האיום התיאוקרטי

הליכוד – מפא"י החדשה

קשה להיות שמאלני. קשה תמיד להיות שמאלני, אבל קשה במיוחד היום. אם בשנות ה-90 מפלגת העבודה עוד נחשבה מפלגת מרכז-שמאל, בצדק או שלא בצדק, אף אחד היום לא משלה את עצמו וכולם יודעים שמדובר בעוד חטיבה בליכוד. בכלל הליכוד הפך למפלגת שלטון טבעית לחלוטין, מעין גירסא מעודכנת של מפא"י ההיסטורית רק בלי ההסתדרות ואחזקות במשק. מאז 1977 כל ראשי הממשלה היו מהליכוד, חוץ מכמה הפסקות קצרות. הראשונה ב-84' הייתה בגלל ממשלת אחדות, המהפך השני של 92' הסתיים בשלוש יריות אקדח שהעבירו את רבין אל העולם הבא. ממשלת משיח השקר ברק הייתה הקצרה בתולדות מדינת ישראל.

כמו שיוסי ורטר כבר כתב ואני רק ממחזר, עושה Re-Twitt כמו שאומרים הצעירים של היום, הליכוד הפך למפלגת-אם עם צאצאים. איווט ליברמן היה מנכ"ל הליכוד ומנכ"ל משרד רה"מ עד שמסיבה עלומה פרש מהליכוד בטריקת דלת והקים את 'ישראל ביתנו' שגדלה למימדים מפלצתיים של 15 מנדטים. שרון פילג את הליכוד, גירד כמה ח"כים מהעבודה, הביא "כוכבים" והקים את קדימה. יוסי שריד פעם אמר שהעבודה זה הליכוד ב', היום יש ליכוד א', ב', ג' וד'.

אך המציאות המאיימת באמת נסתרת מפנינו כרגע. יש משבר כלכלי עולמי שבמקום לרסק את הקפיטליזם ישדרג אותו לגירסא אחראית יותר, עם משקל כבד יותר לרגולציה ויותר התערבות ממשלתית. תהליכי הפיצול במרחב המוסלמי בין האיסלאמסטיים הרדיקלים לבין מדינות ערב המתונות לא מביא להתפכחות במערב כלפי האיסלאם. יוזמת השלום הערבית, מסמך שהיא משא חלומותיהם של כל אבות התנועה הציונית, נרקבת על המדף משנת 2002.

אבל עזבו את השמאל. אנחנו בשמאל רגילים להתבכיין או כמו שאמר לי ליאור ווינטרוב פעם: "אנחנו כמו האוהדים של הפועל ירושלים, מפסידים במשחק והולכים לבכות ולשתות בירה.". בואו נדבר על הימין. לא רבים עוסקים בסכנות הימין. בסכנות הימין העמוקות, הנסתרות. את הטורבו-קפיטליזם המקצץ של הימין אנחנו מכירים. גם את הכיבושניקיות המספחת, את הפטישיזם לרגבי אדמה, תסביך ה

מה שאנחנו לא מכירים מספיק זה את התיאוקרטיה. השאיפה הפנימית לשלטון הדת. לקנאות, לבורות, לכפייה ולחושך הגדול שמאפיין את הגועל נפש שקורה כשהדת חורגת ממקומה (שלטון האייתולות באיראן, ימי שלטון האפיפיור הנוראיים, האינקוויזיציה וכ').

קוד כחול

בספר 'קוד כחול' מספר צביקה עמית על הפיכה צבאית בישראל שמובילה קבוצת קיצוניים דתיים. באמצעות צה"ל, שעובר השתלטות הדרגתית על ידי המתנחלים חובשי הכיפות, קבוצת פאנטים לוקחת את השלטון לידיה. ראש הממשלה נשלח לביתו, הכנסת מפוזרת, בג"ץ מתקפל, עוצר מוטל על רחובות תל-אביב ומוקם מחנה סודי שבו מענים מתנגדי משטר (אה אופס, יש אחד כזה – 1391). אפשר לפטור את עמית בחרדות יתר ובתסמונת האחוס"ל הנגזל, אבל אפשר גם לציין ששלושה אלופים בדימוס אמרו שהתסריט שמגולל ב'קוד כחול' הגיוני לחלוטין.

וכן מגיע כצל'ה לתמונה.

ח"כ יעקב כ"ץ, המכונה כצל'ה, הוא אב טיפוס של אביר הימין האמוני או כמו שכתוב באתר האיחוד הלאומי "איש המגלם בגופו את הנאמנות ואת המסירות למען ארץ ישראל". כ"ץ היה מראשוני הדתיים-לאומיים שהתגייסו לסיירות, הוא סיים קורס קצינים בצטיינות, שירת ב'כוח פיצי' האגדי והשתחרר כסמ"פ. כמגלם מוצלח וראשוני של דמות היהודי החדש, הלוחם והשורשי בקרב הדתיים הלאומיים הדרך שלו לפוליטיקה הייתה מהירה. אה כן, שכחתי לציין כי הוא בוגר ישיבת 'מרכז הרב', ההארוורד של המתנחלים. לא ברור אם זה בגלל רעיונות השטנה שטחנו לתוך מוחו ב'מרכז הרב' או בגלל הבחנתו בפוטנציאל העצום שבהתנחלות כדי לעורר את הציבור הדתי, אבל איכשהו כצל'ה שלנו הפך לאחד מאותם חבר'ה שהסתובב להם הבורג אחרי מלחמת ששת הימים וכל מיני בבל"ת כמו "חזרנו לארץ אבותינו" ו"זהו סימן שמקרב את גואלת המשיח" הפכו להיות הרטוריקה הקבועה שלו.

כצל'ה התקדם מהר. הוא היה בין מייסדי בית-אל ו'גוש אמונים', עמד מאחורי הקמת ערוץ 7 וניהל אותו (והורשע בהפעלת רדיו פיראטי, מתן עדות שקר ושבועת שקר בעקבות כך) ואפילו הקים את השבועון 'בשבע' (ניתן להשיג במעלה אורנים, יצהר וחוות מעון). בין הדברים הכי חשובים שהוא עשה זה ג'וב עם טייטל קטן-קטן: "יועץ שר הבינוי והשיכון לענייני התיישבות". מכירים את כל הסיפורים האלה על איך שרון גנב עוד דונם, הכניס עוד קראוון, עקף את המינהל שמה, רקח הלבנת מאחזים והזרים מיליארדים להתנחלויות ברשת מסועפת? אז זה בעצם היה התפקיד של כצל'ה. אריק שרון היה ה-Front man, הסמכות והגיבוי הפוליטיים. בשטח – זה הכל היה כצל'ה שלנו. הוא בנה את התוכניות, את התווה את המדיניות, הוא המציא את השירקעס שהפכו את החיים של כולנו כאן לגיהנום. או במילותיו של ח"כ כ"ץ: "אני והוא קרצנו בינינו לא פעם במשך עשרות שנם, כשתיכננתי אית דברים שהם על גבול המותר והאסור, דברים שהאמנתי שהם טובים לעם ישראל לנצח נצחים".

מה החתלתול קשר לכל העניין הזה

לפני זמן מה אחותי הביאה חתול הביתה. התעניינתי אצל סבתא איך אומרים חתלתול או גור חתולים בגרמנית. כצל'ה היא אמרה. Katze זה חתול, וכצל'ה זה חתלתול. מאז כל פעם שאני עובר מאחורי יו"ר האיחוד הלאומי במזנון הכנסת אני אומר לעצמי: "מייייאו".

כצל'ה נסתר מעיני הציבור החילוני רוב השנים. הוא לא היה דמות ציבורית במובן שחנן פורת או הרב לוינגר היו דמויות ציבוריות. אם נשווה אותו לשמאל הוא היה כמו מוקי צור או יואל מרשק. אבל הוא תמיד היה שם, חבר בכל מיני וועדות ועמותות, יושב בהנהלות של בתי כנסת וישיבות, מרצה לבני עקיבא בחגים ומספר מור"קים לתלמידי המכינות. הוא היה המנהיג שמאחורי הקלעים. אם בטעות מישהו מקוראי הבלוג סבורים שהשפעה ניתן להשיג רק מהכנסת – שיסתכל בקורות חייו של כצל'ה ויראה איך אדם נחוש וערכי אחד השפיע הרבה יותר מחברי כנסת חכמים ומוכשרים.

למה כדאי לכם להכיר את כצל'ה?

טרם הבחירות האחרונות לכנסת היה באזז בקרב חובשי הכיפות.נמאס להם מהפיצול והפילוג שפוקדים את המחנה האידיאולוגי והמאמין שלהם. הם רצו פתק אחד, מפלגה אחת, מנהיג אחד. כל מיני רסיסי מפלגות, רשימות לכנסת עם שמות שאיש מן היישוב לא יכיר וגברים מזוקנים בשנות ה-60 לחייהם התכנסו יחד וניסו לטכס עצה. בסוף הוחלט על הקמת מועצה ציבורית בראשות יעקב עמידרור שתבחר ותדרג את המועמדים. אך בפוליטיקה כמו בפוליטיקה ואצל יהודים כמו שאצל יהודים, מלחמות האגו והקנאות פרצו ומוטטו את העסק. הפיצול הוליד שתי מפלגות של אותו מגזר – 'הבית היהודי מפד"ל החדשה' מבית מדרשם של מי שמתיימרים להיות ממשיכי דרכה של המזרחי ההיסטורית, מעין מתינות מדינית (יחסית) ושימת הדגש על חינוך ומסורת ועשייה חברתית ו'האיחוד הלאומי' של מתנחלי גב ההר, הקיצוניים, אנשי ארץ ישראל השלמה בכל מחיר. כצל'ה, הארכיטפ של המתנחלים, נבחר להוביל את הרשימה ומונה ליו"ר האיחוד הלאומי. הרשימה זכתה לארבעה מנדטים, המליצה על נתניהו כמועמד לראשות הממשלה בפני הנשיא ונדמה היה כי דרכה סלולה לקואליציה. בדרך הצליח ביבי לגנוב סוסים עם עופר עיני ואהוד ברק ולהקים ממשלה עם דימוי ציבורי נוח יותר עבורו. נתניהו זכר איך איבד את הכיסא בפעם הקודמת בגלל הסינדול מהימין והוא העדיף יכולת תמרון פוליטית על פני קואליציה עם "השותפות הטבעיות".

באחד מהצעות האי-אמון הראשונות בכנסת ה-18 עמד ח"כ אחמד טיבי מעל בימת הכנסת ואמר: "זוהי ממשלתו של כצל'ה. כצל'ה לא נמצא בה, אבל רוחו של כצל'ה מנהלת את הממשלה."

למרות שהמשפט הזה מצא חן בעיני לא ראיתי בו הרבה תוכן. האיחוד הלאומי לא עשתה בדיוק משהו מאז שהיא נבחרה לכנסת. היא לא משתתפת בקרבות האופוזיציונרים שמנהלות מרצ וקדימה נגד הממשלה, חברי הכנסת שלה לא מתרעמים במליאה כמו חברי הכנסת של חד"ש ולא זכורה לי שאילתא של מישהו מהם. אומנם אריה אלדד עושה קצת רעש ומיכאל בן-ארי בחר בתור שני עוזרים פרלמנטרים את רוזנקרנץ וגילדנשטרן, אבל שם בערך נגמרה הפעילות של חברי האיחוד.

