

    הדרך היחידה של השמאל להישרד היא להתחדש ולברוא את עצמו מחדש, לשם כך, עלינו לנתק את כבלנו מהעבר.

  5. בובלילון מרמת השרון on 4 במרץ, 2009 21:23

    אתה רוצה לשכוח את רצ ומפ"ם. אתה מדבר על שההבדלים הם תוצאה מאובססיה "לא רציונלית" של חזרה לעבר, ולא מהבדלים קונקרטים בהווה. רצ ומפ"ם מייצגות שתי תפיסות אידיאולגיות רחוקות ושתי קבוצות דמוגרפיות שונות, עם אינטרסים שונים. אני מבקש להתמקד שניה בהבדל בהרכב האנושי (שהוא גם הבסיס להבדל האידיאולוגי) בין מצביעים רצ למצביעי מפ"ם.

    מצביעי מפ"ם הם אנשי הקיבוץ, או מעיין "טייפקאסט" של איש קיבוץ למרות שהוא עירוני. הם נטועים עמוק בתוך האתוס הציוני האוטופי משהו של "חברת מופת". הם נגד המתנחלים בגלל שהם "חטפו להם" את המדינה ואת הבכורה על מעמד החלוץ ומכוון שהמדינה היהודית צריכה להיות אור לגויים. הם מתעניינים במצב של יהודי התפוצות, במצב עיירות הפיתוח וגם בשיוך הקרקעות בקיבוצים. הם היו מדריכים בתנועת נוער כחולה כלשהי. הם נגד הפרטה. הם הולכים לשרת בסיירת, ואחר מחפשים תפקיד שבו ואחר כך נבחרים לשרת את הציבור. (ראה אבו וילן: קיבוץ, מטכ"ל, שליח שמו"ץ וח"כ).

    מצביעי רצ גרים ברמת אביב או רעננה. הם מצליחים בצורה פנומנלית במקצועות חופשיים שונים (רופאים, עורכי דין, פרופסורים) או שהם גוזרים קופון רציני על ההצלחה של הקפיטליזם הישראלי בשנים האחרונות (אנשי היי-טק למינהם). בתיכון הם הלכו למגמה אמנות או פיזיקה ואם היה להם זמן היו בצופים. הם מאמינים בהגשמה עצמית – לא בהגשמה בתוך מסגרת "המדינה" אלא שהמדינה לא תפריע להם להצליח.
    הילדים שלהם הולכים לדובר צה"ל או שלא הולכים בכלל לצבא. הם מתעניינים במסלולי לימוד מתקדמים לסוציולוגיה או אמנות פלסטית בבתי ספר אופנתיים בניו-יורק. הם חושבים שביבי היה שר אוצר מצוין והם בעד הפרטה. סוציאליזם מזכיר להם קצבאות לש"ס וחשמל חינם לעובדי חברת החשמל. הם נגד המתנחלים מכוון שבגללם הם צריכים לבזבז זמן בצבא ובגלל שהם חילונים להחריד וחוששים מכל מיני אידיאולוגיות דתיות ובגלל שהם בעד זכויות אדם.

    שתי הקבוצות האלה, המאוד שונות אחד מהחברתה, הותכו ביחד על ידי הפוליטיקה הישראלית בעיקר על ידי התנגדות נחרצת למפעל ההתנחלויות. רוב מצביעי מרצ מהערים הגדולות לא מרגישים מחוברים לתפיסה הסוציאליסטית. רוב מצביעי מפ"ם די סולדים מהתפיסות הא-ציוניות (ולפעמים פוסט-ציוניות) והקוסמופוליטיות שרווחות בקרב חוגי רצ.

    אם יום יבוא ויהיה איזה "מפץ גדול" (קטן או בינוני) בשמאל הישראל. יכול להיות רעיון לא רע לנסות לאחד את מפ"ם אל תוך העבודה, ולייצר מעיין תנועת ציונית סוציאל-דמוקרטית מתחדשת שתוכל לגרוף הרבה קולות, ורצ תתפזר, בערך שליש ממנה לחד"ש, ושליש לעבודה, והשאר לקדימה ואפילו לליכוד (להזכירך התאחדה עם המפלגה הליברלית ועד היום קרויה מפלגה לאומית-ליברלית)
    דרך אגב אתה מוזמן להציץ במאמר של נחמיה שטסלר בהארץ "חסרה מפלגה אחת" http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1062944.html

  6. תומר רזניק on 4 במרץ, 2009 21:57

    בובלילון – אתה שב ושוקע "בדיבורי רצ מפ"ם" בעוד שהדיבורים הללו לא רלוונטיים למציאות הפוליטית הישראלית, בה שתי הקבוצות האלה הן קטנות מספרית עד כדי שוליות.

