האיום התיאוקרטי

הליכוד – מפא"י החדשה

קשה להיות שמאלני. קשה תמיד להיות שמאלני, אבל קשה במיוחד היום. אם בשנות ה-90 מפלגת העבודה עוד נחשבה מפלגת מרכז-שמאל, בצדק או שלא בצדק, אף אחד היום לא משלה את עצמו וכולם יודעים שמדובר בעוד חטיבה בליכוד. בכלל הליכוד הפך למפלגת שלטון טבעית לחלוטין, מעין גירסא מעודכנת של מפא"י ההיסטורית רק בלי ההסתדרות ואחזקות במשק. מאז 1977 כל ראשי הממשלה היו מהליכוד, חוץ מכמה הפסקות קצרות. הראשונה ב-84' הייתה בגלל ממשלת אחדות, המהפך השני של 92' הסתיים בשלוש יריות אקדח שהעבירו את רבין אל העולם הבא. ממשלת משיח השקר ברק הייתה הקצרה בתולדות מדינת ישראל.

כמו שיוסי ורטר כבר כתב ואני רק ממחזר, עושה Re-Twitt כמו שאומרים הצעירים של היום, הליכוד הפך למפלגת-אם עם צאצאים. איווט ליברמן היה מנכ"ל הליכוד ומנכ"ל משרד רה"מ עד שמסיבה עלומה פרש מהליכוד בטריקת דלת והקים את 'ישראל ביתנו' שגדלה למימדים מפלצתיים של 15 מנדטים. שרון פילג את הליכוד, גירד כמה ח"כים מהעבודה, הביא "כוכבים" והקים את קדימה. יוסי שריד פעם אמר שהעבודה זה הליכוד ב', היום יש ליכוד א', ב', ג' וד'.

אך המציאות המאיימת באמת נסתרת מפנינו כרגע. יש משבר כלכלי עולמי שבמקום לרסק את הקפיטליזם ישדרג אותו לגירסא אחראית יותר, עם משקל כבד יותר לרגולציה ויותר התערבות ממשלתית. תהליכי הפיצול במרחב המוסלמי בין האיסלאמסטיים הרדיקלים לבין מדינות ערב המתונות לא מביא להתפכחות במערב כלפי האיסלאם. יוזמת השלום הערבית, מסמך שהיא משא חלומותיהם של כל אבות התנועה הציונית, נרקבת על המדף משנת 2002.

אבל עזבו את השמאל. אנחנו בשמאל רגילים להתבכיין או כמו שאמר לי ליאור ווינטרוב פעם: "אנחנו כמו האוהדים של הפועל ירושלים, מפסידים במשחק והולכים לבכות ולשתות בירה.". בואו נדבר על הימין. לא רבים עוסקים בסכנות הימין. בסכנות הימין העמוקות, הנסתרות. את הטורבו-קפיטליזם המקצץ של הימין אנחנו מכירים. גם את הכיבושניקיות המספחת, את הפטישיזם לרגבי אדמה, תסביך ה

מה שאנחנו לא מכירים מספיק זה את התיאוקרטיה. השאיפה הפנימית לשלטון הדת. לקנאות, לבורות, לכפייה ולחושך הגדול שמאפיין את הגועל נפש שקורה כשהדת חורגת ממקומה (שלטון האייתולות באיראן, ימי שלטון האפיפיור הנוראיים, האינקוויזיציה וכ').

קוד כחול

בספר 'קוד כחול' מספר צביקה עמית על הפיכה צבאית בישראל שמובילה קבוצת קיצוניים דתיים. באמצעות צה"ל, שעובר השתלטות הדרגתית על ידי המתנחלים חובשי הכיפות, קבוצת פאנטים לוקחת את השלטון לידיה. ראש הממשלה נשלח לביתו, הכנסת מפוזרת, בג"ץ מתקפל, עוצר מוטל על רחובות תל-אביב ומוקם מחנה סודי שבו מענים מתנגדי משטר (אה אופס, יש אחד כזה – 1391). אפשר לפטור את עמית בחרדות יתר ובתסמונת האחוס"ל הנגזל, אבל אפשר גם לציין ששלושה אלופים בדימוס אמרו שהתסריט שמגולל ב'קוד כחול' הגיוני לחלוטין.

