חזית שחרור הולכי הרגל

אתמול (יום א') נסעתי לוועידת מרצ במשכנות רות דניאל ביפו עם חברי נעמן סער. מכיוון ששנינו גם סטודנטים חסרי ממון וגם מאמינים בתחבורה בת-קיימא נסענו באוטובוס לשם. קצת לפני התחנה הראשונה  של קו 25 ברחוב אלנבי הבחנתי באופנוע ארור שחונה במרכז המדרכה ומאלץ את כל הולכי הרגל לתמרן סביבו על מנת ללכת בצורה תקינה וסדירה. חוסר האכפתיות של בעל האופנוע מהשלכות מקום החנייה שלו הרתיחו את דמו של האדם הסביר (יש איזה ציטוט יפה של הנשיא כתוארו דאז ברק על זה) וכך מצאתי את עצמי רושם את מספרו של כלי הרכב ומצלצל למוקד 106. במהלך ההמתנה הבחנתי כי לאורך כל הרחוב חונים אופנועים וקטנועים בצורה שמפריעה להולכי הרגל ברמות אלו ואחרות. 16032009018

זה כבר היה יותר מדי. אחרי בירור שערכתי עם סגנית ראש העיר מיטל להבי, ידידי יואב לרמן ופקח תנועה של עיריית ת"א-יפו התגלו לי הפרטים הבאים:

מכיוון שנושא התחבורה בת הקיימא בוער בעצמותי החלטתי לקחת יוזמה ולטפל במפגע. בשביל השלב הראשון של ביעור הנגע אני זקוק לכם, הגולשים המעורבים, אלו שבשבילם תוכן גולשים זו לא מילה גסה והם כבר חרשו עשרות פעמים את מפת ה'מטרו-רגל'. מה אני מבקש? תמונות. היום שיחקתי קצת ב-E71 שלי וצילמתי לא מעט אופנועים וקטנועים הורסים לנו את המרקם העירוני.

ניתן למצוא את כל התמונות בחשבון הפליקר החדש שלי (אל תצפו ליותר מדי, יכולות הצילום הלכו אצלנו במשפחה לאחותי). אני פונה אליכם, גולשים, קוראים, תושבי תל אביב-יפו וסתם אזרחים שאיכפת להם – צלמו את המפגעים התחבורתיים שיוצרים לנו האופנועים והקטנועים ושלחו אותם אלי ל-nimrodbarnea at gmail.com ואני אעלה אותם לפליקר (עם קרדיט כמובן). זה יהיה השלב הראשון, איסוף התמונות ויצירת הוכחות ויזואליות חותכות להכרח בשינוי המדיניות הקלוקלת הזו. מודאגים לגבי השלב השני? תשאירו את זה לסחבק. עדכונים בקרוב.

גילוי נאות: הכותב כיהן כמנהל מטה הבחירות המקדימות של מיטל להבי וחבר בהנהלת סניף ת"א-יפו של מרצ

16032009017

16 במרץ, 2009 | בנושאים: כללי | 26 תגובות 

ניאו-ליברליזם והוצאות קשר עם הבוחר

אמנון מרנדה פרסם היום ב-Ynet ידיעה בשם '"קשר לבוחר" בכנסת: ג'י.פי.אס ורדיו דיסק'. מהמרכאות סביב קשר לבוחר אנחנו למדים כי הכתבה לא באמת מאמינה כי ההוצאות הללו בעלות זיקה כלשהי לקשר עם הבוחר. ואכן, למרות שכדובר אני נתון לחסדיו של מרנדה, בחרתי לגעת בפוסט הזה שהוא הסנונית המבשר על בוא האביב בשלל ידיעות, כתבות, פוסטים, וטוקבקים על הוצאות קשר עם הבוחר. כותרת הכתבה: "לצורך "קשר עם הבוחר" הוציא הח"כ לשעבר אליהו גבאי מהמפד"ל את הסכום הגבוה מכל חבריו, יותר מ-93 אלף שקל – כולל יותר מ-14 אלף עבור מחשב נייד." ומייד אנו למדים על היחס של הכותב לסוגיית הוצאות קשר עם הבוחר.

אחת הבעיות המרכזיות של הניאו-ליברליזם הוא הדה-דמוקרטיזציה שהוא מוביל. הניאו-ליברליזם שואף להפוך הכל סחיר, לשחרר את השוק מכבליו, לתת להון וליד הנעלמה לעשות סדר. נקודת המוצא שלו היא שכמעט כל התערבות ממשלתית היא שלילית ורק גורמת לנזק, גם אם היא נובעת מרצון טוב. אחת הדרכים המרכזיות שבהן הוא עושה זאת היא דה-לגיטימציה של הפוליטיקאים והפוליטיקה. כי בסופו של דבר, אלו כלים עומדים בפני הציבור הרחב והאזרח מן השורה כדי להשפיע על המציאות? המערכת הפוליטית. בישראל, למרות שהרבה אזרחים לא הבינו את זה בבחירות האחרונות, מתקיימת שיטת ממשלת פרלמנטרית. הכוח בישראל נמצא בידי הפרלמנט, קרי הכנסת. על מנת לשנות את המציאות בצורה דרמטית יש לצבור כוח בכנסת. כל עמותה או ארגון חוץ פרלמנטרי יהיה לעולם חלש מסיעה בכנסת. הרי בשורה התחתונה העמותה שואפת להשפיע על הכנסת או כמו שאילן מספר את הבדיחה על האדם שהולך לרופא ושואל: "דוקטור, אפשר לקבל סיפיליס מישיבה על אסלה?" והרופא משיב: "כן, אבל הרבה יותר נוח לקבל סיפיליס במיטה."

ובכן הכל מתמצה, ההבנה שחברי הכנסת הם בעצם יחידת העלית של המערכת הפוליטית. דורון רוזנבלום הנפלא לקח את המטאפורה הזו קצת יותר מדי קדימה וכתב מאמר בשם "הקרביים והג'ובניקים" שבו מוצגים שני סוגים של פוליטיקאים: הג'ובניקים הם "אותם פוליטיקאים המונעים על ידי הרצון לזכות ולשרוד בג'וב ותו לא: תמיד יתברגו לתפקידים חסרי סיכון או תועלת, אך מתגמלים (…) בלי שמץ של אומץ אישי, בלי להועיל בדבר, כל שנדרש מהם הוא להפגין כרכורי חן קונסנסואליים" בעוד הקרביים הם: "מי שנכנסו לפוליטיקה כדי להזיז משהו מעבר לעצמם, לפרוץ דרך, לשכב על הגדר בשביל מה שהם רואים כטובת המדינה".

ואכן כך בעצם מתחלקת הפוליטיקה: נבחרי ציבור שרואים את עצמם כאליטה משרתת וכמה אפסים מושתנים שנמצאים שם כדי לרפד את הישבן שלהם, להנות ממנעמי השררה ולסעוד במזנון הכנסת ומסעדות יוקרה לסירוגין. האינטרס של הניאו-ליברלים הוא ליצור מצג שווא כאילו כל הפוליטיקאים הם מהסוג האחרון והנבזה. כך היא מערערת את כוחה של המערכת הפוליטית. במקום להציג גם דוגמאות חיוביות (כמו שאופנן עושה) לפוליטיקאים שנלחמים למען טובת הכלל, בעלי ההון משתמשים בכל האמצעים שעומדם לרשותם ובכל הכוח כדי להציג את הפוליטיקאים כחבורת עסקנים בזויים ומלוכלכים. בשלב הזה מתחילה גם הצביעות לגבי האמצעים שפוליטיקאי צריך להשתמש בהם. על מנת להיות גורם משפיע פוליטיקאי צריך כוח (חנן כהן ניסח את זה יפה). בשביל כוח צריך מוקדי שליטה, לעצב את דעת הקהל וקבוצת תומכים מאחוריך. זה דורש כל מיני דברים: עסקנות מפלגתית למשל, מרדף אחרי התקשורת, פנייה ללא הרף למצביעים ולקבוצות שונות, פשרות ויצירת קואליציות וגם קשר עם הבוחר.

תקציב הוצאות קשר עם הבוחר הפך להיות מה שמכונה בעולם התקשורת calendar dates (שם מטומטם, אני יודע). מעין אירוע שמתקיים אחת לשנה בתאריך קבוע קורה משהו. במקרה שלנו הכנסת מפרסמת את דף הוצאות קשר עם הציבור. התקשורת והבלוגספירה מאוד אוהבים להתמקד ב'דף לבוחר', להגחיך את הוצאותיהם ולהציגם כשודדי הקופה הציבורית. ועל מה אנחנו מדברים? 49 אלף ש"ח בשנה. תקציב מדינת ישראל שנה שעברה מנה למעלה מ-300 מיליארד ש"ח, כל תקציבי ההוצאות עם הקשר לבוחר, גם בוחרים במקרה הקיצוני שבו כל הח"כים, כולל השרים, מנצלים את תקציבם עד תום ושוכרים לשכה מחוץ לכנסת, מדובר ב-0.00276 אחוז מהתקציב (ותודה לשחר על הסיוע בחישוב). מספר האינצ'ים שתקציב קשר לבוחר מקבל בתקשורת הוא הרבה יותר ממה שתקציב החזר החובות של מדינת ישראל שהוא בערך 30% מהתקציב מקבל.