עד ערב חג השבועות המשכתי להחזיק בעמדה הזו. ראיתי בהם חבורה של תמהונים שנכנסו לכנסת ולא בדיוק מבינים איפה הם נמצאים ואיזה תיק נפל עליהם. אבל אז הגיע חג השבועות ויחד איתו עיתוני החג. על השער של "7 ימים" כיכב כצל'ה בפוזה מאיימת כשהטיזר מספר לנו איך אם רק נתניהו רק יעז לגעת במאחזים הוא יסולק מלשכת ראש הממשלה. פתיחת העיתון בעמוד 25 מובילה לכותרת מאיימת "לפחות הצעירים שלנו הם על הגבעות, ולא בבתי הכלא. מי שאיבדו שליטה עליו זה נוער מעשני הסמים בתל אביב". הראיון עצמו רצוף באמירות שכל אחת מהן ראויה לניתוח פתולוגי מעמיק, לנתיחה לאחר המוות של תפיסת עולם משיחית ולהבנה שלפנינו ניצב בן-אדם נחוש וסבלני. היזהרו ישראלים: כצל'ה בא.

• "הוא (נתניהו – נ.ב.) יודע שגם כצל'ה רוצה להיות ראש ממשלה יום אחד, הוא יודע שאנחנו שואפים להנהיג את המדינה."
• "מה שעשינו בצבא אנחנו רוצים לעשות בפוליטיקה. אהוד ברק אמר לי שכאשר הוא בא ליחידות סיור, הוא שואל: 'מה זה כאן, ישיבה?' כי הוא רואה את כולם עם כיפות וזקנים (…) אנחנו נהיה שרי הביטחון, החוץ, ראש הממשלה. לא נעשה את זה לבד, זאת לא תהיה השתלטות, זה יהיה כמו בצבא: תהיה השתלבות."
• "לכל דור יש את המכבים שלו, ועכשיו תורנו".
• "הסיירת מילאה אותי (…) אני מכיר את בית-להיה ואת ג'בליה כמו כף היד עד היום. בבמעצ עופרת יצוקה הייתי צריך להיכנס פנימה."
• "אנחנו עם התנ"ך, יש לנו זכות היסטורית על הארץ שלנו עוד לפי שאמריקה חלמה להיוולד"
• "אני כל הזמן רוצה להספיק. הנה, עכשיו התחלתי ללמוד רוסית, כי כדי להיות ראש ממשלה אני צריך לדעת לדבר רוסית".

לפחות מדבר אחד אפשר לשמוח. כצל'ה חוזה ש"השמאל יכול להתחיל לחגוג לקראת הבחירות הבאות, אני חושב שזה לא יקח הרבה זמן"

איש צעיר גומר בגרות הולך להינזק (הבינתחומי)

איש צעיר משתחרר מהצבא ורוצה להתקבל ללימודים. יש לו בגרויות גבוהות ופסיכומטרי נמוך. הוא לא טיפש, אולי חכם. בחור פרודקטיבי. סקרן. משום מה, הוא רוצה ללמוד משפטים. היגיון? אין. בשוק שבו יש עו"ד על כל 200 איש אין הרבה עבודה. אבל הוא אומר לעצמו מה שכולם אומרים לעצמם: "אני לא רוצה לעסוק במשפטים, רק ללמוד." ולא תעשה בחינות לשכה שואלים? "נו, ברור שאני אעשה. אם כבר למדתי? למה לא, נעשה סטאז', בחינות לשכה ואפילו נעבוד כמה שנים כדי לצבור ניסיון." הוא משיב ולנו, הצופים מהצד, כבר ברור לאן הסיפור מתגלגל.

האיש הצעיר (להלן: הבחור), בגלל ציון הפסיכומטרי הנמוך, לא עומד בתנאי הסף לאף אוניברסיטה. המכינות הקדם אקדמאיות, מתברר, לא מהוות תחליף לפסיכומטרי בציון המשכולל, אלא רק לציון הבגרויות. תחושת כאב חדה פילחה את ליבו של הגיבור שלנו. הבחור, אשר כל חייו דמיין את עצמו לומד באוניברסיטת תל-אביב הסמוכה לביתו או באוניברסיטה העברית בירושלים היוקרתית והוותיקה, נאלץ להיפרד מחלומו. הוא פתח במסע שכנוע עצמי – אני אעבוד,אחסוך כסף, אעשה עוד פסיכומטרי ואשפר את הציון בעוד 40 נקודות. ואם לא – אז עוד פעם. ואם גם אז לא? אז נעשה תואר ראשון במדעי הרוח והברה ועל סמך הציונים מה-BA נבקש להתקבל ללימודי משפטים. אז התגלה לו שבאוניברסיטת תל-אביב גם סיום תואר ראשון בהצטיינות במדעי הרוח לא מהוה תחליף לפסיכומטרי.

בשלב הזה הבחור שלנו אובד עצות. לדמיין את המבט המאוכזב על פניו של סבתו, דוקטור מאוניברסיטת Leicester הבריטית, ועל אביו, דוקטור מהאוניברסיטה העברית, נראה לו חוויה קשה כמו קנה של M16. המחשבה על לימודים במכללה פרטית, ועוד אחת עם שכר לימוד אסטרונימי, נאמר המרכז הבינתחומי בהרצליה, לא עולה במוחו אפילו. הוא נזכר איך בשיחה עם דוקטור מהמרכז הוא השמיץ את המוסד וטען כי גם אם ישלמו לו הוא לא ילמד במוסד האליטיסטי חברתית וירוד אקדמית הזה. גם הסכומים נראו לו בלתי יאומנים, 30 אלף ש"ח לשנת לימודים? זה יוצא יותר מ-100 אלף ש"ח לתואר! ובשביל מה? בשביל תואר ממכללה? אפילו לא אוניברסיטה? סכומים כאלה משלמים כדי ללמוד בהרווארד, לא בבינתחומי.

הזמן עובר והייאוש, מתנחלים בקיומו היום-יומי של הבחור. הבחור שלנו כבר התחיל למלצר ומתכנן איך לבזבז עוד שנת לימודים על ניסיון אבוד מראש להבקיע את תקרת ה-700 בפסיכומטרי. מתמטיקה, איך נאמר, לא הייתה הצד החזק שלו. וגם לא תפקוד תחת לחץ בבחינות. יש הלוחשים אף כי הוא סובל מחרדת בחינות.

ואז יום אחד יושב הבחור לשיחה על העתיד עם אבא שלו. מסוג השיחות שהורים אחראיים מנהלים עם הילדים שלהם. הלימודים על השולחן. "אתה חייב להיות עם תואר אקדמי, לא משנה כמה אתה חושב שאתה מוצלח" אומר האב "אני יודע אבא! אני רוצה תואר אפילו יותר ממה שאתה רוצה שיהיה לי תואר. אני לא רוצה רק תואר ראשון, אני רוצה גם תואר שני ושלישי! אני רוצה דריסת רגל באקדמיה, אני רוצה שני תארים ראשונים כדי שיהיה לי בסיס ידע בשניהם ואני אוכל לשלב. נגיד תזה על העלייה וההשפעה הדדית בין הניו-לייבור לגל הבריטפופ באמצע שנות ה-90. או דיסטרציה שתנסה לחדש ולעדכן את ההלכות המרקסיסטיות."

והכי נורא, אבל הכי נורא, זה שהוא היה סוציאליסט. אבל מה סוציאליסט; הוא האמין בחינוך והשכלה גבוה חופשית ושוויוניות לכל האזרחים, הוא האמין במימון ציבורי ויוזמות ממשלתיות על מנת לשנות את פני החברה, הוא שנא את הבירוקרטיה הכלכלית בבנק ישראל ובמשרד האוצר שחונקים את הדמוקרטיה וראה בהפרטה שורש כל רע. הוא האמין באמת ובתמים בכך שבישראל שולטות 30 משפחות של בעלי הון אוליגרכים שמנהלות לא רק את הכלכלה אלא גם את הממשלה, את הרגולציה, את הצבא, את השירות הציבורי וגרוע מכל – את האקדמיה.

כל התרומות של בעלי ההון ותאגידי הענק למוסדות אקדמיים שהובילו להקמת קתדרות מטעם על שמם, פרסום מחקרים מוזמנים מראש, התגייסות של פרופסורים בשכר למאבקים בין בעלי ההון למדינה ובינם לבין עצמם, כל אלו נראו לו כתועבה צרופה. מוסדות כמו מרכז שלם גרמו לו לרצות להקיא.

בסוף הוא מצא את עצמו בבינתחומי. מסלול משפטים וממשל (א'2 בסימון האקדמי). כל מה שהוא רצה היה שם: מרצים מעולים, פרופסורים בעלי שם עולמי, יחס אל הסטודנט כאילו הוא היה במכון ספא, רצינות אקדמית, תלמידים זרים בשפע ואין ספור מיזמים חוץ-קריקולריים ואגודת סטודנטים עם תקציב ענק. נכון, ההנהלה הייתה ניאו-ליברלית להחריד, הטקסטים הרשמיים והסיסמאות שחזרו על עצמן היו משהו בסגנון "מצויינות ואחריות" או איזה הבל אחר של מוסר עבודה פרוטסטנטי. אבל הי, מועדון הדיבייטינג שם זוכה כל שנה באליפות הארץ! ומשלבים סטודנטים במכוני מחקר ואיזה אנשים יש שם.

כן, האנשים. בניגוד לדימוי הציבורי של ילדי עשירים עצלנים ומפונקים, חסרי כל בינה ודעת, רוכשי תארים בכסף ושאר השמצות, מתברר שאוכלוסיית הסטודנטים הרבה יותר מגוונת ויפה. נכון, אין כמעט ערבים, אתיופים, רוסים ויש ממש קצת דתיים, אבל חוץ מזה נדמה שיש ייצוג מאוד יפה לחברה הישראלית.

אין ספק שרוב הסטודנטים הם מהמעמד הבינוני-גבוה. כן, יש רוב לאשכנזים. אבל האם הם קרובים לסטריאוטיפ של הסרטון הויראלי 'הרצליה לאב'?

[gv data="kkPYQKBnDGg"][/gv]
לא ממש. פגשתי אנשים מדהימים במרכז הבינתחומי ולא אכחיש כי חלק מהדעה החיובית שלי עליו נבעה בגלל המרקם החברתי של המוסד (שכמו הרבה דברים שונה בתכלית מהדימוי הציבורי שלו.)

——————–

פרופ' אוריאל רייכמן שיגר מכתב לפני זמן מה לתלמידי המוסד. הוא התגאה בו על סקר שביעת הרצון הבלתי תלוי שנערך ומצא את הסטודנטים מאושרים עד הגג, בדירוג הגבוה בבחינות הלשכה ומעל הכל בשכר הגבוה של הבוגרים לאחר שהם משתלבים בשוק התעסוקה. היום התפרסם בדה-מרקר ראיון מקיף עימו. פרי עבודתה של יח"צנית המוסד אני מניח.

רוב הראיון נגע בשאלות הקלות אל רייכמן. גם השאלות שהתיימרו להיות קשות עסקו בשכר הלימוד ולא באופי המוסד, לא בקשרי ההון-אקדמיה הפסולים שבו, לא במכוני חקר הטרור הנציים שלהם ולא באיסור על פעילות פוליטית בתוך הקמפוס ולא בעבודה שזה מוסד של איש אחד (מה יקרה אחרי שרייכמן ילך?).

אבל בכל זאת, הבחור שלנו הגיע להשלמה עם העובדה שהוא לומד בבינתחומי, ואפילו די נהנה שם. יש גם כל מיני מנהגים כאלו בבינתחומי שהוא למד לחבב: כל הקורסים סמסטריאלים למשל, מגישים עבודות בחדר עבודות ולא משאירים למרצה בתיבה ומקבלים את הציונים בהודעות אס.אמ.אס.

