עם העיניים לקופנהאגן

את פעילותיי ומעורבותי הציבורית-פוליטית התחלתי בתאב"א – תל אביב בשביל אופניים. נאבקנו למען סלילת שבילי אופניים ותחבורה ציבורית, למען סביבה אורבנית שמתקשרת עם בני האדם שבה. דיברנו, בלי לדעת את זה, על תחבורה בת קיימא.זו הייתה פעילות סביבתית-חברתית מובהקת. דרכה ודרך הפעילים בה התוודעתי אל תרבות הצריכה ונזקיה, להשפעות השליליות ולניצול של ארצות המערב את מדינות העולם השלישי ומשאבי הטבע המדולדלים שלהם ולמהפכות הניאו-ליברליות של קרן המטבע העולמית (IMF) ושל ארגון הסחר העלמי (WTO)[1]. נחשפתי והשתתפתי במאבק נגד כביש חוצה ישראל, אחת מנקודות הציון החשובות של התנועה הסביבתית בישראל בשני העשורים האחרונים. אך מאז פעילותי הסביבתית הופסקה. לא לגמרי; מדי פעם חתמתי על עצומה או הלכתי להפגנה ולפני שנה אפיל הצטרפתי ל'אדם, טבע ודין'. אבל שם זה בערך הסתיים. לא עסקתי בנושא באופן פעיל, לא יזמתי דבר (פרט לדיון בהנהלת מרצ בנושא אנרגיה גרעינית שהיה מעניין), לא עקבתי אחר החדשות בתחום, לא קראתי טקסטים בנושא ואפילו לא ראיתי את 'אמת מטרידה An Inconvenient Truth-' של אל גור. אולי בגלל הרפורמות הקניבליות שהובילו סילבן שלום ובנימין נתניהו כשרי אוצר בממשלות שרון, אולי בגלל האינתיפאדה השנייה – התעסקתי בתחומים אחרים.

ואז הגיע שינוי האקלים. ועידת קופנהגן התקרבה והעולם כמרחקה. באוסטרליה, הסובלת מבצורת זה שנים עקב התחממות כדור הארץ, יצאו עשרות אלפים בקריאה לממשלות העולם להגביל את פליטת גזי החממה. האפיפיור בנדיקטוס ה-16 פנה לבאי הוועידה "לשמור על היצירה האלוהית ולגלות אחריות" והביע שוב את מחויבותו למאבק בשינויי האקלים. האו"ם, חבר העמים הבריטי והאיחוד האירופאי מקימים קרנות של מילארדי דולרים להתמודדות עם נזקי התחממות כדור הארץ. בנובמבר התקיים במדינת האיים הקטנה בונואטו ועידה בינלאומית בנושא ויותר מ-30 חברי פרלמנט מהאוקיינוס השקט, אפריקה והקאריביים השתתפו בו.

באיים המלדיביים, שלמרבה הצער הם רק בגובה של מטר וחצי מעל פני הים, קצת מודאגים מתחזית האו"ם שעד 2100 מפלס פני הים יעלה ב-59 סנטימטר. מסתבר, שכל עלייה, גם במספר סנטימטרים גמדי, תביא להצפה של חלקים נרחבים משטח המדינה. ראש הממשלה, שנבחר על רקע הבטחותיו לעלות את המודעות העולמית לנזקי שינוי האקלים, שינס מותניים וכינס ישיבה של הממשלה מתחת למים עם אחד עשר שרים שלבשו חבילות צלילה וירדו לעומק שישה מטר למים. שם, כפי שהם תרגלו מראש, חתמו השרים על קריאה למשתתפי וועידת קופנהגן.


אפילו בנפאל, לא מהמתקדמות שבאומות, קיימו שרי הממשלה ישיבה מיוחדת בנושא. השרים קצת מודאגים מהתחממות הקרחונים אז הם עשו מעשה ועלו לישיבת ממשלה מיוחדת בנושא בהר האוורסט ובכך הפכו את הישיבה לישיבת הממשלה הגבוהה ביותר בהיסטוריה.

קרחונים

כולם, בכל רחבי הגלובוס, עושים ימים ולילות כדי לצמצם את פליטת גזי החממה "לכלוא את השד המזהם בארובה" בלשונו של יוסי שריד. הודו וסין, הנציגות המובילות והמזהמות ביותר של המדינות המתפתחות, הציבו יעדים מוחשיים לצמצום פליטת גזי החממה. נשיא המדינה המזהמת בעולם, ארצות הברית, הודיע כי יקצץ בשיעור פליטת גזי החממה ב-17% עד 2020 וב-83% עד 2050. גם בבלוגספירה נרשמה התעוררות וצויין יום הפעולה לבלוגים – Blog Action Day – שהיה השנה בסימן שינוי האקלים והתחממות כדור הארץ. בדרום הארץ כיבו אלפים את האורות במשך שעה כמחאה על הקמת תחנת הכוח הפחמית באשקלון. מאשקלון ועד מועצה אזורית יואב דרך שדרות, קריית מלאכי ומועצות אזוריות אחרות בנגב הרימו אתמול האזרחים קול זעקה אדיר נגד האיוולת שאמורה לקום בחצר האחורית שלהם.

אבל אז הגיע ביבי. כן, אותו ביבי ישן של פעם, ביבי של 96', ביבי של "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", ביבי של "הציעו לי להיות שר האוצר של איטליה" וביבי שקיצץ את הקצבאות יותר מהר ממה שהיה כתוב בספר ההפעלה של מילטון פרידמן.

כתב הסביבה הוותיק והחרוץ של "הארץ" צפריר רינת עשה מעשה נדיר במקומותינו, ופרסם כתבה הבוחנת את תפקודו של ראש הממשלה במישור הסביבתי. "ככלל, הרקורד הירוק של נתניהו התאפיין עד לאחרונה בהתעלמות כמעט מוחלטת מנושאים סביבתיים או אפילו בקידום יוזמות להן השפעה שלילית על הסביבה." כותב רינת. גם בכהונתו הראשונה (1999-1996) כראש הממשלה "נתניהו לא הצטיין בהישגים סביבתיים" מספר רינת והיה ראש הממשלה הראשון שמינה שר לאיכות סביבה במשרה חלקית: רפאל (רפול) איתן שימש במקביל כשר החקלאות ופיתוח הכפר. האמת היא שגם ארדן הוא לא שר לאיכות סביבה במשרה מלאה ומשמש גם בתפקיד השר המקשר בין הכנסת לממשלה, תפקיד אשר גוזל לו לפחות יום וחצי בשבוע. נחזור לנתניהו. משבר המים החמור שבו ישראל מצויה, מאיר רינת את עינינו, החל בכהונתו הקודמת של נתניהו "אך הממשלה לא נערכה לטפל בו ולא קיבלה הכרעות בנושאים כמו הקמת מתקני התפלה או פעילות חיסכון". בין יתר הרעות החולות שסיפק לנו נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון השנייה, "היה נתניהו שותף בממשלה שקיבלה את ההחלטה לקדם את תוכנית תחנת הכוח הפחמית באשקלון – יוזמה העומדת בניגוד גמור למחויבות להפחתת גזי חממה.".

ואז הגיע גלעד ארדן. דרך טובה לבדוק את היחס של הממסד הישראלי אל סוגיות סביבתיות היא פועלו של השר הממונה על העניין, גלעד ארדן. במקרה שלנו מדובר במיניסטר צעיר ונמרץ, אדם מוכשר וחד לשון, שנכנס כרוח סערה אל המשרד. כאשר נדרש לענייני וועידת קופנהגן המתקרבת ומצבה של ישראל בנוגע לגזי החממה הצהיר השר ארדן במסיבת עיתונאים כי: "אבקש מהאו"ם לחייב את ישראל לצמצם פליטת מזהמים". מספר שבועות לאחר מכן הצהיר במסיבת עיתונאים כי "הקהילה הבינלאומית צריכה להכריח את ישראל לצמצם את פליטות גזי החממה שלה." זו אמירה מקוממת להחריד שמביאה לשיא חדש את שימת הפס על איכות הסביבה. אם עד כה התרגלנו למריחות והצהרות ריקות מתוכן, עכשיו אומר הלכה למעשה השר לאיכות הסביבה קבל עם ועדה: "באמת שאין לממשלה או לי שום כוונה לטפל או לקדם את הנושא. שהגויים ישברו את הראש.".

האם ארדן שכח שהוא שר במדינה ריבונית ועצמאית? חשבתי לתומי שמי שאחראי לצמצום פליטות המזהמים בישראל היא ממשלת ישראל ולא האו"ם. ארדן, בעל ההשכלה המשפטית, נעדר כנראה מהשיעור באזרחות שבו לימדו על אחריות מיניסטריאלית.

ופתאום הכל התחבר – ועידת קופנהגן בפתח, העולם כולו מתוח לדום לקראת דיונים בעתיד כדור הארץ ושינוי האקלים ורק פה אוסף הגמדים המתקראים ההנהגה הישראלית[2] עסוקים במי האפסיים של סוגיות פנים-קואליציוניות וטומנים ראשם בחול אל מול האתגר הכי גדול שניצב מול האנושות.

שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ – מה הסיכונים בעצם?

"[…] התחממות כדור הארץ היא סיפור כבד ומסורבל. לרובנו עדיין לא ברור הקשר בין שינוי האקלים לבין מזג האוויר במקום מגורינו, מה שמקל עלינו עוד יותר להדחיק את משמעויותיו."

פרופ' דני רבינוביץ'

נושאים סביבתיים בכלל ושינוי אקלים בפרט הם נושאים סבוכים. הם קשורים למדע, יש להם עולם מושגים משל עצמם ולעיתים ההשפעות שלהם כל כך רחבות שקשה לנו לתפוס אותם.

שינוי אקלים למשל הוא תחום שאומנם מעסיק את מנהיגי העולם ובקרוב תתכנס בקופנהגן וועידה של האו"ם בנושא שאליה יגיעו מנהיגי העולם אך לרובנו אין באמת מושג מה הוא אומר. מה זה גזי חממה? מה המשמעות של התחממות גלובלית? ומה זה משנה אם הטמפרטורה תעלה בעוד במעלה?

על כל אלו (ועוד) יענו לכם האתרים והקישורים הבאים שמספקים חומר רקע לנושא:

אנסה להציג בפניכם מגוון מייצג של חלק מהנזקים וההשפעות השליליות הנרחבות של משבר האקלים – אלו שכבר קרו, אלו שעתידים לקרות ואלו שמתרחשים ברגעים אלו ממש.

לדעתו של ד"ר אדיב גל, אקולוג וזאולוג ההשפעה של שינויי האקלים על חיינו היא " רב-תחומית, חוצה גבולות, עמים, תרבויות ויבשות.". לטענתו, ללא קשר למחלוקות הקיימות בין המדענים לגבי הגורמים להתחממות כדור הארץ, מוסכם כי במאה השנים האחרונות נמדדה עלייה של 0.6 מעלות צלזיוס על פני כל כדור הארץ. בשלושים השנים האחרונות חלה התגברות במגמת העלייה בטמפרטורה בכדור הארץ. באלפי תחנות ניטור הגיע קצב העלייה ל-1.8 מעלות צלזיוס.

שטפונות. גל כותב גם כי "עליית מפלס מי הים גורמת לשיטפונות ולנזקים חמורים לאדם, לרכוש ולטבע.". אם נהוג לחשוב שנזקים מעליית מפלס מי הים היא רק עניין של איים זעירים אז כוחות הטבע, או שמא יש לומר נזקי האדם, הביאו אותם גם לאירופה.

בדצמבר האחרון חוותה וונציה שיטפונות אדירים. מפלס המים עלה כ-46 סנטימטרים מעל קו ההצפה, המסמן את הנקודה שבה עולה מפלס המים על גובה התעלות והרחובת, והגיע לרמתו הגבוהה ביותר מזה שלושים שנה. האתרים ההיסטוריים הוצפו וספגו נזקים קשים.

באיטליה חוששים כבר שנים כי התחממות כדור הארץ תגרום להצפות רבות ואף לשקיעתה של וונציה בים עקב עליית מפלס הים. המקרה המתועד החמור ביותר של הצפה בעיר, אשר מכונה בפי האיטלקים "אקווה אלטה" (מים גבוהים) התרחש ב-1966. כתוצאה מהשיטפון כ-5,000 איש נותרו חסרי בית.

גם באנגליה, מדינה שרגילה לגשם לפחות כמו שאנחנו רגילים להתלונן שחם לנו, נמדדו משקעים חריגים ביותר ביממה אחת ביולי. במחוז ורצ'סטר באנגליה, מקום בו הממוצע הכולל ממאי עד יולי עומד על 154 מ"מ. באותו יום ביולי נחתו גשמים של מאה ועשרים מ"מ על המחוז האומלל.

רחובות הפכו לנהרות, 45,000 בתי מגורים ועסקים הוצפו ולמעלה מ-120 איש, כמניין כנסת ישראל כולה, נזקקו לחילוץ על ידי מסוקים.

בלונדון נסגרו תחנות של הרכבת התחתית עקב הצוות ואחד מהקווים הסדירים הושבת. כמו כן

חלק ממסילות הברזל מלונדון הושבתו לצד כבישים ראשיים שהוצפו והפכו ללא פעילים. שדות התעופה ספגו מכה גם הם. בהית'רו בוטלו 141 טיסות ושדה התעופה הבינלאומי לוטון נותק מכל דרכי הגישה אליו.

לאחר מכן, מעל רבע מיליו איש נשארו ללא מים זורמים כשבועיים. כמו כן הנזק האדיר שנגרם לחקלאות, בשילוב עם גל החום ששטף את אירופה (עוד אחד מפלאי המשבר) הביא לעלייה תלולה במחירי הפירות והירקות. ההערכות הכלליות של הנזק בעקבות השיטפונות הוערכו בסביבות 2.5 מיליארד שטרלינג או 10 מיליארד שקל.

כל זה אירע בסדרה של שיטפונות אשר שיאה היה ביולי בשיטפונות החמורים ביותר מאז 1947.

התקשורת תיארה את ההיסטוריה של השיטפונות באנגליה. לטענת ה-BBC השיטפונות גרועים יותר מ47 ואילו The Independent הצהיר על השיטפונות החמורים בהיסטוריה המודרנית לעומתם The Guardian טוען שהשיטפונות של 47' שנגרמו כתוצאה משילוב בין גשם והפשרה של שלג היו גרועים יותר.

המדענים משום סבורים, שיש לזה איזשהו קשר להתחממות כדור הארץ.

יש גם אנשים שלהם וועידת קופנהאגן שנפתחת היום כבר לא תעזור. בפפואה-גיניאה החדשה 3,000 אזרחים, תושבי איים קטנים מסביב להר געש כבוי, זכו להיות הראשונים בעולם שיוכרו כפליטי משבר האקלים. מסתבר שהאיים באוקיינוס השקט לא מתמודדים כל כך טוב עם מה שאנחנו מעוללים לכדור הארץ ומגיבים בצורות משונות. הקו החוף שלהם נסוג ב-200 מטר בתוך חמש שנים, הגאות מציפה את השטחים החקלאיים שלהם והסערות ממוטטות את הבתים. בימים אלו נמצאים האזרחים בתהליך יישוב מחדש לאי גדול והררי באזורם.

קרחונים. תופעת המסת הקרחונים היא עובדה קיימת שאין להתעלם ממנה. רק בשנת 2006 נמסו קרחונים השווים בגודלם לשש פעמים שטח מדינת קליפורניה (כמיליון מייל מרובע), וגרמו לעליית מפלס מי הים. פרופ' רבינוביץ' מספר לנו על הקרח הארקטי הנסוג. אונייה של ארגון גרינפיס בשם Arctic Sunrise העולמי בילתה את הקיץ והסתיו של 2009 באזור השוליים הדרומיים של כיפת הקרח של הקוטב הצפוני. הצוות תיעד בתמונות פורצות דרך כיצד קו החוף הקופא נסוג צפונה ככל שהקיץ מעמיק. רבינוביץ' מוסיף: "המיוחד בתמונות היה שהן צולמו בקו רוחב גיאוגרפי 84.2 צפון: בהיסטוריה של מחקר הקוטב אין תקדים למצב שבו גבולו הדרומי של אוקיינוס הקרח הצפוני נמצא בנקודה צפונית כזו.".