  7. אייל גרוס on 5 במרץ, 2009 00:23

    – לא הבנתי את המשפט "אחת הבעיות המרכזיות של מרצ, חד”ש ומפלגת העבודה היא שהוא חי בעבר" – מי חי בעבר? חסר כאן נושא במשפט הזה או משהו תחבירית לא עובד לי.

    – לא הבנתי למה לדבר על אידיאולוגיות זה רע ולמה זה דיבורי רצ ומפם? אם לדבר על אידיאולגיה זה דיבורי רצ ומפם אז צריך דווקא לחזור אליהם, לא? לדבר על אידיאולגיה זה לא לא לדבר על כאן ועכשיו.

    – ברור שצריך לעסוק בעתיד והעתיד אינו לא ברצ ולא במפם וכנראה גם לא במרצ, ואני בעד לחשוב על איך לעשות ארגון חדש של השמאל שיכלול אנשים מהעבודה, מרצ, חדש, אולי גם תים.
    אבל –
    אני לא יכול שלא לשים לב לכך שהאנשים במרצ שהתנגדו לשתי המלחמות, במידה זו או אחרת (זהבה גלאון, מוסי רז, נעמי חזן, רן כהן, גליה גולן) האם בעיקרם אנשי רצ, והאנשים שתמכו במידה זו או אחרת (ג'ומס, אבו וילן, אילן גילאן?), הם בעיקרם אנשי מפם. זו עובדה. אתה יכול להגיד שמקרית, ואני יכול לחשוב שלא לגמרי מקרית.
    וזה לא שאני אומר לחזור לרצ ומפם, אבל אני מודה שרגעים כאלו כמו שתי המלחמות גורמות לי לחשוב שהמפלגה שהייתי בה פעם – רצ – אולי היתה נוהגת אחרת, והא ראיה, שבכירי מרצ שבאו ממנה מחזיקים בעמדות כמו שלי, ובכירי מרצ שבאו ממפם מחזיקים בעמדות הפוכות.

    בובלילון לעומת זאת אומר דברים לא נכונים. אני מצביע רצ בעברי, וסולד מהמדיניות הכלכלית של נתניהו. ברצ ההיסטוריות נכון שהיו חלקים יותר סוציאליסטים/סוציאל-דמוקרטים וחלקים שפחות, אך חלק מרכזי בתנועה היה מורכב מאנשים שבאו משלי עם שורשיה במוקד וכו' (רן כהן, בני טמקין…) שהובילו קו כזה ומאוד השפיעו על המפלגה בכיוון הזה.

    ואגב, יש לי מספיק זכרון היסטורי לזכור שה"סוציאליזים" של מפם היה לעתים שמירת המוסדות שבהן המפלגה שולטת, כמו דברים בעייתים שהיו בהסדתרות הישנה, ובוודאי שסוגיית הקרקעות החקלאיות. (שאני יודע שבין אנשי מפם לשעבר היו בה דעות שונות ולא כולם החזיקו בקו הקיבוצי אבל הוא היא משמעותי).

    אני יודע נמרוד שזה עושה לך רע שאני מנהל את הדיון הזה בכלל. אבל צר לי, אני לא מוכן בשם זה שזה "העבר" ובתוך הנסיון שלי להבין מה קרה למרצ להבין איך הוא הורכבה ולאיפה הדברים הולכים. וכאשר אני לפני הבחירות חשבתי שלמרות כל כעסי על מרצ עדיין זהבה גלאון ומוסי רז (וניצן הורוביץ) מייצגים אותי – (ואילן גילאון בוודאי ששמחתי בו אך לא בעניין המלחמה) – שמתי לב שהחלוקה רצ/מפם חוזרת כעוף החול.

  8. יותם on 5 במרץ, 2009 10:39

    "מחיקת העבר הוא חלק הכרחי מכל תנועה המבקשת לעשות קפיצה היסטורית, לשנות את המציאות"
    מחיקת העבר היא אסון קולוסלי, היא לא יכולה להבטיח עתיד, היא יכולה אולי להצליח זמנית, אך מאוחר יותר לגרום לקריסה טוטאלית.
    דיבור העולם שייך לצעירים הזה, הוא כל כך עתיק, הרבה יותר מרוזה לוקסמבורג, ר"צ או מפ"ם.
    האמת שאני פשוט לא מבין מה אתה מנסה להגיד.

