מען, דע"ם ומחאה אסתטית ריקה
אחד הדברים שאני הכי לא סובל זה שמאל לא קונסטרוקטיבי. במיוחד שמאל לא קונסטרוקטיבי צדקני. כשמוסיפים לזה סילוף של העובדות, חצאי אמיתות ואי הצגת אלטרנטיבה – אז באמת נשבר. עד כדי כך נשבר לי שלמרות שלא כתבתי כלום כבר חודש, אני מוציא את המקלדת מהארון, נזכר בסיסמא לאדמין של הבלוג ומתיישב לכתוב.
ובכן, הכל מתחיל כאן בעצם. אסף אדיב (שם שמעלה בעיקר איזכורים לתקליטנים בגוגל), החליט לתקוף חזיתית את אחת היוזמות היפות של השמאל הישראלי מאז הבחירות, 'אפשר אחרת', התארגנות אקטיביסטית משותפת למרצ, חד"ש והתנועה הירוקה. אחד האתגרים המיידים שעמדו בפני 'אפשר אחרת' היא ההתמודדות עם תקציב המדינה הרב שנתי וחוק ההסדרים המפלצתי. לצורך כך 'אפשר אחרת' ערכו מספר פעילויות, ביניהן הפגנה צנועה בתל אביב נגד התקציב בהשתתפות חברי כנסת, אישי ציבור, אמנים ועוד. ההפגנה לא זכתה לכיסוי תקשורתי רב, כפי שאפשר היה לצפות מהפגנה של התארגנות שנמצאת בחיתוליה ועוד בשמאל שעסוק בלחבוש את הפצעים מהבחירות, אבל את אסף אדיב זה שיגע. זה הטריף אותו ששתי הסיעות הכי אופוזיציונית ולוחמניות בכנסת משתפות פעולה נגד התקציב. הוא לא היה מוכן לסבול לשמוע את ח"כ אילן גילאון מכנה את הממשלה "פיגוע חברתי" ואת ח"כ ברכה קורא למאבק ציבורי רחב בתקציב.זה כל כך שיגע אותו שהוא החליט לכתוב מאמר נגד.
איך איש שמאל יכתוב מאמר נגד אנשי שמאל אחרים אף על פי שהם חולקים מטרה משותפת, התנגדות למדיניות הכלכלית של הממשלה? יותר פשוט ממה שחשבתם. לא דרוש תחכום רעיוני, הצגת תזה חדשנית או חושפים מידע חדש ורלוואנטי. פשוט לוקחים כמה עובדות, מערבבים אותן עם חצאי אמיתות, מוסיפים לבלילה קורטוב של שקרים וכותבים בצורה צדקנית להכעיס.
המאמר – פירוק לגורמים ובירור עובדתי
כשניגשים לבחון את מאמרו של אדיב קשה לדעת מאיפה להתחיל. האם מהסבר על מהו ריאל פוליטיק או מפרכת הטיעונים? נדמה לי שלמען הסדר הטוב עדיף שנתחיל בהפרכת הטענות, על פי סדרן, שהושמעו על ידי המחבר.
פיסקת ההשמצות הראשונה של אדיב נגד מרצ פשוט רצופה בשקרים. "[מרצ – נ.ב.] אינה קשורה לפעילות שטח איגוד מקצועית" אה באמת? חשבתי שעו"ד יפעת סולל מאגדת את מורי היל"ה סתם בשביל הכיף. "[מרצ – נ.ב.] אינה מקיימת קשרים עם זרמים שמאליים בתנועות פועלים בעולם" נכון, את רוב הפעילות הבינלאומית הענפה של מרצ – שעליה נאמר כבר שאילולא הייתה מתמודדת בפרלמנט האירופאי הייתה הופכת למפלגת שלטון – מרצ מקיימת עם מפלגות שמרניות וקסנופוביות. "נוכחותה [של מרצ – נ.ב.] מתבססת על שורה של עסקנים/מומחים לענייני איגוד מקצועי (…) מעולם לא באופוזיציה". ובכן, אולי כדאי למחבר המאמר ללכת לארכיון ההסתדרות ולבדוק היכן שירתה סיעת מרצ את העובדים בין השנים 2000-1998.
ציפורים לחשו לי שמרצ בילתה כמה שנים טובות במדבר האופוזיציוני ההסתדרותי. את הטענה המצוצה מהאצבע לגבי "עסקנים/מומחים", מבלי להתייחס בכלל להצגה השלילית של שם התואר 'מומחה' כאילו מדובר בדבר שלילי, אפנה אל יוסי מרציאנו, יו"ר האגף לדמוקרטיה תעשייתית בהסתדרות, שבכלל היה קודם סגן ראש עיריית אופקים מטעם מרצ (והיה קרוב באחוזים בודדים לראשות העיר הדרומית), או אל הנרי אלקסלסי, חבר הנהלת מרצ שמשמש כיו"ר המחלקה הפוליטית בקיבוץ הארצי והוביל מפעלים הומניטריים אדירים כגון סיוע לפליטים במדינות עולם שלישי (מישהו אמר צונאמי?), היה יד ימינו של אייבי נתן ואל חיים זהבי שבעוונותיו היה יו"ר מועצת הפועלים בירוחם ואכן זכאי לתואר 'עסקן-מומחה לאיגוד מקצועי".
אדיב ממשיך להשמיץ בלי לבדוק את העובדות בכך שהוא טוען כי "גם בצד המדיני המרחק בין מרץ לעיני [עופר –נ.ב.] אינו גדול. כמו עיני, איש מחנה ברק במפלגת העבודה, גם מרץ מקבלת את המתווה האמריקאי הכללי להסדר של שתי מדינות, שאינו כולל התחייבות מצד ישראל לסגת לגבולות 67". ובכן, צר לי להרוס את התמונה הנצית שצייר אדיב ולהפנות אותו אל מצע מרצ שם כתוב שחור על גבי לבן: "על הסכם שלום עם הפלשתינאים להתבסס על פיתרון שתי מדינות לשני עמים שעיקריו: (…) גבול קבע על בסיס קוי 1967 (…) בירושלים תהיינה שתי הבירות של שתי המדינות". יתרה על כך, ההוגה והמוביל של יוזמת ז'נבה, הסכם המדף המקיף והרציני ביותר לסכסוך שמקובל על חלקים גדולים בשני העמים הוא יו"ר מרצ לשעבר ד"ר יוסי ביילין, היוזמה אומצה בכל מוסדות מרצ. כל חברי הכנסת של מרצ, כבר קדנציה שלישית ברצף, מצהירים מעל כל במה ובפה מלא על תמיכתם ביוזמת השלום הערבית. היות שאני קצת מקורב אל אחד מהם, אני יכול לספר לכם אפילו שפלקט עם פרטי היוזמה הסעודית תלוי בלשכתו של אחד מחברי הכנסת. אבל באמת, תקיפה משמאל של מרצ בנושא המדיני נשמעת כל כך משוללת קשר למציאות שאין טעם להמשיך ולהתעכב על כך.