המשמעות של הצילומים היא שהקרח הארקטי מצטמצם במהירות גבוהה בהרבה מהנחות העבודה של המדענים.

גם כאן יש מוכי גורל שוועידת קופנהאגן לא תעזור להם.באלסקה כל תושבי הכפר קיבלינה (Kivalina) בן 400 השנים נאלצו לנוס על נפשם מכיוון שהצפות, שנגרמו כתוצאה מהתחממות הקרחונים. אחד הקרחונים מגן על הכפר אשר נמצא בין שני נהרות לבין הים מפני הסופות בחורף. התחממות כדור הארץ הביאה להתמוססות הקרחונים מה שקצת מקשה על התושבים לשרוד את סופות החורף העזות.

חי, צומח, דומם. בל נשכח את ההשפעות ההרסניות של שינוי האקלים בצומח ובבעלי החיים. פגיעות אלו בשרשרת המזון האקולוגית ובאיזון הפנימי של הטבע יביאו בעקיפין לפגיעה באדם. המערכות האקולוגיות מסביבנו מאפשרות לנו נגישות אל מגוון תרופות ומזון שמבוסס על צמחים ובעלי חיים.

אם תוצאות הוועידה בקופנהאגן לא יהיו מוצלחות, משבר האקלים יגרום להכחדתם של מינים אלה ובעקיפין להכחדתן של תרופות עתידיות.

על מנת להמחיש את הנזקים הצפויים לסובב אותנו נפנה אל חברינו דב הקוטב. כולם אוהבים את דב הקוטב. הוא חמוד, אם מחפשים אותו בגוגל מוצאים תמונות חמודות שלו. בגלל ההתמוטטות של מערכות אקולוגיות שלמות אנו עומדים בפני הכחדה של אחוז ניכר מהמינים. בין העומדים הראשונים בתור, דב הקוטב. עכשיו אני לא מדען אבל אני בטוח שלהכחיד אותם זה לא רעיון טוב כל כך. אנחנו לא יודעים מספיק על האיזונים בין מערכות החיים באזורים שונים בכדור הארץ, אנחנו לא יודעים מספיק על ההתנהגות של דובי הקוטב ועל הגנטיקה שלהם. אלו הם דברים חיוניים להתפתחות המדע, להתפתחות הרפואה, להתפתחות האדם.

שלא נדבר על מחלות. עליית הטמפרטורות תביא להתפשטותן של מחלות קיימות והתפרצותן של מחלות חדשות. מן המפורסמות כי טמפרטורות גבוהות לאורך זמן מאפשרות למחלות כקדחת הנילוס להתפשט באזורים חדשים. דמיינו לעצמכם חזרה של המלריה לחיינו בעולם המערבי.

פליטים, מלחמות, עוני. עליית מדרגה בכל המתואר לעיל תביא קרוב לוודאי לעשרות מיליוני פליטים, לעודד מלחמות על משאבי טבע, להביא ללחץ כלכלי על המדינות המפותחות ולהתמוטטות מדינות מתפתחות

האזהרות של בוש והפנטגון. במהלך כהונתו של ג'ורג' וו. בוש כנשיא ארצות הברית, אותו נשיא שסיכל את אמנת קיוטו והיה סבור כי התחממות כדור הארץ היא 'מתיחה' של מדענים, הוזמן על ידי הפנטגון דו"ח מיוחד בנושא הנזקים העתידיים של משבר האקלים.

הדו"ח מתאר את העתיד להתרחש בעשורים הקרובים בעקבות שינוי האקלים "ימיטו אסון של ממש על האנושות" לשון הדו"ח "הים יעלה על גדותיו ויכסה ערים שלמות, בצורות ימיטו רעב על אזורים נרחבים ומדינות יחלו להילחם ביניהן על המשאבים המידלדלים.". בתחזיות המוות מעריך הדו"ח כי מדובר במיליוני בני אדם ב-25 השנים הקרובות. כמו כן קיים חשש מבוסס לתסריט שבו שבנגלדש תינטש מכיוון שכל תושביה יהגרו עקב זיהום המים במי מלח.

החשיבות העליונה שייחס ממשל בוש לטרור לא הפריעה למחברי הדו"ח לטעון כי: "מחברי הדו"ח סבורים כי תסריט הבלהות הזה הוא סביר בהחלט, וכי יש להתייחס אליו בכל הדחיפות, כיוון שהוא מעלה איום חמור יותר על ביטחון ארצות-הברית מאשר הטרור.".

על פי התחזיות הקיימות 9% מאוכלוסיית אירופה נמצאת בסיכון עקב מקום מגוריה, באפריקה כרבע מהאוכלוסייה עתידה להיפגע, בהודו גם עלייה מתונה במפלס פני הים עלולה להביא לשבעה מיליון פליטים.

עוד צפויים נזקים לשטחי חקלאות רבים (לדוגמה הנילוס והדלתא סביבו, האזורים היחידים במצרים המתאימים לעיבוד חקלאי),

המלחת מי תהום, פגיעה בדגה, הצפת מתקנים ותשתיות ופגיעה בתיירות המושתתת על אזורי חופים.

הדחקה

פרופ' דני רבינוביץ', אחד האינטלקטואלים הציבוריים החלוציים בתחום שינוי האקלים, ניסח את הדברים יפה:

"כשאומרים בישראל "סכנה קיומית" מחשבתנו נודדת באופן אינסטינקטיווי לצבאות זרים שמאיימים על הגבולות ולנשק להשמדה המונית. כשמזכירים "אי-יציבות עולמית" או "סכנה לשלום העולם", אנו מהרהרים במלחמות בין המעצמות על שליטה בעולם. […]אבל הגיע הזמן להחליף דיסקט. אם המאה הקודמת התאפיינה במאבקים בעלי אופי לאומי, בהתמודדות בין-גושית ובמחלוקות אתניות, מתרבים הסימנים שבמאה ה-21 עשוי גורל האנושות, או חלקים ממנה, להיחרץ בגלל התחממות כדור הארץ."

יחד עם זאת אין די במצגות, מסמכים, נתונים ושכנוע רציונלי על מנת להפנים את חומרת האיום ושינוי דפוסי הפעולה כלפיו. האיומים והסכנות הנשקפות משינוי האקלים והתחממות כדור הארץ הם כה גדולים שלעיתים קשה לנו לתפוס אותם. שערו ברוחכם את תגובתו של אדם צעיר שיודיעו לו כי אימו הבריאה נפטרה בפתאומיות כתוצאה ממפרצת באבי העורקים. גם לאחר שיקלוט במישור הרציונאלי שאימו איננה בין החיים נפשו לא תעכל זאת. מנגנוני ההדחקה יופעלו.

במאי הקולנוע והטלוויזיה אוהבים להראות לנו את הסצנה הבאה: רופא, שוטר או נציג אחר מטעם הרשויות מודיע לאם דואגת או בן זוג נאמן שהיקר לו הלך לעולמו. תגובתם תהיה לרוב משהו בסגנון: "לא יכול להיות! זה לא קרה!" מלווה בבכי ודמעות שתישמע בנאלית לאוזן הרגישה למניפולציות מסוג זה. אך זוהי טעות לראות בזעקת ההכחשה עוד אפקט קולנועי זול לסחיטת רגשות, זהו ביטוי אותנטי לתגובת ההדחקה הראשונית. חוסר יכולת של הנפש להביא דבר כזה אל המודע כלל.

תגובה זו היא טבעית ולגיטימית כשהיא מתרחשת בנפשו של אדם בודד כלפי סוגיה אישית. היא לא לגיטימית כשהיא מתרחשת בהנהגה של מדינה עם שבעה מיליון אזרחים ובלי שמץ של מושג איך להתמודד עם האיום הזה שנקרא שינוי האקלים. המנהיגים שלנו, ללא יוצא מן הכלל, מסתכלים אל משבר האקלים המתקרב אלינו בצעדי ענק, צועקים: "זה לא קורה!" ומפנים מבטם. בקרב המנהיגות הישראלית לא נמצא ולו אחד או אחת שהישירו מבטם אל המציאות, שלא נדבר על לנסות להתמודד איתה בצורה שהיא לא קבירת הראש בחול.

איכות הסביבה במדינת הגמדים

או: החור באוזן כמשל

כשרפול, שר לאיכות סביבה בחצי משרה, נכנס לתפקיד הוא נשאל על ידי עובדיו: "איך תפתור את בעיית החור באוזון?" ורפול איש הזיתים והחמישירים ענה בשליפה: "חור באוזון? כמה מסמרים, פטיש, וגמרנו."

האמירה הזו מייצגת את הצורה שבה רוב ההנהגה של מדינת ישראל רואה סוגיות סביבתיות. עבורם מאבק נגד תוכנית ספדי הוא מאבק של מחבקי עצים והמאבק נגד כביש 'חוצה ישראל' הוא לא יותר מאשר מחאת היפים רומנטית. בישראל של 2009 איכות סביבה עדיין נתפסת כמותרות, כ'איכות חיים', כלוקסוס של בורגנים מרעננה וסיסמאות ריקות מתוכן של תנועות נוער, מעין מס שפתיים שצריך לשלם, נורמה חברתית מקובלת לכל היותר.

המתבונן מן הצד, או האדם הסביר אם תרצו, יכול לחשוד שההמונים על היערכות ישראל לשינוי האקלים במסדרונות הממשלה לא קיימים כלל.

בישראל כל הדיבורים האלה על שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ האלה לא באמת מזיזים לאף אחד. רק עכשיו, דקה וחצי לפני פתיחת הוועידה הבינלאומית בנושא, נזכרה ישראל להכין איזושהי עבודת מטה בנושא. החלטת ממשלת בנושא? אין. הצעת חוק ממשלתית? אין. תוכנית לאומית להפחתת גזי החממה והתמודדות עם הנזקים? אין. מה יש? תוכנית בשלבים מתקדמים להקמת תחנת כוח פחמית באשקלון שעתידה להגדיל ב-13% את פליטות גזי החממה של ישראל. דו"ח מיוחד של מבקר המדינה מיכה לינדשטראוס קובע ש"ישראל לא ביצעה את הפעולות הבסיסיות הנדרשות להיערכות לטיפול במשבר האקלים, ואין לה יכולת מקצועית לעקוב אחר שינויים אקלימיים". בין היתר השירות המטאורולוגי שממונה על המעקב האקלימי סובל מתת תקציב, תת תקנון וכמה מחשבים מקולקלים. כמו כן אין בנמצא לא בסיס מידע מפורט ומקיף על פליטת גזי החממה בשטחה ולא תוכנית פעולה לאומית להפחתת פליטת גזי החממה.

אפילו על המחווה הקטנה שבאישור חבילת הצעות החוק של השדולה הסביבתית חברתית שהובילו דב חנין, אופיר פינס ויצן הורוביץ לקראת הוועידה החליטו לדלג בממשלה ואישרו רק חצי ממנה. עד כדי כך לא רצינו לאותת לעולם שישראל רצינית לא רק בנוגע לאיום האיראני ולהקפאת ההתנחלויות אלא גם בצמצום פליטת גזי החממה. כשהממשלה מגיעה לוועידה ללא עמדה מגובשת וכלל לא ברור האם הנשיא, ראש הממשלה או רק השר לאיכות הסביבה וכמה ח"כים מהאופוזיציה יגיעו לקופנהגן המצב בכי רע.

בפרפראזה על מאמרו דני רביבוניץ', בחברה הישראלית איכות סביבה נתפסת כמותרות, מגרש משחקים של אוהבי טבעי, אסתטיקה וניקיון ומרבית העוסקים בו הם מי שיש להם הכל והם עוסקים בהגנה על תחביב. או בתרגום למציאות הישראלית: חוץ מכמה משוגעים לדבר ובורגנים אף אחד לא שם קצוץ על נושאים סביבתיים.

כרוניקה של הזנחה

אך למרות שזו מצווה גדולה, שגם מסבה לי הנאה, לתקוף את נתניהו וממשלתו, יש לומר את האמת. במדינת ישראל לא שמו פס אף פעם על איכות הסביבה. הזלזול בנושא הסביבתי מתחיל כאן מבראשית. המפעל הציוני ראה את הטבע כאיזשהו משאב שאפשר לשחק בו ולהפוך לתוכנית כפי בקשתך. בשיטה זו ייבשו את החולה במבצע ציוני גדול, השקיעו במוביל הארצי והזניחו את אקוויפר החוף כי הוא הרי יסתדר לבד, הקימו יישובים קטנטנים עד זעירים על כל פיסת אדמה אפשרית כי זה הרי 'כיבוש הארץ' ו'הפרחת השממה' ללא כל חשיבה או תכנון סביבתיים וממשיכים לשאוב מהכינרת עד שהיא תגיע לנקודת האל חזור .

המודעות במערכת הפוליטית לעצם קיום המושג 'איכות סביבה' הגיעה לכאן בערך 30 שנה אחרי שהיא התחילה בכל העולם המערבי. עד אז חשבו שאיכות סביבה זה 'לא לקטוף את פרחי הבר'.

בשנת 1969 פנה ח"כ המנוח יוסף תמיר, אחד מחלוצי התנועה הסביבתית בישראל, אל יו"ר סיעת הליברלים, ח"כ אסתר רזיאל נאור, בבקשה לקיים דיון במשבר משק המים בישראל היא שאלה אותו: "תגיד לי תמיר, מה לכנסת ולכנרת?". בשנת ה-61 למדינת ישראל כתב על כך תמיר: "עד כדי כך היה הניכור של מנהיגות המדינה גדול בכל הקשור בשימור הטבע והסביבה."

הטיפול הממשלתי לנושא גם הוא התחיל באיחור רב. רק בשנת 1973 הקימו את "השירות לשמירת איכות הסביבה" כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה, שעברה בסחר מכר אל משרד הפנים והפכה למשרד ממשלתי עצמאי רק ב-1988. גם אז לא ראו במשרד גוף משמעותי וזמן קצר לאחר שמונה רוני מילוא לשר הממונה התיק עבר אל ראש הממשלה שמיר כאילו היה מדובר בעבודה צדדית, משהו לדחוף בלו"ז בין בין ישיבת קבינט לישיבת ממשלה. גם הגעתו של יוסי שריד, אחד מהשרים המשמעותיים במשרד שגם הגדיל את תקציבו וסמכויותיו בצורה משמעותית, לא קרתה בצורה טבעית. עם הרכבת ממשלת רבין מונתה לשר אורה נמיר ורק לאחר מאבק ציבורי ותקשורתי נרחב, שבמסגרתו טען שריד כי "הפקירו אותו בשטח", מונה שריד לשר לאיכות הסביבה והרחיב את מסגרת התפקיד.

בשנים האחרונות התרגלנו לטיפוסים מפוקפקים במשרד לאיכות הסביבה. אנשים כמו צחי הנגבי, שהפך את המשרד למפעל למינויי מקורבים חסרי כל כישורים והשכלה או לשלום שמחון, נציג המושבים האופורטוניסט שהפך לקבלן הביצוע של הצמד נתניהו-ברק למשימות מלוכלכות. מדובר בנבחרי ציבור שמידותיהם המוסריות הושחתו כמו פואד בן-אליעזר ואריק שרון שעל עלילותיהם אין צורך להרחיב. הימצאותם של שרים כאלה במשרד לאיכות הסביבה חמורה לא רק מכיוון שהציבור הישראלי לומד לזהות את המשרד לאיכות הסביבה עם המושחתים שבנבחריו אלא מכיוון שעניינה הסביבתיים של מדינת ישראל מנוהלים בנורמות ירודות בכל אספקט שהוא. במקום להציב את המיטב שבאנשינו אל מול האתגרים הסביבתיים של המאה ה-21 אנו בוחרים באנשים שהתרבות הארגונית שלהם מתנהלת בסחר מכר, שמור לי ואשמור לך, חפיפניקיות ונפוטיזם.