ברור שיש מקרים קיצוניים ומוגזמים של חברי כנסת שחורגים מתקציבים ורוכשים צעצועים הזויים, אבל גם אז אני לא מבין למה זה צריך להשתרע על גבי עמודים שלמים. לא ברור לי מה לא תקין בכך שחבר כנסת מוציא 2,399 ש"ח על GPS או שיו"ר האופוזיציה רוכש כיבוד ב-15,000 ש"ח. בדרך כלל הניאו-ליברלים דוגמאת שטרסלר מאשימים את תומכי ההוצאה הממשלתית הגדולה בפופוליזם. מי שבעצם פופוליסט כאן זה הניאו-ליברלים האוררים שמנסים להכתים את הפולטיקה ולציירה כאיזה סרח עודף על החיים הציבורים על מנת לשמר את מעוזי כוחם.

קריאה מומלצת:

15 במרץ, 2009 | בנושאים: כללי | 29 תגובות 

כוחה של הפיזיולוגיה

[נספח להצהרת הכוונות: לא התכוונתי להפוך את 'האדם הסביר' לבמה לסוגיות אישיות. אני די סולד מכך, למרות שגם אני קורא מספר בלוגים אישיים מרתקים כמו שזה שמומלץ עליו בתחתית. הרעיון היה לתרום, במידת מה, לשיח הציבורי-פוליטי-תרבותי שמתרחש במרשתת. אך כנראה שחג הפורים והחופשה הוציאו אותי משגרת העבודה הפרלמנטרית וגם בנפשי התגבשה רשומה אישית.]

מזה שנים ארוכות אני מנוי על הבלוג "לשאוף לנשוף" של אריאלה רביב. למען האמת אני קורא את אריאלה עוד מימיה ב'בננות.קום' וב'במה חדשה'. יצא לי אפילו להתכתב איתה בדוא"ל ולצ'וטט איתה קצת ומעבר לכך שהיא בלוגרית וכותבת נפלאה היא גם בן-אדם נחמד ומקסים. ולמה אני מספר את זה? לא כדאי להלל את שבחה של אריאלה ולקוות לאיזה לינקוק שיקפיץ לי את הסטטיסיקה, אלא בגלל פוסט שהיא כתבה, יותר נכון פוסט שהוא קישור למאמר שלה ב'מקו' על כך שנשים לא אוהבות סקס. ידידה שלי א' טענה בפני במשך חודשים ארוכים שהיא בעצם לא אוהבת סקס, עסקנו בניתוחים נפשיים-פסיכואנליטיים של העניין וחפרנו עד גלעין האישיות הפרוידיאנית. לא מצאנו תשובה. לאחר כמה חודשים קיבלתי שיחת טלפון מא' עם בשורה מחקרית-מדעית בפיה:  בכתבה שפורסמה בכתב העת 'מנטה' סופר על דלקת וגינאלית נוראית בשם וסטיבוליטיס אשר סיבותיה אינן ידועות ולא נמצא מרפא למכאוביה. הוסטיבוליטיס הופכת את קיום יחסי המין לפעילות כואבת ודואבת עבור נשים ואף נודעה בשם "הדלקת שגורמת לבני הזוג להיפרד". "אתה מבין, מכל הדיבורים האלה על נוירוזות נפשיות ותסביכים מתברר שהכל פיזיולוגי, יש לי דלקת ואני לא יכולה רפואית ליהנות ממין."

חשבתי על הטיעון של א', שממזער את הצדדים הנפשיים של התופעה, כשקראתי את עיתון "הארץ" היום בצהריים. "שעת אפס? מחקר חדש קורא להתחיל ללמוד ב-11" הייתה כותרת הכתבה ו"בית ספר בריטי יוזם פתרון מהפכני לבעיית ערנות התלמידים בבקרים" הייתה כותרת המשנה. במחקר שנערך באוניברסיטת אוקספורד גילה פרופסור ראסל פוסטר התגלה התגלה הבדל באיכות הזיכרון של מתבגרים בשיעור של 9% בין 9:00 ל-14:00. במחקר שנערך בישראל לפני מספר שנים התגלה כי השעה שבה יכולתם של התלמידים לקלוט חומר חדש בצורה מיטבית היא 10:00. עוד התגלה כי הנוער הישראלי ישן פחות מאשר מקבליהם האירופאים. השינויים בשטח שהתבצעו כתוצאה מהמחקרים היא איסור שעת אפס בישראל והתחלת הלימודים רק לאחר 8:00 וביה"ס בריטי מהפכני במונסקיטון בצפון מזרח אנגליה שיתחיל את לימודיו רק מהשעה 11:00.

לקוראי הבלוג שלא מכירים אותי, ומכיוון ש'האדם הסביר' הוא שחקן חדש בבלוגספירה אני לא מניח שיש רבים כאלה, אספר כי בגיל ההתבגרות התגלו אצלי בעיות במה שרופאי מעבדת השינה כינו "תזמון בשינה". אותו תזמון בשינה הוא מה שרבים מכנים השעון הביולוגי, אותה מערכת פנימית שמסדירה אצלנו את שעות היקציה וההירדמות. בכיתה ח' לערך החלו אצלי בעיות קלות של קשיים בהירדמות אשר הפכו בכיתה ט' לחוסר יכולת לנהל סדר יום במקביל לשעות ערותם של רוב תושבי כדור הארץ הצפוני. רבים סברו כי מדובר בתסמינים לבעיות התנהגותיות של חוסר יכולת להסתדר בתוך המערכת הבית ספרית. ההורים אף חשבו כי אולי מדובר חלילה בבעיות נפשיות כלשהן שקשורות לגיל ההתבגרות או למבנה האישיות שלי.  ההשלכות של הירדמות ב-5:00 או 7:00 היו התעוררות ב-15:00 במקרה הטוב, ופעמים רבות גם בסביבות 17:00 ו-18:00 אשר להערכתי נבעו מעלייה בשיעור המלטונין, הורמון השינה במוח, בשעות הצהריים. אל דאגה, סיימתי בגרות (אפילו בהצטיינות), אבל התקשורת שלי עם הסביבה השתבשה. מכרה אחרת שלי, ת', שלומדת חינוך אנתרופוסופי, הסבירה את השינוי בגילאי התיכון בכך שעל פי הגישה האנתרופוסופית מרבית הילדים עד גיל שבע "ישנים" ואין לנסות לעורר אצלהם גירויים ורק לאחר מכן הם "מתעוררים" ובשלים לספוג את העולם שסביבם. אני לטענת ת',התעוררתי מוקדם מדי והייתי צריך 'לישון' בגילאי 18-15. כצפוי במהלך הצבא התיישרתי לחלוטין מאימת המערב הפרוע המכונה דין משמעתי והתעוררתי ב-6:00 כמו גדול. לאחר השחרור, ואפילו קצת טרם לכן, שבתי לסורי והתחלתי להתעורר באופן קבוע בשעות שהן לאחר 11:00, מה שקרוי בבית הוריה של זוגתי "התחזרות שינה".

קשה להפריז בהשפעה של בעיות התזמון בשינה שלי על מהלך חיי הבוגרים. כמעט כל מיני שמכיר אותי, ובטח אלו שמכירים אותי מספר שנים, נפגעו לא אחת מנטייתי לשינה בלתי סדירה ובשעות לא סבירות ('האדם הסביר' עלאק) שבאו לידי ביטוי בהברזות וביטולים בדקה –90. הברזתי לבנות זוג, נעדרתי מפגישות פוליטיות מכריעות, פוטרתי מספר פעמים והפסדתי אינספור הזדמנויות. בשלב מסויים הדבר נהפך למעגל קסמים כאשר הסביבה עוקצת אותי על חוסר הנורמטיביות בשינה שלי ואני מרגיש חרא עם עוד איחור, הברזה או פאשלה. שלא יתקבל הרושם הלא נכון, בסך הכל רמת התפקוד שלי היא הרבה מעל הממוצע, הספק ביצוע המשימות שלי הוא אדיר והצלחתי לרשום לא מעט הישגים והצלחות גם עם בעיות שינה אלו ואחרות. אך הבעיה הזו הפכה למעין ביב שופכין אליו מתנקזים כל הקשיים והאתגרים שלא עמדתי בהם בחיים, מעין חור שחור שכל הג'יפה של החיים נשאבת אליו. כשקראתי את הכתבה ב"הארץ" היום חשבתי איפה הייתי עם באמת היו מתחילים את בית הספר ב-11:00 (בהנחה שזה היה עובד ולא גורם לתלמידים, ולי ביניהם, ללכת לישון מאוחר עוד יותר), אולי כל זה היה נחסך ממני, אולי אם התופעה הפיזיולוגית הזו בקרב בני נוער הייתה מאובחנת טרם לכן ומיושמת, לא הייתי מפתח כל כך הרבה תופעות לוואי שליליות. בראיון שנערך לא מזמן ב"גלריה" עם המנהל החדש של המדרשה לאומנות בבית ברל, האמן המבריק והעולה דורון רבינא, נכתב כי מכריו מודעים למנהגו להתעורר בשעות הצהריים המוקדמות בלבד. כתבות מסוג זה גורמות לי להרגיש פחות מצורע סדר יום שכזה ושיש עוד אנשים לא מנהלים סדר יום תקין.