וכן מגיע כצל'ה לתמונה.

ח"כ יעקב כ"ץ, המכונה כצל'ה, הוא אב טיפוס של אביר הימין האמוני או כמו שכתוב באתר האיחוד הלאומי "איש המגלם בגופו את הנאמנות ואת המסירות למען ארץ ישראל". כ"ץ היה מראשוני הדתיים-לאומיים שהתגייסו לסיירות, הוא סיים קורס קצינים בצטיינות, שירת ב'כוח פיצי' האגדי והשתחרר כסמ"פ. כמגלם מוצלח וראשוני של דמות היהודי החדש, הלוחם והשורשי בקרב הדתיים הלאומיים הדרך שלו לפוליטיקה הייתה מהירה. אה כן, שכחתי לציין כי הוא בוגר ישיבת 'מרכז הרב', ההארוורד של המתנחלים. לא ברור אם זה בגלל רעיונות השטנה שטחנו לתוך מוחו ב'מרכז הרב' או בגלל הבחנתו בפוטנציאל העצום שבהתנחלות כדי לעורר את הציבור הדתי, אבל איכשהו כצל'ה שלנו הפך לאחד מאותם חבר'ה שהסתובב להם הבורג אחרי מלחמת ששת הימים וכל מיני בבל"ת כמו "חזרנו לארץ אבותינו" ו"זהו סימן שמקרב את גואלת המשיח" הפכו להיות הרטוריקה הקבועה שלו.

כצל'ה התקדם מהר. הוא היה בין מייסדי בית-אל ו'גוש אמונים', עמד מאחורי הקמת ערוץ 7 וניהל אותו (והורשע בהפעלת רדיו פיראטי, מתן עדות שקר ושבועת שקר בעקבות כך) ואפילו הקים את השבועון 'בשבע' (ניתן להשיג במעלה אורנים, יצהר וחוות מעון). בין הדברים הכי חשובים שהוא עשה זה ג'וב עם טייטל קטן-קטן: "יועץ שר הבינוי והשיכון לענייני התיישבות". מכירים את כל הסיפורים האלה על איך שרון גנב עוד דונם, הכניס עוד קראוון, עקף את המינהל שמה, רקח הלבנת מאחזים והזרים מיליארדים להתנחלויות ברשת מסועפת? אז זה בעצם היה התפקיד של כצל'ה. אריק שרון היה ה-Front man, הסמכות והגיבוי הפוליטיים. בשטח – זה הכל היה כצל'ה שלנו. הוא בנה את התוכניות, את התווה את המדיניות, הוא המציא את השירקעס שהפכו את החיים של כולנו כאן לגיהנום. או במילותיו של ח"כ כ"ץ: "אני והוא קרצנו בינינו לא פעם במשך עשרות שנם, כשתיכננתי אית דברים שהם על גבול המותר והאסור, דברים שהאמנתי שהם טובים לעם ישראל לנצח נצחים".

מה החתלתול קשר לכל העניין הזה

לפני זמן מה אחותי הביאה חתול הביתה. התעניינתי אצל סבתא איך אומרים חתלתול או גור חתולים בגרמנית. כצל'ה היא אמרה. Katze זה חתול, וכצל'ה זה חתלתול. מאז כל פעם שאני עובר מאחורי יו"ר האיחוד הלאומי במזנון הכנסת אני אומר לעצמי: "מייייאו".

כצל'ה נסתר מעיני הציבור החילוני רוב השנים. הוא לא היה דמות ציבורית במובן שחנן פורת או הרב לוינגר היו דמויות ציבוריות. אם נשווה אותו לשמאל הוא היה כמו מוקי צור או יואל מרשק. אבל הוא תמיד היה שם, חבר בכל מיני וועדות ועמותות, יושב בהנהלות של בתי כנסת וישיבות, מרצה לבני עקיבא בחגים ומספר מור"קים לתלמידי המכינות. הוא היה המנהיג שמאחורי הקלעים. אם בטעות מישהו מקוראי הבלוג סבורים שהשפעה ניתן להשיג רק מהכנסת – שיסתכל בקורות חייו של כצל'ה ויראה איך אדם נחוש וערכי אחד השפיע הרבה יותר מחברי כנסת חכמים ומוכשרים.