למעשה, במציאות הישראלית השר לאיכות הסביבה הוא בין השרים שפחות משפיעים[3] על האוויר שאנחנו נשמים והמים שאנחנו שותים. שר התחבורה ושר התשתיות, שלא נדבר על שר האוצר, הן דמויות שמשפיעות הרבה יותר על מצבה הסביבתי של ישראל. גם כאשר ממנים שר שנחשב כרציני ומקצועי למשרד לאיכות הסביבה, דוגמאת גלעד ארדן, מטילים עליו את התפקיד גוזל הזמן של השר הממונה על הקשר בין הכנסת לממשלה מה שמקצץ את שבוע העבודה שלו לפחות ביום וחצי לטובת מענה לשאילתות בכנסת והדיפת הצעות אי-אמון. במדינה מתוקנת, אחת כזו שישראל שואפת להיות, השר שממונה על איכות הסביבה הוא דמות דומיננטית בממשלה וחתימתו נדרשת לביצוע כל מהלך בעל השלכה משמעותית בתחום הסביבתי. השר הקודם לאיכות הסביבה למשל היה דמות דומיננטית מאוד. קראו לו גדעון עזרא והוא הובא לפוליטיקה כשחקן רכש בתור סגן ראש השב"כ לשעבר. חבל רק שהחותם היחיד שהשאיר היה שינוי שם המשרד מ'המשרד לאיכות הסביבה' ל'המשרד להגנת הסביבה'.

הסיפור הבא מעיד על כך כאלף עדים: לקראת פתיחת וועידת קופנהאגן היום כל מדינה מתבקשת להודיע על התחייבותה להפחתה בפליטות גזי החממה. ישראל, שלא גיבשה עמדה רשמית בנושא והממשלה שלה לא קיימה דיון כלל בנושא, נמצאת בבעיה. מצד אחד השר לאיכות הסביבה גלעד ארדן מתכוון להציג בכנס את המסקנות של הדו"ח שהכינה עבורו חברת מקינזי. מצד שני שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו פנה אל ראש הממשלה בבקשה למנוע את הצגת המסקנות מכיוון שלא התקיים דיון מסודר בממשלה. לא רק שהשר לאיכות סביבה לא יכול להוביל מדיניות בנושאי סביבה אלא שהממשלה כלל לא מתכנסת לדון בנושא ואל וועידה בינלאומית רמת דרג שבכל העולם נושאים אליה עיניים ישראל מגיעה בידיים ריקות.

וכשהשר הממונה על העניין הוא נון-פקטור, ואין לנושא אמא או אבא שקם בבוקר וקידום התחום שהוא ממונה עליו לא עומד לנגד עיניו, או לפחות לא כזה כשיש לו כלים וסמכויות לקדם אותו, אז במדינת ישראל הלא-סביבתית בעליל לא זז שום דבר.

דרושה: מנהיגות סביבתית

למדינת ישראל דרושה מנהיגות סביבתית. הרשו לי להבהיר למה אני מתכוון מכיוון שאני חושש שהדברים יתפרשו כפשוטם, ולא כך. לא דרושים 'חלוצים סביבתיים' או חברי כנסת מהאופוזיציה שילחמו למען איכות הסביבה. הם קיימים, הם עושים עבודת קודש וכבודם במקומם מונח.

לצערנו הרב כוחם של אנשים אלה שהקדימו את זמנם ומנסים להשפיע על קובעי המדיניות המציאות במאבק יום-יומי וסזיפי הוא מוגבל וכוחם לא יעמוד אל מול האתגרים העצומים שעומדים בפנינו בתחום הסביבתי.

לסביבה ולמשאבי הטבע אין 30-20 שנה עד שהאזרחים במדינת ישראל יבינו שאי-אפשר לזהם בלי חשבון, לפלוט גזי חממה כאילו אין מחר ולעשות שוק מתקנות איכות סביבה. הגענו לנקודת זמן שבה הפעולה לא יכולה להיות רק Grassroot ויוזמה מקומית של וועד השכונה או רשימות מוניציפאליות. את הרכבת הזו פספסנו, שינוי איטי והדרגתי מלמטה לא יציל אותנו. אנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסא, להשקיע הון במחקר ופיתוח למציאת מקורות אנרגיה חלופיים, לפתוח בתוכנית לאומית לחיסכון במשאבים וצמצום טביעת הרגל האקולוגית שלנו. את אלו יכולה לעשות רק לבצע מנהיגות בעלת שיעור קומה שמשחקת בליגת העל של הפוליטיקה הישראלית.

"גדולות מופיעה בעיתות משבר" אומרת המימרה הידועה וזוהי שעת משבר. בניגוד לדימויינו הירוד, ידענו להצמיח מנהיגים מקרבנו בעיתות משבר וחירום. הם היו מנהיגים מסוג מאוד ספציפי: מנהיגי מלחמה ושלום, מנהיגים שידעו לכבוש ולהרוס ומנהיגים שידעו לחתום על הסכמי שלום. מדי פעם התפלק לנו איזה לוי אשכול כזה שעסק בסוגיות כלכלה וחברה, אבל כשאומרים 'מנהיגות' לישראלי הממוצע הוא מדמיין את מי שיסכל את הגרעין האיראני ויביא להסכם שלום עם הפלשתינאים. את הדיסקט צר האופקים והלא מעודכן הזה צריך להחליף. מי שעדיין שבוי באשליות שווא על כך שניתן להתעלם משינוי האקלים ולטאטא מתחת לשטיח את פליטת גזי החממה יקבל שיחת השכמה בוועידת קופנהגן. הפעמונים על קריאת חירום צלצלו בדמות הוריקנים מתגברים, צונאמי קוטל צוויזליזציה וקרחונים נמסים.

כשנתניהו מודיע שהוא שוקל לא יגיע אל וועידת קופנהאגן מכיוון שיכול להיות שאחמדינג'אד יהיה בחדר מתברר עד כמה המצפן שלו לא מכוון. האיומים היחידים שנתניהו מסוגל לקלוט הם איומי נשק גרעיני וקאסמים מחמאסטן. איומים סביבתיים או משבר האקלים נשמעים לו כשפה זרה.

לישראל דרושה מנהיגות ברמה הלאומית, שלצד עמדותיה המוצקות והמגובשות בתחומי השלום והמלחמה, הכלכלה והחברה, תהיה לו עמדה מוצקה, מגובשת ומנומקת בתחומים סביבתיים. לא יכול להיות שבבוליביה, מדינת עולם שלישי שסובלת מעוני קיצוני ועד לפני כמה שנים היו בה אנלבפתים, תקדיש הממשלה יותר תשומת לב לשינוי האקלים מאשר ממשלת ישראל שבקרוב תימנה על מדינת ה-OECD. העובדה שבאיי פיג'י 66% מהאנרגיה מופקת ממקורות מתחדשים ועד 2015 הם עתידים להגיע ל-90% בעוד שישראל המתהדרת בהיותה חברה בסקציית המדינות המערביות באו"ם לא מנטרת אפילו את פליטות גזי החממה שלה.

בינתיים, במדינת הגמדים, שבה מינו שר לאיומים אסטרטגים[4], מצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא עומד בראש המדינה "המאוימת ביותר בעולם". אני מצפה מהמנהיגות הישראלית שתתחיל להתכונן לאיום הסביבתי.

לקריאה נוספת:


[1] הגברת נעמי קליין פרסמה ספר שתורגם לעברית לא מזמן ועוסק בנושא בשם 'דוקטרינת ההלם' ויצא לאור בהוצאת אנדלוס.[2] דויד גרוסמן כינה זאת "הנהגה חלולה".[3] ראו את מאמרו של עו"ד עדי וולפסון בנושא הצורך בטיפול הוליסטי כלל-משרדי בנושא הסביבתי.[4] ראו בהקשר זה שירו של תומר ליכטש בנושא

השמינייה – רטרוספקט

'הרשת' היא קבוצה של צעירים – מהעולם הפוליטי ומחוצה לו, צעירי העבודה, מרצ, העולם העסקי, האקדמיה, עולם התקשורת ועוד, אשר מבקשת ליצור מסגרת פעולה סוציאל-דמוקרטית לאור קריסת מפלגות השמאל בבחירות האחרונות, זאת במטרה להציג אלטרנטיבה אמיתית ובועטת למציאות הגוררת את כולנו אל הכיוון הלא נכון. 'הרשת' תערוך את הכינוס הציבורי הראשון שלה בשני בנובמבר בלופט החדש של קסטיאל בבן-יהודה 32, תל אביב (ואם אתם מתחת גיל 35 אתם יותר ממוזמנים) ובין היתר לצורך כך הקימה אתר. החבר'ה הנחמדים מ'הרשת', ביקשו ממני לכתוב טקסט ביקורתי על "השמינייה". התוצאה לפניכם:

בשנות ה-80 וה-90 של האלף הקודם פעלה קבוצת צעירים בתוך מפלגת העבודה אשר כונתה "השמינייה היונית". חברי השמינייה; חיים רמון, יוסי ביילין, אברום בורג, עוזי ברעם, עמיר פרץ, יעל דיין, חגי מירום ונאווף מסאלחה. פעילות השמינייה עסקה במגוון תחומים: מעמדה ותפקידה של ההסתדרות, יחסינו עם הפלשתינאים, דת ומדינה ומאבק להצערתה של מפלגת העבודה. על מנת להבין את הזירה בה פעלו חברי השמינייה יש להיזכר במציאות הפוליטית של הימים ההם: מפלגת עבודה בת ארבעים ומשהו מנדטים, חוסר הפרדה בין ההסתדרות לקופת החולים הכללית (וחוסר אפשרות להתפקד למפלגת העבודה ללא הצטרפות להסתדרות), שירת האינטרנציונל בסיום וועידות מפלגתיות שנבע מאנכרוניזם ולא מסוציאליסטיות נלהבת, קונצנזוס ציבורי כי ניתן להמשיך בכיבוש ולשלוט בפלשתינאים לעוד עשרות שנים וגווארדיה וותיקה ששולטת במנגנון חזק מסואב שמתחיל בירקון 110 ונמשך עד לסוכנות היהודית דרך ההסתדרות.

חברי השמינייה ומנהיגם חיים רמון ניסו לשנות את המציאות הזו. יוסי ביילין הוביל את המשא ומתן עם הפלשתינאים ועמד מאחורי הסכמי אוסלו, עמיר פרץ וחיים רמון חירפו את הקריירה הפוליטית שלהם במאבקם נגד הממסד האוליגרכי ששלט במפלגת העבודה ובהסתדרות ואברום בורג העביר החלטה, שנחשבה בימים ההם להיסטורית, בוועידת מפלגת העבודה הקוראת להפרדת הדת מהמדינה. כולם, השמינייה, עשו ימים כלילות בניסיונות לרפורמה פנימית בשמאל-מרכז הישראלי עוד בימים שרבין קרא לשבור ידיים ורגליים ופרס לא חלם על מזרח תיכון חדש.

ועדיין, השמאל הישראלי העכשווי נוטה להיות ביקורתי כלפי השמינייה. הוא מעדיף לראות ברמון סוג של מפריט-על ניאו-ליברל שפירק את ההסתדרות וביוסי ביילין אליטיסט מתנשא. כשאנו בוחנים לאן המציאות הובילה את כל חברי השמינייה נדמה שעוד ניתן לראות את קווי המתאר של סימן הבעיטה שהשאיר עליהם השמאל הישראלי. חיים רמון התפטר מהכנסת לטובת חדרי ישיבות ודירקטוריונים של חברות אחזקות, יוסי ביילין הוגלה ממפלגת העבודה אל מרצ ושם סיים קדנציה אומללה כיושב ראש, אברום בורג התפטר מהכנסת לטובת עסקים וגילה את עצמו מחדש כ"יהודי פרוטסטנטי" והתאזרח בצרפת, יעל דיין הספיקה להחליף שלוש מפלגות ולמצוא את עצמה כיו"ר מועצת העיר תל אביב-יפו, חגי מירום מסתופף תחת כנפי הממסד כגזבר הסוכנות, נאווף מסאלחה מתהדר בתואר ראש האגף לקשרים בינלאומיים בהסתדרות, עוזי ברעם הקים את המועדון הצרכני "50 פלוס" ורק עמיר פרץ נשאר במשחק, וגם זה לא ברור לעוד כמה זמן.

בסופו של יום, למרות השפעתם הרבה על הפוליטיקה והחברה, לא מימשו חברי השמינייה את שאיפותיהם. לא רק שחיים רמון, המנהיג הכריזמטי והבלתי מעורער של חברי השמינייה לא נהיה ראש ממשלה, אלא שהוא גם לא היה שר חוץ, ביטחון או אוצר. יוסי ביילין, שרקם הסכמי שלום והיה השר היחיד שסגר משרד אשר הופקד עליו בשל חוסר נחיצותו, לא הגיע להשפעה מיניסטריאלית ממשית. בורג נבחר ליו"ר הסוכנות וליו"ר הכנסת, אך למעשה, איש מהם לא מימש את שאיפותיו. אף אחד מחברי הקבוצה לא נהיה שר בכיר (פרט לפרץ שעלילותיו במשרד הביטחון ראויות לדיון נפרד) ואיש מהם לא הפך למועמד קרוב לריאלי לראשות הממשלה.

כיצד הצליחו שמונת האנשים המוכשרים והאינטליגנטים הללו למצוא את עצמם מחוץ לזירה הפוליטית בפרק זמן שכזה? כיצד פרישתם, פרט לפרישתם של רמון וביילין, לא זכתה להתייחסות ציבורית כמעט?

דור מזויין

מחיקתם מן המפה הפוליטית של חברי השמינייה היא נושא הדורש חקירה, אך הוא מתחבר אל סוגיית נוספת: כישלון דור הביניים. למעשה, כשאנו מסתכלים על המפה הפוליטית הנוכחית ובעשור האחרון לא ניתן לזהות אף דמות מנהיגותית או בעלת שיעור קומה. האם עידן המנהיגים הגדולים והכריזמטיים תם?

על מנת לבחון את השמינייה ובני דורה עלינו לבחון את ראשי הממשלה מן הדור הזה: בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט. הדור הזה, שהנהיג אותנו בעשור וחצי האחרונים (פרט לארבע שנים בהן שרון כיהן כראש ממשלה), נכשל בכל ההיבטים. אף אחת מהסוגיות המרכזיות שניצבות בפני מדינת ישראל לא נפתרו. הסכסוך הישראלי-פלשתינאי נמשך, האינתיפדיה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ואלפי הקאסמים מעזה מעידים שגם ביטחון לא הושג, הרפואה והחינוך הציבוריים מקוצצים ומופרטים ושוק העבודה עבר תהליך אכזרי שאת תוצאותיו ניתן לראות במאות אלפי עובדי הקבלן המנוצלים, משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים ולא מצליחות לגמור את החודש ומוות תעסוקתי לבני 50 פלוס. אין חוקה ולא הושגה שום התקדמות ביחסי דת ומדינה. מצבו של המיעוט הערבי לא השתפר והיחסים בינו לבין הרוב היהודי הביאו את שני הצדדים למגמות לאומניות וגזעניות, בהתאמה
.

ניתן למלא עמוד פוליו שלם בתירוצים ובטענות שישמיעו בני הדור הזה; קריסת בריה"מ ועלייה חסרת תקדים, מגמות עולמיות בשווקים ובכלכלה, שכנים לא סימפטים (מיתוס ה"וילה בג'ונג'ל") ותמיד יהיה מי שיאשים את שיטת הממשל. כל אלו לא מסתירים, מסווים או אפילו מטשטשים במקצת את העובדה הפשוטה והחותכת: "הדור הזה רקוב" כמילותיו של רמי פורטיס.

חיים רמון אמר בנאום הפרישה שלו: " בכל פעם אני שומע אנשים, כולל ח"כים מתרפקים על העבר. כמה זה היה "שמח, נפלא, לפני שהגענו". הכל היה זך וטהור ונקי. הנוסטלגיה המזויפת הזו נשפכת מכל עבר ומתארת אידיאל שלא היה ולא נברא…" וענה לביקורת הדורית. הוא קרא לדור הנוכחי לא להרגיש רגשי נחיתות מול דורות העבר.