10 במרץ, 2009 | בנושאים: כללי | 10 תגובות 

דיבורים של רצ מפ"ם

אחת הבעיות המרכזיות של מרצ, חד"ש ומפלגת העבודה היא שהוא חי בעבר. ב"חי בעבר" אני מתכוון אנרכוניסטי, תפיסתו את הציבור והחברה היא מיושנת, עולם המונחים שלו לא מעודכן, הפער הטכנולוגי שלו ניכר, מרבית נציגיו בכנסת מעל גיל 50 והוא דוחק צעירים, התקשורת שלו עם העולם החיצון ועם החברים בו היא מעשור אחר ובכלל הוא קצת עבש ורדום כזה. "דיבורים של רצ מפ"ם" זה ביטוי ששאוב מהגזבר של מרצ, גבי דאוס. בכל פעם שהשיחה שמתנהלת לידו עולה מעבר לממשי ומגיעה לספירות אידאולוגיות מעיר דאוס כי "אלו דיבורים של רצ מפ"ם" ומבטל אותם בזלזול, קורא למתדיינים לחזור לכאן ולעכשיו. אינני יודע עם הבעיה של השמאל הישראלי היא נטייתו להקדיש חלק ניכר מהזמן לדיונים אינטלקטואלים עם ערכים, אבל אני כן יודע שהשמאל הישראלי מדבר יותר מדי על רצ ועל מפ"ם.

דיבורים על רצ ומפ"ם התנהלו באינטנסיביות רבה בשיח הפנימי של מרצ לאחר הכישלון בבחירות האחרונות. מרצ, אשר הוקמה מאיחוד בין מפ"ם, רצ ושינוי (איחוד שממנו נשארו רק רצ ומפ"ם), עדיין מחלוקת למחנות שנגזרים ממפלגת האם (בניגוד לטענתו של יו"ר מרצ ויוצא מפ"ם ג'ומס באחד מאמצעי התקשורת). מבחינת מפלגות האם הכישלון של הבחירות האחרונות הוביל לכך שמרצ תיוצג על ידי שני יוצאי מפ"ם (חיים "ג'ומס" אורון ואילן "האשדודי" גילאון) ונציג של "התנועה החדשה" ניצן הורוביץ, כאשר הנציגה הבכירה של רצ, זהבה גלאון, לא תהיה בכנסת. מספר השלכות המקושרות לרצ-מפ"ם: המבכים על אי-היבחרותה של זהבה היו מקרב רצ (שריד ואלוני), בהנהלת מרצ שהתקיימה לאחר מכן אמר חבר יו"ר האגף לאיגוד מקצועי במרחב ת"א של ההסתדרות מטעם מרצ ציון אלגריסי כי הזכר האחרון של רצ אבד אחרי שגם זהבה וגם רן כהן לא ייצוגו בכנסת, דובר מפ"ם לשעבר, רן מלמד, הפיץ דוא"ל בין כל חברי וועידת מרצ ובו כתב: "מאז ומעולם היתה הרגשה שאנשי רצ לא ממש רוצים באיחוד הזה שנקרא מרצ. ועכשיו הגיע הזמן לחיסול החשבונות. לאחר 16 שנים בהם עמד בראש מרצ איש תנועת רצ, או מישהו שרצ דחפה כי התאים לעמדותיה המדיניות, הגיע השינוי." לעומתו כתב רועי ילין, דובר של זהבה גלאון בעבר כי: "כשמרצ קמה ב-1992, הרוח השלטת בה הייתה הרוח של רץ, שממנה הגיעו שולה אלוני, יוסי שריד וזהבה גלאון. זאת הייתה תנועה לא ממסדית, קצת אנרכיסטית, חצופה, שאהבה לשחוט פרות קדושות. במשך הזמן מפ"ם, המרכיב השני בחבילה, השתלטה עליה. מפ"ם היא תנועה ממוסדת, מיושבת, כבדה ועייפה, שהמאפיינים השמרניים שלה מבוססים על הקיבוצים. […] הם בנו את מרצ בדמותם והעמידו בראשם את ג'ומס, חבר כנסת אלמוני עם טמפרמנט של מפ"ם ההיסטורית. […] הם לא ניסו לפרוץ לקהל רוסי, לא הושיטו יד למזרחיים, התנגדו לעתירה לפרסום עדויות וינוגרד כדי לתת לציבור לחשוב לבד, התנתקו מרופאים לזכויות אדם, מחסום וואטש וארגוני הסחר והזנות." לא רק שלא זכורים לי שאנשי רצ ניסו לסגור חשבונות אלא דווקא היו שיתופי פעולה פוליטיים פורים בין יוצאי מפלגות האם: שריד (רצ) וג'ומס (מפ"ם) המליכו ביחד את שריד ליו"ר על חשבון אלוני (רצ), אבו וילן (מפ"ם) וזהבה גלאון (רצ) החזיקו ברית פורה, רן כהן (רצ) ואילן גילאון (מפ"ם) עבדו ביחד מיום הקמת מרצ. לא זכור לי גם ששריד, אלוני או זהבה ניסו לפרוץ לקהל הרוסי, להושיט יד למזרחים להתנתק מרופאים לזכויות אדם (יו"ר רופאים לזכויות אדם ד"ר-ד"ר דני פילק הוא אחד האנשים הקרובים ביותר לג'ומס) ואני מקווה מאוד שגם אנשי רצ התנתקו מ"ארגוני הסחר והזנות" כדבריו של ילין.

הנזק המהותי שנגרם לשמאל הוא לא מהאיזכורים הבלתי פוסקים של רצ ומפ"ם אלא מכך שהם מייצגים תופעה עמוקה בהרבה. תופעה של לחיות בעבר, כפי שציינו קודם. המסורות הפוליטיות של המפלגות (חד"ש, מרצ והעבודה), התרבות הפוליטית שלהן, דמויות המופת שלהן, הבריתות ההיסטוריות שלהן, האירועים המכוננים שלהן – כולם עתיקים, עבשים ולא רלוואנטים. במרצ עדיין מדברים על מנהיג מפ"ם ההיסטורית יעקב חזן, במפלגת העבודה תולים תמונה ומנכסים את בן-גוריון בכל הזדמנות, בחד"ש, שהיא אפילו לא מפלגה אלא חלק מ"חזית רחבה יותר" כפי שאמר לי אחד מפעיליה, אלא מק"י שהיא בערך 70% מחד"ש, היא מפלגה "מרקסיסטית-לניניסטית" כמו שהזכיר לנו בבלוג 'תודעה כוזבת', שבתקנונה כתוב "חבר מפלגה חייב לשמור על אחדות המפלגה, לקיים את המשמעת המפלגתית, ולהגן על המפלגה, עקרונותיה ומדיניותה" ובכלל, יש איזו תחושה שברל כצנלסו ויגאל אלוןן מוזכרים כאן יותר מדי לאחרונה.