אחת הטענות התמוהות של מחבר המאמר היא כי מרצ "שתקה" בנוגע לתקציב המדינה. אודה ואתוודה, לא הצלחנו להיכנס מספיק אל אמצעי התקשורת ולעורר סיקור תקשורתי נרחב של מאמצינו, ואולי חלק מן האחריות מוטלת עלי כדובר, אבל מדובר בטענה משוללת כל יסוד. לא רק מכיוון שעל גבי מאות עמודים מפרוטוקולי ועדות הכנסת והמליאה ניתן לראות כיצד נלחמו חברי הכנסת של מרצ נגד התקציב ואף הגיעו לכמה הישגים (ביטול ההרחבה המתוכננת של תוכנית וויסקונסין, למשל) אלא מפני שבתחילת המאמר של אדיב עצמו מצוטטת פיסקה של יו"ר סיעת מרצ נגד התקציב. אבל עזבו את זה, אפשר גם לחפש קצת באינטרנט ולהגיע לכאן, כאן וכאן. אילו אדיב היה טורח לבדוק קצת יותר ברצינות, הוא גם היה מגלה כי את הכינוס בכנסת נגד חוק ההסדרים של הקואליציה לביטול חוק ההסדרים הובילה יו"ר מרצ.
אם כך, הטענה כי מרצ "שתקה" בנוגע לשאלת התקציב אינה רק טענה לא נכונה, אלא אף שקרית ומטעה, כמו רוב המאמר.
הטענה האחרונה של אדיב נגד מרצ באמת עוסקת בעניין מורכב ולכן חשוב שאת ההסבר הזה יקרא קודם כל אדיב עצמו, שמפגין חוסר בקיאות בסיסית
אדיב תוקף את אבשלום (אבו) וילן, חבר כנסת לשעבר מטעם מרצ ומזכ"ל התאחדות החקלאים היום, על כך שפעל מול הממשלה להגדלת מספר ההיתרים להעסקת עובדים זרים. אכן, תופעת העובדים הזרים בישראל היא מביישת, במיוחד בימים האלה בהם הממשלה ממשיכה את מדיניות הדלת המסתובבת – ביד אחת מגרשת משפחות וילדים שנולדו והתחנכו בארץ וביד השנייה ממשיכה לחלק היתרי העסקה לסרסורי כוח אדם וקומץ מקורבים. זוהי מדיניות שהיא מעבר לתאבת בצע ניאו-ליברלית רגילה אלא לקויה בשילוב מסוכן של טיפשות ואכזריות. אך מהי משתמע מטענתו של אדיב? כי מרצ, כמפלגה וסיעה, מקדמת את היתרי העסקה לעובדים הזרים במסדרונות הכנסת ואל מול השלטון. ושוב, ואולי בצורה חמורה בהרבה, מנסה להשחיר אדיב את פניה של מרצ ללא קשר קל שבקלים לעובדות ולמציאות שבשטח.
מרצ היא אולי הסיעה היחידה בכנסת שנאבקת נגד מדיניות הממשלה בתחום העובדים הזרים – חבריה הגישו הצעות לסדר בנושא, פנו אל שרי הממשלה והיו היחידים, פרט לח"כ דב חנין שגם אותו תוקף אדיב בהמשך המאמר, אשר נכחו בכל הדיונים בכל הוועדות בנושא. לא רק סיעת מרצ יצאה נגד המצב אלא גם מרצ כמפלגה והיא השתתפה, גם אם בכוחות דלים, בצעדה נגד הגירוש וממשיכה להשתתף במאבק הציבורי המתגבש. אם המחבר בוחר שלא להאמין לי, כי אני הרי חלק מהגוף הצבוע והנבזי הזה המכונה "מרצ", הוא מוזמן לפנות אל כל הארגונים העוסקים בדבר – האגודה לזכויות האזרח, קו לעובד, מוקד סיוע לעובדים זרים ומסיל"ה, ולשאול איזה ציון הם היו נותנים למרצ במאבק. אך על מה יוצא קצפו של אדיב? על כך שוילן, אותו אחד שהיה פעם חבר כנסת מטעם מרצ, הוא זה שקידם את הנושא מול הממשלה. צר לי לבשר לאדיב, וגם לוילן עצמו במקרה זה, כי מר וילן לא רק שלא נבחר לכנסת מטעם מרצ, אלא שהוא גם נדחק בבחירות המקדימות שנערכו במפלגה במורד הרשימה. וילן, כחבר כנסת מכהן, היה אמור על פי השכל הבריא להתקדם ברשימה כאשר שני חברי כנסת מכהנים ובולטים כרן כהן ויוסי ביילין פרשו מן החיים הפוליטיים – אך הוא דווקא הדרדר לטובת שני כוחות עולים, אילן גילאון ומוסי רז. המחבר מתעקש לקשור את וילן אל מרצ, אך וילן אינו נושא כל תפקיד רשמי במרצ, פרט להיותו ציר מן המניין בוועידת המפלגה.
לאחר שסיים להתבלבל עם העובדות בנוגע למרצ עובר אדיב להשמיץ את חד"ש. וכן, לא ארחיב בנושא כי הפרטים פחות ידועים לי, אך יש לי תחושה עזה, שאינני מצליח להשתחרר ממנה, שאם אדיב היה רחוק בערך 180 מעלות מן האמת במקרה של מרצ, אין סיבה שינהג אחרת כלפי חד"ש.
אתעכב בקצרה רק על עניין עובדתי אחד: אדיב טוען כי עקב ברית לא קדושה בין הציבור הערבי לבין עופר עיני קודם נציגם הבכיר, ג'יהאד עקל, אל תפקיד ראש חדר המצב בהסתדרות. מה לעשות שגם כאן ממשיך אדיב עם נטייתו לא לומר אמת ועקל נמצא בתפקידו עוד מימיו של עמיר פרץ כיו"ר ההסתדרות. למעשה, במהלך בחירות 2006, התהדר פרץ, אז בכובעו כיו"ר העבודה, במהלך ראיון עיתונאי כי הוא גאה בשיתוף הפעולה שהצליח ליצור בין יהודים לערבים בהסתדרות וכי כאשר מתקשרים אל חדר המצב הסתדרות עונה לא אחר מאשר ג'יהאד.
דע"ם-מע"ן
אחרי שסיימנו לסקור את רשימת חצאי האמיתות של המאמר הגיע הזמן לראות מי עומד מאחוריו ומה יש לו להציע לציבור המתקדם ושוחר הצדק החברתי בישראל. המאמר עצמו התפרסם באתר 'אתגר' המוגדר כ"מגזין פוליטי תרבותי". אין שום דף 'אודות' באתר אך מעיון קצר בשמות הכותבים ובקישורים הגרפיים, נדמה כי האתר קשור במישורין או בעקיפין אל קבוצת מען-דע"ם. למעשה, מחבר המאמר המהולל, אסף אדיב עצמו, משמש כמנכ"ל עמותת מען אשר מתיימרת להיות מעין איגוד עובדים אלטרנטיבי סוציאליסטי, עם דגש על מתיימרת. מדוע מתיימרת? כי אחרי עשור שלם של פעילות במען הצליחו לאגד רק כמה מאות עובדים ולא לזכות במעמד של ארגון עובדים יציג, בעוד ש'כוח לעובדים' ארגון שקיים שנה וחצי, הצליחו לאגד 2,700 עובדים, ולזכות במעמד של ארגון עובדים יציג מבית הדין לעבודה, מה שקצת מעיד על האימפוטנטיות של מען, אבל לא משנה. מען עצמה היא מעין זרוע פעילות של מפלגה בשם דע"ם.
מבלי להיכנס לפלפולים משפטיים, אציין רק כי קשר ישיר בין עמותה למפלגה, כפי שמצטייר מביקור קצר באתר העמותה, הוא אסור על פי חוק ומהווה עבירה פלילית שדינה מאסר. אך עזבו את הפלפולים המשפטיים, למי שלא איכפת מעובדות בטח שלא איכפת מחוקים, בואו נעסוק במהות (בהנחה ששמירה על החוק אינה חלק מהותי מן המרקם הדמוקרטי, אבל בכל זאת, למה להיטפל לקטנות).