מה שרמון שכח הוא שמרבית חברי הבית היום, ובטח הדומיננטיים מביניהם, לא סובלים מתסביכים עם דור המייסדים. הם פשוט לא הכירו אותם, לא נאבקו איתם בוועידות המפלגה, לא קראו להם להתפטר כמו שאולמרט בן ה-21 קרא למנחם בגין ב-1966 מראשות חירות אחרי הכישלון המי-יודע-כמה בבחירות. הם פשוט לא שייכים לדור ה'הוא' יותר, לדור שרמון משתייך אליו. לא רק במובן הגילאי, הגברת לבני יושבת ראש האופוזיציה משתייכת אומנם גילאית אל השמינייה, אבל היא נכנסה לעומק הזירה הפוליטית רק בעשור הנוכחי, בעוד שהם, עשו זאת בשנות ה-80. גם אני כתבתי כאן על ההתנשאות הכרונית של כל דור לגבי הדור שבא אחריו, אך התייחסתי אל בני הדור הנוכחי. בני הפחות מ-40, פחות מ-35, פחות מ-30. למעשה, כשאיש שמאל ישראלי צעיר מרים את עיניו ומחפש דמות מנהיגותית שתקים את המחנה מהריסותיו הוא לא מאתר אף אחד ועיניו ממשיכות למצמץ בחיפוש. בני הדור הנוכחי, ושיקראו לו דור ה-Y או דור ה-Z, צריכים לראות את המציאות נכוחה ולהבין שהדור הקודם, דור האימהות והאבות הפוליטיים, לא עמד בנטל. לא שלום, לא ביטחון, לא צדק חברתי. האחריות מוטלת על כתפיהם של בני הדור הנוכחי.

*פורסם לראשונה באתר 'הרשת'*

על ההגמוניה הרסלינגית [פוסט אורח]

הקדמה:

כבוד גדול לי הוא לפתוח את קטגורית הפוסטים האורחים בבלוג. מעלותיו של הפוסט האורח נשואות בפי כול: מדריכי הבלוגרים השונים מציעים לכל אחד לפתוח כזה, בלוגים מובילים מפרסמים לעיתים תכופות פוסטים אורחים ובכלל נדמה שזה עסק די מוצלח. למעשה, פרסום פוסטים אורחים הוא מעין הרחבה של הבלוג, העלאת טקסטים שנכתבו על ידי כותבים אחרים, הענקת זווית ראייה שונה על הדברים ותוספת מחשבות ורעיונות מעניינים.

את הפוסט האורח הראשון (וסליחה על ההקדמה הארוכה) מפרסם אש"ט. אומנם אני החלטתי לחתום בשמי על כל טקסט שיצא תחת ידי, אבל בוא נגיד שלאש"ט יש נסיבות מקילות. אין טעם להרבות בדברי שבח על המחבר, הטקסט מדבר בזכות עצמו. הפלא הגדול שלי הוא כיצד ביקורת ספרים ("על ההגמוניה: מבחר מתוך 'מחברות הכלא'" (מהדורה מחודשת), אנטוניו גרמשי) באורך קצרצר (635 מילים) יכולה לטעון טענה משמעותית ולגבות אותה.

על ההגמוניה הרסלינגית // אש"ט

אגדה אורבנית המסתובבת בחוגים מסוימים בתל אביב מספרת כי אחד משני מייסדי הוצאת "רסלינג", ד"ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני, העניק לבנו את השם סובייקט. כמו לכל אגדה אורבנית, גם לזאת קיימות כמה גרסאות: יש האומרים שהילד נקרא אובייקט, בעוד אחרים מתעקשים ששמו ריזוֹם.

ההומור כאן נובע כמובן מעצם האפשרות שאינטלקטואל ייקח את רעיונותיו ברצינות כה גולמית עד כדי כפייתם על עתידו של עולל אומלל. אולם מתברר שאפשרות זו אינה מופרכת כשמדובר בזירה הציבורית-פוליטית. הנה, לשם דוגמא, דבריו של ד"ר בנימיני מראיון שנתן למקומון "העיר" במאי השנה: "ברמה העמוקה זה עושה לי טוב שמחסלים פלסטינים. וברמה העמוקה גם לפלסטינים זה עושה טוב שמחסלים אותם. אנחנו מתענגים לחוות את הטראומה שלנו בעונג מזוכיסטי כשאוטובוס מתפוצץ, למשל. נכון שזה טראומטי, אבל אנחנו נמשכים לזה… כדי לעשות כאן שלום, צריך לספק אלטרנטיבה להתענגות הזאת".

ההערה האווילית הזו לא היתה ראויה לאזכור אלמלא זהות דוברה. בנימיני, יחד עם צבעוני, אחראי לאחד מהמיזמים העיוניים המרשימים ביותר שנראו בישראל בשנים האחרונות. עד להקמת "רסלינג" בשנת 2000, ההגות הצרפתית שנכתבה לאחר מלחמת העולם השנייה יובאה לאוניברסיטאות בארץ על ידי קאדר אקדמי מצומצם, באיחור של שנים ולאחר שזו כבר עובּדה במערכת העיכול האמריקאית. מפעל התרגום של ההוצאה הכפיל מאז את הסילבוס הפוסט-מודרניסטי והרחיב משם את הקטלוג גם להגות גרמנית ואנגלו-סכסית ולקלאסיקות פילוסופיות.

אלא שמידותיה הרחבות של ספריית "רסלינג" אינן תואמות את חשיבותם של רבים מהוגיה. כך קרה שכיום עלינו להתמודד עם הון תרבותי שמאדיר את רעיונותיהם של הוגים שוליים ודוחף אותנו, דור צעיר של אינטלקטואלים, לנסות ולהבין את העולם שבו אנו חיים בשפתם של בנימיני, לאקאן וחיים דעואל לוסקי. נקודת פתיחה טובה לקריאה מבוקרת בספרי "רסלינג" יכולה להיות המהדורה המחודשת של "על ההגמוניה: מבחר מתוך 'מחברות הכלא'" מאת ההוגה המרקסיסטי אנטוניו גרמשי; מושג ההגמוניה של גרמשי יכול לשמש אותנו להבהרת תפקידה – וחוסר תפקודה – של הוצאת "רסלינג" עצמה במערך התרבותי והפוליטי הישראלי.

במחברותיו, שם גרמשי דגש על תפקיד האינטלקטואלים בכינון הגמוניה תרבותית, הגמוניה שמקבעת באמצעים קונצנזואליים את מעמדה של קבוצה חברתית מסוימת כקבוצה השלטת. לדבריו, "אין מעמד נפרד של אינטלקטואלים, אלא לכל מעמד יש את האינטלקטואלים שלו. אך האינטלקטואלים השייכים לשכבה שהיא פרוגרסיבית מבחינה היסטורית מפעילים כוח משיכה כה גדול עד שמגיעים הדברים לידי כך שבניתוח סופי הם מכפיפים למרותם את האינטלקטואלים של המעמדות החברתיים האחרים… תופעה זו מתרחשת באופן 'ספונטני' בתקופות שהשכבה החברתית האמורה היא באמת פרוגרסיבית, דהיינו היא מביאה להתקדמות החברה כולה ולא רק מספקת את צרכיה הקיומיים". (עמ' 152)

לאור דברים אלה, צריך להעריך את חומרת התכנסותה והתנתקותה של האינטליגנציה הישראלית מהחברה הישראלית. אותה אינטליגנציה אשר צמחה מתוך המעמד הבינוני זנחה את מדיניות הרווחה ממנה היא עצמה נהנתה ושבעה לטובת המאבק לשלום וסיום הכיבוש של 67'. אלא שהתרסקות מחנה אוסלו באינתיפאדה השנייה הותירה את השמאל החדש נפסד מכאן ומכאן, ומה שנותר ממנו התחפר בחפירות האקדמיה והאמנות בעמדה של אופוזיציה נצחית ובלי כל רצון נראה לעין לשלטון.

הצלחתה של הוצאת "רסלינג" נגזרת מאופיו של השמאל הא-פוליטי החדש. על רבים מספרי ההוצאה, כמו גם על הצעותיו הפוליטיות של השמאל הא-פוליטי, ניתן להחיל את ביקורתה של הפילוסופית מרתה נוסבאום על ג'ודית באטלר (שספריה בעברית ראו אף הם אור ב"רסלינג"). באטלר, כותבת נוסבאום בתרגום חופשי שלי, ממצבת את עצמה כ"כוכב שמרתק אליו את הקורא, לעתים קרובות באמצעות ערפול, ולא כאדם הטוען טענות בין שווים". המיסטיפיקציה הרסלינגית היא המאצילה יוקרה פוליטית על שכבת האינטלקטואלים של השמאל החדש, והיא הדוחה חזון פוליטי ופרגמטיזם פוליטי.

ובשעה שהאינטליגנציה הרסלינגית מתנשאת מעל החברה ומעל צרותיה ככוכב, המרחב הפוליטי הממשי נותר פרוץ לאינטלקטואלים דוגמת שמואל הספרי ויניב אלדד, שפרסמו בחודש שעבר את מניפסט "השמאל הלאומי" האנטי-ליברלי. מניפסט זה ממשיך את דרכם של גדי טאוב, דני גוטווין ואחרים, שכבר האשימו את האינטיליגנציה הפוסט-ציונית בחבירה להפרטת ה
משק. ואולם, ברוח הגותו של גרמשי, יש להבין את החידוש של יניב והספרי בניסיון לכרות בריתות עם קבוצות חברתיות אחרות, בין אם באמצעים רטוריים – בעילגות ובגסות מכוּונת, בהוקעת המשתמטים כאויבים מבפנים – ובין אם בפשרות פוליטיות כנות יותר.

"על ההגמוניה: מבחר מתוך 'מחברות הכלא'" (מהדורה מחודשת), אנטוניו גרמשי,
מאיטלקית: אלון אלטרס,
רסלינג, 304 עמ'

הערה: הטקסט פורסם לראשונה בTimeOut תל-אביב ומובא לכאן בהסכמתו של המחבר

חזית שחרור הולכי הרגל – עדכון

אני שמח לבשר שהמאבק של חזית שחרור הולכי הרגל עלה שלב. אחרי שצילמתי תמונות של אופנועים וקטנועים חוסמים את המדרכות, ונדנדתי לכם לשלוח לי, ואתם שלחתם לי תמונות [יש לציין לשבח את עידוק], אפילו חברי מועצת העיר נרתמו. ליתר דיוק, חברת מועצת העיר ויקירת הבלוג תמי זנדברג. זנדברג קראה את הפוסט, התרשמה מהתמונות ומהתגובות, ופנתה לראש אגף הפיקוח בעירייה, יואב ירדני:

"אין ספק שמדובר במכה עירונית הפוגעת קודם כל בהולכי הרגל, בבעלי עגלות הילדים וברוכבי האופניים. הגברת אכיפה של החוק הקיים תוכל לצמצם את הפגיעה במידה ניכרת. (…)כל מי שמסתובב ברחובות תל אביב עד למציאות (…) אופנועים חונים על המדרכה ברחובות צרים וקטנים, שרוחב המדרכה הכולל בהם אינו מגיע ל-1.30 מ', ונוסעים מרחקים ארוכים על המדרכה, באופן המסכן את הולכי הרגל והילדים.(…) יש לרענן באופן מיידי את נוהלי האכיפה בנושא ולצאת למבצע אכיפה ייעודי שמטרתו להסדיר את חניית האופנועים בעיר, כמובן תוך כדי אכיפה כנגד מכוניות פרטיות החונות במקומית חניה המיועדים לאופנועים"

הפנייה, כולל המאבק בבלוג ובפליקר, קיבלו כיסוי תקשורתי.

TimeOut 24.9.09 (600 x 450)

אגף הפיקוח של העירייה מסר בתגובה כי:

"כחלק ממדיניות עירונית להפחתת זיהום האוויר, שיפור זרימת התנועה והטיפול בנושא החניה, עיריית תל אביב-יפו מעודדת את השימוש ברכב דו-גלגלי ופועלת להסדיר מקומות חניה לרכב דו-גלגלי. נציין כי מתחילת השנה הנוכחית עד חודש יולי (כולל) נרשמו 6,183 דוחות, כנגד רכב דו-גלגלי, והבולטת בהן היא חניה על מדרכה. כמו כן בתקופה זו נרשמו גם 7,066 דוחות כנגד רכבים שחנו בשטח המיועד לחניית רכב דו-גלגלי"

אין לי ספק כי באגף הפיקוח של העירייה התחילו להבין שהנושא עלה שלב ושיש ציבור אזרחים שהנושא קרוב לליבו [גם בבלוגספירה]. למקרה שהנושא לא יורד לעומק תודעתם התחבורתית של הממונים על הנושא בעיריית תל אביב-יפו, החלטתי ליזום צעד נוסף במאבק. הפעם, במקום לעורר את חמתם של רוכבי הקטנועים והאופנועים על הולכי הרגל (כי הרי על כל קטנוע ובתוך כל מכונית מסתתר גם הולך רגל), הבה נשלב ידיים. הבה נפעל ביחד, רוכבי האופנועים והולכי הרגל – למען סביבה אורבנית ותחבורתית טובה יותר לכולנו. הפיתרון לסוגיה לא נמצא רק בהגברת האכיפה ובהענשת חוסמי המדרכות (אם כי מדובר בצעד חיובי לקידום הפיתרון), אלא בתכנון ומדיניות תחבורתית עדכנית שמכירה בגיוון אמצעי התחבורה (או בעברית צחה: תחבורה בת קיימא).

אי לכך, אני פונה אליכם אחי ואחיותיי רוכבי ורוכבות הקטנועים והאופנועים, בבקשה לתרום למאבק. המאבק המשותף לכולנו. הולכי הרגל צריכים מדרכות, הרוכבים צריכים חנייה. אין סיבה שהדבר יבוא אחד על החשבון השני. העירייה יכולה ליזום מספר פיתרונות מתוחכמים לחנייה עבור כלי רכב דו-גלגליים אשר לא יגזלו שטח רב מן הציבור. במקביל, אין סיבה שהרוכבים יקופחו אל מול המכונית הפרטית אשר זוכה לתיעדוף גבוה בהרבה בתחום החנייה.

מי מכם, אנשי כלי הרכב הממונע הדו-גלגלי, יעשה מעשה ויזום עצומה לראש העיר? מי יפנה אל בעל הסמכות הרלוואנטית בבקשה לקידום פיתרון תחבורתי שיכיל גם הולכי רגל וגם רוכבי קטנועים?

זה יכול להיות כל אחד ואחת מכם. אין הרבה דרישות. אתם רק צריכים להיות רוכבי קטנוע או אופנוע, תושבי תל אביב-יפו או גוש דן ולתמוך בפיתרון תחבורתי שהפרספקטיבה שלו לא תוגבל לנהגי מכוניות פרטיות וג'יפים.

אולי אתם אפילו מסתתרים ממש כאן, בבלוגספירה.

יובל אדם? תומר ליכטש? איל אורון?

מי מכם, בלוגרים פרוגרסיביים ורכובים, ירים את הכפפה?

נ.ב.

אני שמח לספר לכם כי אל חזית שחרור הולכי הרגל חברו גם נציגים מעולם הצילום המקצועי. החלוצה היא גוני ריסקין, שאת העבודות שלה אפשר לראות פה ואת הבלוג לחלוצות לא רלוואנטיות שלה ניתן לראות פה. בקיצור – תמונה ראשונה של צלם מקצועי לאלבום.

מיטב הנוער

מיטב הנוער כאן. הם מסתובבים בינינו, בתנועות הנוער, בבלוגספירה, במגמות קולנוע ותיאטרון, באוניברסיטה הפתוחה, בעיר, בכפר ובקיבוץ. הם לא הלכו לשום מקום, הם לא נשאבו לנו החוצה מה-DNA, 'כוכב נולד' לא טמטם להם את המוח ושפעת החזירים לא חיסלה אותם.

השבוע הם היו ב"העיר".