חד"ש היא אולי המפלגה שעשתה את המאמץ המוצלח ביותר, באופן יחסי ביותר, מבין המפלגות לזנוח את האנרכוניזם הזה. הסקציה היהודית-תל-אביבית של חד"ש ובעיקר אנשי דב חנין ו'עיר לכולנו' שתומכים בחד"ש, היא מה שמכונה בחלק מהמקומות "הבועה התל-אביבית" ואכן בבחירות האחרונות ראינו את דב חנין מאורח כבוד מלכים בפאב המנזר שממוקם היטב בלקסיקון תרבות הבילוי של צעירים תל-אביבים מההאוכלוסייה השבטית שמזוהה עם השמאל, לא מעט פעילים צעירים ביחס לשנים עברו, אתר אינטרנט ובלוג מתוחזקים היטב והפקת פנקס אופנתי לחד"ש. מעבר לכך הם השיקו את קמפיין "שמאל vs שמאל חדש" שבו מוצגת מרצ הזקנה, המנותקת והעסוקה בהצהרות חסרות קשר ברומו של עולם אל מול חד"ש הצעירה, הנחושה, ההחלטית והמגניבה, הציגו נוכחות מרשימה בבלוגספירה שלא זכתה להצלחה רבה במציאות וכמובן הגו את הסיסמא שתוכנית אני מסכים איתה "בונים שמאל חדש". המייצג המרכזי של השמאל החדש הזה אליבא דחד"ש הוא לא אחר דב חנין שזוכה לפולחן אישיות. הבעיה עם המאמץ הזה, מעבר להיותו מאמץ פרסומי-שיווקי-תעמולתי גרידא ולא שינוי אמיתי בחלקות המצביעים או באופיה של חד"ש ובמוסדותיה, הוא שעולם המושגים של המנהיג המיועד חנין נמצא לפני 90 שנה בהירצחה של רוזה לוקסמבורג. הניסיון היחיד של מפלגת העבודה היה לנסות להציג את יריב אופנהיימר ועינת וילף, חברים וותיקים במפלגת העבודה ופריימריסטים כושלים בסיבוב השני והשלישי, כ"פנים החדשות" של מפלגת העבודה. מרצ התמקדה בניצן הורוביץ בן ה-44 ובמסיבה ב'אפטרמנט' כדי למשוך צעירים. כל הניסיונות המתוארים היו ניסיוניות שיווקים-שטחיים בלבד, היה כאן מאמץ תדמיתי שלא לווה בשום שינוי פנימי מהותי. הפעם האחרונה שלשמאל הישראלי היה נציג מתחת לגיל 35 הייתה כשמוסי רז נכנס לכנסת ב-2000 לשלושת רבעי קדנציה אחרי שחיים (ג'ומס) אורון התפטר לאחר שמונה לשר החקלאות. הצעירים נדחקים בעקביות בכל מוסדות המפלגות הללו, מעמדות השפעה וממקומות ריאלים ברשימה לכנסת. אף אחד מהח"כים של המפלגות המדוברות לא מנהל את חשבון הפייסבוק שלו בעצמו, או אפילו יודע לעשות זאת, פרט לניצן הורוביץ הח"כ הטרי.

מחיקת העבר הוא חלק הכרחי מכל תנועה המבקשת לעשות קפיצה היסטורית, לשנות את המציאות, לכפוף קצת את כ

4 במרץ, 2009 | בנושאים: כללי | 13 תגובות 

שלוש הנחות יסוד שקרסו ומסקנה אחת

מערכת הבחירות האחרונה היוותה את נקודת השפל הגדולה ביותר של השמאל הישראלי. חלק מהכישלון נבע מהנחות יסוד שגויות, תפיסות עולם שאבד עליהן הכלח, קונצפציות שגויות ועיסוק תמידי בהאשמת הגורמים החיצוניים בכישלון בבחירות. אחד הצעדים ההכרחיים לבניית השמאל הישראלי מחדש הוא הצגת הקונצפציות השגויות והפרכתן על מנת להשאירן בפח האשפה של ההיסטוריה ולהתקדם הלאה משוחררים מהמטען המכביד והשלילי הזה.

שלוש הנחות יסוד שקרסו:

  1. קדימה והעבודה יצטרפו לקואליציית בראשות נתניהו – זמן קצר לאחר בחירותו אמר יו"ר מרצ ח"כ חיים (ג'ומס) אורון בשיחה עם הנהגת צעירי מרצ כי ביום שאחרי הבחירות "קדימה והעבודה יפתחו בתחרות ריצה מי תגיע ראשונה לקואליציה עם נתניהו והימין." הטיעון הזה היה חלק מרכזי מהקמפיין של מרצ. הסיסמא "יותר מרצ – פחות ביבי-ליברמן"  התנוססה על שלטי החוצות כשהלכה למעשה התברר שגם הצבעה לקדימה ולעבודה היא פחות ביבי-ליברמן. המניעים לכך שונים בכל מפלגה. בעוד שבמפלגת העבודה אהוד ברק חושק עד קצות אצבעותיו להיות שר ביטחון ולעשות מעשה משה דיין אשר נבחר מטעם המערך וערק לשמש כשר בממשלת הליכוד, יש הסכמה כללית במפלגת העבודה, גם מצד תאבי שלטון דוגמאת פואד בן-אליעזר ובוז'י הרצוג, שבלי שהות באופוזיציה אין להם עתיד וזכות קיום. בקדימה, אשר הולכת לאופוזיציה בגאון, ניכרת הקורלציה בין עמדות הח"כים למפלגות האם שלהם. בעוד שרמון, איציק ושי חרמש יוצאי חלציה של מפלגת העבודה לוחצים להיכנס לקואליציה, לבני, שטרית ואפללו, האקס ליכודניקים, אומרים שישרתו את העם מהאופוזיציה (קרדיט לאורי ולאיתמר על אבחון התופעה). אכן, זהו חלק מסוד הצלחתו של הליכוד, ההשלמה עם דין הבוחר וההליכה לאופוזיציה, בניגוד מוחלט למפלגת העבודה תאוות פירורי השלטון שתמכור את כל מה שנשאר מהמצע והמורשת שלה תמורת סגן שר ויו"ר וועדה זוטרה. במשך שנים טענו במרצ שהצבעה למרצ היא הדרך היחידה לשים את הקול שלך ב"כספת", כך שמרצ הטהרנית תצטרף רק לממשלה שתעמוד קרוב מאוד לקווי היסוד שלה בעוד שכל שאר המפלגות יכנסו לקואליציה בכל מחיר. הנחת יסוד זו קרסה, בעוד שקדימה והעבודה מפנות את גבן לנתניהו והולכות לשרת את העם מהאופוזיציה.
  2. השפעתן של תנועות נוער– ל"תנועות הכחולות" היה שמור במשך שנים מקום של כבוד בשמאל הישראלי. רבים מבוגרי השומר הצעיר כיהנו בתפקידים בכירים, שמעון פרס היה מזכ"ל הנוער העובד והלומד ובמשך לא מעט עשורים שימשו תנועות הנוער בתפקיד משפיע ומשמעותי בהוויה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. קשה לשים את האצבע על נקודת הזמן שבה תנועות הנוער הפכו לנון-פאקטור בפוליטיקה הישראלית, אך יש לנתח את שתי מערכות הבחירות האחרונות לכנסת אשר התאפיינו במעורבות שיא כמעט חסרת תקדים ברבע המאה האחרונה של תנועות הנוער. בבחירות 2006 הניצחון של מנהיג הפועלים עמיר פרץ, אדם שלא מתבייש להגיד את המילה "סוציאליזם", בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה הביא להתעוררות והתגייסות בקרב התנועות הכחולות. בקרב הנוער העובד והלומד, קבוצות הבחירה, מחנות העולים ואפילו חלקים נרחבים מהשומר הצעיר התגייסו כפי שלא התגייסו מאז שנות ה-50 למערכת הבחירות הזו. קני התנועות הפכו ערניים מתמיד, גרעיני הנח"ל התגייסו למען המטרה ולמתבונן מהצד נדמה היה כי התנועות הכחולות מחזירות עטרה ליושנה. גם במרצ קרה תהליך דומה עם הכרזת מועמדתו של ג'ומס ליושב ראש מרצ. השומר הצעיר, אשר בשנים האחרונות חלה היחשלות בזיקה בינו לבין מרצ, התעורר והתגייס למען האב טיפוס של השמו"צניק – ג'ומס. חלקים גדולים מהשומר הצעיר שלא היו מעורבים קודם במרצ הפכו לפעילים מפלגתיים מן השורה חדורי עשייה, גרעינים של תנועת הבוגרים של השומר הצעיר לקחו על עצמם את ניהול המטות האזוריים של מרצ ובבחירות המוניציפאליות שנערכו זמן קצר אחרי בחירתו של ג'ומס ליו"ר מרצ השמו"ץ נתן כתף משמעותית וחריגה בהיקפה במצבת כוח האדם של מתנדבי בבחירות. כמי שהיה פרק זמן קצר חלק ממטה הבחירות של מרצ אני יכול להעיד שהתגייסות כזו של השומר הצעיר לא נראתה מעולם למען מרצ. האם המעורבות הערה של תנועות הנוער באה לידי ביטוי במניין הקולות? העובדות מצביעות שלא. שתי מערכות הבחירות האלה סיפקו לנו את ההוכחה לכך שלתנועות הנוער יש השפעה מזערית, אם בכלל, על הבחירות והפוליטיקה בישראל.  האם ניתן להסיק מכך חד-משמעית שתנועות הנוער לא רלוואנטיות למערכת הפוליטית? אינני סבור כך. אבל כן ניתן לומר, בביטחון רב, כי בהסתמך על שתי מערכות בחירות ייחודיות מאוד ברמת ההתגייסות של התנועות הכחולות, כוחן דל ביותר. בישראל של 2009 תנועות הנוער כבר לא מהוות בית יוצר למנהיגות. הן לא משפיעות על סדר היום של החברה הישראלית. הן לא משנות תודעתית את חניכיהן ולא מגיעות מבחינה מספרית לגודל משמעותי. הגרעין הקשה של תנועות הנוער הוא חבורה של אנשים אידאולוגים, רציניים שעולמם הערכי קרוב לשלי, אך לא משם תבוא הישועה לשמאל הישראלי.
  3. השפעתם של אנשי הרוח – מספרים כי בשיחה בין בן-גוריון ליוסף אלמוגי תהה אלמוגי, קבלן קולות מפא"יניק בקנה מידה שקשה לנו לתפוס היום, מדוע משקיע בן-גוריון זמן כה רב בניסיונות לשכנע סופרים, משוררים ואנשי רוח לתמוך במפא"י "הרי הם שווים בקושי חצי מעברה" אמר אלמוגי. האמירה האנטי-אינטלקטואלית הזו אולי מציגה את עולמו הצר של אלמוגי, אך היא ראוי לעניין בה מחדש היום. באופן מסורתי, עוד מימי מפ"ם ואחדות העבודה, התגאה השמאל בתמיכה מאסיבית של משוררים, מחזאים, שחקנים, פרופסורים, ידוענים, מדענים וכוכבנים. מרצ התגאתה במשך שנים בתמיכה הן של האליטה האינטלקטואלית של החברה הישראלית, והן של התרבות הפופולרית,  מעמוס עוז ודויד גרוסמן ועד עברי לידר וגידי גוב. היא תמיד שמרה מקומות של כבוד ברשימה לכנסת לאנשים כמו נתן זך ויהושע קנז. מרצ אפילו תחזקה מסגרת בשם את"ם – אזרחי תומכי מרצ, שהייתה אמורה להיות איגוד של כל מיני אקדמאים ומפורסמים שהם תומכי מרצ. הרבה שמות יפים נאספו שם. בבחירות האחרונות מרצ התגאתה, בנוסף לעמוס עוז האלמותי, ברכש של ניר ברעם, פרופ' אביעד קליינברג ושרון קנטור. התנועה הירוקה-מימ"ד הציגה גם היא רשימה מכובדת שכללה את אהוד בנאי, קובי אוז, איל מגד, אברי גלעד ועוד. התוצאות ידועות לכולנו. תי"מ הייתה רחוקה עשרות אלפי קולות מגירוד אחוז החסימה ומרצ קיבלה את התוצאה הנמוכה בתולדותיה. בראיון מידיעות אחרונות שחבל שאני לא יכול לקשר אליו, התראיינו כל זוכי פרס ישראל אשר עוד מהלכים בינינו ונשאלו למי הם הולכים להצביע. קורא שהיה נוחת מהחלל החיצון היה חושב שאנחנו חים במדינה שבה שמרצ היא המפלגה השנייה בגודלה כשהיא כפסע מאחורי מפלגת העבודה שהיא עצמה בגודל של מפא"י ההיסטורית. חברי מוסדות המפלגה של מה שמכונה "השמאל הציוני"  רגילים כבר לרשימות התמיכה המקושטות באנשי רוח וסלבריטאי שמאל. מעניינת העובדה שאף אחת משלושת המפלגות הגדולות,הליכוד, קדימה וישראל ביתנו לא עשו מאמץ מיוחד לגייס אנשי רוח. אם כך, ניתן לטעון בבטחה שאין כל קשר סיבתי מוכח בין התמיכה של אנשי רוח להצלחתה של מפלגה זו או אחרת. נשאלת השאלה האם הקבוצה החברתית שמרכיבה את השמאל הישראלי באמת ובתמים מאמינה שלאנשי רוח יש משקל אלקטורלי? האם מישהו חושב שהאדמו"רות של עמוס עוז תסייע להגדלת כוחה של מרצ? אינני סבור כך. השמאל הישראלי, מעבר לכך שהוא קבוצה של אנשים המחזיקים באידאולוגיה דומה, הוא שבט, הוא קבוצה חברתית אחוס"לית, הוא שמאל אלגנטי. הקבוצה החברתית הזאת אוהבת להתפנק ולהתענג על העליונות האינטלקטואלית שלה, או כמו שאמר יוסי שריד פעם: "פעם ראית ימני שהולך לתיאטרון?". אינני בא כאן למחות על ההתנשאות הטבועה בשמאל הישראלי, עם כי זה עניין שראוי לדיון נרחב בפני עצמו. אלא לטעון ולהוכיח כי בישראל של 2009 לאנשי רוח אין שום השפעה אלקטורלית בבחירות לכנסת. נאדא, גורנישט. השמאל הישראלי חייב להבין שלא.ב. יהושע וליוכי ברנדס אין השפעה על הצבעה של אנשים אחרים פרט על זו של בני משפחתם, וגם לכך אין ערובה.