בסוף הבחור עזב את הלימודים לטובת הצעת עבודה מפתה שכללה סיוע לנכה, הפצת הסוציאליזם וחיזוק התודה הפרולטרית.

אבל אל דאגה, הוא יחזור לבינתחומי. ובגדול.

משבר כלכלי? מישהו דואג לך | או: על האמון

הקדמה היסטורית:

בזמן המשבר הכלכלי העולמי הקשה הקודם, אשר התחיל ב-24.10.1929, תאריך אשר נודע מאז כ"יום חמישי השחור" , לקח פרנקלין דלנו רוזוולט (להלן: FDR) את המושכות לידיים. הוא הקים צוותי מומחים, יזם רפורמות שימנעו את הישנות המשבר (הקמת הפדרל רזרב  [תודה על התיקון ד"ר מנור] הביטוח הלאומי למשל), השקיע כספים בעבודות יזומות ודבק במוטו :"לעשות, לעשות לעשות.". FDR הבין שהדרך ליציאה מהמשבר קשורה גם באמון הציבור במנהיגות הפוליטית והכלכלית שלו. הוא הנהיג פנייה שבועית אל הציבור באמצעות הרדיו שם הוא יכול היה לפנות ישירות אל האזרחים, בלי מתווכים ואנשי ביניים, שיתף את הציבור בתוכניותיו ובפעולות הממשלה ונסך תחושה שמישהו שם בוושינגטון די.סי דואג לך, האזרח הקטן.

הווה (השערה להסבר והערה על מעורבות הממשלה במשק)

כעת אנו חווים את המשבר הכלכלי החריף ביותר ב-80 השנה האחרונות. סכומי עתק נמחקו כלא היו, מיליונים איבדו את בתיהם, בועות פיננסיות קרסו, שורות של מכשירים פיננסים הלכו לעולמם (מישהו אמר נגזרות פיננסיות?), השקעות אדירות ירדו לטמיון ומודלים כלכליים עוברים רוויזיות חריפות. בנקים מולאמים, מערכות מיסוי משנות צורה, ממשלות מגדילות את ההוצאה הממשלתית ופתאום הרחבת הגירעון הפך לטרנד.

אחד הדברים המרכזיים שקרו במשבר הזה, אם לא המרכזי שבהם, זה התפקיד שהממשלות חזרו לשחק. אם במהלך ארבעים השנים האחרונות היינו עדים לצמצום תפקידה של המדינה, להתרחקות הדרגתיות ממעורבות בחיי הכלכלה והחברה, הפרטות מכל מין וסוג ומשיכת ידיה של הממשלה מהמשק אנו עדים כעת לתהליך הפוך. אם בעבר טענו שמי שמנהל את העולם זה התאגידים, היום רבים מהם מולאמים נמצאים בבעלות ממשלתית. מנכ"לים וסמנכ"לי הכספים של חברות הענק ובנקים בכל העולם פונים בתחינה אל הממשלות שיזרימו כסף, ירכשו אותם ויצילו אותם.

אמון הוא עיקרון חשוב מאין כמוהו בפוליטיקה ובכלכלה. ללא אמון אף אחת מן המערכות הללו לא יכולות לתפקד. האמון בין בני האדם והאמון בין בני האדם למוסדות, הנכונות לקחת סיכונים ולשתף פעולה הם אבן יסוד של המודרנה ושל ההתפתחות האנושית. בלי אמון שהציבור ירכוש למערכת הכלכלית לא יושקעו כספים בבורסה, לא יופקדו כספים בבנקים שמשמשי להלוואות, השקעות ואשראי ואף יוזמה כלכלית לא תצליח להרים את הראש מעל המים. במערכת הפוליטית המצב עוד יותר חמור; בלי אמון של האזרחים בפרלמנט, בממשלה, בשיטה, ביושר וטוהר הבחירות, המדינה מאבדת לא רק את המשילות שלה אלא גם את הקיום שלה. מלחמות אזרחים, הפיכות צבאיות, משברים אינפלציונים, חוסר יציבות שלטוני כרוני, תפקוד ירוד של הבירוקרטיה, שחיתות פושה בכל ואי כיבוד החוק הופכים מנת חלקה.

בשנים האחרונות היינו עדים לתהליך מקביל של עליית אמון הציבור במערכת הכלכלית ע וירידה באמון שהציבור רוחש למערכת הפוליטית. במערכת הכלכלית זה בא לידי ביטוי בהפיכתם של מנהלים ואנשי השקעות מוצלחים לכוכבי תקשורת (עמוס שפירא שמככב בפרסומות לגיוס עובדים לסלקום, הוצאה לאור של מדריכים למתעשרים של לדונאלד טראמפ) ובצמיחה אדירה של העיתונות הכלכלית (גלובס, דה-מרקר, כלכליסט). חלק מכך ניתן גם לראות באפיקי ההשקעה: חסכונות הציבור וכספיו, באמצעות קופות הגמל וקרנות הפנסיה, נע בהדרגתיות מאג"חים ממשלתיים למניות ואג"חים קונצרניים.

האמון במערכת הפוליטית לעומת זאת הדרדר. לא מדובר רק על מדד הדמוקרטיה השנתי שעורך המכון הישראלי לדמוקרטיה, אלא לתופעה עולמית. אחוזי ההצבעה ירדו בכל העולם, מנהיגים "חזקים" כמו פוטין, אחמדיניג'אד וצ'אווס הפכו לבולטים ודומיננטים והבל פוסט-מודרניסטי על 'קץ האידאולוגיה' וסוף עידן המפלגות נהיה פופולרי. בעולם המערבי דמויות כמו טוני בלייר, אדם שליבו נכון לכל פשרה וג'ורג' בוש, מכור לקוק שגילה את ישוע, הוציאו שם רע לפוליטיקה וגרמו לדור שלם לאבד את התקווה מדבר הזה שנקרא פוליטיקה והיכולת לעצב באמצעותו את חיי האזרחים.

שינוי. לא ברור מתי זה התחיל להשתנות. האם עם בחירתו של ניקולא סרקוזי, הנשיא ההיפר אקטיבי של צרפת ששבר מסורות שלטוניות עתיקות יומין, גילה מעורבות יזומה ביחסי החוץ ומינה יריבים אידאולוגים לשרים? או שמא קריסת תאגידי הענק עקב לא רק הכשל המערכתי האינהרטי שבהן אלא גם תאבת הבצע של המנהלים וחשיבה מחודשת על כלכלה? בכל מקרה, הקמפיין מעורר ההשראה עד כדי אומנותי של אובמה ובחירתו הודיעו באופן סופי ורשמי על שינוי הכיוון. אובמה ומנהל הקמפיין שלו, דיוויד פלאף, ניהלו קמפיין משתף ציבור, מונע על ידי המון משולהב, באינטרנט וברחוב. אובמה חצה את הדימוי של פוליטיקאי מוערך או אפילו סלבריטאי (כפי שניסה לטעון כנגדו יריבו ג'ון מק'יין) והפך לאייקון-על בכל תחומי החיים: התרבות, הפוליטיקה והכלכלה. מימדיים כמעט משיחיים נקשרו בו. הוא החזיר את המעשה הפוליטי, את המדינאות, את הפוליטיקה והדמוקרטיה עצמן, למוערכים, מכובדים, נושאי הוד והדר. שוב אפשר לתלות במנהיגות ובמדינה תקווה.

אב האומה רוזוולט והמשיח אובמה

רוזוולט, אשר זכה לאמון ציבורי אדיר והיה הנשיא היחיד שכיהן במשך שלוש כהונות, כונה אבי האומה בשל הצורה שבה נתפס אצל האזרחים. אובמה, עוד נשיא דמוקרטי, אשר נבחר ישירות אל תוך משבר כלכלי, למד דבר או שניים מ-FDR. שבוע שעבר הבית הלבן השיק את 'הבית הלבן 2.0' אשר במסגרתו הממשל מתקשר בלי מתווכחים עם אזרחי ארה"ב והעולם: YouTube, Flickr, Twitter, Facebook ושלל אתרים נושאיים וחדישים מהניילון הושקו עם מידע מתעדכן ומופעלים תוך הבנה של המדיום (יש גם בלוג).

קחו לדוגמא את ה-American Recovery and Reinvestment Act, יוזמה שאובמה קידם עם היבחרו לתפקיד. מדובר במעין ניו דיל חדש, ייזום אלפי פרוייקטים חדשים ליצירת מקומות עבודה, יצירת אשראי ונזילות ועידוד הביקושים. המינהלה של הפרוייקט לא מסתפקת רק בכך אלא גם מסבירה און-ליין, באתר אינטרנט מעוצב ונגיש את פועלה, כוונותיה ומטרותיה לאזרחים, מתנהלת בשקיפות מלאה בחלוקת המשאבים ונושאת באחריות מלאה.

אובמה גם הנהיג פנייה שבועית אל הציבור, הפעם באמצעות YouTube ולא הרדיו האנכרוניסטי.

[/gv]

אחרי שרואים את זה אפשר לא להרגיש שמישהו שם, בשדרות פנסילבניה 1600 דואג לנו?

בינתיים בישראל: ביבי ויובל משחקים בקקי ופיפי

ובישראל? משרד האוצר בראשות שטייניץ מפרסם טיוטא לקיצוצים (סליחה, "הפחתות תקציביות") עמוסת גזירות ועיזים וראש הממשלה, שהוא גם שר על לענייני כלכלה במשרד האוצר, שכאילו לא ראה את התוכנית, מפרסם אחרי כמה שעות הודעה היסטרית של"א תהיה פגיעה בחלשים". כמה ימים אחר כך מתפרסמים הקיצוצים בתקציב הבריאות ובמשך יום שלם כולם שופכים את חמתם על נתניהו ושטייניץ בתקשורת רק כדי שבערב יודיעו לנו שחוזרים בהם בחלק מהגזירות. בין לבין עופר עייני משחק ב"תחזיקו אותי או שאני משתגע" ופרשנים תוהים שמא כל הפרסומים בדבר הגזירות היו ספין שנועד לאפשר לעיני להציג את עצמו כמגן החלשים ולהסכים לקיצוצי שכר במגזר הציבורי. במקביל שר החינוך מהלך אימים על כולנו שמא חלילה יעזו פקידי האוצר לגעת בשקל משקליו של תקציב החינוך המקודש. הוא אפילו מתייעץ עם יוסי שריד שממליץ לו לאיים בהתפטרות באם יקוצץ שקל ממשרדו. אנשיו של שר האוצר שטייניץ אף מתדרכים את העיתונאים על היריבות המתגבשת בין סער לשטייניץ. הכל בשביל שבערב נתניהו וסער ישבו ביחד ליישר את ההדורים ולמחרת שטייניץ יודיע שאין כוונה לקצץ בתקציב החינוך.

ככה אתם רוצים לנהל מדינה רבותיי? אני אפילו לא מדבר על תוכן התקציב, שמראה שנתניהו לא למד כלום ונשאר חבר בכת הניאו-ליברלית בזמן שבכל העולם חושבים מחדש על כלכלה, אלא על הצורה, על המשילות, על המנהיגות. מה שחמור בהתנהגות של דון נתניהו וסאנצ'ו שטייניץ זה לא רק הנזק שהם גורמים לכלכלה אלא הפגיעה העצומה שהם גורמים לאמון הציבור במוסדות השלטון. איזה מין משרד אוצר יש לנו שהוא מציע הצעה ומתקפל בסוף היום? מה אתם משחקים שש-בש? זה נראה לכם צעצוע ביבי ויובל?