רוצו לקרוא את הגיליון החדש של העיר בעריכת הנוער התל-אביבי. אם אין לכם עותק רוצו לקנות. תמצאו שם גיליון שנערך כולו על ידי בני הנוער תושבי העיר הנפלאה הזו. תוכלו לקרוא כתבה של קורל גדיש שהלכה לברר מדוע למרות צפי של 15,000 בני נוער הגיעו רק 5,000 להפנינג הנוער העירוני בספורט וחזרה עם מסקנות מעניינות ,טור דעה קצר של טל גונן שמספרת על התחושה של מגורים בצהלה והיחס החברתי שמגורים בשכונת צפונית גורמים,כתיבה רעננה על הנושא הישן של עיצוב דפוסי הצריכה המינית שלנו על ידי תאגידי ענק ופרסומאים שכתבו נגה רנאל ואיתי ששון, אייטם על מנ"ש – מרכזי נוער שכונתיים – מיזם עירוני חדש שמאיים לנגוס בקהל היעד של תנועות הנוער וראיון קצרצר ומשעשע שערך יאן לביא עם אורן זריף לכבוד פתיחת שנת הלימודים.

ככה זה כשלוקחים חבורה של בני נוער מוכשרים, נותנים להם את הכלים, את האמצעים ואת הבמה. מקבלים את אחד הגיליונות המוצלחים של "העיר" מהשנים האחרונות. מקבלים עיתון מהודק, מעודכן, חדשני ושנון. וכמה שנון! איפה בתקשורת המקומית תוכלו למצוא בימים אלו מטאפורות כמו "כמו פריק אנכרוניסטי ושבטי מהמאה ה-18 שמתחרה בספינות הקיטור בקאנו מעץ מאיקליפטוס?" כשאמנון ברונפלד שטיין מתאר בצורה נפלאה את חווית הרכיבה על אופניים ברחובות העיר. ב"העיר" עשו את זה נכון. לא במודל הפטרנליסטי מצד המערכת והכמעט מתנצל מצד הכתבים של כתבי-נוער ב"מעריב לנוער", לא באותו מס שפתיים ריטואלי שבו יום אחד בשנה מחליפה מועצת התלמידים את הנהלת בית הספר וצוות המורים. לא. כאן, כמו בשיר של "כהן@מושון" , "העיר" עושים את זה נכון.

לא מזמן עשו את זה נכון גם במוסף "הארץ", בנסיבות מצערות יותר. אחרי הטבח המזעזע בבר הנוער של אגודת ההומואים, לסביות, בי-סקסואלים והטרנסג'נדרים, פנה "הארץ" לבני הנוער גאים מחוץ לארון ונתנו להם את הבמה. חברי אייל גרוס כתב על התרשמותו העמוקה מהטקסטים ולי אין דרך לתאר אותם פרט למרגשים, מהממים ומדויקים.

בכלל, נדמה שווה להקדיש מספר מילים לדיון על מצב הנוער. בין החשיפה על בני נוער ניאו-נאצים בפתח-תקווה, הכתבה השנתית בחופש הגדול על הרגלי השתייה בקרב הנוער ודיווח על אלימות במועדונים, ניתן עוד לחשוב כי בקרבנו מסתובב דור שלם של זבי חוטם כושלים, שיכורים ואלימים. כששרי החינוך וארגוני המורים עושים ביניהם תחרות עד כמה מצב הנוער גרוע וכמה הצד השני אשם, טורחים לנפנף בציונים המבישים במבחני פיז"ה, לפרסם מחקרים שמראים ש-59% מתלמידי כיתה י"א חושבים שגולדה מאיר הייתה אישתו של בן-גוריון ושהפרחחים מתחילים לשתות כבר בגיל 14. לרגע כולנו נזכרים בנוער של פעם – זה שהקים לנו את המדינה, התנדב לפלמ"ח, יצא להגשמה בקיבוץ או סתם יצא לסחוב תרנגולות מהלול או לשתות גזוז בגרוש וחצי ולהצגה יומית בקולנוע מוגרבי.

יש איזו תופעה מעצבנת כזו, שכל דור משוכנע שהוא היה טוב יותר מהדור הקודם. הם, אז, בגיל הזה היו הגונים יותר, שקדנים יותר, אהבו פעילות גופנית, קראו ספרים, כיבדו את הוריהם, אלכוהול היה יין קידוש ואולי מישהו אחד עישן צינגלה בהיאחזות, אבל זה היה רק פעם אחת.

מכובדיי, הרשו לי לכפור בכך. הנוער, תאמינו או לא, הוא לא יותר מאשר מראה של החברה. בגיל אחר כמובן ועם עדכונים והתאמות קלות של התקופה והטכנולוגיה, אבל בסך הכל גירסא דומה מאוד של הדור הקודם. בן נוער שנולד בג'יסר א-זרקה למשפחה מרובת ילדים וחסרת השכלה מהעשיריון השני יהיה הרבה יותר דומה וקרוב לאביו מאשר למקבילו מסביון, בן יחיד להורים אקדמאים ודור שלישי לבעלות על החברה המשפחתית שמטילה ביצי זהב. כך גם אצל שני אותם בני נוער מהמעמד הבינוני עם שני אחים, זה ממפתח-תקווה שלומד בביה"ס ממלכתי דתי ויתגייס לגולני וזה החילוני ממרכז תל אביב שאביו סוכן ביטוח ואימו מורה ועתיד להתגייס לחיל האוויר. כל אותן ההאשמות בזויות נגד הנוער – שהוא לא משכיל מספיק, שהוא אינדוודואליסטי מדי, שהוא חסר ערכים – צריכות להיות מופנות לדור ההורים.

וכך, גם כותבי הגיליון הזה לא מייצגים חתך ממוצע של הנוער הישראלי. למען הגילוי הנאות, אני אפילו מכיר את חלקם ויודע על כך מגוף ראשון. את סוף פטישי-שבירו עורך הגיליון אני מכיר דרך אחותו שהייתה איתי במועצת התלמידים והוא יחד עם אחי הקטן בשומר הצעיר. את קורל, אמנון וטל אני מכיר מנוער מרצ, אפילו שאני יותר מבוגר מהם. והם, כמו הכתבים ב"העיר", חלק מאותה שכבה סוציו-אקונומית, ואם יורשה לי להוסיף גם תרבותית, מאוד ספציפית. הם גדלו על אותו מצע תרבותי פחות או יותר, להורים שעודדו אותם לפתח חשיבה עצמאית וביקורתית וסביר להניח גם שהם משתייכים לאותם עשירונים כלכליים וגרים באותם אזורים ושכנות.

"חץ וקשת" והנוער הישראלי

האמת שגם אני פעם הייתי שותף להשמצות כלפי הנוער הישראלי. בעיקר כנער. לא היה פשוט להיות שמאלני מניאק ודי חנון גם בתל אביב. ניסיונות כושלים לגיוס חברים חדשים לנוער מרצ תרמו לתסכול שלי מבני גילי. סיור בהר הרצל במהלך שירותי הצבאי שבו רק קורסיסטית אחת מכל הצוות ידעה מי היה זאב ז'בוטינסקי הוסיפה לאכזבה שלי. אבל אז רצה המקרה והתגלגלתי במהלך שירותי הצבאי לסגל ההדרכה של "חץ וקשת". מדובר בפרוייקט משותף לסוכנות היהודית, הצופים וצה"ל שבו בני נוער יהודים מישראל וארה"ב עוברים חודש חוויתי ברחבי ישראל במסגרת של בין גדנ"ע לטירונות. שם פגשתי את נוער התפוצות שלנו, את הנערים הצעירים מלוס אנג'לס והנערות מניו יורק. זה לא היה מראה יפה. היו שם כמה פנינים – אבל אחרי חודש במחיצת מאות בני נוער יהודים-אמריקאים מהמעמד הבינוני,

קיבלתי פרספקטיבה אחרת על הדברים. הרדידות, האלימות, הרגלי השתייה והבורות של הנוער הישראלי מחווירים על יד אלו של הנוער היהודי-אמריקאי. על יד נער אמריקאי ממשפחה יהודית ממוצעת נראה מקבילו הישראלי כשקדן, הגון, בריא בנפשו ותאב ידע.

בוגי, אתה חרא

אז בפעם הבא שאיזה רמטכ"ל לשעבר שהולך עם נעליים גבוהות בקרייה בגלל הנחשים פולט איזה משהו על כך שהנוער החילוני הוא "כמו גידולי מים בלי שורשים", תשלחו אותו אל גיליון מספר 1509 של "העיר", ויקרא את הכתבה של סוף פטישי שבירו ואלי שבילי שוייצר על מה עומד מאחורי הירידה באחוזי הגיוס לצבא או את אחד הראיון של ליאור אבזון עם ציפי לבני, שהוא אחד הראיונות הישרים והישירים שעשו עם גברת הטפלון מאז הבחירות.

מכתב פומבי לצבי מזאל

[למי שלא מכיר, צבי מזאל כיהן כשגריר ישראל בשבדיה בשנות ה-2000. הוא התפרסם כאשר נהג כדיפלומט וניתק מהחשמל את יצירת 'שלגייה בדם' במהלך ערב פתיחת תערוכה בשטוקהולם הערב, 19 לאוגוסט, הוא התראיין ל'ערב חדש' בערוץ הראשון.]

מר מזאל,

שלום רב,

צפיתי בך מתראיין ל'ערב חדש' תחת תפקידך כ'שגריר ישראל בשבדיה לשעבר'. הרשה לי לציין, לפני שאמשיך, כי אנשים כמוך הם שגורמים לי לתעב את כל הלשעברים שמתראיינים לתקשורת על תקן פרשנים לרגע, ומגלים את כל החוכמה והפיתרונות מייד רגע אחרי שהם סיימו את כהונתם. ובכן, התראיינת לרגל מאורע האנטישמיות הנוכחי, אשר הפך אותך מתוקף תפקידך כלשעבר לכוכב תקשורת, הלא הוא עלילת הדם בדבר רצח מכוון של פלשתינאים ע"י צה"ל לצורך סחר באיבריהם. הידיעה בנושא, אשר התפרסמה בעיתון השבדי הנפוץ ביותר 'אפטונבלדט', מזכירה לנו שעד כמה שהעיתונות הישראלית מדרדרת, תמיד אפשר לרדת יותר נמוך.

אז אחרי שהוצאת את החליפה הישנה מהארון, צחצחת את הנעליים, הסתכלת במראה ונזכרת איך זה להרגיש חשוב, צעדת בשמחה אל התקשורת. בבוקר בטח התראיינת אצל רזי או ירון, אתמול כבר כמה עיתונאים מהתקשורת המודפסת התקשרו לקחת תגובה או אפילו ביקשו מאמר תגובה קצר של 200 מילה שאפשר לשים יפה בבוקסה. כשצלצלו מהטלוויזיה התחושה הייתה אמביוולנטית – מצד אחד הזמינו אותך רק ל'ערב חדש' ולא ביקשו ממך סינק למהדורת החדשות, מצד שני זו בכל זאת טלוויזיה.

ומה כבר יכולת להגיד? שהעיתונאי כתב שטות מצוצה מהאצבע? שהעורך זרק זין? שמדובר בטבלואיד ערב, גירסא משולבת ומשוקצת של 'ישראל היום' ו'ידיעות אחרונות' ולא במקבילה של ה'גארדיאן' או 'הניו יורק טיימס'? שזה מקרה מצער מאוד? שמספר מקרי האנטישמיות בשבדיה נמוך ולא צריך להתרגש? חלילה. חלילה לך משתעשה זאת. על האפשרות לא להגיב מכיוון שמדובר בעיסוק צהובוני וזה מתחת לכבודך חשבת? חס וחלילה. כי אז תעשה טעות כפולה, תירה גם למולדת וגם לעצמך ברגל. למולדת מכיוון שאז לא נוכל להמשיך להתבכיין, לטעון ש'כל העולם נגדנו', להמשיך להיות 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב', להמשיך לצעוק או"ם שמום או כדבריו של בני פלד: "היהודים לא יצאו מהגטאות וכנראה אין להם כלל מודעות לחובותיו של בעל בית ריבוני".

לעצמך היית גורם נזק אפילו יותר חמור, כי אלמלא התפוצצה פרשייה צהובה ומנופחת כזו אשר תואמת להפליא את האינסטינקטים הפבלוביים הישראליים, לא היית עולה שוב לכותרות, מדלג בין האולפנים. ואז מה? תחזור למי האפסיים ולמיזמים כושלים? הרי מהי עבודת השגרירות במקום קודר כסקנדינביה, צבי, אלמלא קצת אקשן ומריבות? הרי אם זימנו עכשיו לבירור קונסול כללי מכיוון שטען שאופן ניהול היחסים עם ארה"ב "גורם נזק אסטרטגי לישראל", מה היו צריכים לעשות לך כשטענת, בניגוד מוחלט לעמדת כל ממשלות ישראל מאז 1992, כי "הפלסטינים לעולם לא יכירו בישראל, מכיוון שהם בעצם רק רוצים לחזור ליפו ולחיפה ולזרוק את היהודים לים." והוספת הצעה למדיניות משלך "ישראל מוכרחה לכן להשתמש בכל האמצעים ההכרחיים על מנת להמשיך ולשלוט בפלסטינים לנצח."?

האם לא יצרת בעצמך באמירה זו נזק אסטרטגי למדינת ישראל כדוברה הרשמי? איזו דעה אמורים לקבל השבדים על ישראל כשכך מתבטא שגרירה?

אך לצערי הנזק שלך לא נעצר שם. כשדן מרגלית, דמות חיוורת שלא עוברת מסך, שאל אותך האם היית מגדיר את שבדיה כמדינה אנטי-ישראלית השבת מייד כי מדובר במדינה אנטישמית תוך הפניית אצבע למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. החלת בנאום הכפשות והשמצות נגד הסוציאל-דמוקרטים: "הכל התחיל באולוף פאלמה [רה"מ הסוציאל-דמוקרטי שפעל נמרצות נגד שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה ובעד שלום וזכויות אדם ברחבי העולם ונרצח ב-1986 – נ"ב]" אמרת כמו תוכי "כל התנועות המרקסיסטיות האלה, הלניניסטיות האלה, האנרכיסטיות-קומוניסטיות האלה", ערבבת יותר מדי שמות כמו שמרן טוב וירקת בזעם, "הם חדרו לתוך הסוציאל-דמוקרטים!". לא הספקת להאשים אדם אחד שנרצח וכבר תקפת את השנייה "ובאינתיפאדה השנייה, מה שאנה לינד עשתה לנו!" התבכיינת. ואכן, מה שאנה לינד עשתה לכם היה באמת חמור, בטח כשמשווים את זה למה שישראל עשתה לפלשתינאים ולרשות הפלשתינאית באינתיפאדה השנייה. אני בטוח שבזמן שצה"ל שיכלל בשכם את שיטת "התולעת" ופער חורי ענק בשדרות בתים שלמות היה לך מאוד קשה עם כל הרעש מההפגנות מול השגרירות.

ובכן, מר מזאל – הרשה לי להעיר מספר הערות בנדון. אני מרגיש קצת קרוב למפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, אולי בגלל חברותי במרצ, והקשרים הבינלאומיים בין שתי המפלגות. אולי בגלל שהם בכל זאת, אתה יודע, הקימו מדינת רווחה לתפארת, דאגו לשוויון זכויות לכל אזרחיהם (בניגוד למפלגות אחרות נגיד) ולא הפכו את איגוד העובדים למסחרה קואליציונית במובן הכי רע ודוחה שיש וגם בגלל שהם לא עוכרי ישראל כמו שאתה מציג אותם ברוב נבזיותך.

למעשה, אישים כמו אנה לינד קידמו את יחסי ישראל-שבדיה לאורך תקופה ארוכה יותר ממך. לינד, עוד מימיה כחברת פרלמנט צעירה ותפקידה כשרת איכות הסביבה. אז נכון, לינד לא בדיוק התלהבה מהעוצר, הכתר והסגר שהטלנו על הגדה המערבית ורצועת עזה, על הצורה שבה ריסקנו את הרשות הפלשתינאית, וגם היה קשה לה עם כל החולים האלה שלא הצליחו להגיע בזמן לבית החולים, והיא אפילו מחתה בעניין, אבל האם זה הופך אותה לעוכרת ישראל? או האם בגלל שאולוף פאלמה חזה כבר כמה שנים אחרי מלחמת ששת הימים את האסון שיוליד הכיבוש, אז הוא אם כל חטאת?

דיפלומטים לאומנים וצרי אופקים שכמוך הם אלו אשר מדרדרים ופוגעים במעמדה הבינלאומי.