מסקנה

סיסמאת הבחירות המחורבנת של מרצ הייתה "לא מתפשרים" בווריאציות שונות. "לא מתפשרים על החינוך", "לא מתפשרים על הסביבה", "לא מתפשרים על הפיתרון המדיני". תוצאות הבחירות האלה מחייבות את מרצ להתפשר עם ברצונה להמשיך להתקיים. תוצאות הבחירות מראות שמרצ, במתכונתה הנוכחית, לא תעבור את אחוז החסימה. צריך לזכור שמפלגה, כל מפלגה, הינה כלי, ולא מטרה בפני עצמה, והשאלה היחידה שצריכה להישאל היא כיצד השמאל הישראלי יכול למקסם את השפעתו. במאבק הזה לא צריך לקדש שום מוסד או ארגון. לצורך כך מרצ חייבת להתפשר , לאבד מאופייה הטהרני, ולהיות חלק ממסגרת רחבה יותר על מנת לחתור למימוש האידאולוגיה שלה.

27 בפברואר, 2009 | בנושאים: כללי | 26 תגובות 

Mr Smith Goes to Washington

ביום חמישי האחרון קיימה מזכירות הכנסת השתלמות בנושא עבודת הכנסת – מבוא והיכרות לחברי הכנסת החדשים. אכן, הבחירות אומנם נערכו לפני תריסר יום, אך חברי הכנסת של הכנסת ה-18 יושבעו רק ביום שלישי הקרוב. אם כך, ביום חמישי האחרון התאספו חלק מהח"כים החדשים (נרשמו הברזות אך פי חתום) באולם 'ירושלים' למה שדניאל בן-סימון הגדיר "טירונות מקוצרת".

למרות שאילן כבר כיהן כח"כ בכנסת ה-15, החלטנו בכל זאת ללכת לתדרוך, ולו כדי להתעדכן בשינויים שהתרחשו ולשמר את רמת המקצוענות שאנחנו רגילים אליה עוד מהפריימריז. 'צוות אילן' (ליאור פינקל ואנכי) הגענו מתוגברים בעמי פינדלינג, יו"ר תא הסטודנטים של מרצ באוניברסיטת ת"א וחלק חשוב במערך הפרלמנטרי העתידי שלנו. התפלאתי לראות שרוב העוזרים הפרלמנטרים האחרים של הח"כים המיועדים לא הגיעו. כמובן שהבולט מבין העוזרים העתידיים היה איתמר בן-גביר, אביר הימין הסהרורי, עוזרו של הכהניסט מיכאל בן-ארי. אגב, לצורך התפקיד רכשתי את הספר "הייל כהנא" מאת יאיר קוטלר על מנת שאדע כיצד להתמודד עם גילויי הכהניזם הרבים סביבי במקום העבודה החדש. בן-גביר כשלעצמו, בלבוש מתנחלי מרושל, הסתחבק עם כלי התקשורת ורבים מהח"כים החדשים מהימין. כשבן-גביר גילה שאני עוזר של ח"כ ממרצ הוא נעץ בי את אחד מאותם מבטים מאיימים ומפחידים שעליהם נאמר "אם מבטים היו יכולים להרוג…". אוכל רק לקוות שריבלין יכהן כיו"ר הכנסת גם הפעם ויממש את אמירתו כי: "אם יש סיבה שמחייבת למנוע מינויים של עוזרים פרלמנטריים, יכול יו"ר הכנסת להשתמש בסמכותו."

במהלך "הטירונות המקוצרת" סיכמתי את דברי הנאומים והנה בפניכם מספר אנקדוטות ופיקנטריה:

• תפקידי הכנסת –מזכיר הכנסת, עו"ד אייל ינון, בחור קירח וסימפטי למדי, פירט בפנינו את שלושת כובעי הכנסת: הרשות מחוקקת, במה המרכזית לשיח הציבורי ופיקוח על הממשלה. אומנם השכלתי המשפטית מסתכמת בסמסטר אחד בלבד אבל נדמה לי כי מן המפורסמות שהכנסת היא גם הרשות המכוננות, דהיינו הרשות שמוסכמת לכונן חוקה בישראל. לא ניכנס לפירוט פשרת הררי, פס"ד בנק המזרחי, שני הכובעים, הכבילה העצמית וכ',  אבל מוסכם על הכל כי הכנסת מוסכמת לחוקק חוקי יסוד, לשריין אותם ולהגביל חקיקה רגילה מלפגוע בהם. נקודה מעניינת שהעלה עו"ד ינון הייתה כי במהלך השנים חלה שחיקה בכלי הפיקוח הפרלמנטרים על הממשלה ולכן עלה מעמדה של החקיקה.
• חקיקה במספרים – בכנסת ה-17 עברו כ-400 חוקים, 200 מהם בחקיקה פרטית ו-200 בחקיקה ממשלתית. ישראל היא המדינה המובילה בעולם המערבי מבחינה מספרית בחקיקה. כמובן שחזרו על האנקדוטה האנגלית הידועה כי בפרלמנט הבריטי ח"כ שמכהן עשרים שנה ומעביר שני חוקים נחשב למוצלח ביותר בעוד שבישראל ח"כ אשר יצליח להעביר רק שני חוקים בעשרים שנה ייחשב לכישלון.
• המליאה – למליאה אין שעות סיום. המליאה מתקיימת תמיד, גם כשיש בה ח"כ אחד.
• מושבים  – בעוד שבמליאת בכנסת יש יותר כיסאות מאשר חברי כנסת (בהם רק לח"כים לשעבר מותר לשבת), בפרלמנט הבריטי יש פחות מושבים מאשר חברי פרלמנט מכיוון שאין כמעט סיטואציות שבהן כולם נמצאים במליאה.
• מכסות – כמו שפורסם כבר ב'עבודה שחורה', שם המשחק בכנסת הוא מכסות. מכסות בהצעות חוק, מכסות בהצעות אי-אמון, מכסות בשאילתות ומכסות במזנון הכנסת. גודל המכסות כגדול הסיעה. בסקירה היסטורית שערך מזכיר הכנסת, התברר כי עד הכנסת השביעית לא היו נהוגות מכסות בשאילתות. ח"כ הנמרץ אורי אבנרי עלה על העניין והגיש כ-7,900 שאילתות באותה כנסת. לצורך השוואה, בכנסת היוצאת, הכנסת ה-17, הוגשו כ2,400 שאילתות רגילות, 1,198 שאילתות ישירות ו-281 שאילתות דחופות.
• מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) – אחד הדברים הנפלאים שקיימים בכנסת הוא הממ"מ. מרכז המחקר הפרלמנטרי הזה, עורך מחקרים על פי הזמנת חברי הכנסת והוועדות השונות, במגוון נושאים. יש מחקר על ההיתרונות והחסרונות של דשא סינטטי (שביקש דב חנין) ויש מחקר משווה על מדיניות ממשלתית כלפי מריחואנה (שביקש רן כהן). בכנסת הקודמת הוכנו כ-1,300 מסמכים ע"י הממ"מ (אפילו חילקו לנו רשימה של כל המחקרים) ונתנו לנו דף נפלא שעונה לכותרת: "
בקשה להכנסת מסמך" (סימוכין 00995606 למי שמעוניין). בניגוד לעיקרון המנחה מהסעיף הקודם ("מכסות") מה שאומר שניתן לבקש כמה מסמכים שרוצים ללא כל הגבלה. בגלל שבממ"מ עובדים כמה אנשים טובים לא נתעלל בהם ונעביד אותם קשה מדי, אבל יש לי תחושה עזה שהלשכה של אילן תהיה בין המבקשות המרכזיות למחקרים ומסמכים שונים.
• תקציב וכוח אדם –  תקציב הכנסת האחרון (2008) היה כמעט חצי מיליארד ש"ח. בכנסת ישנם למעלה מ-600 עובדים בכנסת; 200 מהם ממשמר הכנסת ו-400 עובדי מנהל.
• הוצאות קשר עם הציבור – חברי הכנסת הפנימו היטב כנראה את הביקורת הפופוליסטית והשטחית שמוטחת בהם כל שנה עם פרסום תקציבי הוצאת הקשר עם הציבור. העיסוק התקשורתי-ציבורי הער סביב כמה עשרות אלפי שקלים מסכנים בשנה לא מתקרב אפילו לסיקור הישנוני של הטבות הענק שהמדינה מעניקה לאוליגרכיית 18 המשפחות של דנקנר-אריסון-לבייב-תשובה ושות'. בקיצור, תקציב הוצאות הקשר עם הציבור קוצץ להערכתי כמעט בחצי ועומד כיום על כ-49 אלף שקלים חדשים. רצה המחוקק וכתב שתי רשימות: הראשונה מה מותר לעשות עם הכסף והשנייה מה אסור לעשות עם הכסף. באמת שההיגיון שמאחורי זה נשגב מבינתי, אבל גם מדוע מותר לרכוש מכונת אספרסו ואסור לרכוש מקרן זה כנראה עניין לגדולים וחכמים ממני. תומר כתב על זה יפה גם כן.

באופן כללי התרשמתי מאוד מרמת המקצועיות, הסדר והבהירות של מזכירות הכנסת, הלשכה המשפטית, חשבות הכנסת והגורמים השונים. מנכ"ל הכנסת אבי בלשניקוב חזר מספר פעמים על כך שדלתו פתוחה 24 שעות ביממה לכל שאלה, טרוניה ועניין ותפקידם הראשון של כל עובדי הכנסת, מהסדרנים ועד מזכירי הוועדות, הינו לסייע לחברי הכנסת בעבודתם. נציגת הלשכה המשפטית של הכנסת אמרה כי בכל שאלה ניתן לפנות ישירות בדוא"ל אל היועצת המשפטית של הכנסת עו"ד נורית אלשטיין. אם טרם הביקור בכנסת אמרתי לליאור, העוזרת הנוספת של אילן, כי עם כניסתנו לתפקיד אבקש  מהלשכה המשפטית לרכז עבורנו את כל החוקים והתקנות הקשורים לעבודת הכנסת, אז מהביקור יצאתי עם אוגדן מידע ארוז היטב מלא בקבצי חקיקה, תקנון, תקנון הכנסת, החלטות וועדת האתיקה ואפילו טופס עדכון פרטים אישיים עבור הח"כים באתר הכנסת.

ביום שלישי ההשבעה. כנסת ישראל – הנה אני בא.

23 בפברואר, 2009 | בנושאים: כללי | 15 תגובות 

הסאנצ'ו פאנצ'ו של ויסנר שובר שיא

בבחירות האחרונות, אחרי שלושה ניסיונות כושלים, ניסתה (ונכשלה) עוד הפעם מפלגת "הירוקים" בראשות פאר ויסנר את כוחה בכניסה לבית המחוקקים. בפעם הרביעית הרצופה, בלי בדל של סיכוי להתקרב להצלחה, ניסו ונכשלו "הירוקים" להיכנס לכנסת. נדמה לי, ותקנו אותי אם טועה, שזה מספר שיא של ניסיונות נפל מבין השחקניות הבכירות בליגה הקיקיונית, קצת מעל המפלגה לזכויות הגבר ו'אור'.  אי-אפשר להגיד שהכישלון הפתיע מישהו. השטחיות של ויסנר, חוסר הדמוקרטיה במוסדות המפלגה, סירוב להתאחד עם כוחות נוספים, חוסר הצגת משנה סדורה ורחבה לגבי סוגיות חוץ-סביבתיות וחוסר תפקוד של ויסנר כסגן ראש עיר הפכו את הירוקים לגוויה פוליטית. גם הגל הסביבתי שהגיע עם זכייתו של אל גור בנובל ועליית המודעות הסביבתית לא הצילו את "הירוקים" מהגורל שהיה צפוי להם.

כבר הרבה זמן יש לי סיפור עם הסאנצ'ו פאנצ'ו של ויסנר, דרור עזרא (כאן, כאן וכאן הם חלק מהדוגמאות), מס' 2 ברשימת "הירוקים". זה מסוג הסיפורים האלה שעברו כבר את שלב הדיון הראשוני והתפתחו למלחמה בין תפיסות עולם. למרות שלהגדיר את הרדידות ובעיות בתפיסת המציאות של מר עזרא כ'תפיסת עולם' זה בעייתי במקצת. הנטייה של דרור עזרא לדרדר את הדיון ולהעביר אותו לפסים אישיים כבר מחקה אצלי כל ניסיון או כוונה של התייחסות רצינית אליו, אז אני משתדל להתייחס רק לטיעונים שלו בצורה מנותקת וקרה. נשתדל.

לאחרונה חזר עזרא למנהגו ופרסם עוד רשומת שטנה נגד התנועה הירוקה-מימ"ד (להלן: תי"מ) והאשים אותם בקריסה בבחירות ובכך שלא הצליחו לגייס כמעט קולות "ירוקים" אלא נשענו על המצביעים הדתיים והוותיקים של מימ"ד [סוגייה טעונת בירור]. ת"ימ הייתה אומנם נזק קטן בבחירות האלה אבל היא לא איום אלא שותפה פוטנציאלית לשמאל הישראלי, בעוד שהירוקים הם איום על תפיסת האזרח הישראלי את המערכת המפלגתית כמערכת שניתן לשנות ולהשפיע דרכה.

הפוסט האחרון של עזרא באמת הביא לשיא חדש את יכולת גיבוב השטיות והטיעון של הירוקים עם ד' עזרא כסגן היושב-ראש הנצחי. המליצו לי שלא לכתוב באריכות אבל נדמה כי גם אם אמנע מהרחבה ואדבק בצמצום ובעיקר, עדיין השילוב של הטעויות, הבורות והטיפשות בפוסט של עזרא ראויים להעמדה במקום לשם הסדרת השיח הציבורי ביום שלאחר הבחירות והבירור הפנימי במחנה המתקדם.