דע"ם היא מפלגה שמתמודדת לכנסת בחוסר הצלחה משווע כבר ארבע מערכות בחירות, אך נדמה שאין לקברניטיה כוונה להפסיק במירוץ הזה. למעשה, בבחירות המוניציפאליות האחרונות, הם אפילו העמידו מועמדת לראשות עיריית תל אביב-יפו, אסמא אגבארייה זחאלקה. כמובן שדע"ם ואגבארייה זחאלקה היוו את הפתעת הבחירות וכנגד כל התחזיות הגיעו להישג המרשים של 0.45% מכלל הקולות.
אבל הרשו לי לגזול עוד כמה דקות מזמנכם ולהרחיב על דע"ם. לא בגלל שאני מלא רגשות נקם על ההשתלחות חסרת הרסן השקרית של אדיב, אלא כי אני חושב שדע"ם מסמלת משהו בעייתי מאוד בתרבות הפוליטית בישראל ובשמאל הישראלי. בשנים האחרונות, עקב ירידת כוחו של השמאל והזוועות שמחולל הימין בשלטון, אצל רבים מאיתנו מצטבר כעס ותסכול רבים. אנחנו כועסים על הכיבוש, על הגזענות, על ההפרטה, על התנערות המדינה מאחריותה על אזרחיה, מהרמיסה ברגל גסה של הדמוקרטיה שלא מפסיקה לרגע ומהכרסום בחירויות הפרט. אנחנו מתוסכלים מכך שלמרות שלחלק מעמדותינו יש תמיכה רחבה בציבור אנחנו נכשלים בלתרגם אותה להשפעה פוליטית ואלקטורלית. מתוך הנקודה הזו אפשר לצאת למספר דרכים. חלק מפתחים אדישות והופכים לאסקפיסטים, חלק מתייאשים ושוקעים בדכדוך, חלק בוחרים להרים את הראש ולנסות לחשוב על דרכים להתמודד עם המשבר הקשה אליו נקלענו וחלק בוחרים במחאה אסתטית ריקה. למה אני מתכוון כשאני אומר מחאה אסתטית ריקה? למחאה שמטרתה היחידה היא ביטוי רגשי של המוחה. לא ניסיון להשפיע על המציאות, לא ניסיון לשנות את המצב, אלא ניסיון לגרום לעצמך להרגיש יותר טוב על ידי כך שפעלת.
לצערי הרב בשנים האחרונות מיעוט הולך וגדל בוחר במחאה האסתטית הריקה והלא קונסטרוקטיבית הזו. לפני כמה שנים למשל, במחאה נגד ארבעים שנה לכיבוש והמיליטריזציה השוביניסטית של החברה הישראלית, הלכה חבורה של אקטיביסטים (גם כן שם תואר שצריך לדון בו ולברר לעומק מתישהו) עם קונסטרוקציה גדולה ומושקעת בצורת זין ענק והשפריצה מים על העוברים השבים. הם קראו למיצג "מצדיעות לזיקפה הלאומית" וכותרת המשנה שלו הייתה "לרגל הניצחון המפואר של 67', כדי לחגוג את דפיקתם של הפלסטינים עוד מאז 48' ובסגידה לגנרלים שהוכיחו שיש להם את הכי גדול". המיצג הזה היה כמובן היה אמור לעורר את העוברים והשבים להבין שהם חיים במדינה ששוררת בה תרבות צבאית, שדיכוי הנשים והפלשתינאים נובע מאותה תפיסת עולם, ובכלל, שדי חרא כאן.
כפי שאתם יכולים לדמיין, המיצג האומנותי בצורת הפאלוס לא שכנע יותר מדי אנשים, אלא בעיקר גרם ליוצריו ולמשתתפים בו להרגיש מאוד צודקים וחכמים.
למעשה, נדמה שיותר מדי פעילויות פוליטיות בקרב קבוצות קטנות בשמאל הישראלי נעשות לא מתוך רצון לשנות את המציאות אלא מתוך רצון עקר להרגיש צודקים ולהראות את זה לכולם, גם אם זה לא ישפיע על המציאות בפרומיל.
וכאן אנחנו חוזרים לדע"ם-מע"ן. בשנים האחרונות הפכו צמד הארגונים האלה למפעל שלם של מחאה אסתטית ריקה. במקרה שלהם המחאה באמת אסתטית – הם מארגנים מיני תערוכות שוליות שמאדירות אייקונים פרולטרים, מתחזקים קבוצת ווידאו-ארט בשם 'ווידאו48' ומשתתפים בעריכת אנתולוגיות לשירה מעמדית. במקביל הם ממשיכים לרוץ לכנסת ולגרום לזריקתם במצטבר של כמה עשרות אלפי קולות אל פח האשפה שמתחת לאחוז החסימה. קולות, אשר יש להניח, היו הולכים אל מפלגות שמאל אחרות. הפילוג והפיצול שדע"ם מקיימת כל יום מעצם היותה מפלגה כושלת שלא הצליחה לשלוח נציג אחד לאף תפקיד נבחר, מעצימים את הימין בישראל שנהנה מהפיצול בשמאל. בעוד שהימין נמצא בשלטון ותפיסותיו שולטות בכיפה – השמאל צריך להיאבק על כל פירור, לאחד את השורות ולהיאבק כאיש אחד נגד נתניהו, ליברמן ושות'. זה מה שניסו מרצ וחד"ש, על אף הפערים האידיאולוגיים הרבים ביניהם, כאשר הצטרפו ל'אפשר אחרת', אותה תקף אדיב.
תארו לעצמכם מה היה קורה אם במקום להשקיע את מרצם הרב, ואכן מדובר במרץ רב אם הם מתמודדים כבר מערכת בחירות רביעית ונכשלים, היו אנשי דע"ם מצטרפים לאחת המפלגות המיוצגות בכנסת ופועלים מתוכן. מעבר לכך, באמת שאינני מבין מה מעורר את אותם מתי מעט הפעילים באותן תנועות קיקיוניות לרוץ כל מערכת בחירות מחדש ולהיכשל. אולי הם פשוט אוהבים לראות את עצמם בשידורי התעמולה או להחזיק בתואר המפוקפק של יו"ר מפלגה שלא נכנסה לכנסת אף פעם ומנכ"ל עמותה חסרת משמעות.
תגובות
34 תגובות לפוסט “מען, דע"ם ומחאה אסתטית ריקה”
השארת תגובה
מנוי RSS \\ רססו אותה
עקבו אחרי בטוויטר \\ צוויץ צוויץ
Facebook \\ תגידו שלום בפרצוספר
משתמש (חופשי) גאה
-
אז אתה אומר בעצם שאין מקום לאמנות פוליטית? אין מקום למחאה באמנות?
אני רוצה לצטט אותך ב"מיני תערוכות שוליות" האם לפני שכתבת את זה קראת והתעניינת באותן התערוכות ה"שוליות" כדברייך? למשל, בתערוכת המכירה "לחם ושושנים" (בה כידוע לך השתתפתי) השתתפו בנוסף עוד עשרות אמנים יהודים וערבים, חלקם בולטים יותר, חלקם פחות, בנוסף התערוכה זכתה לסיקור נרחב בכלי התקשורת. (אם הייתי יכולה להכניס לינקים יפים הייתי עושה את זה. אז מספיק שתגגל ותווכח) התערוכה הזו נערכה שלוש פעמים והצליחה מאוד, הן מבחינת רמת החשיפה שלה לקהל הרחב (שנחשף לאמנות ולתוכן העומד מאחוריה) והן מבחינת מכירת העבודות – חלק מהכנסות המכירות נתרמו לפרויקט קידום תעסוקה הוגנת עבור נשים חקלאיות ערביות (החלק השני מההכנסות לאמנים עצמם) כך שלא תגיד שמדובר היה בתצוגה של "תמונות יפות" או "מחאה אסתטית ריקה" כדברייך.