במקום תרבות דיפלומטית של קירוב לבבות, יצירת שיתופי פעולה וקידום פרויקטים משותפים אתה מעודד ריב ומדון. כבודו אומנם גדל במדינה שבה התרבות השלטת היא מיליטריסטית וכוחנית, אך נדמה לי שבהקדמה למבוא בקורס צוערים היו צריכים להסביר לך שבדיפלומטיה זה עובד אחרת.

אגב, מר מזאל, עדיין לא מאוחר מדי לתקן את נזקיך. אתה יכול להתעשת ולפעול לשינוי המצב; תוכל לעמוד בראש אגודת הידידות ישראל-שבדיה, לארגן מלגות לחילופי סטודנטים (רצוי לשלוח סטודנטים ישראלים ללמוד כלכלה בשבדיה, אולי תיכנס להם תובנה סוציאל דמוקרטית לשכל), לסייע בפרויקט השלום של מרכז אולוף פאלמה בישראל, ואפילו נראה לי שאוכל לסגור משהו עם רובי ולדאוג שבפעם הבאה שמגיע לכנסת ביקור ממלכתי משבדיה יזמינו גם אותך.

הכותב כיהן כמזכיר הבינלאומי של צעירי מרצ

מען, דע"ם ומחאה אסתטית ריקה

אחד הדברים שאני הכי לא סובל זה שמאל לא קונסטרוקטיבי. במיוחד שמאל לא קונסטרוקטיבי צדקני. כשמוסיפים לזה סילוף של העובדות, חצאי אמיתות ואי הצגת אלטרנטיבה – אז באמת נשבר. עד כדי כך נשבר לי שלמרות שלא כתבתי כלום כבר חודש, אני מוציא את המקלדת מהארון, נזכר בסיסמא לאדמין של הבלוג ומתיישב לכתוב.

ובכן, הכל מתחיל כאן בעצם. אסף אדיב (שם שמעלה בעיקר איזכורים לתקליטנים בגוגל), החליט לתקוף חזיתית את אחת היוזמות היפות של השמאל הישראלי מאז הבחירות, 'אפשר אחרת', התארגנות אקטיביסטית משותפת למרצ, חד"ש והתנועה הירוקה. אחד האתגרים המיידים שעמדו בפני 'אפשר אחרת' היא ההתמודדות עם תקציב המדינה הרב שנתי וחוק ההסדרים המפלצתי. לצורך כך 'אפשר אחרת' ערכו מספר פעילויות, ביניהן הפגנה צנועה בתל אביב נגד התקציב בהשתתפות חברי כנסת, אישי ציבור, אמנים ועוד. ההפגנה לא זכתה לכיסוי תקשורתי רב, כפי שאפשר היה לצפות מהפגנה של התארגנות שנמצאת בחיתוליה ועוד בשמאל שעסוק בלחבוש את הפצעים מהבחירות, אבל את אסף אדיב זה שיגע. זה הטריף אותו ששתי הסיעות הכי אופוזיציונית ולוחמניות בכנסת משתפות פעולה נגד התקציב. הוא לא היה מוכן לסבול לשמוע את ח"כ אילן גילאון מכנה את הממשלה "פיגוע חברתי" ואת ח"כ ברכה קורא למאבק ציבורי רחב בתקציב.זה כל כך שיגע אותו שהוא החליט לכתוב מאמר נגד.

איך איש שמאל יכתוב מאמר נגד אנשי שמאל אחרים אף על פי שהם חולקים מטרה משותפת, התנגדות למדיניות הכלכלית של הממשלה? יותר פשוט ממה שחשבתם. לא דרוש תחכום רעיוני, הצגת תזה חדשנית או חושפים מידע חדש ורלוואנטי. פשוט לוקחים כמה עובדות, מערבבים אותן עם חצאי אמיתות, מוסיפים לבלילה קורטוב של שקרים וכותבים בצורה צדקנית להכעיס.

המאמר – פירוק לגורמים ובירור עובדתי

כשניגשים לבחון את מאמרו של אדיב קשה לדעת מאיפה להתחיל. האם מהסבר על מהו ריאל פוליטיק או מפרכת הטיעונים? נדמה לי שלמען הסדר הטוב עדיף שנתחיל בהפרכת הטענות, על פי סדרן, שהושמעו על ידי המחבר.

פיסקת ההשמצות הראשונה של אדיב נגד מרצ פשוט רצופה בשקרים. "[מרצ – נ.ב.] אינה קשורה לפעילות שטח איגוד מקצועית" אה באמת? חשבתי שעו"ד יפעת סולל מאגדת את מורי היל"ה סתם בשביל הכיף. "[מרצ – נ.ב.] אינה מקיימת קשרים עם זרמים שמאליים בתנועות פועלים בעולם" נכון, את רוב הפעילות הבינלאומית הענפה של מרצ – שעליה נאמר כבר שאילולא הייתה מתמודדת בפרלמנט האירופאי הייתה הופכת למפלגת שלטון – מרצ מקיימת עם מפלגות שמרניות וקסנופוביות. "נוכחותה [של מרצ – נ.ב.] מתבססת על שורה של עסקנים/מומחים לענייני איגוד מקצועי (…) מעולם לא באופוזיציה". ובכן, אולי כדאי למחבר המאמר ללכת לארכיון ההסתדרות ולבדוק היכן שירתה סיעת מרצ את העובדים בין השנים 2000-1998.

ציפורים לחשו לי שמרצ בילתה כמה שנים טובות במדבר האופוזיציוני ההסתדרותי. את הטענה המצוצה מהאצבע לגבי "עסקנים/מומחים", מבלי להתייחס בכלל להצגה השלילית של שם התואר 'מומחה' כאילו מדובר בדבר שלילי, אפנה אל יוסי מרציאנו, יו"ר האגף לדמוקרטיה תעשייתית בהסתדרות, שבכלל היה קודם סגן ראש עיריית אופקים מטעם מרצ (והיה קרוב באחוזים בודדים לראשות העיר הדרומית), או אל הנרי אלקסלסי, חבר הנהלת מרצ שמשמש כיו"ר המחלקה הפוליטית בקיבוץ הארצי והוביל מפעלים הומניטריים אדירים כגון סיוע לפליטים במדינות עולם שלישי (מישהו אמר צונאמי?), היה יד ימינו של אייבי נתן ואל חיים זהבי שבעוונותיו היה יו"ר מועצת הפועלים בירוחם ואכן זכאי לתואר 'עסקן-מומחה לאיגוד מקצועי".

אדיב ממשיך להשמיץ בלי לבדוק את העובדות בכך שהוא טוען כי "גם בצד המדיני המרחק בין מרץ לעיני [עופר –נ.ב.] אינו גדול. כמו עיני, איש מחנה ברק במפלגת העבודה, גם מרץ מקבלת את המתווה האמריקאי הכללי להסדר של שתי מדינות, שאינו כולל התחייבות מצד ישראל לסגת לגבולות 67". ובכן, צר לי להרוס את התמונה הנצית שצייר אדיב ולהפנות אותו אל מצע מרצ שם כתוב שחור על גבי לבן: "על הסכם שלום עם הפלשתינאים להתבסס על פיתרון שתי מדינות לשני עמים שעיקריו: (…) גבול קבע על בסיס קוי 1967 (…) בירושלים תהיינה שתי הבירות של שתי המדינות".  יתרה על כך, ההוגה והמוביל של יוזמת ז'נבה, הסכם המדף המקיף והרציני ביותר לסכסוך שמקובל על חלקים גדולים בשני העמים הוא יו"ר מרצ לשעבר ד"ר יוסי ביילין, היוזמה אומצה בכל מוסדות מרצ. כל חברי הכנסת של מרצ, כבר קדנציה שלישית ברצף, מצהירים מעל כל במה ובפה מלא על תמיכתם ביוזמת השלום הערבית. היות שאני קצת מקורב אל אחד מהם, אני יכול לספר לכם אפילו שפלקט עם פרטי היוזמה הסעודית תלוי בלשכתו של אחד מחברי הכנסת. אבל באמת, תקיפה משמאל של מרצ בנושא המדיני נשמעת כל כך משוללת קשר למציאות שאין טעם להמשיך ולהתעכב על כך.

אחת הטענות התמוהות של מחבר המאמר היא כי מרצ "שתקה" בנוגע לתקציב המדינה. אודה ואתוודה, לא הצלחנו להיכנס מספיק אל אמצעי התקשורת ולעורר סיקור תקשורתי נרחב של מאמצינו, ואולי חלק מן האחריות מוטלת עלי כדובר, אבל מדובר בטענה משוללת כל יסוד. לא רק מכיוון שעל גבי מאות עמודים מפרוטוקולי ועדות הכנסת והמליאה ניתן לראות כיצד נלחמו חברי הכנסת של מרצ נגד התקציב ואף הגיעו לכמה הישגים (ביטול ההרחבה המתוכננת של תוכנית וויסקונסין, למשל) אלא מפני שבתחילת המאמר של אדיב עצמו מצוטטת פיסקה של יו"ר סיעת מרצ נגד התקציב.  אבל עזבו את זה, אפשר גם לחפש קצת באינטרנט ולהגיע לכאן, כאן וכאן. אילו אדיב היה טורח לבדוק קצת יותר ברצינות, הוא גם היה מגלה כי את הכינוס בכנסת נגד חוק ההסדרים של הקואליציה לביטול חוק ההסדרים הובילה יו"ר מרצ.

אם כך, הטענה כי מרצ "שתקה" בנוגע לשאלת התקציב אינה רק טענה לא נכונה, אלא אף שקרית ומטעה, כמו רוב המאמר.

הטענה האחרונה של אדיב נגד מרצ באמת עוסקת בעניין מורכב ולכן חשוב שאת ההסבר הזה יקרא קודם כל אדיב עצמו, שמפגין חוסר בקיאות בסיסית

אדיב תוקף את אבשלום (אבו) וילן, חבר כנסת לשעבר מטעם מרצ ומזכ"ל התאחדות החקלאים היום, על כך שפעל מול הממשלה להגדלת מספר ההיתרים להעסקת עובדים זרים. אכן, תופעת העובדים הזרים בישראל היא מביישת, במיוחד בימים האלה בהם הממשלה ממשיכה את מדיניות הדלת המסתובבת – ביד אחת מגרשת משפחות וילדים שנולדו והתחנכו בארץ וביד השנייה ממשיכה לחלק היתרי העסקה לסרסורי כוח אדם וקומץ מקורבים. זוהי מדיניות שהיא מעבר לתאבת בצע ניאו-ליברלית רגילה אלא לקויה בשילוב מסוכן של טיפשות ואכזריות. אך מהי משתמע מטענתו של אדיב? כי מרצ, כמפלגה וסיעה, מקדמת את היתרי העסקה לעובדים הזרים במסדרונות הכנסת ואל מול השלטון. ושוב, ואולי בצורה חמורה בהרבה, מנסה להשחיר אדיב את פניה של מרצ ללא קשר קל שבקלים לעובדות ולמציאות שבשטח.

מרצ היא אולי הסיעה היחידה בכנסת שנאבקת נגד מדיניות הממשלה בתחום העובדים הזרים – חבריה הגישו הצעות לסדר בנושא, פנו אל שרי הממשלה והיו היחידים, פרט לח"כ דב חנין שגם אותו תוקף אדיב בהמשך המאמר, אשר נכחו בכל הדיונים בכל הוועדות בנושא. לא רק סיעת מרצ יצאה נגד המצב אלא גם מרצ כמפלגה והיא השתתפה, גם אם בכוחות דלים, בצעדה נגד הגירוש וממשיכה להשתתף במאבק הציבורי המתגבש. אם המחבר בוחר שלא להאמין לי, כי אני הרי חלק מהגוף הצבוע והנבזי הזה המכונה "מרצ", הוא מוזמן לפנות אל כל הארגונים העוסקים בדבר – האגודה לזכויות האזרח, קו לעובד, מוקד סיוע לעובדים זרים ומסיל"ה, ולשאול איזה ציון הם היו נותנים למרצ במאבק. אך על מה יוצא קצפו של אדיב? על כך שוילן, אותו אחד שהיה פעם חבר כנסת מטעם מרצ, הוא זה שקידם את הנושא מול הממשלה. צר לי לבשר לאדיב, וגם לוילן עצמו במקרה זה, כי מר וילן לא רק שלא נבחר לכנסת מטעם מרצ, אלא שהוא גם נדחק בבחירות המקדימות שנערכו במפלגה במורד הרשימה. וילן, כחבר כנסת מכהן, היה אמור על פי השכל הבריא להתקדם ברשימה כאשר שני חברי כנסת מכהנים ובולטים כרן כהן ויוסי ביילין פרשו מן החיים הפוליטיים – אך הוא דווקא הדרדר לטובת שני כוחות עולים, אילן גילאון ומוסי רז. המחבר מתעקש לקשור את וילן אל מרצ, אך וילן אינו נושא כל תפקיד רשמי במרצ, פרט להיותו ציר מן המניין בוועידת המפלגה.

לאחר שסיים להתבלבל עם העובדות בנוגע למרצ עובר אדיב להשמיץ את חד"ש. וכן, לא ארחיב בנושא כי הפרטים פחות ידועים לי, אך יש לי תחושה עזה, שאינני מצליח להשתחרר ממנה, שאם אדיב היה רחוק בערך 180 מעלות מן האמת במקרה של מרצ, אין סיבה שינהג אחרת כלפי חד"ש.

אתעכב בקצרה רק על עניין עובדתי אחד: אדיב טוען כי עקב ברית לא קדושה בין הציבור הערבי לבין עופר עיני קודם נציגם הבכיר, ג'יהאד עקל, אל תפקיד ראש חדר המצב בהסתדרות. מה לעשות שגם כאן ממשיך אדיב עם נטייתו לא לומר אמת ועקל נמצא בתפקידו עוד מימיו של עמיר פרץ כיו"ר ההסתדרות. למעשה, במהלך בחירות 2006, התהדר פרץ, אז בכובעו כיו"ר העבודה, במהלך ראיון עיתונאי כי הוא גאה בשיתוף הפעולה שהצליח ליצור בין יהודים לערבים בהסתדרות וכי כאשר מתקשרים אל חדר המצב הסתדרות עונה לא אחר מאשר ג'יהאד.

דע"ם-מע"ן

אחרי שסיימנו לסקור את רשימת חצאי האמיתות של המאמר הגיע הזמן לראות מי עומד מאחוריו ומה יש לו להציע לציבור המתקדם ושוחר הצדק החברתי בישראל. המאמר עצמו התפרסם באתר 'אתגר' המוגדר כ"מגזין פוליטי תרבותי". אין שום דף 'אודות' באתר אך מעיון קצר בשמות הכותבים ובקישורים הגרפיים, נדמה כי האתר קשור במישורין או בעקיפין אל קבוצת מען-דע"ם. למעשה, מחבר המאמר המהולל, אסף אדיב עצמו, משמש כמנכ"ל עמותת מען אשר מתיימרת להיות מעין איגוד עובדים אלטרנטיבי סוציאליסטי, עם דגש על מתיימרת. מדוע מתיימרת? כי אחרי עשור שלם של פעילות במען הצליחו לאגד רק כמה מאות עובדים ולא לזכות במעמד של ארגון עובדים יציג, בעוד ש'כוח לעובדים' ארגון שקיים שנה וחצי, הצליחו לאגד 2,700 עובדים, ולזכות במעמד של ארגון עובדים יציג מבית הדין לעבודה, מה שקצת מעיד על האימפוטנטיות של מען, אבל לא משנה. מען עצמה היא מעין זרוע פעילות של מפלגה בשם דע"ם.

מבלי להיכנס לפלפולים משפטיים, אציין רק כי קשר ישיר בין עמותה למפלגה, כפי שמצטייר מביקור קצר באתר העמותה, הוא אסור על פי חוק ומהווה עבירה פלילית שדינה מאסר. אך עזבו את הפלפולים המשפטיים, למי שלא איכפת מעובדות בטח שלא איכפת מחוקים, בואו נעסוק במהות (בהנחה ששמירה על החוק אינה חלק מהותי מן המרקם הדמוקרטי, אבל בכל זאת, למה להיטפל לקטנות).