בבקשה:

פרט מעניין ומטריד ביותר שעזרא חושף הוא כי תי"מ שיקרו ליו"ר וועדת הבחירות המרכזית השופט א' ריבלין.

היושרה מחייבת לציין כי היו עוד כמה טענות נכונות נגד תי"מ. בין היתר בתרבות הפוליטית ובאופרטוניזם הן של התנועה הירוקה והן של ח"כ לשעבר הרב מלכיאור ומימ"ד. שתיהן נהגו בצורת סחר-מכר שאילולא היה מדובר בקבוצת אידאליסטים שוחרי אקולוגיה ורב מתקדם ממוצא מערב אירופאי אלא במרוקאי דוגמאת דוד לוי או מולדבי דוגמאת איווט ליברמן היו מכנים אותם זונות פוליטיות. תחילה גילול סיפור הקמתה של התנועה הירוקה: אחרי שפרופ' אלון טל המכובד כשל בפריימריז במרצ ב-2003, ניסה לקבל שיריון ב'קדימה' עם הקמתה והתמודד מטעם תנועה סביבתית הזויה וקיקיונית בשם קשת היהודים הירוקה או משהו הזוי אחר לראשות קק"ל ורק אחרי שנכשל ונחבט בכל המערכות הקיימות הוא החליט להקים מערכת חדשה – התנועה הירוקה. גם שם התברר שפרופ' טל לא הצליח יותר מדי ושותפו להקמת התנועה ערן בן-ימיני הפך ליו"ר התנועה בבחירות בהן טל התמודד (והפסיד). לאחר הקמת התנועה החלו אנשיה בסחר מכר שלא היה מבייש ח"כים במכירת חיסול נוסח שרוני ומודי זנדברג; מו"מ על איחוד עם הירוקים בראשות ויסנר (אותם הם אחר כך השמיצו ויצאו נגדם בקמפיין שנאה), ניסיון חבירה למרצ ואז בסוף עם מימ"ד. אצל הרב מלכיאור הסיפור מסתעף גם כן, תחילה בהקמת מימ"ד וניסיון אמיץ להתמודדות עצמאית שנכשל, הקמת רשימה משותפת עם מפלגת העבודה אחרי מינויו של הרב יהודה עמיטל לשר בממשלת פרס (עלאק איחוי קרעים בעם), פרישה מסיבות עלומות ממפלגת העבודה עכשיו אחרי ניסיון למו"מ עם מרצ והצבתו של עמי איילון בראשות מימ"ד בבחירות לכנסת. התנהגות פוליטית כזו אינה משדרת את אותו מסר רענן, פוליטיקה אחרת, דמוקרטיה ישירה או מה שאנשי תי"מ מנסים להעביר בחוסר הצלחה (27,737 קולות, פחות ממה שהירוקים ועלה ירוק קיבלו בבחירות הקדומות).

לקריאה נוספת:

18 בפברואר, 2009 | בנושאים: כללי | 22 תגובות 

פוסט בחירות, תרתי משמע

1. תומר רזניק כתב את אחד הפוסטים המוצלחים שקראתי לאחרונה.הוא מנתח את מפת הקלפיות ותוצאות הבחירות ומראה שבעצם הדיבורים על תמיכה רחבה בקרב צעירים תל-אביבים אולטרה-מאגניבים וסופר אופנתיים, מעין תרגום של 'עיר לכולנו' מהמוניציפלי לארצי, היו לא יותר מאשר מצג שווא.

2. תוצאות הבחירות האחרונות הביאו אותי לכמה מסקנות. לא כולן מנוסחות אצלי היטב ואת חלקן לא גמרתי לתקף לוגית ועובדתית [והאין זה מה שאנחנו תמיד עושים? קובעים את דעתנו מראש בצורה אינטואנטיבית שמבוססת על התרבות בה גדלנו והנחות היסוד שלה ורק אחר כך מחפשים את הצורה להצדקתה?] אבל אני רוצה לחלוק את חלקן איתכן. מאוד הפינגטוני מצידי.

3. אין שמאלנים (או יש הרבה פחות ממה שחשבנו). אילן תמיד אומר ש"כל השמאלנים מניאקים, הבעיה היא שלא כל המניאקים שמאלנים". האמירה זו מתחדדת עוד יותר כאשר בכנסת הבאה ניתן למנות להערכתי בסביבות העשרה חברי כנסת המייצגים את המושג שמאל במובנו המערבי והעמוק של המילה. הטענה כי מצביעי השמאל ערקו ממרצ לקדימה היא טענה שנקודת היסוד שלה, שאותם מצביעים הם מצביעי שמאל, הינה שגויה. זהו קהל שמסיבות סוציולוגיות גרידא הצביע מרצ בעבר. זהו אותו פרופיל עבש של מעמד ביניים גבוה, שמאל לייט, ליברלי ושוחר שלום (במידה, רק כשזה נוח לאינטרסים המעמדיים שלו), אשכנזי ברובו מבחינה עדתית ולחלוטין במובנו התרבותי שגר בגוש דן וירושלים (הידעתם? אחוז ההצבעה למרצ בירושלים הינו פי שניים מהמוצע הארצי). אלו הם בוחרים ללא תודעה שמאלית מעמיקה ומפותחת, ללא מסורת הצבעה, ללא אמונה עיוורת באחד מן המועמדים לכנסת או במנהיגיה או מחוייבות לאיזושהו קולקטיב שהם חלק ממנו.

4. תוצאות הבחירות ממחישות לי כחבר מרצ כי כל קונוונציות החשיבה שלנו, הנחות היסוד, תפיסת המפה האלקטורלית, הקונצפציות הפוליטיות והציבוריות שלנו קרסו. פשוט קרסו. הן לא ניתנות לשיקום או בנייה מחדש. על חלק מאותן תפיסות עבר שגויות הצבעתי בעבר כחלק ממחנה רחב יותר בתוך השמאל ובתוך מרצ שראה אותן וניסה לתקן אותן, אך גם ניסיון מעורר השראה כמו של עמיר פרץ ב-2006 התרסק בגלל חוסר הכרה של שאר חברי סיעתו ומפלגתו בנכונות של אותן תפיסות. וגם הוא בסוף, טעה, ונפל שווי בחלק מאותן קונצפציות. יש כמה אנשים שמייצגים את הקונצפציות האלה, ומפאת צנעת הפרט, מצבם הבריאותי והרצון שלי ביחסים תקינים עם חלקם, לא אנקוב בשמם. אל דאגה, בבוא היום הם גם יחשפו ויצטרכו לתת את הדין בפני הציבור כמו שחיים רמון יצטרך לעמוד בפני טריבונאל ציבורי על ריסוק מתוכנן של העבודה המאורגנת בישראל. לאיזה כיוון צריך ללכת? מה האלטרנטיבה? לא ברור לי עדיין. אבל ברור לי שכל אותן תפיסות ודרכי חשיבה, אשר היוו מעין צינור שמגשר בין האידאולוגיה והערכים שלנו לבין הפוליטיקה (הניסיון לממש אותם אלקטורלית וציבורית), נכשלו ויש צורך קיומי למחוק אותן. שמעתי לא מזמן כמה אנשים מדברים על רצ ועל מפ"ם וכמה אנשים מזכירים את המערך. דיבורים מהסוג הזה הם הדיבורים שצריך להעלים. יש כאן הכרח קיומי להעביר את התפיסות הישנות מהעולם, גם את המרכיבים הטובים אשר בחלקן, מכיוון שהערמה כולה, סך כל הקונצפציות, רקוב, לא רלוואנטי ודחוי.  או כמאמר האינטרנאציונל (ובחזרה אדירה אחורה): "עולם ישן עדי נחרביה".
5. בניית השמאל החדש, כמאמר סיסמאת הבחירות של חד"ש-מק"י, היא משימה שנראית לי גדולה כרגע על הגופים והמסגרות הקיימות המזוהות עם השמאל באיזושהי צורה. לא חד"ש, מרצ או מפלגת העבודה מסוגלות להתמודד עם האתגר העצום. מדובר כאן בעצם בבניית מחנה תרבותי שלם, ביצירת תשתית רעיונית-כלכלית-תקשורתית-תודעתית-פוליטית חדשה לגמרי שצריך לקום מתוך חוסר יכולת תקציבית, ארגונית ופרסונלית של הגופים הקיימים. מי שמכיר קצת את חוק מימון מפלגות, ההגבלות על גיוסי כספים ותרומות שוות כסף למפלגות והצורך ההכרחי במשאבים כדי לקיים מפלגה וארגון לאורך זמן, מבין שאין יכולת של ממש לאף אחד מן הגופים הקיימים לעמוד במשימה. מה אידאלי? הקמת החזית העממית הישראלית. המושג "החזית העממית" מתקשר בעיני ישראלים לחזית העממית לשחרור פלסטין, ארגון טרור שנתלה באילנות מרקסיסטים לכאורה. אך המונח החזית העממית, במובנו האירופאי,התאגדות של ליברלים בורגנים, אנשי מרכז נאורים, סוציאל-דמוקרטים, סוציאליסטים, קומוניסטים, ירוקים, מיעוטים ונוספים לכדי חזית אחידה נגד הפאשיזם והימין הקיצוני. לטעמי הקמת חזית עממית ישראלית (כמובן לאחר שנגייר את המושג) יכולה להשתרע מחד"ש ועד חלקים מקדימה, כשאפשר לצרף גם גופים נוספים שנמצאים בזירה החוץ-פרלמנטרית (ולדעתי כוחה של הזירה החוץ-פרלמנטרית תעלה) וגם חלקים מהציבור הדתי השפוי בישראל. מכיוון שסך כל השמאלנים נמוך מכדי לקיים מסגרת מפלגתית חזקה ועוצמתית שתגיע לשלטון, יש לדעתי לבחור באופציה כזו, ולקיים בתוכה תחרות אידאולוגית בין קבוצות שונות. הכוח של השמאל, כגוף אידאולוגי ומאורגן, יגדל בתוך גוף כזה, כמו שכוחם של קבוצות מאורגנות ומגובשות תמיד חזק בגופים גדולים (ר' השתלטות עמיר פרץ על מפלגת העבודה בעבודת קומנדו דרך 'עם אחד' וההסתדרות ולהבדיל אלפי הבדלות מקרה פייגלין ומנהיגות יהודית בליכוד).