מישהו דואג לך

נחזור אחורה קצת. אחד הדברים החשובים ביותר בזמן משבר כלכלי, כפי שהבין פרנקלין דלנו רוזוולט, זה שהממשלה תשדר אמון. שהציבור ירגיש שיש בעל בית. שהאזרח ידע שהוא בידיים טובות. אילן תמיד מספר על התחושה ששרתה אל אימו, עולה חדשה מרומניה שעבדה בפס ייצור של 'רבלון', שהרגישה שראש המנמשלה לוי אשכול יושב בירושלים ודואג שבנה הצעיר יקבל ארוחה חמה בבית הספר בעוד שהיום מבחינתו הממשלה היא רק גורם שמזיק ולוקח. זה לא חייב להיות ככה. תסתכלו על אובמה, תיזכרו אפילו בתקופות אחריות בישראל, נגיד כהונתו השנייה של רבין, או כהונתו הראשונה של בגין. הייתה תחושה שאפילו אם אנחנו לא מסכימים עם ראש הממשלה וחושבים שהוא טועה אנחנו יודעים שהכל נעשה מתוך אהבת ישראל ודאגה לאזרחים. כשאנחנו מסתכלים על ההתנהלות של הממשלה ה-32 עם התקציב, משינוי חוקתי בהליך חפוז ומבזה ועד למשחקי קקי ופיפי שנתניהו ושטייניץ משחקים אחד עם השני, עם גדעון סער ובעיקר איתנו, מה אנחנו אמורים להרגיש?

איך דב חנין חטף לי את המיקרופון או: רשמים מצעדת האחד במאי

אז כמו שסיפרו לכם אתמול בתקשורת באייטמים שטחיים ורדודים להחליא שניסו להציג את התופעה כקוריוז אתמול צויין האחד במאי. הוא לא צויין רק בתל אביב (ירושלים, חיפה ונצרת) אלא בכל העולם. השנה אפילו בטורקיה, אחרי למעלה מעשרים שנה שלא ניתן רישיון לערוך צעדה של האחד במאי, צעדו. גם אני צעדתי, יחד עם מיה ועוד אלף איש לערך, בצעדה של קואליציית האחד במאי שיצאה מפלורנטין לרוטשילד פינת הרצל.

תכננתי לכתוב תילי תלים של הערות ופרשנויות על האחד במאי. יש לי מכתב של יו"ר המפלגה הסוציאליסטית האירופאית לכל החברים לקראת האחד במאי שרציתי לתרגם לעברית ואיזושהי טענה לגבי כך שהשמאל הישראלי לא יודע (ולא רוצה) להשתמש בסמלים כדי לחבר אליו קהלים חדשים אבל זה נראה לי טרחני ומעמיס מדי. כל פעם מחדש אני צריך להזכיר לעצמי שאני לא כותב מאמר אקדמי, כתבת עומק במוסף "הארץ" או spread ב"דף הירוק" אלא רק כמה שורות ב'אדם הסביר'.

אחד הדברים שיפים בבלוגים זה היכולת לכתוב על דברים שלתקשורת הממוסדת אין עניין לכתוב עליה. אז הנה האנקדוטה שלי מהאחד במאי.

אחרי הצעדה התאספנו כולנו ב'כיכר בוני העיר' בשדרות רוטשילד. נאומים, סיסמאות, קריאות ביניים וסוף הטקס. בצורה מפתיעה אף אחד לא חשב שצריך לשיר את האינטרנאציונל בסוף. כמה אנשים מהקהל, סחבק ביניהם, העירו על כך למנחה הטקס אלון לי גרין והוא קרא לאנשים לעלות לבמה יחד איתו ולשיר. אף אחד לא עלה אז גרין סימן לי לעלות. למרות ששירה אינה הצד החזק שלי, האינטרנאציונל הוא בהחלט אחד הצדדים החזקים שלי. קפצתי לבמה. גרין ואני מתחילים את השיר. "קום התנער העם חלכה, עם עבדים ומזי רעב…", מסיימים את הבית הראשון כשאנחנו מעבירים את המיקרופון בין אחד לשני, כשלפתע, מאמצע שום מקום, מזנק ח"כ דב חנין, חוטף לנו את המיקרופון, זז שני מטר הצידה וממשיך את השיר בדיוק מהנקודה שהפסקנו. חטיפת המיקרופון הזו שיותר מזכירה את וועידת מפלגת העבודה ולילות המיקרופונים המפורסמים שם הדהימה אותי וירדתי מהבמה.

אחר כך החבר'ה אמרו שלחנין יש קול זמיר ורואים שהוא התאמן בבית. אבל בכל זאת קצת הופתעתי, חנין תמיד נתפס כדמות כל כך לא כוחנית שהזינוק המרשים הזה, שהעיד גם על כושר גופני לא רע, היה לי מוזר.

בכל מקרה הנה תמונה מוצלחת שצילמה  גלי מלמן. אפילו עבדכם הנאמן שם, מרכיב משקפי שמש ומגרד בזקן המרקסיסטי.

[3.5.09 | 2:53] עדכון: ח"כ ניצן הורוביץ שנאם באירוע ועמד יחד עם ח"כ חנין מאחורי הקלעים בזמן התקרית סיפר לי שחנין לא יכל לשאת את השירה הזייפנית שלנו ולכן הרגיש צורך להציל את האירוע מבחינה וואקלית.

גילוי נאות: בבחירות האחרונות לראשות עיריית ת"א-יפו הייתי חלק מאותם עשרות אלפי תל אביבים שהצביעו עבור דב חנין לראשות העיר.

4.5.09 [עדכון ותגובה מדב] – בשעות הצהריים הפרעתי לד"ר חנין ולצוות עוזריו הנאמנים תוך כדי שאני מטיח בו את ההאשמה: "אתה חטפת לי את המיקרופון כמו בליל המיקרופונים!", מבט נבוך עלה על פניו, חיוך מתנצל נמרח על שפתיו ואז ציינתי את הטענה של ח"כ הורוביץ על הזיוף בשירה. זה היה אילן מספיק גבוה להיתלות בו אז הוא הפטיר: "זה באמת באמת היה נשמע ככה משם".

מה עושים בפגרה?

מייד לאחר השבעת הממשלה ה-32 יצאה הכנסת ה-18 לפגרה של קצת יותר מחודש. המיוחד בפגרה הנוכחית היא שבעוד שבפגרה רגילה המוסד היחיד שחודל מפעילות הוא מליאת הכנסת הפעם גם הוועדות לא פועלות. הסיבה לכך היא שהוועדה המסדרת [זה השם של הוועדה שמחלקת את הח"כים בין הוועדות וממנה את היו"רים] לא כונסה מאז הקמת הממשלה. התוצאה היא פגרה פגרתית במיוחד.

איך לך מה לעשות בפגרה? רבים שואלים אותי, בעיקר כשאני מצייץ ציוצים תמוהים במיוחד, אם אין לי מה לעשות בפגרה כעוזר פרלמנטרי. ובכן, יש, ולא מעט. במקום להלאות אתכם בהסברים העדפתי (במיוחד לאור בקשותיהם של רותם סלע וגבריאל בורדון) לחלוק איתכם יום פגרה שגרתי. יום חמישי האחרון (23.4.09).

תוכנית הבושה והכלימה. את היום התחלנו [ח"כ גילאון, העוזרת הבכירה ליאור פינקל ואנכי] מאוחר (13:00) בתל-אביב. דון נתניהו וסאנצ'ו שטייניץ (קרדיט לעמנואל) פירסמו באותו בוקר את לתוכנית הבלימה והכלימה של הם וערוץ 1 רצו סינק של אילן. אילן תקף את הורדת תקרת מס הכנסה ומס חברות בעוד שמעלים את המיסוי על הפירות והירקות, מחה על כך שאין טיפול מעמיק בבעיות התעסוקה והאבטלה ועל כך שאין תוכנית ממשלתית ליצירת 200 אלף מקומות עבודה חדשים ואמר שלא צריך לפחד מהגדלת הגירעון. מצלמים, איש הסאונד בודק את הבום, הכתבת הנאה שואלת עוד שתי שאלות ואנחנו ממשיכים לתחנה הבאה. קריית שמונה.

הבירוקרטיה הורגת\פניות ציבור. חלק משמעותי מהעבודה של חבר כנסת שמשדר נגישות לציבור הוא טיפול בפניות ציבור. את הדיון בכמה אחוזים מהזמן צריך להקדיש ח"כ לטיפול בפניות ציבור נשאיר לפעם אחרת. אני רוצה לדבר על מאפיין משותף לשתי פניות ציבור שטיפלנו בהן ביום חמישי. הבירוקרטיה. הפנייה הראשונה הייתה מחיילת משוחררת מאילת שהקדישה את השנה האחרונה ללימודים לבחינה הפסיכומטרית ושיפור בגרויות. המטרה: קבלה ללימודי רפואה. היא עמדה בבחינות, הזיעה בפסיכומטרי (760) ורק משוכה אחרת נשארה בדרכה: הבירוקרטיה.

בגרויות חורף. מסתבר שהפקולטות לרפואה בישראל קבעו את סוף אפריל כמועד אחרון להגשת ציוני בגרויות בעוד שמשרד החינוך קבע את סוף מאי [כנראה מדובר בבגרויות חורף] למועד שחרור הציונים לציבור הרחב. אותה בחורה עמדה לאבד שנה מחייה עקב אטימות בירוקרטית. פנינו לשר החינוך גדעון סער, דיברנו עם העוזר החרוץ צחי, מעבירים פרטים, מבקשים יפה והנה – מקדימים לכולם (בזכותנו? לא בזכותנו?) את שחרור מועד הציונים ומדור הבחינות מעביר את הפרטים ישירות לבחורה על מנת שלא תאבד שנה מחייה. סוף טוב הכל טוב. כמה חבל שלא כל פניות הציבור קלות כל כך.

הפנייה הבאה שבגללה הגענו לקריית שמונה הרבה פחות קלה ונעימה. אייל יהודה יעקב הוא אדם אמיץ אשר לקה בסרטן.  במהלך אחת ההקרנות, עקב רשלנות רפואית, נשרפה לו רגל ימין. יעקב לא המתין ותבע את בית החולים. אחרי שנים בבית משפט ושכר טרחה בלתי ישוער הוא קיבל פיצוי הולם. מייד עם קבלת הפיצויים פנה המוסד לביטוח לאומי למר יעקב וביקש ממנו להחזיר את כל הפיצויים שהוא קיבל בעבר. לא רק אותם, אלא גם את כל הפיצויים שהוא עתיד לקבל עד גיל 67. ומה עם מר יעקב לא יזכה, כפי שחוזים רופאיו, לראות את גיל 67?

ביטוח או מס. על מנת להיות מוכר כנכה מהביטוח הלאומי נאלץ יעקב להגיע לשתי וועדות שונות בהפרש של חצי שנה. למה? הרגל תצמח אחרי חצי שנה? אייל אומר שהוא מוכן להגיע לעוד וועדות אם זה אומר שהרגל תצמח בחזרה. במהלך המאבק למען ההכרה בנכות שלו, שנערך מול הבירוקרטיה המתישה שמטרתה למנוע מהאזרח נגישות לשירותי בריאות ורווחה, גילה יעקב עוד כמה דברים. הוא גילה שהביטוח הלאומי שולח חוקרים פרטיים לבתים של נכים ומסריט אותם בווידאו ושולח קלטות עם מכתבי איומים למי שנראה לא מסכן מספיק. הוא גילה גם שהביטוח הלאומי מסיים כל שנה את התקציב שלו עם עודפים של מיליונים אותם הוא מעביר לחשכ"ל כדי שישחק בהם בבורסה בניו-יורק קצת. הוא גילה על הפערים העצומים בין הזכויות וההטבות של נכי צה"ל לאלו של הנכים "הכללים".  מסתבר שהפרוטזות לקטועי רגליים שמסופקות אוטומטית לקטועי רגליים בקרב נכי צה"ל הן באיכות מעולה וטכנולוגיה מתקדמת בעוד שהפרוטזות של "הנכים הכללים" פשוט מפגרות טכנולוגית.