למה כדאי לכם להכיר את כצל'ה?

טרם הבחירות האחרונות לכנסת היה באזז בקרב חובשי הכיפות.נמאס להם מהפיצול והפילוג שפוקדים את המחנה האידיאולוגי והמאמין שלהם. הם רצו פתק אחד, מפלגה אחת, מנהיג אחד. כל מיני רסיסי מפלגות, רשימות לכנסת עם שמות שאיש מן היישוב לא יכיר וגברים מזוקנים בשנות ה-60 לחייהם התכנסו יחד וניסו לטכס עצה. בסוף הוחלט על הקמת מועצה ציבורית בראשות יעקב עמידרור שתבחר ותדרג את המועמדים. אך בפוליטיקה כמו בפוליטיקה ואצל יהודים כמו שאצל יהודים, מלחמות האגו והקנאות פרצו ומוטטו את העסק. הפיצול הוליד שתי מפלגות של אותו מגזר – 'הבית היהודי מפד"ל החדשה' מבית מדרשם של מי שמתיימרים להיות ממשיכי דרכה של המזרחי ההיסטורית, מעין מתינות מדינית (יחסית) ושימת הדגש על חינוך ומסורת ועשייה חברתית ו'האיחוד הלאומי' של מתנחלי גב ההר, הקיצוניים, אנשי ארץ ישראל השלמה בכל מחיר. כצל'ה, הארכיטפ של המתנחלים, נבחר להוביל את הרשימה ומונה ליו"ר האיחוד הלאומי. הרשימה זכתה לארבעה מנדטים, המליצה על נתניהו כמועמד לראשות הממשלה בפני הנשיא ונדמה היה כי דרכה סלולה לקואליציה. בדרך הצליח ביבי לגנוב סוסים עם עופר עיני ואהוד ברק ולהקים ממשלה עם דימוי ציבורי נוח יותר עבורו. נתניהו זכר איך איבד את הכיסא בפעם הקודמת בגלל הסינדול מהימין והוא העדיף יכולת תמרון פוליטית על פני קואליציה עם "השותפות הטבעיות".

באחד מהצעות האי-אמון הראשונות בכנסת ה-18 עמד ח"כ אחמד טיבי מעל בימת הכנסת ואמר: "זוהי ממשלתו של כצל'ה. כצל'ה לא נמצא בה, אבל רוחו של כצל'ה מנהלת את הממשלה."

למרות שהמשפט הזה מצא חן בעיני לא ראיתי בו הרבה תוכן. האיחוד הלאומי לא עשתה בדיוק משהו מאז שהיא נבחרה לכנסת. היא לא משתתפת בקרבות האופוזיציונרים שמנהלות מרצ וקדימה נגד הממשלה, חברי הכנסת שלה לא מתרעמים במליאה כמו חברי הכנסת של חד"ש ולא זכורה לי שאילתא של מישהו מהם. אומנם אריה אלדד עושה קצת רעש ומיכאל בן-ארי בחר בתור שני עוזרים פרלמנטרים את רוזנקרנץ וגילדנשטרן, אבל שם בערך נגמרה הפעילות של חברי האיחוד.

עד ערב חג השבועות המשכתי להחזיק בעמדה הזו. ראיתי בהם חבורה של תמהונים שנכנסו לכנסת ולא בדיוק מבינים איפה הם נמצאים ואיזה תיק נפל עליהם. אבל אז הגיע חג השבועות ויחד איתו עיתוני החג. על השער של "7 ימים" כיכב כצל'ה בפוזה מאיימת כשהטיזר מספר לנו איך אם רק נתניהו רק יעז לגעת במאחזים הוא יסולק מלשכת ראש הממשלה. פתיחת העיתון בעמוד 25 מובילה לכותרת מאיימת "לפחות הצעירים שלנו הם על הגבעות, ולא בבתי הכלא. מי שאיבדו שליטה עליו זה נוער מעשני הסמים בתל אביב". הראיון עצמו רצוף באמירות שכל אחת מהן ראויה לניתוח פתולוגי מעמיק, לנתיחה לאחר המוות של תפיסת עולם משיחית ולהבנה שלפנינו ניצב בן-אדם נחוש וסבלני. היזהרו ישראלים: כצל'ה בא.