תערוכות ופרויקטים אחרים ראויים לציון: משרד ההשמה של מען ב"מובי מארח" – http://www.calcalist.co.il/consumer/articles/0,7340,L-3061862,00.html וגלריית בית העם בווינט.
בדבר אחד אתה צודק – פרויקט הזקפה הלאומית (המצוין והמשעשע בוויס וורסה) כשל משום שמי שעמד מאחוריו זוהי קבוצת האנרכיסטיים = מיעוט.
בעניין האתרים, מגזין אתגר שייך לעמותת מען. הלינק שנתת מתייחס למגזין בלבד, זהו אתר הבית של העמותה: http://www.wac-maan.org.il/he/ (לא קשה להגיע אליו בגוגל, תלוי מה כתבת).
נמרוד – אני שותף לביקורת שלך על דע"מ, אבל אתה פשוט לא יודע מה שאתה מדבר בקשר למע"ן. מדובר על ארגון עובדים שעושה הרבה פעילויות חשובות, שמתמקדות בסקטורים הכי מוחלשים בשוק העבודה הישראלי. אחד הפרוייקטים המרכזיים שלהם הוא תמיכה בנפגעי ויסקונסין, בעיקר הערבים שבהם; הם מתעסקים עם מהגרי עבודה; עם פלסטינאים מהשטחים; ועוד ועוד.
אין מה להשוות בין כוח לעובדים לבין מע"ן, פשוט כי הם עושים שני דברים שונים לחלוטין, כל אחד מהם חשוב מאוד בתחומו.
אירלבנטיס – אל האתר של מען מאוד קשה להגיע בגוגל. הוא נמצא במקום ה-20 – הרבה אחרי הפוסט הזה, ואחרי כתבות בטלוויזיה החברתית למשל.
לא שזה נורא – האתר ממילא לא מעודכן ולא נותן מידע על פעילויות עדכניות של הארגון.
כמובן שטוב לתקן את הטעויות והטעיות בקשר למרצ. ואני מצטרף לביקורת על מפלגות חסרות סיכוי לעבור אחוז חסימה שמבזבזות את הקולות וכו'. לגבי מען אני לא יודע, התגובה שמעלי מעניינת. לגבי הזקפה הלאומית – הייתי במצעד הראשון ואתה מערב שאלה של מפלגה חסרת סיכוי לעבור את אחוז החסימה, לבין פעילות של אנשים שהם רובם מאוד פעילים והולכים כל שבוע לביעלין או מקום אחר (לצערי אני לא כזה פעיל) וחושבים גם על סוג שונה של מחאה. כי ללכת שוב ולומר "די לכיבוש" זה בנאלי וחסר משמעות, והזקפה הלאומית זה סוג אחר של פוליטיקה, קווירית, פרפומרטיבית, שמחברת בין שאלות של לאומיות ושל מגדר ומיניות, תקרא לזה מה שאתה רוצה, אבל זה גם כי לומר שוב "די לכיבוש" זה לא מעניין אף אחד ו- למרבה הצער – והזקפה הלאומית גרמה סקרנות ותשומת לב די גדולה בתל-אביב כשצעדנו שם, ודווקא כי לא תמיד היה ברור לאנשים מה זה, אז הם באו ושאלו או תהו. והאנשים שהיו שם לא חושבים שזה בה במקום סוגים נוספים של פוליטיקה. חלקם אגב הצביעו מרצ, חלקם חדש, חלקם בלד ואולי חלקם דעם, לא עשיתי סקר אבל אני יודע על אנשים שהיו שם שהצביעו לכל אחת מהמפלגות האלו.
נענה אחד אחד כי כולכם כתבתם דברי טעם ואני רוצה להגיב ברצינות.
גוני – יש הרבה מקום לאומנות פוליטית ואם השתמע מדברי שאני מזלזל בכך, הסליחה עמך ועם כל שאר העוסקים במלאכה. לעשייה הפוליטית יש גוונים רבים ולכל אחד יש תפקיד; אחד מפגין, השני משמש כנציג בוועדה, השלישי כותב והרביעי יוצר. החוכמה היא לפעול תוך שיתוף פעולה וסינכרון על מנת להגדיל את הכוח המשותף ולקדם את המטרה, מה שלדעתי לא הצלחנו להשיג עדיין.
נדב –
יכול להיות שמען עושים הרבה דברים חשובים, רק חבל שהמנכ"ל של העמותה מעדיף להשקיע את הזמן שלו בלכתוב מאמרים עמוסי שקרים שתוקפים התארגנויות שמאל אחרות במקום לעדכן את האתר שלו. על פי האתר שלהם הם איגדו עד כה רק כמה מאות עובדים על פני עשר שנים, לא הישג מרשים במיוחד. אני שמח שאתה מסכים איתי לגבי דע"ם כי בעבר כתבת דברים מלאי סימפטיה כלפיהם.
אייל –
שמח שהסכמת עם דברי. לגבי מיצג ה'זקפה הלאומית' – נתתי אותו כדוגמא למחאה אסתטית ריקה שמטרתה היא לא לשנות את המצב ואלא לגרום לפעילים להרגיש יותר טוב עם עצמם. אינני מתנגד לפעילויות יצירתיות ואקטיביזם חדשני מסוגים שונים, אך מכיוון שבתוך עמי אני חי אני בספק רב האם זה שכנע אנשים. כן, זה יצר התעניינות – אבל לא כל התעניינות היא התעניינות חיובית. כמו שלא כל סיקור תקשורתי הוא סיקור חיובי. האם המטרה שעמדה לנגד יזמי הזקפה הלאומית הייתה לשכנע אזרחים כי צריך לסיים את הכיבוש? לא נראה לי. היא הייתה יותר בסגנון של לעשות נה באוזן לציבור הישראלי, להסביר להם שהם אנשים פרימטיבים ושוביניסטים שתומכים בכיבוש גם אם הם לא עושים את זה באופן פעיל. וזה לא מקדם את המטרה.
נמרוד – יש לי אכן המון סימפטיה לדע"מ, כי הם מייצגים את העמדות שלי הרבה יותר טוב מכל מפלגה ישראלית אחרת.
זה לא אומר שאני חושב שזה אקט פוליטי נכון.
לגבי מען – את מה שאני יודע עליהם אני יודע במקרה, מנוכחות בפאנל שישבה בו גם אסמא. אבל זה שלא שומעים אותם, לא אומר שהם לא עושים.
היי דרומי, אם תכתוב "עמותת מען" תקבל דף עמוס בתוצאות רלוונטיות ומקומות הראשונים (לפחות ככה זה אצלי).
נמרוד, מה שהפתיע אותי בדברים שכתבת הייתה ההתייחסות שלך לשאלה (…) האם אמנות פוליטית שאינה מצליחה "להזיז" אינה אמורה להתקיים מתלכתחילה? יש סוגים שונים של מחאות פוליטיות, בין כולן נוצר תהליך סינכרוניזציה כזה או אחר. כמו שחופש הביטוי אמור להיות מותר לכולם כך גם חופש היצירה (יש כאלה שהיצירה והעשייה האמנותית משמשת אותם כדרך עדיפה יותר לביטוי אישי, סוג של כלי דיבור) נכון שיש עבודות שמזיזות יותר ויש כאלה שפחות (רובן מזיזות משהו, בסופו של דבר) אבל לכולן יש מקום לדעתי, זה מה שיוצר שיח ציבורי
נדב – האם העמדות שלך הן כי דב חנין מייצג בפועלו ליברליזם בורגני טרנדי של איכות סביבה? כי זה מה שטענו בדע"ם בבחירות המוניציפליות האחרונות.