מאבק על רגל אחת. ואז החל יעקב להיאבק, למען זכויות הנכים, בתקדימים בבתי משפט, בפגישות עם בכירים במשרד הבריאות וכל זאת ביכולת תקשורתית ראויה לציון. אני לא יודע איך אפשר לתאר היום מאבק מרגש כמו זה שיעקב מנהל אבל כשרואים אותו נאבק, לא רק למען אישתו וילדיו, אלא למען ציבור הנכים בישראל, פשוט מבינים. מרגישים.

"אדוני, זה כבוד לפגוש אותך". מה שהדהים אותי עוד יותר זו התודעה המעמדית של יעקב: "אני עובר על יד לשכת התעסוקה ומה אני רואה? אנשים מעשנים מלבורו ואומרים 'ביבי, רק ביבי'" הוא סיפר "ואני אומר להם: 'מה? אתם בסדר בראש? הוא זה שדפק אתכם הכי הרבה". משם הוא הרחיב את הדיון לרעל שנטע הליכוד לטענתו בתושבי עיירות הפיתוח נגד הקיבוצים אשר סיפקו להם תעסוקה, לכך שכוחו האלקטורלי של הליכוד טמון בתמיכה האוטומטית מעדות המזרח ("סליחה שאני אומר את זה, אבל גם אני מזרחי" הוא הוסיף) וסיים בניתוח של התוכנית הכלכלית של נתניהו@שטייניץ שהיה זהה לחלוטין לזה שאילן נתן לערוץ 1. אחרי שהצטיידנו בערמות ניירת רלוואנטית ונפרדנו לשלום, אמרתי לאייל שבע"ה הוא יחלים ויצטרף למאבק בכנסת. התודעה המעמדית שלו הייתה מפותחת ברמה נדירה ביותר, יחד עם הסיפור האישי הקורע והעובדה שאישתו והילדים הסתובבו בינינו במהלך כל האירוע, לא יכולתי שלא להתרגש ולהגיד לו: "אדוני, זה היה כבוד לפגוש אותך".

האנשים שפוגשים בפוליטיקה. כל מי שמתעסק בפוליטיקה מעבר לתחביב הופך להיות אדם שמכיר ופוגש המון אנשים. חברי מפלגה, אקטיביסטים, עמיתים ממפלגות וארגונים אחרים, עיתונאים, אנשים מהשורה ומי לא. זה מה שעושה לך הפוליטיקה, היא מערבבת אותך בין האנשים, חושפת בפניך את מארגי הכוח והקשרים בחברה, הופכת אותך לאדם שמביע דעה ונלחם עליה בפומבי, מתווכח בשיעורים והרצאות, בדיונים בתור לשק"ם ובארוחות יום שישי. בעבודה שלי אני זוכה להכיר הרבה אנשים. כמות האנשים שפונים לחברי כנסת בבקשות עזרה וישועה כאילו הם היו בעלי סמכות ביצועית כלשהי היא אדירה. בין בליל המקרים והדמויות זוכים להכיר אנשים שנחרטים אצלך, אייל יהודה יעקב הוא אחד מהם. דוגמא נוספת, שונה בתכלית, להיכרויות (המשונות לעיתים) שנוצרות בפוליטיקה היא המפגש הבלתי יאומן בין אילן לבן-דודו.

מליאת הכנסת בקריית שמונה. במהלך כהונתה של הכנסת ה-15 (2003-1999) נפלו לא מעט קטיושות על יישובי הצפון. יו"ר הכנסת דאז אברהם בורג עשה מעשה חריג וקבע ישיבת הזדהות של מליאת הכנסת בקריית שמונה. אחת הפעמים הבודדות בהיסטוריה, אם לא הבודדה, בה קוימה ישיבה מחוץ למשכן. אחד הנואמים היה יו"ר האופוזיציה דאז אריאל שרון. חבר כנסת צעיר מסיעת מרצ, אילן גילאון שמו, פשוט לא הפסיק לקרוא קריאות ביניים. הוא נקרא לסדר פעם ראשונה, פעם שנייה ובפעם השלישית הוצא מן המליאה. עצבני ומחומם הוא יצא מהמליאה והדליק סיגריה. אחד מפעילי הליכוד הבולטים בעיר, שהגיע כדי לחזות בפלא הגעת הכנסת לעיר, פנה אל אילן ושאל "איך אתה מעז להעליב את אריק". אילן, כמו שרק הוא יודע לעשות, אמר לליכודניק שילך לחפש מי ינענע אותו ויפסיק להציק לו. השיחה התחילה להתלהט, כשלפתע, בעקבות שימוש מעליב בעדה הרומנית, התברר לפעיל הליכוד שגם אילן רומני. כמה שאלות קצרות ומתברר שאבא של הליכודניק (להלן: לואיס) ואבא של אילן בני-דודים. לואיס כמעט התעלף במקום מרוב התרגשות ומאז הם בקשר. ניצלנו את המרווח הקצר בין האירוע הבא שחיכה לנו לבין הביקור אצל אייל שהסתיים מוקדם מן הצפוי על מנת  לבקר את לואיס.

חזק עם הליכוד. כמובן שלואיס לא עמד בפיתוי ומייד לבש את חולצת הבחירות של הליכוד מ-2006 (דווקא בבחירות האלה לא הייתי מתגאה במיוחד במקומו, אבל בסדר). הסתבר שלואיס הוא אחד מראשי מחנה לימור לבנת בליכוד, חבר מרכז בכיר ושמו אפילו נקשר בפרשת ביתן 27. לואיס חלק איתנו פרטים מלב המאפלייה (לאה נס לדוגמא, עקפה בענק את לבנת בפריימריז, מכיוון שסגרה דיל עם ישראל כץ). הוא האיץ באילן להיכנס לממשלה וניסה לערער את זהותו הגברית לצורך כך ("אם אתה גבר, נראה אותך גבר"). ניסיתי לברר האם יש מצב לאיזה תיק זוטר, נגיד שר לענייני רומנים וקריית שמונה, אבל אילן כבר נפנף אותו ואמר לו (שוב) ללכת לעזאזל. איך פספסתי את ההזדמנות להשתדרג מעוזר פרלמנטרי לעוזר שר.

פרי הגליל. ויטה פרי גליל היה המפעל הראשון שקרס בעקבות המשבר הנוכחי. אילן לא בזבז זמן וכבר בישיבה הראשונה של הכנסת, מייד לאחר ההשבעה, העלינו הצעה דחופה לסדר בעניין קריסת המפעל. ליווינו את העובדים מהרגע הראשון ועד סגירת הרכישה, דרך העיכוב של הבנקים ודיון מיוחד שיזמנו בוועדת הכספים. העובדים של המפעל החליטו לערוך סעודת הודיה על יד אחוזת הקבר של חוני המעגל בחצור הגלילית ולהזמין את אילן.

הגביר מגיע. הגענו ראשונים מבין המוזמנים. מוטי חזיזה, יו"ר הוועד, קיבל אותנו בלבביות והכיר בין אילן לעובדים. אחד העובדים, גבוה, מזוקן וחובש כיפה, החל לשטוח בפני אילן את העוולות שהמדינה מבצעת באזרחיה המבוגרים ("הם רוצחים את הזקנים, אמרתי את זה גם לבוז'י" הוא לחש). בשלב כלשהו החלה התעוררות כלשהי, תזוזה, בקרב העובדים במקום. ניסיתי להבין מה מקור הרחש. התברר שיו"ר ההסתדרות הגיע. העובדים זקפו את גבם כשראו את המוציא והמביא, המפשר בין הבנקים לרוכשים, עופר עייני. הם ניגשו אליו, בירכו אותו, הזליפו מים על ראשו והודו לו. חשבתי שמדובר בתגובה קצת מוגזמת שקיבל עייני, שאכן הוא זכאי להרבה קרדיט במקרה הספציפי הזה, אבל העובדים קצת יצאו מפרופורציה. כמה טעיתי כשהגיע הרוכש של המפעל זכי שלום. העובדים נהרו אליו, הקיפו את הפמלייה שסביבו, הניחו יד על ראשו והתפללו. "זה ממש כמו הגביר שמגיע לעייריה במאה ה-19 בגליציה" אמרתי לליאור.

יא מאמא. לאורך כל הזמן הארוך שהעברנו על הכביש, בין שידורי רדיו נקטעים למהדורות חדשות, אילן נתקע על שיר מס' 9 בדיסק החדש של עידן רייכל, "منهار اللي مشيتي" ("מהיום שהלכת"), בביצועו של שמעון בוסקילה. הוא היה שם אותו, מתחיל באמצע השיר להצטרף לזמר ואז מחזיר להתחלה עוד הפעם. אם בתחילת הנסיעה אהבתי את השיר עכשיו אני מתעב אותו. מכיוון שלכם עוד לא יצא לשמוע את השיר בריפיט עד צאת הנשמה, לא תזיק לכם טעימה קטנה:

חגיגות שנת המאה לתל-אביב [הגיג, ווידאו ולינקים]

בשבוע שעבר ציינו את פתיחת חגיגות שנת המאה לתל-אביב. לא היה בר פה או מקלדת שלא עסק בכך בשבוע האחרון. כל התקשורת המודפסת, תחנות הרדיו, מהדורות הטלוויזיה, הבלוגספירה, טורי הדעות ומקומונים. דווקא בזירה הפוליטית נשמע קול דממה דקה. אותה דממה דקה נשברה בידיעה בגיליון TimeOut שיחצ"נה סיעת 'עיר לכולנו'. בסיעה טוענים שנווה צדק לא הייתה השכונה הראשונה אלא כרם התימנים ולכן מניין השנים לעיר מחושב נכון והוא למעשה עומד על 106. לא התעמקתי בידיעה אבל אני רוצה לעוץ עצה לחברי מ'עיר לכולנו' מעל דפי בלוג זה. אומנם אינני יועץ אסטרטגי או מומחה תקשורת אבל אני כן מומחה בינוני לדינאמיקה וליחסים שביו השמאל הישראלי לחברה הישראלית. החברה הישראלית לא אוהבת צדקנים. לא אוהבים כאן אנשים שחושבים שהם יודעים הכל, שהמוסר זורח להם מהתחת או כמו שאמר מישהו חכם: "מי שהולך הרבה זמן לפני המחנה מפתח אופי חרא." הפעילות האופוזיציונית שלכם עד עכשיו נשאה פירות תקשורתיים וציבוריים יפים, אבל אל תשלו את עצמכם שהקו ניתן למתיחה עד אין סוף. הקו הזה הוא הקו בין מוסר למוסרנות.

חזרה לחגיגות המאה לתל-אביב. כל כך הרבה דיו ומילים נשפכו על הדיון סביב החגיגות שהפוסט המתוכנן שלי נערך, שכותב ושונה כל כך הרבה פעמים שהחלטתי לוותר. לוותר על הניסיון להביע עמדה מקורית, מתוקפת נתונים, בעלת לוגיקה פנימית ותשובת מחץ לעמדת הנגד. "לכל נאום ניתן לנאום נגד" אמר גדעון סער האחרון ואת זה הבנתי השבוע בזמן שעקבתי אחרי השיח הציבורי בנושא. בכל זאת, לפני שאלנקק לכל הדיונים בנושא ואאמבד סרטונים שצילם ישראל מניאלי, ארצה לתרום את שני הפני שלי לדיון.