כצמלה מטורף

לפחות מדבר אחד אפשר לשמוח. כצל'ה חוזה ש"השמאל יכול להתחיל לחגוג לקראת הבחירות הבאות, אני חושב שזה לא יקח הרבה זמן"

תגובות

3 תגובות לפוסט “האיום התיאוקרטי”

  1. noa181 on 30 במאי, 2009 09:04

    למרבה הצער והחרדה אין כאן רק קושט של דברי אמת.
    צריך רק לזכור את נסיבות חורבן בית שני ומרד בר כוכבא.
    "נציגי" האלוהים ידעו בדיוק שאלוהים לצידנו. חכמי התקופות הללו התנגדו.
    התחושה היא, בין בחירת שתי האופציות המוזכרות לעיל או המסיבות על הטיטניק ובימי פומפיה האחרונים.
    אחרי שראשי התנועות הקיבוציות נתנו לגיטימציה להתנחלויות:
    חזן: הם מזכירים לי את החלוצים.
    טבנקין: שלמות הארץ והתיישבות ברחביה.
    קשה לראות את דביזיות מחנה השלום מתייצבות לדגל. גם תנועת "שלום עכשיו" אינה יכולה לקרוא להפגנות המונים, כמו במלחמת לבנון.
    לא נעים לומר – היהודים מבינים רק כוח. למרבה הבושה, כוח פירושו המעשי כוח חיצוני ולחץ כלכלי, בתנאי שיובנו הגורמים שהובילו לכך.

  2. איתי on 30 במאי, 2009 17:30

    אני חושב שהגיע הזמן שאנו הסמולנים נפסיק לחפש בימין את דמות השטן התורן ונתחיל להעריך את מה שהימין עושה וללמוד ממנו (ר' למשל הציטוט האחרון בנושא רוסית).

    מבחינה אלקטורלית הטריק של "זהירות שטן!" פשוט אינו עובד כדי לקרוא לדגל את כל מסת הבוחרים שנמצאת במרכז, הם מתעבים את השמאל ולא סומכים עליו הרבה יותר משהם מפחדים מהימין.

    שרון "הרוצח" מהפגנות שלום עכשיו בשנות השמונים הפך לראש ממשלה סבאל'ה בקונצנזוס,
    ליברמן "הפאשיסט" הפך לשר חוץ, בעוד מרצ שמיקדה חלק נכבד מהקמפיין שלה בלהפחיד אותנו מליברמניסטאן (שזה לא שונה הרבה מהפחדות חמאסטאן איראניסטאן של ביבי) הדרדרה ל-3 מנדטים.

    אני לא אומר שאם נתייחס בביטול לבעיית הימין הלאומני היא תתאדה, אבל אנחנו צריכים להשקיע את רוב האנרגיה בבניית אלטרנטיבה שהציבור יסכים לקנות ולא בקעקוע האלטרנטיבה הכתומה (או הליברמנית). אם כל מה שאנחנו יודעים זה לשכנע שימין קיצוני זה רע, אנשים חושבים שהם עושים דבר נפלא כשהם מצביעים קדימה.

  3. נמרוד ברנע on 30 במאי, 2009 18:38

    איתי – לא התכוונתי בפוסט הזה להציע פרוגרמה לפיתרון כל בעיות השמאל ותוכנית מגירה לכיבוש מהיר של השלטון והגעה להגמוניה. רציתי לסמן את האויב, להבהיר לכולם מול מי אנחנו עומדים וזהו. כצל'ה הוא לא מוכר כמו מנהיגי הימין של פעם (יצחק לוי, זבולון המר, חנן פורת) והוא עומד בראש מפלגה של ארבעה מנדטים. זה כוח לא מבוטל. לפעמים מותר לכתוב פוסט כזה גם כן.

השארת תגובה