דע"ם היא מפלגה שמתמודדת לכנסת בחוסר הצלחה משווע כבר ארבע מערכות בחירות, אך נדמה שאין לקברניטיה כוונה להפסיק במירוץ הזה. למעשה, בבחירות המוניציפאליות האחרונות, הם אפילו העמידו מועמדת לראשות עיריית תל אביב-יפו, אסמא אגבארייה זחאלקה. כמובן שדע"ם ואגבארייה זחאלקה היוו את הפתעת הבחירות וכנגד כל התחזיות הגיעו להישג המרשים של 0.45% מכלל הקולות.

אבל הרשו לי לגזול עוד כמה דקות מזמנכם ולהרחיב על דע"ם. לא בגלל שאני מלא רגשות נקם על ההשתלחות חסרת הרסן השקרית של אדיב, אלא כי אני חושב שדע"ם מסמלת משהו בעייתי מאוד בתרבות הפוליטית בישראל ובשמאל הישראלי. בשנים האחרונות, עקב ירידת כוחו של השמאל והזוועות שמחולל הימין בשלטון, אצל רבים מאיתנו מצטבר כעס ותסכול רבים. אנחנו כועסים על הכיבוש, על הגזענות, על ההפרטה, על התנערות המדינה מאחריותה על אזרחיה, מהרמיסה ברגל גסה של הדמוקרטיה שלא מפסיקה לרגע ומהכרסום בחירויות הפרט. אנחנו מתוסכלים מכך שלמרות שלחלק מעמדותינו יש תמיכה רחבה בציבור אנחנו נכשלים בלתרגם אותה להשפעה פוליטית ואלקטורלית. מתוך הנקודה הזו אפשר לצאת למספר דרכים. חלק מפתחים אדישות והופכים לאסקפיסטים, חלק מתייאשים ושוקעים בדכדוך, חלק בוחרים להרים את הראש ולנסות לחשוב על דרכים להתמודד עם המשבר הקשה אליו נקלענו וחלק בוחרים במחאה אסתטית ריקה. למה אני מתכוון כשאני אומר מחאה אסתטית ריקה? למחאה שמטרתה היחידה היא ביטוי רגשי של המוחה. לא ניסיון להשפיע על המציאות, לא ניסיון לשנות את המצב, אלא ניסיון לגרום לעצמך להרגיש יותר טוב על ידי כך שפעלת.

לצערי הרב בשנים האחרונות מיעוט הולך וגדל בוחר במחאה האסתטית הריקה והלא קונסטרוקטיבית הזו. לפני כמה שנים למשל, במחאה נגד ארבעים שנה לכיבוש והמיליטריזציה השוביניסטית של החברה הישראלית, הלכה חבורה של אקטיביסטים (גם כן שם תואר שצריך לדון בו ולברר לעומק מתישהו) עם קונסטרוקציה גדולה ומושקעת בצורת זין ענק והשפריצה מים על העוברים השבים. הם קראו למיצג "מצדיעות לזיקפה הלאומית" וכותרת המשנה שלו הייתה "לרגל הניצחון המפואר של 67', כדי לחגוג את דפיקתם של הפלסטינים עוד מאז 48' ובסגידה לגנרלים שהוכיחו שיש להם את הכי גדול". המיצג הזה היה כמובן היה אמור לעורר את העוברים והשבים להבין שהם חיים במדינה ששוררת בה תרבות צבאית, שדיכוי הנשים והפלשתינאים נובע מאותה תפיסת עולם, ובכלל, שדי חרא כאן.

כפי שאתם יכולים לדמיין, המיצג האומנותי בצורת הפאלוס לא שכנע יותר מדי אנשים, אלא בעיקר גרם ליוצריו ולמשתתפים בו להרגיש מאוד צודקים וחכמים.

למעשה, נדמה שיותר מדי פעילויות פוליטיות בקרב קבוצות קטנות בשמאל הישראלי נעשות לא מתוך רצון לשנות את המציאות אלא מתוך רצון עקר להרגיש צודקים ולהראות את זה לכולם, גם אם זה לא ישפיע על המציאות בפרומיל.

וכאן אנחנו חוזרים לדע"ם-מע"ן. בשנים האחרונות הפכו צמד הארגונים האלה למפעל שלם של מחאה אסתטית ריקה. במקרה שלהם המחאה באמת אסתטית – הם מארגנים מיני תערוכות שוליות שמאדירות אייקונים פרולטרים, מתחזקים קבוצת ווידאו-ארט בשם 'ווידאו48' ומשתתפים בעריכת אנתולוגיות לשירה מעמדית. במקביל הם ממשיכים לרוץ לכנסת ולגרום לזריקתם במצטבר של כמה עשרות אלפי קולות אל פח האשפה שמתחת לאחוז החסימה. קולות, אשר יש להניח, היו הולכים אל מפלגות שמאל אחרות. הפילוג והפיצול שדע"ם מקיימת כל יום מעצם היותה מפלגה כושלת שלא הצליחה לשלוח נציג אחד לאף תפקיד נבחר, מעצימים את הימין בישראל שנהנה מהפיצול בשמאל. בעוד שהימין נמצא בשלטון ותפיסותיו שולטות בכיפה – השמאל צריך להיאבק על כל פירור, לאחד את השורות ולהיאבק כאיש אחד נגד נתניהו, ליברמן ושות'. זה מה שניסו מרצ וחד"ש, על אף הפערים האידיאולוגיים הרבים ביניהם, כאשר הצטרפו ל'אפשר אחרת', אותה תקף אדיב.

תארו לעצמכם מה היה קורה אם במקום להשקיע את מרצם הרב, ואכן מדובר במרץ רב אם הם מתמודדים כבר מערכת בחירות רביעית ונכשלים, היו אנשי דע"ם מצטרפים לאחת המפלגות המיוצגות בכנסת ופועלים מתוכן. מעבר לכך, באמת שאינני מבין מה מעורר את אותם מתי מעט הפעילים באותן תנועות קיקיוניות לרוץ כל מערכת בחירות מחדש ולהיכשל. אולי הם פשוט אוהבים לראות את עצמם בשידורי התעמולה או להחזיק בתואר המפוקפק של יו"ר מפלגה שלא נכנסה לכנסת אף פעם ומנכ"ל עמותה חסרת משמעות.

גן העדן של המגזר הפרטי – האמנם?

ב-24.6.09 פרסם רותם סלע מאמר בגלובס תחת הכותרת: "העלמות המס הן ממש לא הבעיה" שזכה לכותרת המשנה הבומבסטית: "קמפיין 'אויבי העם' של רשות המסים הוא הסטה צינית ומכוונת מהמנה העיקרית".

מצאתי לנכון להתייחס ברצינות למאמר ולכתוב לו פוסט תגובה לא רק בגלל שאני מכיר ומעריך את הכותב ואת פועלו, אלא מכיוון שמצאתי בו את הלך המחשבה הניאו-ליברלי, שבו המיסים הם עונש, המדינה היא גוף שמפריע לעסקים להביא לשגשוג חברתי וכל המגזר הציבורי מושחת.

גשו, קראו את המאמר. 325 מילים. קצר בהרבה מהפוסט הטרחני שלי.

על מה יצא קצפו של הכותב? האם על גובה המס? טענות על שחיתות לכאורה ברשות המיסים? כנגד מערכת מס לא פרוגרסיבי? נגד הטבות המס האדירות לתאגידי ענק ולמתנות שהמדינה מחלקת לבעלי ההון?

לא ולא. הוא אפילו לא יצא נגד העובדה שבישראל אין מס עיזבון, דבר הקיים גם בארה"ב, או על העיוות ההיסטורי שבגללו מס על רווחי הבורסה נכנס למערכת שלנו בשלב כה מאוחר (2001). הוא גם לא קרא לריווח מדרגות המס או להקטנת המס על העבודה והגדלת המס על ההון.

מר סלע יצא נגד התנהלות המדינה. מה שמפריע לו, זה שבזמן מיתון המגזר הפרטי סובל, עסקים קטנים נסגרים, המשכורות מקוצצות בעוד שבמגזר הציבורי "יחידות סמך ממשלתיות ממשיכות רק לספוח ולצמוח".

ובכן, ראשית כל לעובדות:

סלע יוצא נגד ה"מציאות הקפקאית" שבה המשרד לפיתוח אזורי מקבל 100 תקנים בעלות של 20 מיליון ש"ח ללא כל צורך.

ההגינות וחובת הגילוי הנאות היו מחייבות את מר סלע לספר לקוראים על תפקידו האישי בעיצוב המציאות השלטונית שנוצרה. בבחירות לכנסת ה-18 עבד סלע בקמפיין הבחירות של לא אחר מראש הממשלה בנימין נתניהו נתניהו ושל מפלגתו, הליכוד. סלע סייע בעליית הליכוד לשלטון וגם אם היה בורג במערכת, תרומתו להקמת הממשלה ה-32 רבה יותר משל מרבית האזרחים.

אגב, מי שמשמש כשר לפיתוח אזורי ובמסגרת הדיל עם ראש הממשלה קיבל את אותם מאה תקנים מיותרים, הוא לא אחר מאשר מספר 7 ברשימת הליכוד לכנסת, סילבן שלום. גם לו עזר סלע להגיע השולחן הממשלה.

אבל בואו נעזוב את הפיקנטריה. המאמר מעלה שאלה מהותית הרבה יותר – האם המגזר הפרטי יעיל יותר מהמגזר הציבורי?

נפלאות המגזר הפרטי

קודם שנעסוק בשאלה מהי המדינה בואו נבחן רגע האם המגזר הפרטי הוא באמת כזה מוצלח.

נקודת המוצא של המאמר היא שבעוד שבמגזר הציבורי הכל מושחת, מקולקל והמידע מוסתר מן האזרחים, במגזר הפרטי אין פערי מידע, היעילות שולטת בכיפה, כשלי השוק כמעט ולא קיימים ולצרכן חופש בחירה בין החברות השונות. האם באמת הכל כל כך מושלם?

לא צריך להרחיק בדפי ההיסטוריה אל נפילת הבנקים בשנות ה-80, שבה אחרי שהבנקים הריצו מניות של עצמן ואיימו לקרוס, נאלצה הממשלה להלאים אותם ולחלץ אותם על חשבון משלם המיסים. המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי סיפק לנו דוגמאות מן ההיסטוריה הקרובה.

בארה"ב על מנת לקבל הלוואה או משכנתא יש צורך בהיסטוריית אשראי. מה עושים כשהיסטורית האשראי של האדם בעייתית, שאין לו שום נכסים, עבודה, או חסכונות [או בקיצור הוא נינג'ה]? אין שום בעיה. תמיד יקומו כמה תאבי בצע מתוחכמים שיחשבו על דרך לעשות מכך כסף. נותנים הלוואה עם ריבית גבוהה על מנת לכסות את עלויות הסיכון (או הלוואה כנגד העלייה הצפויה בשווי ביתו של הלווה, מתוך הנחה זחוחה שמחירי בתים עולים ועולים ואינם יורדים…)עד כאן הגיוני, אבל זה ממשיך ומתפתל. את אותן הלוואות אורזים בתוך מכשירים פיננסיים, ואותם מוכרים לחברות השקעות שמוכרות אותם ללקוחות שלהן. כך נוצרת תעשייה שלמה של רווחים דמיוניים, בועה שברור היה לכל בר דעת שהיא תתפוצץ בסופו של יום. בשנת 2006 הגיעו משכנתאות הסאבפריים לכ-21% מכלל המשכנתאות בארה"ב. ההחלטה על נתינת עוד ועוד משכנתאות בעייתיות שכאלו לא התרחשה בגלל שכמות הלווים עם היסטוריית האשראי הבעייתית גדלה, אלא בגלל שהפיתוי למלווים היה גדול מדי. כל אחד חשב שהוא יספיק לצאת בזמן, לאשר עוד משכנתאות חסרות סיכוי להחזרה, למכור אותן לעוד בתי השקעות ולעשות אקזיט דקה לפני הפיצוץ. אבל נחשו מה? הבועה התפוצצה, ויחד איתה כל המשק.

הצרה היא שלא מדובר בעסקים פרטיים, אלא בחברות שנסחרות בבורסה ורוב המניות שלהן מוחזקות בידנו – הציבור – באמצעות קופות הגמל, קרנות השתלמות, קרנות הפנסיה, הפיקדונות והחסכונות. הפסדים, קיצוצים וקריסה של כל אחד מאותם בנקים, חברות אחזקות או חברות ביטוח לא ישפיעו רק על שורת הרווח של דנקנר ושות', אלא על כל המשק הישראלי. למדנו כבר שבשנות ה-80 הממשלה נאלצה להלאים את הבנקים, ואנחנו מסתכלים קצת צפון מערבה ורואים כיצד נאלצים האיחוד האירופאי והממשל האמריקאי להלאים בתי השקעות ותעשיות ענק כדי למנוע טלטלות עזות במשק. איפה ההצלחה והיעילות של המגזר העסקי כאן? או כמו שאומר תמיד הבוס "אם כל כך טוב – אז למה כל כך רע?".

המשבר הכלכלי האחרון התרחש בגלל עוד שורה של קלקולים, מינהל לא תקין ותהליכי השחתה בוול סטריט. חברות דירוג האשראי לדוגמא, גורם משמעותי בשיטה הכלכלית שלנו, דירגו את אותן חברות שהיו הבעלים שלהן ודאגו להן להקפיץ לעצמן את הדירוגים. תאגידים שקרסו והולאמו על ידי הממשלה בכל העולם המערבי חילקו בונוסים ענקיים למנכ"לים שלהם. אם האשימו את הסוציאליזם בכך שהוא לא מתאים לטבע האדם, ניתן לומר בבטחה כי הקפיטליזם מתאים לחמדנים ולתאבי הבצע.

הקלקול, הכשלים וההשחתה שבמגזר הפרטי לא מסתיימים בתאגידי הענק ובקונצרנים. הם גם קיימים בעסקים הקטנים והבינוניים. בואו ניקח את תחום המזון למשל. כמות בתי הקפה, הסושיות, הפיצריות, ברי הטורטיה והמסעדות גדלה בצורה מסחררת בשני העשורים האחרונים. כיום רבים מבני הגילאים 16-35, בניגוד לדור ההורים שלהם, עבדו או עובדים כמלצרים או ברמנים בעסקים אלו. כיצד באים הקלקולים לידי ביטוי בעסקים אלו? בפגיעה מחפירה בזכויות העובדים. מכיוון שדורשי עבודה יש בשפע, מגלגלים את ההפסד עליהם, על ידי אי-תשלום שכר בסיסי, הלנת שכר, התחמקות מתשלום שעות נוספות ושלא נדבר בכלל על זכויות סוציאליות. הצרכן, שהוא נקודת המבט שממנה כתוב המאמר ("אזרחי ישראל מביעים את חוסר שביעות רצונם מפירמות פרטיות על-ידי החלפתן […] ספק אינטרנט ששירותו איננו מספק מפסיד לקוחות והכנסות") מתעלמת מן הצד השני של המשוואה – העובד. או במקרה שלנו, העובד המנוצל.

ניחוחות הניאו-ליברליזם או: מהו תפקיד המדינה?

אבל מר סלע יודע ומכיר את הכשלים במגזר הפרטי לפחות טוב כמוני, אם לא יותר. מה גרם לו בכל זאת להשמיץ את המגזר הציבורי בעוד שהוא מציג את המגזר הפרטי כנקי מקלקולים? אידיאולוגיה. אידיאולוגיה לגבי תפקיד המדינה. סלע, כפי שניתן לקרוא במאמריו הרבים ב'קפטליסט היומי', לא מאמין ברעיון המדינה. זאת אומרת, כן, הוא חושב שצריכה להיות איזו מסגרת רופפת שנקראת מדינה, תאסוף מס גולגולת מינימלי ותממן צבא ומשטרה, אבל שם זה בערך נגמר. מיסים, למי ששכח, הם המחיר של הציוויליזציה. בעזרת המיסים אנחנו מממנים את מערכת החינוך, הבריאות, התשתיות והרווחה. בעבר, כשהייתה כאן מדינת רווחה גם דאגנו לדיור ציבורי, לשיקום שכונות, להקלות במשכנתא לזוגות צעירים ולעבודות יזומות בזמן אבטלה. אז נכון, לא כל כספי המיסים הולכים לאיפה שאנחנו רוצים. חלק מהם נתקע בבירוקרטיה מנופחת, חלק הולך למימון תרבות העוני והבורות של החרדים, חלק לבנייה מיותרת בהתנחלויות שיפונו בכל מקרה. כן, חלק אפילו הולכים למימון של תקנים מיותרים במשרדים מיותרים. אבל בסופו של דבר, שאלת הקצאת המשאבים וחלוקת כספי המיסים תלויה בנו – האזרחים – ואת מי נשלח לכנסת. הניסיון להטיל רפש במערכת הציבורית לא נובע מתוך הערצה של המגזר העסקי, אלא מתוך אמונה בסיסית שהמדינה צריכה להתנער מהאחריות על אזרחיה ושאנחנו צריכים לחיות בחברה דרוויניסטית.