טוב שחגגו. טוב שהוציאו כסף. שלא כמו איתמר אינני חושב שחבל שלא הוציאו יותר אבל סביר בעיני שלכבוד מאורע בסדר גודל כזה יושקעו כסף. אני לא יודע האם הנתונים שהשכר שקיבלו האמנים שווה לכל הקיצוצים בחינוך וברווחה הם אמינים אבל גם אם כן אני חושב שזו תהיה נאיביות לחשוב שללא חגיגות המאה התקציבים הללו לא היו מקוצצים. נכון שבמובן מסוים עדיף היה ולו כל תקציב חגיגות המאה (אשר קוצץ פעמיים לפחות) היה מושקע באיזה פרוייקט מדהים למען ילדים בסיכון או הקמת תשתית ל-BRT לתל-אביב. אבל האופציה הזו ריאלית לא הייתה קיימת. יתרה על כך, החגיגות אשר יפרסו על משך השנה כולה, הולכות להיות מגוונות, מרתקות, יצירתיות, חינמיות ותורמות לעיר ולתושביה. חלקן הן ממש מתנות שהעיר נותנת לעצמה לכבוד חגיגות המאה. לחלק מהפרטים, שרוב הציבור לא מודע אליהם עדיין, התוודעתי בישיבה שאירגן איתן שוורץ, הפרוייקטור של חגיגות המאה. אני מבטיח שיהיה שווה.

תל אביב ואני. גל אוחובסקי כתב שלא צריך לעסוק בתל אביב וביחסים בינינו לבינה, אלא פשוט לתת לה להיות. בעוד איזשהו מקום קראתי מישהו שכתב שעבורו, יליד תל-אביב, לכתוב על תל אביב נראה כל כך מוזר בין כל המהגרים מהפריפריה ורמז להשתלטות של אותם מהגרים על השיח הציבורי סביב העיר. התל אביביות שלי היא ייחודית ומשונה קצת. כמה מילים עליה, ברשותכם. נולדתי ברחובות ועד גיל 12 גרתי בה. בקיץ שבין ו' לז' עברנו לדירה זמנית ברחוב בגרסון בנווה אביבים כך שנחסכה ממני הטראומה של כניסה למערכת שבה רק אני חדש. בחטיבת הביניים של 'תיכון חדש' כולנו היינו חדשים. בכיתה ח' עברנו לדירה שאנחנו גרים בה היום, ברמת אביב הירוקה. מאז אני כאן ואת חיי ניהלתי בתל-אביב. בכיתה ט' לערך התחלתי לחצות את עבר הירקון ובהדרגה מרכז העיר הפכה למרכז חיי. לשם אני שואף, לשם אני חותר, לשם אני זוחל באוטובוס ובפקקים. בלי השתפכויות אגיד שלא רק שזו העיר היחידה שאני מסוגל לדמיין את עצמי גר בה אלא כמו שכתב אבידן: "תל אביב היא אומנם נמר קטן, אבל היא עדיין נמר".

ואחרי כל השחרת הדפים הזו נעבור לקטעים החשובים:

• סרטון של Mako מהאירוע
• יוחאי עילם התלבט אבל החליט לפרגן בכל זאת (כולל צילומים וקישורים)
• יואב לרמן, הבלוגר התל אביבי בה"א הידיעה, בוחר שלא להתייחס אבל מלנקק בנדיבות
• הפרשן הבכיר אטילה שומפלבי מנבל את הפה עם "שימי זין תל אביבי"
• מיטל שרון נפגשת בכיכר
• איתמר בן-כנען (אין לו עוד איזה שם אמצעי) חושב שאנחנו בימי פומפי האחרונים

אחד הדברים היפים שהיה בכיכר באותו ערב הייתה האווירה בין האנשים. אווירה של חג במובן העמוק של המילה. יצא לי להרים על הכתפיים ילדה ג'ינג'ית חמודה בשם בר ולהחליף סרטונים עם אבא שלה ישראל. הנה שני סרטונים: [עקב חוסר הצלחה לאמבד סרטונים מ-YouTube אסתפק בקישורים. סיוע טכני יתקבל בברכה] תודה לשחר על העזרה. הנה הסרטונים:

ואפילו צילום גרוע ולא קוהרנטי אך מקיף שלי:

איזה לילה הכנסת נתנה לנו או: על פרלמנטריזם והגמוניה

בכל שכבות הציבור ורבדי החברה יש איזושהי הסכמה כללית כי חברי כנסת הם אנשים משפיעים. שהכנסת היא מקום שבו משנים את המציאות, לטוב ולרע, וששם נחתכים גורלות. הכנסת, שהיא גם הרשות המחוקקת וגם הרשות המכוננות בישראל, היא הגוף שמבחינה חוקתית למעשה הוא הריבון. הממשלה שואבת את כוחה מהכנסת ונזקקת לאמונה ובתי המשפט פוסקים על פי חקיקת הכנסת (גם אם לעיתים הם משתמשים בפרשנות יתר, משנים ומבטלים חקיקה). אי לכך בקרב רבים ניטע הרצון להיבחר לכנסת, להפוך לחבר באותו מועדון מאה העשרים. "משם אוכל להשפיע" הם אומרים ו"תנו לי את האמון לייצג אתכם בכנסת".

המציאות קצת שונה. חוק ההסדרים, התרבות הפוליטית בישראל וזליגה הדרגתית ועקבית של מוקדי השליטה החוצה מנבחרי הציבור הביאו לכך שהכנסת איבדה מכוחה. הרוב הדורסני של הממשלה, הפעלת סנקציות פרלנמנטריות על מורדים (שלי יחימוביץ' – היכוני) והיחלשות עד מחיקה של מוסד המפלגה בישראל מביאים לכך שוועדת השרים לענייני חקיקה ואגף התקציבים הם מנהלי העל של הכנסת.

כבר שנים אני ער לדיון, ולעיתים משתתף בו, על תפיסת תפקידו של חבר הכנסת. לתפקיד פנים רבות. הוא מחוקק, הוא איש ציבור שמשתתף בעיצוב סדר היום הציבורי (ואם הוא חרוץ אז גם יוזם ומשתתף במאבקים וקמפיינים ציבוריים), הוא חבר בכיר במוסדות המפלגה ומעורב בתנועות ועמותות ובא במגע עם קהל הבוחרים שלו. הדיון הזה הרבה יותר משמעותי ממה שנדמה לרוב האזרחים. מדוע? מכיוון שרוב האזרחים לא צופים בדיוני המליאה והוועדות בערוץ 99 [אפשר גם דרך אתר הכנסת למי שמעוניין]. האזרח הסביר לא מקדיש את זמנו לעיון בדברי הכנסת, סטנוגרמות של וועדות והחלטות ממשלה. אתם יודעים מה? רוב האזרחים אפילו לא מנויים ב-RSS על החלטות ממשלה. השיח הציבורי מתקיים באמצעות מתווכים, אמצעי התקשורת. אין טעם ואין לי כוונה לפרט ולסקור את השתלשלות העניינים שהובילה לכך שאמצעי התקשורת בישראל עברו מייצוג דמוקרטי באמצעות העיתונות המפלגתית שהייתה מגוונת ורבה לכך שרוב הציבור ניזון מתאגידי תקשורת ענקיים דוגמת ערוץ 2 וידיעות אחרונות. האינטרנט והשתכללות טכנולוגית שהביאה לנגישות דיגיטלית לפס רחב אמורים לשנות את המצב לטובה, לאפשר יותר גיוון, יותר עומק, יותר זוויות. אך גם הרשת הפכה למעיין אכזב. אתרים דוגמת סקופ או עבודה שחורה לא יוכלו לעולם להגיע למצבת כוח האדם הנדרשת לאיסוף ועיבוד מידע חדשותי. אין להם כתבים בכנסת, ואין, הם רק מדי פעם מצליחים להשיג ראיונות, היח"צנים סופרים אותם רק בעניינים מסחריים או לפני בחירות ואין בהם כוח אדם שיכול להקדיש את עצמו לעיתונאות חוקרות או התעמקות פעילה בתחום תוכן מסויים. רוב התקשורת העצמאית באינטרנט היא לא תקשורת של חדשות (new) אלא חדשות של דעות ופרשנויות (views). אז מדי פעם אנו נתקלים בבלוגר שקרוב לעניין או בסרטון ביו-טיוב שמי שצילם אותו הצליח באקראיות לחשוף משהו, אך למעשה, לא נוצר תחליף לאותם אמצעי תקשורת ממוסדים.

מאירועי ליל אמש (או: איזה לילה הכנסת נתנה לנו)

אי לכך הדרך היחידה של האזרחים להיחשף למה שקורה בכנסת היא באמצעות כלי התקשורת. זה אולי נשמע גנרי (כמו שד"ר ליאור זמר היה אומר) או נדוש אבל אתמול קיבלתי המחשה חזקה לזה. אתמול התקיים אחד הדיונים הכי חשובים בחודשים האחרונים. הממשלה הגישה הצעה, הכוללת שינוי בחוק יסוד: הממשלה, הכוללת הארכת משך הזמן האפשרי לממשלה לגבש תקציב מאז הקמתה ואפשרות להרכבת תקציב דו-שנתי. מעבר לכך שמדובר בהליך חסר תקדים למיטב ידעתי שבו משנים חוק יסוד ביום אחד (את כל שלושת הקריאות), והעובדה שאין וועדת חוק, חוקה ומשפט שתדון בכך בין הקריאות, ושאף פרלמנט בדברי האומות לא הצביע על תקציב דו-שנתי יש בעיה הרבה יותר חמורה. המשבר הכלכלי העולמי. אף אחד לא יודע מה ילד יום. לא סתם קוראים לזה צונאמי כלכלי, המשבר הוא משבר גלובלי, מקורו בעיקר בארה"ב, ואין יכולת לממשלת ישראל הקטנה בעלת התקציב של 300 מיליארד ש"ח להוות גורם של יציבות. אבל ההסברים הללו לא משנים וגם הסיבות של הקואליציה, שהן לא לגיטימיות בעיני (בעיקר רצון להימנע מסחר-מכר קואליציוני בדיונים התקציב של 2010). הנקודה החשובה היא שאתמול התקיים פיליבסטר (טכניקה לעיכוב הצבעה ומשיכת זמן על ידי נאומים ארוכים והגשת אינספור הסתייגויות) בכנסת. משעה 11:00 ביום שני ועד 9:00 ביום שלישי נאומו חברי האופוזיציה, כשמדי פעם מגיב להם שר או נציג מהקואליציה, ודנו בתקציב, בהשלכות החוקתיות, במשפט משווה, במשבר הכלכלי העולמי, בקונייקטורה הפוליטית שנוצרה, בנורמות פרלמנטריות ובניואנסים תקנוניים. שר האוצר לשעבר ח"כ רוני בר-און (שלדעתי צריך לשבת בכלא יחד עם נתניהו ודרעי בגלל פרשת בר און-חברון אבל לא בכך עסקינן), אשר ירד מכיסא השר זה עתה, בילה את כל אותן שעות במליאה כשהוא מנצל את כישורי הטיעון הלוגיים והפרוצדורלים שלו ומשלב אותם עם הסגנון הבהמי שלו כדי להתנגח בקואליציה. ג'ומס, שנדמה שהמציאו אותו בשביל ימים כאלה, ניהל את המאמץ האופוזיציוני בידענות והכה את הקואליציה שוק על ירך ואפילו הבוס שלי נתן בראש. אחמד טיבי בלט במיוחד כשבשלב מסוים הופיעה תחבושת משונה על פניו. יו"ר הכנסת ריבלין גילה ממלכתיות, הבנה דמוקרטית מעמיקה, אורך רוח ונועם הליכות שמוכיחות עד כמה הוא מתאים לתפקיד. בשלב מסוים, יחד עם העייפות והרוח המבודחת שנוספה לדיון, השתרבבו בין הטיעונים הפוליטיים בדיחות אישיות, סיפורים על היסטוריה משותפת, עקיצות, רמיזות, אמירות עם אנדרסטייטמנט בסגנון כמעט בריטי ואפילו אנקדוטות הומוריסטיות שהיו יכולות להופיע במיטב תוכניות הסאטירה.