גוני – זה בגלל היסטוריית הגלישה שלך, תסירי אותה ולדעתי תראה משהו שונה לחלוטין. לגבי האומנות הפוליטית – הכל לגיטימי בעיני, ואני לא יוצא נגד חופש הביטוי לרגע, אני רק טוען שברגע שמגדירים אומנות כפוליטית אז היא חלק ממערכה לשנות את המציאות וצריכה להתכוון לעניין. אם זו אומנות אישית שעוסקת בנושא פוליטי היא לא מוגדרת לדעתי כאומנות פוליטית.
אני ממש לא מבין את העמדה שלך בקשר לוילן, הוא היה במקום השישי ברשימה של מרצ לכנסת ומקום זה נחשב ריאלי ע"י רבים במפלגה כך שלהגיד שהוא לא מייצג את מרצ (או לכל הפחות מגזר גדול מתוכה) זה קצת מוזר…
בכל מקרה לצערי לא ממש ענית לטענה המרכזית במאמר והיא שמרצ מקימה זעקה רק שהיא לא בעמדת השפעה. בהתחשב שתמכתם בחוק ההסדרים ובתקציב הניאו ליברלי בממשלות רבין וברק (אתה יכול לשאול את החוק שלך שהיה היחיד ממרצ שתנגד לתקציב בטענה שהוא "אנטי חברתי") אפילו את ממשלת אולמרט "איתרגתם" (או כך לפחות טוענת זהבה גלאון).
בקשר לדע"ם, היא הוקמה ע"י חברי דרך הניצוץ שאאל"ט היו ממתנגדי רק"ח-חד"ש כך שאני לא חושב שהם באמת גוזלים מצביעים מן השמאל.
אבל יש ממש בדבריו שחבירה לעיני בתקופה שכזו, בה הוא חובר לביבי, כמוה כהצבעה בעד התקציב וזאת חרף המחאות והפגנות הרחוב.
ועל למרצ לתת תשובה ראויה על כך.
http://www.etgar.info/he/article__400 מאמר תשובה של אסף אדיב לדבריך.
פעיל בדעם ובמען.
אני מקשר פה גם למאמר של אסף אדיב שאליו הגבת. שהקוראים יבחנו מי פה אדם מתלהם ומי מעלה טיעון פוליטי רעיוני עם הרבה עשיה בשטח ולא רק צעקה ריקה בתקשורת
http://www.etgar.info/he/article__393
אתה מעלה טענה כאילו מען היא מפעל פוליטי אסטטי ריק אני יעלה כאן מספר סיקורים לפעילויות המתקימות כיום על ידי מען
שינוי התקנון של מען כך שניתן יהיה לעבור לשלב הבא של הארגון- איגוד עובדים וחתימה על הסכמים קיבוציים שנערך לפני שבועיים-
http://www.wac-maan.org.il/he/article__245
הפגנה ביפו של עובדי כוח אדם-יהודים וערבים מכל העדות- המאוגדים במען ונאבקים על הפיכתם לעובדים ישירים של רשות העתיקות
http://www.wac-maan.org.il/he/article__237
בקשה לשלילת רשיונה של חברת בריק (חברת כוח האדם שמעסיקה את העובדים ברשות העתיקות
http://www.wac-maan.org.il/he/article__230
יצוג עובדי כוח האדם במפעל פרי גליל בדיונים על ההסכם לקניית המפעל- עובדים אשר ג'יהד עקל בחר שלא לפעול לטובתם במאבק וההסתדרות הסכימה בעבר להופכם לעובדי קבלן חסרי זכויות
http://www.wac-maan.org.il/he/article__202
ואתם יכולים למצוא עוד מאבקים קשים אשר מתנהלים בתחום ע"י מען, אנו מתעקשים לייצג ולפעול מלמטה למעלה – להלחם עם העובדים המנוצלים ביותר וצורות העבודה שהכי קשה להתאגד בהם והמלכה קשה אך שווה כל מאמץ
אז ראוי שתתוכח ותתיחס לנושא במקום למרוח קללות על שני עמודים
נמרוד. אני מציע שתגמור לינוק את ריבת פטרונך הפוליטי, שיהיה בתיאבון, אותנו זה הגעיל.
אין ספק בדבר אחד. גם מרצ וגם חד"ש מפחדים ממפלגת דעם, מפחדים מפעולותיה, מפחדים מהצלחותיה, מפחדים מהיותה כוח פוליטי שפוי בין הלאומיות הציונית אותה מרץ הפגינה במלחמה האחרונה בעזה ומצד שני הלאומנות הערבית אותה אותה מבטאת חד"ש כשהיא תומכת בתנועת ההתנגדות (מוקוומה) של חמאס וחיזבאללה (ולאחרונה אחמדינג'ד).
את המשחק הציני של שתי המפלגות האלו דעם לא משחקת.
דעם בונה אלטרנטיבה סוציאליסטית ומציעה לכולם להצטרף
😆
מר וגנר – אני מודה לך שפרסמת את מאמר התגובה של של אדיב, בקרוב אגיב לו בפוסט נפרד ואף אקשר אליו גם כן. תודה לך.
יונתן – מרצ וחד"ש הן לא מפלגות שנמצאות בשיאן בלשון המעטה אך לא נדמה לי שמישהו בהם מפחד מדע"ם או מ"הצלחותיה". אני מציע לך גם לשמור על סגנון יותר מהוגן כשאתה מגיב.
כל הדיון הזה מתקיים על המנעד בין טהרנות להשפעה, או בין שמירה קנאית על עקרונות וערכים נשגבים לבין פוליטיקה מעשית. אם בקצה אחד של המנעד פועלים אנשי תורת המחנות שטוענים שבכל מצב עדיף לשחק את המשחק הקיים ובתוך מפלגה גדולה, בקצה השני שלו פועלים אנשי דע"ם שהם בעיני אנשים הגונים, אידיאולוגיים ובעלי כוונות טובות אך חיים קצת בלה-לה לנד. לאנשי דע"ם, כמו גם לאנשי מאבק סוציאליסטי ועוד ועוד, יש אפס רצון ויכולת להביט במציאות דרך משקפיים פרגמטיות, למצע בין הרצוי למצוי ולהגיע לאיזשהי פשרה בין המניפסט והדוקטרינה הסדורה לפוליטיקה הריאלית. כולם פסולים, כולם משתפים פעולה עם ההון, אף אחד לא באמת מייצג את "הפועלים" ( וגם אלו, כשהם תומכים לדוגמא בעמיר פרץ לא באמת יודעים מה טוב עבורם), מרצ וקדימה היינו הך הן ועוד אמירות נחרצות מסוג אלו. אנחנו האוונגרד האמיתי, במילימטר הרבוע שאנו עומדים קיים הסוציאליזם והשלום, גם אם אנו מונים שלושה אנשים וחצי זה בגלל שלא כולם ראו עדיין את האור. צורת מחשבה פוליטית זו, שהאינדיקטור הפוליטי שלה אינו אפקטיביות אלא טוהר ומירוק מצפון, פוסלת כמובן כל ניסיון להזיז את המפה מעט, או הרבה, שמאלה: את עמיר פרץ בעבודה, את דב חנין ועיר לכולנו בת"א, את הפעילות הפרלמטרית של חד"ש או את מרצ של אילן גילאון ורן כהן. על המשפט המצחיק של יונתן :"דעם בונה אלטרנטיבה סוציאליסטית ומציעה לכולם להצטרף" אפשר רק לשאול: ומה עם יהודים שרואים עצמם ציונים ( סיפרו לי פעם שיש כאלו), פלסטינים שמגדירים עצמם דרך השתייכותם הלאומית והדתית ( גם יש איזו 4 כאלו), וכל אדם אחר שהגדרתו העצמית ומאוויו הפוליטיים אינה ביטול התצורות הלאומיות וחתימה על כל אחד מעקרונותיה של דע"ם. מה שנראה כחיבוק סוציאליסטי עממי לכל הפועלים באשר הם מיתרגם מהר מאוד להוקעה של כל מי שעומד מילימטר מהמניפסט וכל מי שמעז לקחת חלק בפוליטיקה הקיימת ולהתפשר. כשפוסלים את עיני וההסתדרות אבל לא מארגנים עובדים ולא צריכים להתדיין בבית המשפט, לקיים מו"מ עם מעסיקים ולהגיע לפשרות- גם לא טועים. כשלא מצטרפים לעיר לכולנו ושומרים על "הניקיון האידיאולוגי" מחוץ למשחק הקיים גם לא צריך לבוא בדין וחשבון פנימי לבוחרים. כשהפוליטיקה מתמצה בכתבי עת הנקראים בשקנין פינת מלצ'ט ובאירועי מחאה בגדה השמאלית תמיד שומרים על הדרך והמוסר. כשנותרים בבית לא מזיעים.