6. מהלך כזה דורש מראש התפשרות אידאולוגית. ישבה עם בוז'י הרצוג, אהוד ברק, פואד, רוחמה אברהם-בלילא ורוני בר-און אינה משימה קלה עבור אנשי שמאל או אפילו אנשים שומרי חוק. הרי אדם כמו רוני בר-און, אחרי פרשת בר-און חברון, היה צריך לכל המעט לשבת מאחורי סורג ובריח ושרישיון עריכת הדין ישלל ממנו אך גם הסף המינמלי שבמינמלי של כניסה לחיים הפוליטיים-ציבוריים-נבחרים הפך לבלתי רלוואנטי עבור העסקן הבית"רי. אך השאלה שצריכה להישאל היא באיזה מוסד ובאיזו מסגרת כוחנו כאנשי שמאל יבוא לידי ביטוי והשפעה גדולים יותר. תוצאות הבחירות האלה מראות מה המסגרות הקיימות יכולות לספק.

7. ובניגוד לקמפיין הבחירות של מרצ, "לא מתפשרים", סביר להניח שכן נצטרך להתפשר אידאולוגית. כוחנו הדל מחייב אותנו לקיים מאבק אבולוציוני, הדרגתי, תהליכי ולא מאבק מהפכני רדיקלי. מספר דוגמאות: נצטרך לסגת מהתנגדותנו העיקשת להכנסת הקהילה הגאה לברית הזוגיות ולתמוך בה גם כשהיא לא תכלול את הזוגות החד-מיניים על מנת לאפשר למוסד הזה להתקיים ובעתיד להרחיב אותו גם לקהילה הגאה. לא נוכל להתעלם מהתפקיד שהעמותות משחקות ונהיה חייבים לקרוא להגדלת התמיכה הממשלתית בהן. ימים עכורים אלו, ימים נוראים, אך על מנת שנוכל להביא ימים טובים יותר – חובה עלינו להבין את כללי המשחק.

8. נתקלתי עם לא מעט בעיות בממשק של בלוגלי ו-WordPress. תחילה כל כך התאכזבתי שחשבתי לעבור לבלוג עצמאי ולבקש ממישהו לתכנת ולעצב עבורי תבנית וורדפרס שתתאים לצרכי, אך אחרי שתומר ליכטש אמר לי שבכל ישראל כ-200 מתכנתי וורדפרס ירדתי מהרעיון. בכל מקרה, חלקם כבר הצעתם סיוע. איתמר ברודרסון, טל וולפסון, איתי נתנאל ומיטל שרון הם רק חלק מהשמות. לצערי הגעתי למסקנה שעזרה טלפונית ואינטרנטית לא תספיק ואני נזדקק למישהו שישב איתי פרונטלית כשעה ויסייע לי. יש מתנדבים?

17 בפברואר, 2009 | בנושאים: כללי | 11 תגובות 

פתיחת בלוג: הצהרת כוונות

1. נקודת המוצא: בכתיבת בלוג יש משהו מגלומני.

2. אם כך הדעת מניחה כי הפוסט הראשון אמור להיות הסבר, תירוץ, יומרה כלשהי על מדוע לקחתי לעצמי את הזכות לתקוע גם את הדגל שלי איפשהו בבלוגספריה.

3. המילה הכתובה עברה תהליך ארוך של הזנייה שכנראה התחיל באותו רגע נפלא שגוטנברג המציא את מכונת הדפוס. לצד שני חינמונים, סמרטוטון מפלגתי, ושני צהובונים יש לנו את העיתון לאנשים חושבים שמבטל את חלק ב',  מפטר את רותי סיני, מפרסם מאמרים שלא עומדים בשום אתיקה עיתונאית שהוא ערש ההסתה התקשורתית הניאו-ליברלית.

4. הבלוגספריה כמפלט? האם הבלוגספריה היא מפלט מתהליך ההזנייה של המילה הכתובה? האופי ההשתתפותי-דמוקרטי של מוסד הבלוגספריה לא מאפשר לה להיות מפלט וגם היא נידונה להיות ביצת זבל תוכני כאשר מעליה מתנשאים כמה בלוגי איכות. אשתדל להיות אחד מהם.

5. האם אעמוד ברף שקבע דורון רוזנבלום בהקדמה ל"תוגת הישראליות": "כתבתי ושיכתבי כל מאמר, כל רשימה, כל פיסת קטע ולו הטפל ביותר, כאילו חיי תלויים במידת דיוקו, צלילות ניסוחו, עמידתו. זאת מתוך איזו פנטסיה משונה, כאילו בבוא היום נעמוד למשפט או לבירור על כל טקסט שכתבנו.". הרי הרף הזה מתחדד עוד יותר באינטרנט, כשאני בא לדון בעניינים שברומו של עולם כשהכל ניתן ללינקוק ותיעוד, מניין הביטחון העצמי המופרז הזה?

6. לא מתוך עמידה בתנאי הסף הללו, שהם תנאי הסף לשיח הציבורי כמו שהיינו רוצים לראותו, שורות אלו והבלוג הזה נכתבים. אלא מתוך הרגשה אחרת, מתנשאת אולי גם היא, אבל בטוחה הרבה יותר – כמות משחירי הדפים, מטמטמי השכל, סוגדי הרייטינג וזובחי הריאליטי, העיתונאים שמצטטים יח"צנים ושיכתובי גירסאות בהנחיית המערכת על ידי סופרים זוכי פרסים, היא כל כך גדולה, שיש לעשות מעשה, ואין די בהימנעות מתוספת לביצת רעיונות העוועאים והאיכות הירודה, אלא יש לאזור אמוץ, ולהיכנס אל תוך הביצה, להתלכלך קצת, להיתפס בשגיאות, ליפול פעם או פעמיים ולקום מחדש.

7. הניסיון לשרטט את קווי המתאר של התכנים שהבלוג יעסוק בו נראה לי קצת מביך. אריאנה הפינגטון מסבירה שכדי שבלוג יזכה להרבה קוראים הוא צריך להתמקד בסוגיה אחת או שתיים, להתמחות בה ולהיתפס לה בלי להרפות. האם אעשה זאת? לא נראה לי. זו תהיה תחימה מלאכותית של הכתיבה ושל הבלוג. אתמקד ב'פוליטיקה' ואכתוב רק על המתרחש בכנסת? אתחום את עצמי מלהיכנס לעניינים מוניציפליים? ומה עם אובמה? זה נחשב פוליטיקה או לא? וכשאני אכתוב 'תרבות' אני מתכוון רק לספרים, תיאטרון, מוזיקה, קולנוע וטלוויזיה או גם להפועל תל-אביב?

8. הבלוג נכתב מתוך שאיפה להעביר את המחשבות, הרעיונות, הדעות, הביטויים, הביקורות, העצות והחיווים שלי מהמעגל הקטן שקורא באדיקות את שורות הסטטוס שלי בטוויטר ובפייסבוק אל קהל רחב יותר.

9. ולמי אני כותב בעצם? לחברי ללימודי המשפטים הוא יתפס דרך פרימזה מסויימת, לחברי מהצבא בצורה נבדלת, לחברי מרסיס המפלגה בצורה אחת ולחברי מהשמאל החוץ-מפלגתי בצורה אחרת. ובעצם, טקסט זה נכתב למתי מעט, לאותם עשרה איש בערך שאיתם אני מנהל את דו השיח [במובנו המרחיב והמעמיק] שלי.

14 בפברואר, 2009 | בנושאים: כללי | 10 תגובות 

← לדף הקודם