אני כשלעצמי הייתי מרותק לדיון עקב עבודתי. ציפיתי לדיווח רחב היקף בכלי התקשורת, הרי בתקציב עסקינן, בהכרעת גורלות, בדיני נפשות, בשינוי המסד לחוקה העתידית. כמה התבדיתי כאשר קראתי את הפוסט של וולוט. אשר סקר את הכותרות הראשיות והסיפורים המרכזיים בתקשורת. מה הייתה גדולה האכזבה כשקראתי את הדיווחים בתקשורת [צבי זרחיה בדה-מרקר, אמנון מרנדה ב-Ynet, לירן דנש בנרג', אריק בנדר בנרג'] שרידדו את הדיון לפיג'מה של פואד ולכמה הערות על כדורגל שנאמרו לפנות בוקר. את הדיון במלואו תוכלו לקרוא כאן .אם תהיה דרישה מהקהל אאסוף ציטוטים נבחרים ואפרסם.

על ההגמוניה (או: גירסא חיוורות של גרמישי)

ובחזרה לנקודת הפתיחה. ניסיתי להוכיח בפוסט הטרחני הזה שהכנסת היא לא המקום היחיד שבו נקבעים דברים. וזה נכון ביתר שאת בעידן שבו 18 משפחות מנהלות את המדינה. אבל לא בכך עסקינן, לא עוד הטלת רפש בבעלי הון אלא בשליטה במנגנונים הציבוריים הלא-נבחרים, בתרבות, בחברה האזרחית ובאיגודי העובדים. הגמוניה קוראים לזה. גרמישי כתב על זה. הדרך שבה זרמים אידיאולוגיים מגיעים לשלטון מלווה, ברוב המקרים, בהשתלטות מתוכננת והדרגתית על אותם מוקדי שליטה. לשכת עורכי הדין. ההסתדרות, התיאטרון. הספרות. האקדמיה. הפקידות הציבורית. מערכת החינוך. הצבא. מערכת המשפט ואפילו הספורט הפופולארי, בעיקר הכדורגל. לפני שהליכוד עלה לשלטון ב-77' תאי הסטודנטים שלו השתלטו על איגודי הסטודנטים, בית"ר ירושלים, המודעות כלפי הקיפוח של המזרחים והניכור מתנועת העבודה התעצמו ובציונות הדתית הסתובבו לכמה אנשים ברגים אחרי 67'. גם הציונות הדתית, זרם משונה ביותר שנקרע בין הפרקסיס החילוני לבין ההתחרד"לות, בנתה מנגנונים כדי לבצר את מעמדה ולמנוע קריסה מוחלטת. בני עקיבא, זרם חינוך נפרד שנשלט על ידי המפד"ל, אוניברסיטה עצמאית, מכינות קדם-צבאיות, ישיבות הסדר, הקמת 'מעלה', קמפיין מתוזמר לכניסתם של חובשי כיפות לתקשורת הממסדית (פעולה שהצליחה מעבר למצופה) ואפילו הסכם בין שאול יהלום לאהרון ברק לקידום שופטים דתיים.

השמאל וההגמוניה הנעלמת. בישראל

מכל מיני סיבות שבאמת קצרה היריעה מלפרטן, לא באמת התפתח שמאל משמעותי עד שנות ה-70. מנגנוני ההגמוניה האימתניים ששירתו את מפא"י ותנועת העבודה ההיסטורית לא שירתו אידיאולוגיה שמאלית אלא שבט אשכנזי-יהודי, קבוצה חברתית, דור המייסדים. מתום מלחמת הכיפורים מתרחש בישראל תהליך שינוי חברתי עמוק שהוביל לירידה משמעותית בכוחן של האליטות הישנות, כניסה של קבוצות פריפריאליות אל מרכז השיח (מזרחים, חרדים, ערבים, נשים, עולים), גלי עלייה רחבי היקף ושינויים מבניים בחלוקת ההון הציבורי. במובן הזה קריסת ההסתדרות, המפץ הקטן (קרי עליית עמיר פרץ והקמת קדימה) והניגוח של פרידמן בעליון היו צעד אך הגיוני בכיוון אליו ההיסטוריה מתקדמת. השחקנים עכשיו מסתדרים על המגרש מחדש. המרכז-ימין התגבש היטב כשהוא מוכר לנו את ליכוד א' המקורי וליכוד ב' בדמות מפלגת העבודה ודווקא קדימה הפכה לסוג של מפלגת העבודה החדשה במובנה השמרני של שנות ה-80. ההתפוררות של השמאל והריסוק הגיעו לשיאם בשמאל שנהנה להלקות את עצמו. השמאל לא נשאר קפוא ונוהג בהתאם. אנשים מדברים, נפגשים, מקיימים חוגי בית, עורכים התייעצויות, סמינרים רעיוניים וימי עיון על עתיד השמאל. כמה מחברי הטובים ביותר עוסקים בזה כרגע. ואני רוצה לפנות אליהם ואל שאר העוסקים במלאכה, באמצעות הפוסט הזה, ולהזכיר להם את ההגמוניה. להזכיר להם שלא מספיק לנצח בקלפי, צריך לנצח בבסיס החברה. בפארפרזה על המתנחלים אומר שהגיע הזמן להתנחל בלבבות. לנטוע את האידיאולוגיה או לפחות את הפיתרונות הקונקרטים וצורת החשיבה שלנו ברחבי הציבור. יהיו כמה מעגלים כמובן בדרגות מחייבות שונות, אבל אסור לנו מחד לזנוח את העיסוק החוץ-פרלמנטרי וחוץ-מפלגתי ומאידך לשמור על סינכרון, שיח מתמיד, גיבוש מטרות ודרכי פעולה משותפים. שאו ברכה.

פלאש בק צבא ותיקון עובדתי לאהוד ברק

פלאש בק צבא

לא אשכח איך פעם בחורה אחת ששירתה איתי בצבא, נ', סיפרה לנו החבר'ה במדור באכזבה מלנכולית כמעט על התגלגלותו של עולה חדש בצבא. מתברר שלמשפחתה של נ' חברים יהודים-אמריקאים אשר שלחו את בנם להתארח בקיץ בבית הוריה של נ'. בין הביקורים בחוף הים לשיחות עם א', בן זוגה של נ', מפק"צ בפלס"ר צנחנים, היינו קצין קרבי ביחידית עלית, הפך העולה המדובר למורעל צבא. אצל העולים החדשים, הסביר לי עולה חדש בעצמו, כל הנארטיב של שירות בצבא, כל החוויה, נחווית ממקום אחר, בעיקר מוזן פנטזיות ודחפים מודחקים. עם התגלגלות העניינים היה צריך העולה המדובר לבחור לאיזו חטיבת חי"ר הוא מתגייס. בעצה אחת עם נ' הוא החליט על חטיבת הנח"ל. כאשר שאלתי, בעודי צעיר עם פז"ם במבה, מדוע במה שונה חטיבת הנח"ל משאר החטיבות, הסבירה לי נ' ש"הנח"ל זה משפחה, אוהבים שם עולים חדשים." זה הזכיר לי טור דעה שפירסם איתי לנדסברג ב-Ynet בשנת 2005, בסיבוב הקודם של המינוי לרמטכ"ל. 'רמטכ"ל מגולני' הייתה הכותרת ובו מוסבר מדוע עדיף לבחור רמטכ"ל מגולני, שהוא מייצג את כור ההיתוך האמיתי של החברה הישראלית, את היכולת להתחבר לרגשות, להכיר בעוני ובמצוקה של החיילים ומשפחותיהם לעומת המועמד השני לתפקיד, דן חלוץ, אשר מייצג את חיל האוויר הטכנוקרטי. לנדסברג אפילו כתב שמוצאו החילי-יחידתי של הרמטכ"ל הבא ישליך על סוגיה המהותית בהרבה – האם צה"ל יהיה צבא העם או צבא מקצועי. ובחזרה לנ' ולעולה שלה. בשלב מסויים, אחרי שנ' גמרה לרטון על חוסר הבגרות של העולה ועל כך שהוא מטנף את ביתה, היא נחרדה מהעובדה הבאה – מכיוון שאותו עולה לא דובר עברית, אפסו סיכוייו להתקבל ליח"טיות (יחידות חטיבתיות – יחידת הסיור, היחידה האנטי-טנקית, יחידת החבלה ויחידת הקשר) והוא יצטרך להיות חפ"ש באחד הגדודים. גדודים?! אוי ואבוי. הרי יש אינדיאנים. בעוד ביח"טיות נמצאים יפי הבלורית והתואר. וככה בעצם מתנהל כל הצבא: כולם עסוקים בבניית מותגים, יצירת אתוס, עלאק תרבות ארגונית. כולם חיים על מיתוסים מלפני 40 שנה, ואיך האלה כבשו את החרמון ואיך היחידה ההיא מקבלת ציוד מיוחד והמח"ט ההוא לא הרשה למצ"ח להיכנס לעשות בדיקות שתן ללוחמים. כשמבינים את זה קל להבין את היחס המקודש, הכמעט פטישיסטי, לסמלים, לדגלים, למסורות היחידתיות ולכל מיני סיפורי סבתא שמפקדי טירונים קודחים לפקודיהם אל תוך המוח כשהם מותשים מחוסר שינה ומאמץ פיזי.

תיקון עובדתי לאהוד ברק
[במעבר חד]
יו"ר המפלגה האבודה אהוד ברק אמר היום, בתגובה לכך שיולי תמיר תקפה אותו על אי-עמידתו מול אמירתיו של ליברמן על אנאפוליס ש"אני הבאתי את יולי לפוליטיקה. היא רק מדברת. לעומתה, אני איש של מעשים". אם עד עכשיו חשבנו שאי-אמרת האמת היא מעשים השמורים למי שהיה לכאורה יריבו של ברק, רה"מ המכהן נתניהו, והרוויזיוניזם ההיסטורי נוסח ראיתי-חיילים-בריטים-לפני-שנולדתי הוא מנת חלקו של בנימין נתניהו בלבד, נתבדינו. ח"כ יולי (יעל) תמיר החלה את מעורבתה הפוליטית הרבה לפני שאהוד ברק עוד חשב לפשוט את מדיו. היא הייתה בגרעין המייסד של 'שלום עכשיו', חברה פעילה במפלגת רצ בראשות שולמית אלוני ויושבת ראש האגודה לזכויות האזרח. אומנם ברק מינה אותה לשרת העלייה והקליטה בממשלתו למרות שלא נבחרה לכנסת מה שמכונה משום מה בויקיפדיה "מינוי אישי" (ועוד מעט נחזור לויקיפדיה), אבל לטעון שהוא הביא אותה לפוליטיקה? פרופ' תמיר התעסקה בפוליטיקה כשאהוד ברק עוד רץ בג'בלאות. ולמה אנחנו חוזרים לויקיפדיה? כי יש לי תחושה, ואולי סברה, שנובעת מכך שברק נמצא יותר מדי זמן בזירה הציבורית ויצא לנו להכיר את דרכיו, יודע שהוא לא זה "שהביא את יולי לפוליטיקה" ושגם העוזרים שלו שהוציאו את ההודעה לעיתונות קראו פעם את הערך בויקיפדיה על יולי תמיר שכולל ביוגרפיה פוליטית. ברק טען שהוא אחראי להבאתה של יולי תמיר לפוליטיקיה כדי להמשיך במיצוב שלו – אדם פרקטי ופרגמטי בלי מדינה ספייר שמוכן ללכלך את הידיים בעשייה בעוד שמבקריו, שלא נאמר מבקרותיו, הם חבורת ברברנים שמדברים גבוהה-גבוהה. ובכן, מר ברק – אף אחד לא קנה את זה שאתה מנהיג, מסתכל לאמת בעיניים, מחלק חמסות או מה שלעזאזל לא ניסית להעביר בקמפיין שלך, ובטח שלא נקנה את טענת הסרק הזו.