תשובה להוד
אלה שאנו כן מארגנים וועדי עובדים
מייצגים בבית משפט
יוצרים קשרים פוליטיים
יוצרים קשרים גם עם ההסתדרות אבל מתוך ביקורת, דיון אידאולוגי ובניית אלטרנטיבה ולא מתוך חנופה וכניעה לכוח
וכן גם טועים לפעמים
בקיצור בונים אלטרנטיבה סוציאליסטית ומשקיעים בה
ללה לנד זה לתמוך בהתנתקות מתוך היותך ריאל פוליטיק, ללה לנד זה לתמוך באוסלו ולחשוב שהתהליך יוביל למדינה פלסטינית, ללה לנד זה לתמוך בעיני (מי שהצמיא את ממשלת ביבי) ולהתנגד לו בו זמנית.
בקיצור, ללה לנד זה לחיות במרובע הפוליטי שבין מרץ עיני וחד"ש.
אשמח לשמוע מיונתן או מאסף מה הוא חשוב שדע"ם-מע"ן היתה יכולה לעשות טוב יותר בכדי להרחיב את התמיכה בה והשתתפות במסגרתה בציבור הישראלי ( אני מתנצל- ישראלי היא מילה עם הטייה לאומית ולא מצאתי ניתוח ניטרלי ומטוהר). וגם- האם השניים שותפים לתפישה הקומוניסטית אורתודוכסית לפיה לפועלים זהות לאומית של פועלים היא תודעה כוזבת שעתידה להעלם עם הזמן.
אתחיל מהסוף- פועלים תודעה כוזבת וכ"ו- לאום איננו דבר רע אך הוא נוטה להיות מנוצל לרעה, שוני הוא דבר טוב.
;
המשך: מאידך הקפיטליזם יודע לנצל בציניות נוראה את ההבדלים האלו ואת הגזענות ולמול הניצול הציני צריך לשתף פעולה ולהפוך הבדלים אלו לתרבותיים ומעשירים ולא למפרידים ומחרחרי ריב. עזוב את האורתודוכסיה, בתנועות מתקדמות היא מוחלפת בדיאלוג היסטורי ביקורתי.
ולהתחלה: קודם כל- דעם ומען. אלו מילים ולא ראשי תיבות- מען זה כתובת בעברית ושיתוף פעולה- ביחד- בערבית ודעם זה תמיכה בערבית. שנית האופק שאנו בונים הוא ארוך טווח ולא מיידי, כעת השלב הראשוני והמכריע של התבססות ככתובת לפועלים ערבים ופועלים מוחלשים בכלל, כתובת בה ניתן לקבל יעוץ איגוד מקצועי בסיסי, הביאה לשלב הבא של ההתארגנות- בניית איגודי עובדים, הקמת וועדים וחתימה על הסכמים קיבוציים (הסכם קיבוצי ראשון עומד להחתם לאחר שנתיים מאבק.) שלב זה מאפשר לנו וגם מצריך פנייה לציבור היהודי ובניית מרכזים חדשים של מען (ירושלים למשל) השנה אנו עוסקים רבות בעולים מאתיופיה ומרוסיה. אחד האירועים המרגשים ביותר היה שהעובדים הערבים ממזרח ירושלים באו איתנו למרכז קליטה במבשרת ציון בכדי ליצור קשר עם פועלים עולי אתיופיה שעובדים איתם וזקוקים לעזרה אך פוחדים לפנות בגלוי. אתה תראה בקרוב הדים חזקים של פעילות זאת. ניתן גם לראות אותה בעיתונות במאמרים, אחד שניים בחודש, של פעיל מען.
והאתר שציינתי למעלה הוא דוגמה. (מאמר שלי על סחר בבני אדם בישראל)
תודה על השאלה, ארז וגנר
ארז שלום,
כמו שאמרתי קודם בדיון הזה, אני מאוד מעריך את העבודה של מען. אלא שאני חושב שהקומפלקס מען-דעם (אם אפשר לקרוא לו ככה) היה יוצא נשכר אם הייתם כובשים את גאוותכם, עושים כמה פשרות אידיאולוגיות, ומצטרפים – כגוף – למפלגה פוליטית אחרת (חד"ש היא המועמדת הטבעית, אבל הדוגמא של עיר לכולנו גם קופצת לראש) במקום לרוץ לבד ולבזבז, בכל בחירות, כמה אלפי קולות.
הלוואי וגאווה היתה העניין אז הייתה צודק, אולם היא לא הבעיה. אני מציע לך לקרוא את המאמר של אסף עליו נמרוד הגיב http://www.etgar.info/he/article__393 שם הוא מסביר את אחד ההבדלים המשמעותיים בינינו לבין חד"ש. במאמר הוא מסביר שההליכה עם עופר עייני בקואליציה בהסתדרות, קואליציה ימנית אשר תומכת בתקציב ניאו ליברלי ניצי, תומכת במלחמה באחרונה, תומכת ומחזקת את הפלג הימני של מפלגת העבודה. כל ההליכה הזאת, ההצמדות לשיר הבשר, הופכת את המאבק בימין ובתקציב למאבק עקר וחסר כל השפעה. זאת הסיבה שהשמאל מתרסק- הוא מעקר את עצמו, ואנו קוראים להפסיק עם זה, לצאת מהקואליציה בהסתדרות לנטוש את שיר הבשר- אז יצמח השמאל.
נדב (כמעט קראתי לך תום בגלל תום דרומי איש השמו"ץ) – אין שום אפשרות להפריד בין הקומפלקס מען-דעם-ווידאו48-אתגר לבין הפעילויות שטח הזעירות שלהן. ואני אומר זעירות כי אני מסתכל על ארגון שקיים עשור אל מול ארגון שקיים שנה וחצי ורואה כמה עובדים איגד כל אחד ומי קיבל מעמד של ארגון יציג ומי חתם הסכמים קיבוציים.
ארז – עכשיו הכל ברור לי. כבר שנים אני נאבק בשאלה – מה יהפוך את השמאל לכוח משמעותי ואיך נרפא את כל המחלות הגנטיות שהוא סובל מהן – עכשיו נתת לנו את הפיתרון. זהו, מרצ וחד"ש וכל שאר הכוחות המתקדמים יפרשו מההסתדרות ויתנערו מעיני ומייד, צ'יק צ'אק, נעלה בכוחנו, בכנסת ומחוץ לה. יאללה, אני הולך להציע את זה בוועידה הבאה של מרצ.