  9. אורי זכי on 5 במרץ, 2009 11:59

    נמרוד,

    כבר פעם שניה ברציפות:

    חזק ואמץ! (אנכרוניסטי) על פוסט מצויין, מנומק ובעיקר מאד נכון

  10. אור שי on 5 במרץ, 2009 18:42

    אני לא מסכים איתך.
    גם בדברים שכתבת על חד"ש, אבל על זה אין לי שום דבר חדש (או חד"ש) לומר. את שהיה לי לומר אחרי הבחירות כתבתי כאן:
    http://www.blacklabor.org/?p=7207

    אבל גם עם עיקר הטקסט הזה אני לא מסכים.
    פרספקטיבה היסטורית היא לא עול על מפלגות, אלא נכס.
    מי שלא יודע היסטוריה נדון לחזור על טעויותיה.
    העובדה שתמונתו של ז'בוטינסקי תלויה מעל הבמה במרכז הליכוד, ושנתניהו הזכיר בנאומיו את "קיר הברזל" שצריך להעמיד מול הפלסטינים, לא מנעה ממנו להגיע לעמדת מרכיב הממשלה.

    אידיאולוגיה כרוכה בלמידת לקחי העבר, בהצבת מטרות לעתיד ובהתנהלות בהתאם לשניהם בהווה. דווקא קידוש ההווה (או במילים פחות יפות: האופורטוניזם) של מפלגת העבודה הוא שהביא אותה למצבה העגום.

    "מחיקת העבר" לא תביא אף אחד לשום מקום.
    להיפך, השמאל הישראלי צריך לחזור למקורות ההיסטוריים של השמאל העולמי – העבודה למען זכויות העובדים והשכבות המוחלשות, האמונה שאפשר להגיע לשלום, המאבק למען לזכויות נשים. בקמפיין הבחירות האחרון ראינו את התוצאות של ההתרחקות מהערכים האלו.

    אז אולי לחזור למפ"ם, רצ, המערך, פועלי ציון והפ.ק.פ זו קצת הסחפות. אבל לחזור ולדבר על סוציאליזם, זה לא ללכת לעבר – זה לבנות את העתיד.

  11. נמרוד ברנע on 8 במרץ, 2009 12:34

    אייל –
    לא טענתי שלדבר על אידאולוגיה זה רע. עשיתי פארפרזה על המשפט של גבי דאוס והשתמשתי בו כדי להעביר משהו אחר.

    אין עוררין כי קו החלוקה בנוגע למלחמה היה קשור למפלגות האם, אתה גם מוזמן להמשיך לעלות את זה כחלק מדיוני רצ מפ"ם (במשמעות שלי ולא במשמעות של דאוס) אבל זה גורם להמשך ההתאבנות והאנרכוניזם של השמאל.

    יותם –
    לא אמרתי למחוק את העבר במשמעות האידאולוגית או במשמעות של לשכוח את ההיסטוריה, אלא במשמעות של זניחת עולם המושגים, התרבות הפוליטית, החלוקות הישנות והמוסכמות הלא אקטואליות.

  12. נמרוד ברנע on 8 במרץ, 2009 12:42

    בובלילון מרמת השרון –
    החלוקות האלה לא רלוואנטיות היום. יכול להיות שרצ ומפ"ם היו תנועות שונות לחלוטין בעבר ובעצם בסיס האיחוד ביניהם הוא לא עמוק והאלקטורט שלהם ועולם הערכים שלהם חסרי כל קשר ממשי.
    זה לא משיב לטענה של הפוסט, אלא אם כבר מזחק אותה. לתפוס את החברה הישראלית כמחולקת לקיבוצניקים ציוניים-סוציאליסטית ולצפונים-אשכנזים-ליברלים זה אולי מתאים לאמצעו שנות ה-90 ותקופת אוסלו, אבל גם אז לדעתי זה כבר התחיל להתערער.
    המבנים הסוציולוגים, הדמוגרפים והאתנוגרפים שונים לגמרי היום.

  13. פלונית אלמונית on 12 במרץ, 2009 15:54

    נמרוד ברנע סמל סקס

השארת תגובה