הערה בשולי סיום כהונתו של אולמרט: פוסט מודרניזם

שלוש אמירות הפכו את אולמרט בעיני לראש הממשלה הפוסט-מודרניסט הראשון בישראל:

1. "ראש ממשלה לא צריך אג'נדה"
2. "זה מקום העבודה שלי"
3. "שישראל תהיה מדינה שכיף לחיות בה" ענה כשנשאל מה מטרתו בתפקיד.

וכאן בעצם הכל מתחבר, כל הקיום של אולמרט כראש ממשלה, כל הוויתו במשרה הרמה במדינה – קץ האידיאולוגיה. עצם הקיום של קדימה, מעין שעטנז מפלגתי בורגני-אופרטוניסטי חסר כל אידיאולוגיה שהיא לא הקונצנזוס הרדוד והשטחי ביותר, הוא תפיסה חדשה לגמרי של מוסד המפלגה בחברה הישראלית. אם בעבר המפלגות היו התאגדויות על בסיס אידיאולוגי, שבטי או תרבותי, 'קדימה' היא התאגדות על בסיס סידור עבודה, מעין חברה עסקית ללא מוסדות דמוקרטיים שהמנהלים האמיתיים בה הם משרדי הפרסום, "איקאה החדשה" קרא לזה ח"כ גילאון. אולמרט הוא נער הפוסטר האידאלי עבור קדימה, אדם שלא מאמין באידיאולוגיות או בתורות ("לא צריך אג'נדה") אלא בפרגמטיזם רך, לא רואה בתפקיד ראש הממשלה שליחות ציבורית אלא "מקום עבודה" ובמקום הצגת חזון למדינה הוא מדבר על התחושה שתשרור בה ("כיף"). את הפוסט-מודרניזם הזה חשוב להבין כדי להבין את כהונתו של אולמרט. זה היה יתרונו אשר אפשר לו לדלג כאיילה מעל דוקטרינות נוקשות עליהן גדל וחונך (ע"ע ארץ ישראל השלמה) ולהפוך לבייליניסט בתפישותיו המדיניות וזה היה חסרונו שגרם לכולנו לאמץ את נאום "ההנהגה חלולה" של דויד גרוסמן, אותה חוסר משנה סדורה, אותה אקלקטיות אידיאולוגיות ואיזשהו חוסר כריזמה בסיסית. בשאלה האם ראש הממשלה או מנהיג או מנהל בחר אולמרט בתשובה של מנהל. מנהל מוצלח, מוכשר, אבל לא מנהיג.

יש לי כמובן עוד הערות על כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה אבל אותן אשאיר לפוסט ארוך יותר, חופר וקדחני.

מי רצח את אהרון ברק או ארבע הערות לשבת

פותחים את השבת ב'אדם הסביר' עם תמונה חדשה מגניבה משמאל שלי וארבע הערות לסדר בסגנון (צורני בלבד) יואל מרקוס.

1. מי רצח את אהרון ברק? עולם המשפט הישראלי ידע הרבה מאבקים ויצרים. עוזר לשר המשפטים בדימוס סיפר לי כיצד מנכ"לית המשרד ופרקליטת המדינה הפיצו שמועה בדבר זהות המינית של השר, משנה ליועץ המשפטי לממשלה עזב בטריקת דלת את הפרקליטות כאשר העדיפו פרופסור עליו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ופתח משרד בוטיק שהתמחה בניהול תיקים מסובכים מול המדינה תוך כדי שהוא מוציא לפרקליטות את המיץ, עוד פרופסור למשפטים שתלמידתו לא מונתה לשופטת עליונה פתח בוונדטה על גבי העיתון הנפוץ במדינה ובסוף מונה לשר המשפטים שהוציא את הנשמה לבית המשפט העליון. אבל נדמה לי, ויתקנו אותי חבריי המלומדים באם אני טועה, אך מעולם המאבקים והסכסוכים לא הגיעו לכדי כתיבת מחזה. עו"ד שמחה ניר, שהספיק להסתכסך עם לא מעט אנשים כנראה, עשה זאת וכתב מחזה בשם 'דוקודרמה'. במחזה מגולל עו"ד ניר את פרשת רציחתו הדמיונית של הנשיא כתוארו דאז ברק ופותח פרק חדש וזדוני ביחסים העכורים בתרבות הפוליטית בקהיליית המשפט.
2. העבודה והקואליציה – באמת שכבר נמאס לי ממפלגת העבודה. אם צריך למצוא משל שיגדיר היטב את מצבה אפשר לקרוא את  'גרין מייל' של סטיבן קינג שבו מתואר בפרטי פרטים כיצד הסוהרים צועקים "Dead man walking" כשהם מלווים אסיר כפות לכיסא החשמלי. אם חשבנו שאין עוד לאן לרדת אחרי 13 מנדטים כנראה שבאמת צדק ידידי ערן שפרמן כשאמר: "בבחירות האחרונות מפלגת העבודה קיבלה סטירה ויש בה אנשים שחושבים שהם קיבלו ליטוף". רק המחשבה שיחסי הכוחות בוועידת המפלגה שתכריע בגורל העניין שקולים היא מזעזעת שלא נדבר על כך שיו"ר ההסתדרות עופר עיני שאמור להיות מגן העובדים, מפעיל את כל משקלו הפוליטי למען כניסה לקואליציה בראשות שר האוצר הכי קפיטליסט בתולדות מדינת ישראל. יש לי לא מעט חברים במפלגת העבודה והם עושים עכשיו ימים כלילות על מנת לגייס עוד ציר וועידה ועוד מזכיר סניף כדי למנוע ממפלגת העבודה להיכנס לקואליציה ולהתרסק, וליבי איתם, אך השכל עם ברק, פואד ושמחון. הדבר הכי טוב שיכול לקרות כיום לשמאל הישראלי (ולפיכך לגישתי גם למדינת ישראל) הוא שמפלגת העבודה תיכנס לקואליציה. רק ככה היא תתרסק סופית, תאבד את זכות קיומה אחת ולתמיד, תקבל מכה כל כך קשה שלא תקום ממנה ותגאל אותנו מייסוריה. כי אם מישהו לא שם לב אנחנו אלו שסובלים. השמאל הישראלי חייב לברוא את עצמו מחדש ולהתנתק מהמסורות הישנות הקלוקלות שלו ואין מפלגה שמייצגת יותר את כל הג'יפה של מה שמכונה משום מה 'השמאל הישראלי' מאשר מפלגת העבודה. הגיע הזמן להשאיר אותה מאחורה, כי זקנתה כבר ביישה מזמן את נעוריה. ביי ביי מפא"י.
3. עדכון בנוגע לחזית שחרור הולכי הרגל – עד כה הצטרפו שני חברים חדשים למיזם צילום האופנועים והקטנועים שחוסמים לנו את המדרכות. עידו קינן ודרור לבנה הם החלוצים ויש לקוות שעוד רבים יבואו אחריהם.
4. גשר המיתרים – עקב עיסוקי החדש כעוזר פרלמנטרי אני נאלץ לשהות בבירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים (להלן: ירושלים) שלושה ימים בשבוע. לירושלים אין מרקם אורבני, היא בנויה שכונות-שכונות כאשר החיבור ביניהן מאולץ, התחבורה הציבורית בה עוד יותר פחות יעילה מאשר זו בתל אביב, ההתחרדות שלה מקרינה לכל עבר והיא מלאה בגרפיטי לאומני, גזעני ומלוכלך. ניתן למצוא בעיר כמה פנינות ומפלטים למה שע' הירושלמי כינה "Missed place תל אביבים" כמו הסינמטק, המושבה הגרמנית ועמק רפאים. אך הפנינה האמיתית של העיר, זו שנישאת אל-על ובכל יום כשאני מגיע לעבודה אני חוזה ביופיה וכשאני חוזר תל-אביבה אני מתפעם ממנה בשנית, היא גשר המיתרים המושמץ. למה מושמץ? כי נדמה שמאז שהלל שוקן אמר ששיפוץ היכל התרבות היא "לא פחות ברברית מהשמדת פסלי בודהה באפגניסטן" נדמה שלא הייתה יצירה ארכיטקטונית שעוררה כל כך הרבה רגשות ותגובות קיצוניות. נהגי מוניות שמעולם לא הרהרו בארכיטקטורה מבקרים את סגולותיו האדריכליות, סטודנטים לתקשורת מתדיינים באיכויתיו הפיזקליות ויכולותו לעמוד במשא השלגים בחורף וד' שדווקא כן לומד פיזיקה מאמץ שיח פמיניסטי רדיקלי ואומר שמטרתו של הגשר היא לזקוף את איבר מינו של לופוליאנסקי. כנראה שירושלים כל כך מקולקלת שהיא קלקלה גם את הירושלמים וגרמה להם לא להעריך יצירת אומנות ראויה לשמה כמו גשר המיתרים. אפשר רק להתמוגג מהמחשבה כיצד הוא יראה שהרכבת הקלה תיסע עליו.

← לדף הקודם — לדף הבא →

• פוסטים אחרונים

  • שלום או כיבוש רצועת עזה
  • הרהורים על השמאל, מבקשי המקלט ודרום תל אביב
  • נאום בועידת מרצ
  • עשור לאירועי אוקטובר \\ נצרת [פוסט אורח]
  • הצהרת הנאמנות רעה לישראל

• ארכיונים

  ארכיונים בחירת חודש יולי 2014 פברואר 2014 דצמבר 2011 אוקטובר 2010 ספטמבר 2010 יוני 2010 מאי 2010 אפריל 2010 דצמבר 2009 אוקטובר 2009 ספטמבר 2009 אוגוסט 2009 יולי 2009 יוני 2009 מאי 2009 אפריל 2009 מרץ 2009 פברואר 2009

• מנוי RSS \\ רססו אותה

  

• האדם הסביר בהצעה מפתה

  הרשמה למנוי בדואר אלקטרוני

• עקבו אחרי בטוויטר \\ צוויץ צוויץ

  

• Facebook \\ תגידו שלום בפרצוספר

  

• משתמש (חופשי) גאה

  

• מה קורה פה?

  האדם הסביר מופעל על ידי נמרוד ברנע, רץ על וורדפרס, צורך מינונים גבוהים של אבידניום ומשדר פוסטים בנושאי פוליטיקה, תרבות, תחבורה, כלכלה ותקשורת.

• קישורים

  • IUSY – International Union Of Socialist Youth
  • אילן גילאון – האנשים תחילה
  • המקום הכי חם בגיהנום
  • העוקץ
  • חברה – כתב עת סוציאל-דמוקרטי
  • על בני אדם וחיות אחרות – רם-און אגמון