ארז – אין לי ספק שיש לכם סיבות מצויינות לאי-הצטרפות לתנועה קיימת. אלא שהתוצאה של הבחירה לרוץ בנפרד היא בזבוז של כמה אלפי קולות לגוש השמאל. אתה אומר שחבירה לחד"ש 'הופכת את המאבק בימין ובתקציב למאבק עקר וחסר כל השפעה' – לא ראיתי שהריצה של דעם לכנסת יצרה מאבק פורה ורב השפעה.
אם זה בלתי אפשרי עבורכם, כתנועה, ללכת עם מפלגה אחרת – אפשר גם פשוט לא להתמודד במישור הפרלמנטרי. הריצה העקרה הזו לא תורמת לאף אחד.
נמרוד – אתה ממשיך להשוות בין כוח לעובדים לבין מען, אבל זו השוואה לא נכונה כי הם לא עושים אותו הדבר. כמו שתגיד שכוח לעובדים על הפנים כי הם גייסו הרבה פחות חברים מהעמותה לשחרור גלעד שליט.
המטרה העיקרית של מען היא לא איגוד עובדים. הם התחילו לאגד עובדים לפני פחות מחודש, לפי האתר שלהם.
מספר הערות,
1. פעם, לפני הרבה מאוד שנים, פוליטיקאים היו כותבים. הם היו מתנצחים, כועסים, מלכלכים ושוצפים מעל דפי הפמפלטים המפלגתיים. זאת הייתה תקופה אחרת בה פוליטיקאים ידעו לכתוב ולבנות טיעון, ומצביעים ידעו ואהבו לקרוא. התקופה הזאת לא איתנו עוד,היום פוליטיקאים פועלים בעיקר בסאונד בייטס.
אלא שיש אחד, נמרוד ברנע שכמו מן אוסטין פאוארס פוליטי שהופשר וחזר לחיים, כותב בבלוגספירה הישראלית כמו אחד מאותם גרפומנים פוליטיים של פעם. במאמר הנוכחי הוא מפצח, מנתח וקורע לגזרים איזה מאמר דמיקולו בכתב עת שנקרא על ידי ארבעה אנשים ביותר מאלף מילה. אני מצדיע לך.
2. התוצאות של הלוגריטם הגוגלי מצחיקות. הפרסומת שמופיעה עכשיו באתר שלך מיידעת על ביטוח סיעודי לעובדים זרים ועובדים זרים לטיפול סיעודי.
3. החצי השני של המאמר שלך (החצי היותר טוב) טוען כנגד דע"ם ועמיתותיה הקיקיוניות טענה אותה ניתן להחיל גם על מרצ וחדש, מדוע לא ליצור מפלגת שמאל אחת? מדוע להתפזר לרסיסי מפלגות שמאל של שלושה מנדטים? אני אומר זאת על אף מצבה הנוכחי של מפלגת האבודה כיוון שלא מדובר בשאלה נקודתית – למה צריך מפלגת נישה כמו מרצ, מפלגה שכמעט לא ידעה שלטון, האם נוכחותה על הבמה הפוליטית אינה סוג של מחאה אסתטית?
רותם –
1. אחרי שראיתי השבוע את מר סמית' הולך לוושינגטון אני יכול להגיד שהמטרות היחידות ששווה להילחם עבורן הן המטרות האבודות, ולכן אני מרשה לעצמי לנסות להחזיר עטרה ליושנה בשיח הציבורי של המערכת הפוליטית בישראל, גם אם יקראו לי אוסטין פאוורס 🙂
2. לא ברור לי היכן ראית פרסומת באתר שלי כי אין לי google ads או כל פרסומת אחרת.
3. אין עוררין על קביעתך כי אין טעם בקיום של המסגרות הפוליטית הנוכחיות ויש לחתור ליצירת מסגרת שתכלול תחתיתה את מרצ, מורדי העבודה, התנועה הירוקה ואף חלקים מחד"ש.
נמרוד, אתה שוב בוחר להכפיש במקום לדון בשאלות העולות- וכן עיקר הבעיה של השמאל היום היא השמאל עצמו שבמקום ללחום על דעותיו לוחם במלחמה על הפירורים של מפלגת העבודה. אם תפסיקו את זה אני מאמין שכולם ירוויחו את זה. מה עוזרת לכם התמיכה בעופר עייני?
וחוץ מזה ההשוואה האווילית לכוח לעובדים הזו. שאל בכוח לעובדים שאל את הרכזי פעילות שלהם, את יוני בלבן מירושלים, את איתי סבירסקי, הם בניגוד אליך מודעים ומכירים את עבודת השטח של מען ומעריכים אותה מאוד. במשך יותר מ10 שנים עמלים במען על תשתית איגוד מקצועית בכפרים ערבים, על העצמת נשים ערביות וחתימת חוזים בין עובדים למעבידים. במקומות הכי קשים ועם הפועלים המוחלשים ביותר. זו פעולה אמיתית שלידה כלל הפעילות של מרץ על כל שנותיה נחשבת לא למחאה אסטטית ריקה אלה לציור משעמם.
אתה בוחר במקום זה להפיץ דיבה שקרית על מען, עמותה שפועלת על פי חוק ומנוהלת בשקיפות ובפיקוח צמוד. עמותה שכל עובדיה בוחרים להשתכר שכר מינימום בכדי שכל שקל שמגיע יופנה לסיוע לפועלים.
נ.ב נמרוד- כל ה"מפעלים האסטטים" שתיארת שמען עוסקת בהם זו תערוכת "לחם ושושנים" אשר אמנים רבים תורמים לה מעבודותיהם וכלל הכסף הולך לקורסים להעצמת נשים ערביות בגליל- לקורסים ללימוד על זכויות עובדים, העצמה במשפחה ועבודת שטח להשמת נשים ערביות בחקלאות. מה שמוכיח שמעולם לא העמקת בנושא של מען. אני בטוח שאם תעשה זאת תחזור עם דעות אחרות, אולי עם ביקורת אך עם ביקורת בונה ולא זלזול חסר יסוד.
ארז 8)
עכשיו מגיע החלק היפה שאני אוהב – אחרי שסיימו להודות בסילוף העובדות וחצאי האמיתות, בהשמצות ובשקרים, התחיל הדיון הענייני לכאורה שנפתח בהאשמה: "די להשמצות!". ובכן, אם למר וגנר באמת כל כך איכפת מהפועלות הערביות ומהצלחת השמאל הישראלי הייתי מציע לו להתחיל בקטנה, כי הרי גם מסע של אלף מיל מתחיל בצעד אחד.
המלצתי הראשונה, מתוקף ניסיוני הדל במאבקים ציבוריים ובעניינים פוליטיים ותקשורתיים, היא לעדכון באתרי הקומפלקס שלכם. במקום שמנכ"ל מען יכלה את זמנו בכתיבת מאמרי השמצה הוא יכול להתחיל בלהכניס תוכן שמספר על פעילותכם. אולי אפילו תמונות. אולי גם סרטוני ווידאו. אולי עדויות של פועלות מאוגדות. אבל אתה יודע מה? גם טקסט רגיל ופשוט יספיק. אבל מסתבר, שהרבה יותר דחוף לכם שם במען-דעם-וידאו48-אתגר-וואטבר להשמיץ את "אפשר אחרת". והרי כל הסאגה הזו לא הייתה מתחילה בכלל אילולא היה כ"כ דחוף לו להשמיץ אותנו. ואני, בעוונותי, מאמין במקום של השיח הציבורי, ולא משנה כמה שוליים וחסרי משמעות אתם, היה חשוב לי להשיב את הסדר הקנו.