חזרה אל הקפיטליזם

בואו נחזור רגע אל הקפיטליזם. למדנו כבר כי במערכת הקפיטליסטית ובשוק הפרטי קיימים לא פחות קלקולים מאשר במגזר הציבורי. אבל יש בקפיטליזם כמה דברים טובים גם.

בספר "מאי 68" (הוצאת נהר) שכתב ראובן מירן מצוטטת אחת מן הסיסמאות שרוססו בגרפיטי על קירות הסורבון בפריז במהפכת הסטודנטים. כשקוראים את המאמר של רותם סלע, שהוא עמוס האשמות כנגד המגזר הציבורי, אי אפשר לא להיזכר באחת מאותן סיסמאות:

"לקפיטליזם הצרפתי אין אפילו את האיכויות

של הקפיטליזם:

יעילות ואחריות אישית.

זה לא קפיטליזם, זו מונרכיה תעשייתית."

אפשר לקחת את הסיסמא הזו לכל מיני מקומות. אפשר להרחיב על הסיפא של הסיסמא ולהסביר מדוע הסדר הכלכלי שאנו חיים בו כיום הוא לא באמת תחרות ושוק חופשיים אלא אוליגרכיה של משפחות וקרטלים, נושא אשר שווה פוסט משל עצמו, ואפשר לדבר על יעילות ואחריות אישית. אני מעדיף לדבר על אחריות אישית. על האחריות האישית של רותם סלע. רותם – עבדת במערכת הבחירות של הליכוד, הקדשת את כישורייך הרבים למען הצלחתם של הליכוד ונתניהו, ואני מאמין שאתה בן-אדם מספיק הגון ושלא רק עזרת בתעמולת הליכוד אלא גם הצבעת לו בעצמך.איפה האחריות שלך כאן? הממשלה הקיימת, אותה אחת שמגדילה את התקציב, מטילה מיסים ומתנהלת בחוסר שקיפות, נשענת על קולותיהם של אזרחים, שאתה אחד מהם. נתניהו ראש ממשלה בגללך. תיקח אחריות.

כשעופר עיני צודק או: הבכיינים התורנים

ורסם במקור ב'עבודה שחורה')
יש לי הרבה ביקורת על עופר עיני. אני חושב שהוא מקדם טריידיוניוניזם צר [אפילו התחלתי לכתוב רשומה בכותרת הזו], שהדחיפה שלו את מפלגת העבודה לממשלה ריסקה אותה באופן סופי ושהבגידה שלו בעמיר פרץ לטובת האדם תוקע המציאות הגנרל ברק מגלמת נורמות מדאיגות ומוסר אישי ירוד. הברית שלו עם שרגא ברוש והתמיכה בתקציב ההפרטות הענק מדברות בשם עצמן. למה אני כותב את כל זה? בגלל שאני הולך להגיד שעופר עיני צודק. לפעמים.

הבכיינות של אוריאל לין

הסיבה שבגינה התייצבתי להגן על עופר עיני היא אוריאל לין והבכיינות שלו. לין, למי שלא מכיר, הוא לשעבר ח"כ מטעם הליכוד וכיום נשיא איגוד לשכות המסחר. הוא הספיק גם לשמש כממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר וכמנכ"ל משרד האנרגיה והתשתיות.

איגוד לשכות המסחר למי שלא מכיר הוא כמו הסתדרות לעסקים. לתעשיינים יש את התאחדות התעשיינים ואת שרגא ברוש, לעצמאיים יש את להב ואת יהודה טלמון ולכל השאר יש את איגוד לשכות המסחר ואת אוריאל לין. איגודי המעסיקים והארגונים היציגים של העסקים הם לא פאקטור משמעותי במשק הישראלי וביחסי העבודה. כשבעל הון רוצה הקלה רגולטורית או כופר מס הוא סוגר את זה מול הרשות הממונה באמצעות לוביסט או שכיר חרב. בסופו של יום, הארגונים היציגים של המעסיקים חלשים בישראל. ומה עושים כשאתה חלש ומרגיש שמישהו רוצה לפגוע בך? מתחילים להתבכיין, לצעוק, להפגין.

לפני יומיים ערך איגוד לשכות המסחר כינוס חירום נגד קידום חוקי העבודה החדשים שהוכנסו בעסקת החבילה במשק אל תוך חוק ההסדרים. לין וחבריו חרגו לדעתי מגבולות המותר והאסור בציבוריות הישראלית; אבל מכיוון שחריגות כאלו נעשות כאן חדשות לבקרים כבר מזמן אי-אפשר להגיד: "לא דמיינתי לעצמי ש-X" או "אף פעם לא חשבתי ש-Y יקרה.". או בניסוח שונה: במדינה שבה אריק שרון היה ראש ממשלה נערץ הכל יכול לקרות.

איגוד לשכות המסחר מקדם כלכלת שוק חופשית, ליברליזציה וגלובליזציה, את צמצום מערבות השלטון בעולם העסקים והסרת חסמים וצמצום הבירוקרטיה במשק. עד כאן כל שמות הקוד מוכרים לנו ["הסרת חסמים" = ביטול רגולציה, "
"ליברליזציה" = ריסוק העבודה המאורגנת. ובכל זאת קצת תמהתי שראיתי את הטינופת שהם הטיחו ביוזמה לגבות את חוקי העבודה בכלי אכיפה וסנקציות. "רוצים להפוך את המעסיקים לפושעים" זועק לין.

מה גורם למעסיקים לטעון כי "הממשלה רוצה להפוך אותנו לעבריינים"? חוק הקובע כי הלנת שכר ועבירות אחרות על תעסוקה פוגענית יהפכו לעבירות פליליות. או למשל חוק הקובע קנס של 200 אלף ש"ח למעסיק שמונע כניסה של נציג עובדים למקום העבודה. וגם חוק שמחייב מעסיקים לנהל משא ומתן על הסכם קיבוצי עם וועד העובדים, חוק שלמשל היה מונע את השביתה הנוכחית באוניברסיטה הפתוחה.

המצחיק הוא שהבכיינות היא על כך שההתערבות ביחסי העבודה היא בכפייה ובאמצעות חקיקה ולא באמצעות הסכמות ומשא ומתן. ובכן מדוע הכפייה? מכיוון שאיגוד לשכות המסחר פרש מלשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בראשות ברוש. חברי האיגוד מצאו לעצמם סידור מאוד נוח: כל עוד לשכת התיאום דפקה את העובדים והם היו יכולים להמשיך לשלשל לכיסם את הג'ובות, הכל היה טוב. ברגע שיש קצת הישגים לעובדים (וכאמור – לא מדובר באיזושהי חקיקה שמשנה דרמטית את יחסי העבודה בישראל, אלא רק מגדילה את הסנקציות על מפרי חוקי העבודה) מייד מתפלגים, בוכים, מוחים, עותרים לביה"ד הארצי לעבודה ואח"כ לבג"ץ. מישהו צריך להזכיר לראשי האיגוד שהעובדים בישראל לא נלחמים על הקצפת והשמנת אלא על הלחם והחמאה.

גם הרטוריקה של הבכיינים התורנים מקוממת. נשיא קבוצת 'סקאל' סולי סקאל אמר שהוא "מרגיש מושפל ולא מוערך". מעניין אם הוא פעם מילצר או היה נציג שירות לקוחות. מנכ"ל איקאה שלומי גבאי אמר ש"כל הסכם קיבוצי כובל יאלץ את המעסיקים להתנהל מול סיטואציה בלתי אפשרית של שינויים שידרשו ביחס לתקופות משתנות". מר גבאי – מתי בפעם האחרונה היית מובטל? הגדיל לעשות אבי כץ, סיו"ר כפר השעשועים (?WTF) שצוטט (בשני מקומות) חלק עם הציבור את צרותיו הרפואיות "אין איש עסקים שאין לו אולקוס או טחורים מהדאגות לעסק ולעובדים. עד גיל 45 לא היה רופא אחד שלא עברתי אצלו.". האם מר כץ עבדת פעם בתור כפועל ניקיון בתנאי העסקה של עובד קבלן? האם פעם הוא סבל מפריצת דיסק מתוקף עבודתו כסבל? או אפילו סתם כאבי רגליים שכל מי שעובד בקייטרינג חווה?

כשעופר עיני צודק

עד כאן הסברנו למה המעסיקים מנוולים. עכשיו למדוע עופר עיני צודק (ולא רק למה אנחנו שונאים את הבורגנות).

עופר עיני עשה מעשה מרקיסיסטי במהותו בהכנסת חוקי העבודה לחוק ההסדרים. מדוע מרקסיסטי? מכיוון שהמרקסיזם הוא משנה שמכילה עקרונות, הנחות יסוד וכלים לניתוח ופירוש המציאות. המעשה המרקסיסטי הוא התאמת העקרונות למצב הנוכחי, הקונקרטי (או קוניוקטורה פוליטית כמו שתמי אומרת). עיני הבין את כללי המשחק במשק הישראל: כל חקיקה פרטית שתפריע לתוכניות של האוצר תמצא את דרכה לפח האשפה של ההיסטוריה, לשרים אין באמת כוח מול חשבי המשרדים והרפרנטים באגף תקציבים ולאיגודי העובדים אין באמת כוח מול המעסיקים. בכל מקרה שאיכשהו הכוחות המתקדמים הצליחו לגבור על המכשולים האלה בדרך פלא שלפה הממשלה את חרב הקסמים שלה – חוק ההסדרים. החוק שהוא מפלצת של חקיקות, רפורמות, ביטולי חוקים ודחייה ביישום חוקים והחלטות ממשלה (עוד מידע על חוק ההסדרים ניתן למצוא בפרוייקט היפה הזה). ומה עשה עיני? אחרי שהבין את כללי המשחק הוא יישם את העקרונות שלו באמצעות חוק ההסדרים.

במשך שנים הממשלה, שר האוצר ואנשי האוצר חשבו שהנשק הכול יכול שלהם, אותו חוק מקולל שהומצא בעסקת החבילה ב-84', ישרת רק את צרכיהם. הוא רק ישרת את צרכיהם; "רפורמות מבניות" (שם מכובס להפרטות), ביטול חקיקה תקציבית של הכנסת והעברת הכוח מנבחרי הציבור לבירוקרטיה. ממציאי החוק, שכמובן חשבו שמדובר בהוראת שעה, לא שיערו לעצמם שהזמני יהפוך לקבוע (אבל האין זה תמיד ככה?). כל מי שהשתמשו בכלי הזה כחלק מהמכשירנות והציניות הכללית במערכת הפוליטית והפכו אותו לחיל החלוץ של הניאו-ליברליזם הישראלי לא העלו את הדעת שיום יבוא וחוק ההסדרים יהפוך להיות מכשיר לעיגון חקיקה שמגנה על העובדים.

יכול להיות שהחוקים האלה בסוף יצאו מחוק ההסדרים ויעבור למסלול החקיקה הממשלתית הרגילה ויכול להיות שהם גם לא יעברו קריאה שלישית במסלול הזה. אבל עיני לימד את אנשי האוצר לקח – חוק ההסדרים הוא חרב פיפיות. נגמר העידן שבו החוק הזה משמש רק כלי לא דמוקרטי להעברת יוזמות ממשלתיות שלא היו עוברים חקיקה רגילה בשום דרך אחרת ומימוש אידאולוגיות שוק חופשי קיצוניות.

הערה לפני סיום

רק למען הסר ספק אני עדיין חושב שעסקת החבילה הזו במשק היא גרועה, מאפשרת להחלטות מזוויעות כמו הפרטת קרקעות המדינה וחברת חשמל ושבסך הכל מעשיו של עופר עיני פוגעים בנו במסווה של תיקונים קוסמטיים לתקציב.

שני הסנט שלי על נאום אובמה

הררי טורי הפרשנות, הדעות והניתוחים על הנאום ההיסטורי של נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה אמש בקהיר נכתבו. אי לכך הרצון לתרום לדיון הציבורי חייב להיות ממוקד, תמציתי ומזווית אחרת.

הנאום הזה הוכיח עבורי את קיומן של שתי הפנים השונות של האדם-תופעה הזה שנקראת אובמה [בספרו האוטוביוגרפי "חלומות מאבי" הוא מספר כי בנעוריו לעגו לשמו המצחיק לביטוי ולמצלול החריג שלו].

המלך הפילוסוף

הנאום שלו מצהריי אמש מראה לנו את אובמה הרב-תרבותי, הקוסמופוליטי, המשכיל, רחב הידיעה, המעמיק, המאוזן, השקול, החותר להכרעה אך רגוע.

תוכן הנאום הוא חסר תקדים. כל פרדיגמת תפיסת יחסי החוץ של ארה"ב נשברה. לא רק השלכה לאחור של הפארנויה והפטריוטיות הכמעט מקרתיסטית של עידן פוסט 9/11 וג'ורג' וו. בוש אלא גם שימוש ברטוריקה של עקרונות אוניברסלים והומאנים לגבי מדיניות חוץ וביטחון. אובמה מאמץ לחיקו את המרחב המוסלמי והעולם הערבי, רואה בהם בני ברית ושואף ליצור קואליציה שמבוססת על ערכים ואינטרסים נגד הקיצוניים במרחב. הוא מתנהג כאן באופן לא-אמריקאי בעליל [60% מחברי הקונגרס האמריקאי לא מחזיקים אפילו דרכון מכיוון שהם לא טסו לחו"ל מימיהם]. אפשר להיזכר בגיחוך בימים בהם בארה"ב שינו את השם של צ'יפס מ-French Fries ל-Freedom Fries מכיוון שהצרפתים התנגדו לפלישה לעיראק.

הרוק סטאר של הפוליטיקה

obama rolling stone cover

הפן השני של אובמה זו הרוק סטאריות שלו. הכרזימה המשפריצה, האורטוריות המרשימה, העיסה שאנחנו הופכים אליה כשהוא נואם. נאומיו באצטדיונים מלאים בעשרות אלפי בני-אדם נלהבים, ההשראה שהוא עורר ברבים, התקווה שהוא נוסך בקלות כזו. כל אלו גרמו לג'ון מק'יין לטעון נגד אובמה שהוא בעצם סלבריטי ולא פוליטיקאי. לציבור האמריקאי זה גרם לצאת מהבתים, לעלות את אחוזי ההצבעה, להכניס את אובמה לבית הלבן ולתת לו רוב מוחץ בסנאט. אובמה, גם לאחר מספר חודשים בתפקיד, נהנה מאחוזי תמיכה ואמון חסרי תקדים.

הנאום פורש החזון בקהיר לא היה נאום כזה. אובמה היה יותר רציני ולא משוחרר, פחות מתלהב, בלי בדיחות וחיוכים. uptight קוראים לזה באנגלית. כדאי להזכיר לכם את אובמה שובה הלב לא רק בתוכן אלא גם בסגנון ובהופעה תרשו לי לקחת אותכם חזרה לערב לפני הבחירות, לכנס מדהים בווירג'ניה, מדינה שמרנית שהפכה הפעם לדמוקרטית וליברלית, שבו אובמה בנאום קצר קונה את הקהל (ואותנו):

אגב, קראתי היום ב"הארץ" שיוסי ורטר כתב כי נתניהו נתקל ב"ממשל אמריקאי רב עוצמה ונשיא שרואה עצמו כמעט משיח" – ואני שואל, למה כמעט?

← לדף הקודםלדף הבא →