עכשיו אעבור לשלב המשעמם של הפרכת הטיעונים שלך (הוא לא הכרחי אבל כשאני לא עושה את זה אתם עוד תוקפים אותי אח"כ, אז נו, יאללה):
א. לטעון שהבעיה של השמאל הישראלי היא חוסר קידום דעותיו זו שטות. נכחתי במאות הפגנות, מפגשים ואירועים שונים של שמאלנים בעלי אמונה יוקדת שניסו לקדם את עמדותיהם – אך נכשלו. מדוע? מאלף ואחת סיבות. בגלל שהם לא ידעו לדברר את עצמם, בגלל שהם לא היו מאורגנים, בגלל הפיצול, בגלל חוסר פנייה לקהלי היעד הנכונים, בגלל אסטרטגיה מפגרת במקרה הטוב או חוסר אסטרטגיה במקרה הרע, בגלל חוסר רצינות וחוסר מקצועיות, בגלל מריבות אגו, בגלל שהיריבים היו חזקים יותר וגם בגלל שכן, מה לעשות שיש אנשים שמעדיפים לכלות את זמנם על הפאלוס הלאומי או איך שלא קוראים לפרוייקט הסהרורי הזה ולא לעסוק בדברים חשובים באמת.
ב. למען הסר ספק, אני מתנגד למרבית מפועלו של עיני וחושב שהוא אחד האנשים הבעייתים ביותר בישראל כיום שלא רק יוצר נזק באופן אקטיבי אלא מונע התגבשות של אלטרנטיבה מסיבות שונות. אני פועל למען קידום עמדות אלה במוסדות מרצ ושותפים אלי גם חברים אחרים. יחד עם זאת, אני מסרב לראות בשת"פ שלנו עם עיני את שורש כל רע או הסיבה לכישלוננו.
ג. העובדה שהרכזים בכוח לעובדים מעריכים אותכם לא גורמת למתבונן מהצד – שמשווה בין שני הגופים – להעריך אותכם. לא ברור לי מדוע מר פרץ טען מקודם שאין מקום להשוואה מכיוון ששני הארגונים עוסקים בנושאים אחרים. לא ברור לי במה אתם עוסקים אם לא באיגוד עובדים. אי לכך, למרות הערכתי הרבה למר פרץ ועקב כנראה חוסר הבנתי המשוועת, אני נשאר בעמדתי שאתם עוסקים באיגוד עובדים – ודי כושלים בזה.
ד. אינני רוצה להרחיב את הדיון בסוגיות החוקיות של מען ודע"ם, רק אציין שבמידה ומישהו ירצה פעם למסמר אותכם טוב-טוב – לא יהיה לו קשה מדי לעשות את זה. הצעתי אליכם (תראה איזה נדיב אני) היא להיוועץ במהירות עם עו"ד שמומחה בדיני עמותות ומפלגות.
ה. מסתמן שלא הבנת נכון את אמירתי לגבי מפעלים אסתטים. כנראה שגם אחרים לא הבינו ולכן האחריות עלי. בפוסט הבא אסביר.
אף אחד לא השמיץ אתכם. זו היתה ביקורת רלוונטית.
תכנס כבר לאתר מען ותראה את כל מה שאתה מצפה לראות.
כבר ניסו למסמר אותנו ולא הצליחו כי בית המשפט פסק שהכל תקין.
חוץ מזה כראוי יש לנו יועץ משפטי.
דרישה להעסקה ישירה של עובדי חפירות ותיקים ברשות העתיקות!
בחודשים האחרונים פוטרו מעבודתם ברשות העתיקות מאות עובדים יהודים וערבים. הסיבה לכך – הגיע מועד קבלתם לעבודה מסודרת ברשות העתיקות ולא בחברת כוח האדם שהעסיקה אותם.
רשות העתיקות וחברת כוח האדם ניסו להתחמק מהוראת החוק.
כל העובדים – מאות במספר – הועסקו בשנים האחרונות בעבודת חפירות באמצעות חברת כ"א בשם "בריק" שנמנעת ברוב המכריע של המקרים מתשלום זכויות סוציאליות בסיסיות לעובדיה. אלא שהפיטורים של העובדים לאחרונה הגדישו את הסאה.
בשנת 2008 נכנס לתוקף תיקון לחוק חברות כוח אדם (תיקון ;12א') המחייב את העברתו האוטומטית של עובד שהועסק בחברת כוח אדם אחרי תשעה חדשי וותק להעסקה ישירה אצל המעביד בפועל. מהתנהגותה של חברת "בריק", המפטרת עובדים על סף הגעתם לחודש התשיעי, עולה בברור כי היא מנסה להתחמק מהוראות החוק וליצור שיטה של העסקה בשיטת "הדלת המסתובבת" לפיה במקום עובדים ותיקים בעלי זכויות מועסקים חדשים ששוב ניתן לנצלם.
עשרות רבות של עובדים שהועסקו בעבר ב"בריק" וחלקם מועסקים בה גם היום (אחדים מהם עובדים ותיקים שהוחזרו לעבודה אחרי מספר חודשים כעובדים חדשים) התאגדו במסגרת של "עמותת מען" והם תובעים מרשות העתיקות לאכוף בחצרה את הוראת החוק ולהעסיקם ישירות.
בתגובה הגישה חברת "בריק" תביעת דיבה נגד עמותת מען וזאת בטענה שהיא מאשימה אותה בניצול העובדים. במקום לכבד את זכויות העובדים בוחרת חברת בריק לתקוף את הארגון שלקח על עצמו לסייע להם להשיג את זכויותיהם.
דווקא בגלל שמדובר בגוף ציבורי הממומן מתקציבי הממשלה, ומשימתו היא בעלת אופי מדעי, חובה על הרשות לדאוג שהעובדים שהיא מעסיקה יזכו לכל זכויותיהם החוקיות.
אנו החתומים מטה, רואים בחומרה את ההפרה של זכויות בסיסיות של עובדים בכל מקום ובפרט בין כתליו של מוסד שזוכה למימון ציבורי.
אנחנו דורשים מרשות העתיקות להפסיק את צורת ההעסקה הפוגענית ולקלוט לעבודה את עובדי החפירות הותיקים שפוטרו על ידי בריק ולהעסיקם בתנאי עבודה ושכר הוגנים.
לפרטים נוספים: ניר נאדר 050-6839443 דואל – nir@hanitzoz.org.il
לאינפורמציה נוספת:
"הדלת המסתובבת" של רשות העתיקות
http://www.wac-maan.org.il/he/article__238
תביעת העובדים נגד רשות העתיקות ו"בריק" בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים
http://www.wac-maan.org.il/he/article__224
הפגנת העובדים המפוטרים ביפו
http://www.wac-maan.org.il/he/article__237
העצומה תשלח אל:
מר בנימין בן אליעזר שר התמ"ת
מר שוקה דורפמן, מנכ"ל רשות העתיקות
מר שלמה יצחקי, הממונה על יחסי העבודה במשרד התמ"ת
למי שקרא עד כאן יש מסקנה פשוטה- להצטרף לפעילות בכוח לעובדים לולהצטרף לביסוס התארגנות עובדים סולידרית ודמוקרטית כמרכיב מפתח בשינוי חברתי אמיתי (מי שמתעקש להתארגן בנפרד בארגון קטן יותר יהיו סיבותיו אשר יהיו עדיין הוא חבר ושותף)
http://www.workers.org.il